ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

ע"א 1284/05

עיריית הרצליה נגד משטרת ישראל


22/7/2007

ע"א 1284/05

עיריית הרצליה

נגד

משטרת ישראל

 

בבית המשפט המחוזי תל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני כב' השופטים: א.קובו, מ.רובנשטיין, י. שנלר

[22.7.07]

פסק דין

השופט ישעיהו שנלר:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט דניאל ארנסט, כתוארו דאז), מיום 19.12.04 (ת.א. 100725/01), אשר דחה את תביעתה של המערערת לחייב את המשיבה בתשלום יתרת חוב הארנונה, בהתאם לשיעור ולסיווג אותו קבעה המערערת למבנה השייך למשיבה, והמצוי בשטח העיר הרצליה (להלן – המבנה), בגין השנים 1995-2001.

הרקע המשפטי – כללי:

2. עד לשנת 1994 הייתה המדינה, ובכלל זה המשיבה, פטורה מתשלום ארנונה לפי סעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1938 (להלן – הפקודה או הפטור). סעיף זה העניק פטור מתשלומי ארנונה לנכסים שהחזיקה בהם המדינה או לנכסים שהחזיקו בהם מוסדות הממשלה (להלן – נכסי המדינה). פטור זה היה קיים עד לשנת 1992, שאזי חוקק החוק לתיקון פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 6), התשנ"ב-1992 שביטל את הפטור (להלן – חוק ביטול הפטור).

עם זאת תחולת חוק ביטול הפטור נדחתה מעת לעת.

בשנת 1995 חוקקה הוראת המעבר שבסעיף 7 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1995 (להלן – חוק ההסדרים), בה נקבע כדלקמן:

"(א) בשל נכסים בתחומי רשויות מקומיות, שחל עליהם סעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1938, תשולם בשנים 1995, 1996 ו- 1997, ארנונה כללית בשיעור הקבוע בסעיף קטן (ב), ביחס לארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראת סעיף 3(ב) האמור; החישוב ייעשה בכל רשות מקומית בהתאם לסכומי הארנונה הכללית ולסוגי הנכסים הנוהגים בה.

(ב) שיעור הארנונה הכללית בהתאם לסעיף קטן (א) יהיה -

(1) לגבי נכסים שמחזיקים בהם משרד הבטחון...

(2) לגבי נכסים המשמשים בתי חולים או מרפאות...

(3) לגבי נכסים אחרים – בשנת 1995 - 35%; בשנת 1996 - 45%; בשנת 1997 - 55%

(ג) בשל הנכסים האמורים בסעיף קטן (א) לא תשולם אגרת סילוק אשפה, אגרת פינוי אשפה או כל אגרה אחרת, המשולמת לרשות המקומית בידי מי שפטור מתשלום ארנונה כללית, ובלבד שסכום הארנונה הכללית בכל אחת מהשנים, 1995, 1996 ו- 1997 בשל נכס מסוים מן הנכסים האמורים לא יפחת מסכום האגרות, כאמור, ששולם בפועל לרשות המקומית בשנת 1994 בשל אותו נכס, בתוספת שיעורי העדכון שנקבעו בתקנות לפי פרק ד' לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 שהותקנו בשל כל אחת מהשנים האמורות" (ההדגשות לעיל ולהלן אינן במקור – י.ש.) (להלן - אגרת סילוק אשפה).

3. הרקע להוראה שבס"ק (ג) לעיל, מנהגן של רשויות מקומיות לחייב מחזיקים בנכסי מדינה באגרת סילוק אשפה או אגרה אחרת, על אף הפטור שהיה קיים עד אז.

4. בשנת 1998, חוקק החוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998 (ס"ח 1645, יז בטבת התשנ"ח, 15.1.98) אשר הורה על תיקונה של הפקודה, וכדלקמן:

ראשית, בוטל חוק ביטול הפטור, דהיינו, הוראת סעיף 3(ב) לפקודה המקורית חזרה על מכונה. שנית, נקבעה הוראה כללית, לפיה בנכסים שחלה עליהם הוראת סעיף 3(ב) לפקודה, תשולם ארנונה כללית בכל שנת כספים, ובשיעור של 55%, או השיעור שנקבע ביחס לנכסים מיוחדים. בהתאם לסעיף 3(א)(1) לפקודה, לפי תיקונה, שיעור הארנונה האמור ישולם "מהארנונה הכללית שהייתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראת סעיף 3(ב) האמור, והכל בהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסי המדינה, אלא אם כן נקבע בתקנות לפי סעיף קטן (ג) סיווג נפרד לנכסים כאמור; באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר".

כך גם נותרה על כנה ההוראה בעניין אגרת סילוק אשפה, בשינויים סגנוניים.

5. לצד הוראות אלו, קיימות הוראות כלליות בנושא "ההקפאה". כך, הותקנה תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1995), תשנ"ה-1994 (להלן – תקנה 4) אשר מורה כי "מועצה לא תשנה סוג סיווג או תת סיווג של נכס, בשנת כספים 1995, באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה אולם רשאית היא –

לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בנכס;

לשנות תת סיווג...

לשנות באישור..."

יוער כי תקנות בנוסח וברוח תקנה 4 הותקנו כבר החל משנת 1993, ובשנים שלאחר מכן.

חריג לתקנה 4 מצוי בתקנה 9(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1996), תשנ"ו-1995: "מועצה רשאית באישור שרי הפנים והאוצר, לשנות סוג סיווג או תת סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 4" (להלן – אישור לשינוי סיווג). גם הוראה זו שבה וחזרה בתקנות שהותקנו בשנים שלאחר מכן.

6. השאלה שהוצבה להכרעה בפני בית משפט קמא ועתה בפנינו, עניינה היחס שבין הוראות ביטול הפטור או צמצומו לבין הוראות ההקפאה, כפי שעלתה וניצבה שאלת סווג אותם נכסי מדינה החל משנת 1995 ואילך.

הרקע העובדתי:

7. בצו הארנונה מיום 30.11.94 שהוציאה המערערת לשנת 1995 (להלן – צו הארנונה) קיימים סיווגים שונים לפיהם חייבה המערערת בארנונה את הנכסים השונים שבתחומה.

בין יתר הסיווגים, הרלוונטיים לדיון בענייננו, סיווגם של "מוסדות ציבוריים הפטורים מתשלום ארנונה עפ"י פקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פיטורין), 1938", כאמור בסעיף 12.1 לצו הארנונה (להלן – סעיף 12.1 לצו או סיווג מוסדות ציבור פטורים) לפיו החיוב הינו כ-56 ₪ לכל מ"ר;

סיווג "חנויות לרבות רשתות שיווק... משרד, עסקים, מסעדות, בתי קפה, מעבדות, מרפאות, אולמות שמחה, דוכנים, בתי מרקחת וכן מבנה שלא פורט בצו זה...", כאמור בסעיף 2.1 לצו הארנונה (להלן – סעיף 2.1 לצו או סיווג משרדים ועסקים), לפיו החיוב הינו כ-154 ₪ לכל מ"ר, וכן הסיווג של "מוסדות ציבוריים שלא למטרות רווח (מלכ"ר לפי אישור משלטונות המס) שאינם פטורים מתשלום ארנונה לפי פקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פיטורין), 1938", שם השיעור כ-19 ₪ בלבד לכל מ"ר, כאמור בסעיף 12.2 לצו הארנונה (להלן – סיווג מלכ"ר).

עד לשנת 1994 הייתה פטורה, כאמור, המשיבה מתשלום הארנונה. אולם בפועל, חויבה בתשלום אגרת סילוק אשפה, חיוב אשר חושב לפי 1/3 משיעור הארנונה הקבוע לסיווג מוסדות ציבור פטורים. בעקבות ביטול הפטור, ובהתאם לסעיף 7(ג) לחוק ההסדרים, בוטלה אגרת סילוק האשפה, ומשנת 1995 ואילך החלה המערערת לחייב את המשיבה מדי שנה בתשלום ארנונה בגין המבנה, לפי שיעור הסיווג אשר קבוע בסעיף 2.1 לצו, דהיינו, "משרד, עסקים..." או "מבנה שלא פורט בצו זה". לטענת המשיבה, משמעות האמור, כי בשנת 1995 חויבה על-ידי המערערת בתשלום ארנונה, אשר שיעורה עלה כדי 227% משיעור התשלום ששילמה למערערת בשנת 1994 עבור אגרת סילוק האשפה.

8. המשיבה השיגה ביום 19.6.95 על חיוב זה למנהל הארנונה וטענה, בין היתר, כי המערערת לא יכולה הייתה לשנות את בסיס החיוב לארנונה בשנת 1995 לעומת שנת 1994, תוך שהפנתה לתקנה 4, אשר אוסרת כאמור את שינוי סוג הנכס אם לא השתנה בפועל השימוש באותו נכס. כמו כן הפנתה המשיבה לסעיף 7 לחוק ההסדרים, וטענה כי תשלום הארנונה שהיה עליה לשלם לשנת 1995, צריך היה להיות בשיעור של 35% מהארנונה הכללית הקבועה לסיווג מוסדות ציבור פטורים, במקום 1/3 ממנו כפי שנגבה בפועל עד אז.

לטענתה, הפער בין החיוב הראוי לשיטתה, דהיינו, 35% לשנת 1995 וכנגזרת מסיווג המבנה כמוסדות ציבור פטורים, לבין אשר חויבה בפועל, בשיעור 35% מסיווג 2.1 לצו, הינו בשיעור של 227%

המשיבה הגישה השגות בגין שנים נוספות למנהל הארנונה כשהטענות חוזרות ונשנות.

מנהל הארנונה דחה את השגות המשיבה, בקובעו כי בביטולו של הפטור איפשר המחוקק את חיובה של המשיבה בתשלומי ארנונה, על-פי הסיווג המתאים למבנה בצו הארנונה. כוונת המחוקק הייתה להשית על מוסדות המדינה שהיו פטורים מארנונה עד לשנת 1994 את חיובי הארנונה בהתאם לשיעור הסיווג הרלוונטי החל על הנכס. מאחר והמשיבה אינה עונה עוד על ההגדרה של "מוסדות ציבור פטורים", סעיף 12.1 אינו חל יותר על המבנה, והסיווג המתאים לו ביותר, הוא הסיווג שבסעיף 2.1 לצו, דהיינו "משרד" או "כל מבנה שלא פורט בצו...". מכל מקום, ולטענת מנהל הארנונה, אין לראות בתעריף שהיווה את הבסיס לחישוב אגרת פינוי האשפה, עד לשנת 1994, בסיס לחיוב המשיבה בארנונה החל משנת 1995.

כך גם ציין מנהל הארנונה, כי ההשגה בנושא תקנה 4, אינה בגדר סמכותו, אם כי התייחס לטענה זו לגופא.

9. המשיבה הגישה ערר לועדת הערר לעניין קביעת ארנונה כללית (להלן – ועדת הערר) על תשובות מנהל הארנונה ביחס לשנים השונות, כשהנימוקים זהים לנטען בהשגותיה, וכשבערר שהגישה לשנת 1998, הוסיפה גם טענה חלופית לפיה יש לחייבה בארנונה לפי סיווג המבנה כסיווג מלכ"ר.

יוער כי המשיבה ציינה בעררים השונים: "ערר זה מוגש גם למען הזהירות וזאת בשל טענות שיתכנן ואינן בסמכות ועדת הערר הנכבדה". כך גם המערערת הסתפקה בנושא סמכות ועדת הערר להידרש לשאלה העקרונית שהוצבה לפתחה.

בשנת 2000 דחתה ועדת הערר את העררים שהגישה המשיבה לשנים 1997 ו-1998, בהחלטה מאוחדת, בציינה בהחלטה כי הנטייה הראשונית הייתה לדחות את העררים מחמת העדר סמכות, הואיל ונראה כי טענות המשיבה אינן נופלות למסגרת החלופות הנקובות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר). עם זאת, החליטה ועדת הערר לדון בעררים לגופם של דברים, בשל הגשת סיכומי הצדדים, וציינה כי השאלה שבמחלוקת הנה האם המערערת שינתה לאחר שנת 1995 את סיווגו של המבנה.

ועדת הערר קיבלה את טענת המערערת, לפיה יש לסווג את מבנה המשיבה לצורך תשלום הארנונה לפי סעיף 2.1 לצו, בשל היותו "משרד" או "כל מבנה שלא פורט בצו...", וקבעה כי אין מקום לסווגו לפי סעיף 12.1 לצו, לאור ביטול הפטור משנת 1995. ועדת הערר הדגישה כי לפי סעיף 7 לחוק ההסדרים, חיוב הארנונה ייעשה לפי סוג הנכס ולא לפי הגדרת המוסד המחזיק בנכס, ועל כן, יש לראות את המבנה כעונה לסיווג שבסעיף 2.1 לצו.

10. הצדדים ניסו אמנם לנסות ולפתור את המחלוקת ביניהם, באמצעות פניה לממונה על המחוז במשרד הפנים (להלן – הממונה) עם זאת הדגישה המערערת כי אינה רואה את הפניה לממונה כעין בוררות וכהחלטה מחייבת של הממונה. הממונה סבר כי יש להשתמש בתעריף הקודם של פינוי אשפה כאינדיקציה לשיעור חיובי הארנונה, בציינו כי לא היה זה סביר מצד המערערת להעלות את תעריף הארנונה ב-227%. לא למותר לציין כי עמדת הממונה לא התקבלה על המערערת.

ההליך בבית משפט קמא:

11. לאחר שהמשיבה בחרה לשלם, ככל הנראה, את אשר היה מקובל עליה לשיטתה היא, הגישה המערערת ביום 13.9.01 לבית משפט קמא, תביעה כספית בהליך סדר דין מקוצר, נשוא הערעור דנן, בה עתרה לחיוב המשיבה בתשלום יתרת חוב הארנונה לשנים 1995-2001 (עד חודש אוגוסט). ניתנה למשיבה אפשרות להתגונן, וכן הגישה המשיבה תביעה שכנגד להחזר תשלומי ארנונה.

המחלוקות בין הצדדים נסבו הן לשאלת סמכותה של המערערת לקבוע את הסיווג למבנה, כפי שקבעה, והן לשאלת סמכותו של בית משפט קמא להידרש לטענותיה של המשיבה, כשלטענת המערערת, הפורום הנכון לכך הוא בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. כמו כן טענה כי היה צורך להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי.

12. בפסק דינו בחן בית משפט קמא את טענות הצדדים, וקבע כי הוא מעדיף את גישת המשיבה הן בשאלת הסיווג וחוקיותו והן בשאלת הסמכות. בעניין אחרון זה קבע בית משפט קמא, כי הואיל והמערערת היא זו שהגישה את התביעה הכספית לבית משפט קמא, הרי שגם היא ראתה את בית משפט קמא כפורום הנאות לבירור טענות ההגנה. עוד הוסיף בית משפט קמא בנושא זה: "יתכן שאילו הוגש ערעור, היה מתקיים דיון בפורום בכיר יחסית, אלא שהעירייה טענה בנשימה אחת כי אין סמכות לדון במסלול זה, וגם וועדת הערר סברה כי לא היה מקום להגיש את הערר, מבחינת הסמכות וציינה כי הסוגיה היא סוגיה משפטית. מכאן שיתכן שמסלול הערעור היה מוביל למבוי סתום, כל עוד קיימת היתה מחלוקת על הסמכות העניינית" (בעמ' 3 לפסה"ד). מכל מקום קבע בית משפט קמא, כי שני הפורום הקודמים שדנו בסוגיה – ועדת הערר והממונה, אינם הפורומים המובהקים לדיון בסוגיה דנן, ועל כן הפורום המובהק לדיון הוא בית משפט קמא, אשר מוסמך לדון בשאלות העובדתיות והמשפטיות שנטענו על-ידי המשיבה במסגרת טענותיה כנגד התביעה.

לעניין שאלת סיווג המבנה קבע בית משפט קמא כי אין לראות את תחנת משטרה כמשרדים, עסקים או מרכולים, כאמור בסעיף 2.1 לצו, שכן המשטרה אינה עסק או מרכול. לדעת בית משפט קמא, גישת ועדת הערר לפיה יש לסווג את מבנה המשיבה כ"משרד" אינה מתאימה, וכך החלטת ועדת הערר שלא לראות במשיבה מוסד ללא כוונות רווח. לדברי בית משפט קמא: "אמנם המשטרה אינה מלכ"ר במובן הרגיל של המילה, אולם לצורך סיווג קרובה המשטרה יותר למלכ"ר מאשר לגוף עסקי" (בעמ' 7 לפסה"ד). לשיטתו, הקביעה בחוק העזר העירוני לפיו כל מבנה אחר יחויב באופן דומה למבנה עסקי, אינה רלוונטית מבחינה פרשנית ומהווה חריגה מסמכות מחוקק המשנה ונגועה בחוסר סבירות קיצונית. המערערת לא ניסתה ליצור סיווג מתאים למוסדות כמו המשיבה, ועל כן הסיווגים הקיימים אצלה אינם מתאימים. כמו כן, אין להתעלם מהעלאה בשיעור הארנונה שנדרשה המשיבה לשלם, אשר מעבר לכך שאינה סבירה, הרי שלגישתו של בית משפט קמא "...יתכן שאינה עולה בקנה אחד עם חוק ההסדרים שאסר העלאה חריגה בארנונה" (בעמ' 8 לפסה"ד). החוק שאיפשר את הטלת הארנונה על מוסדות המדינה, קבע העלאה הדרגתית בתשלומי הארנונה, ואין ספק, כך בית משפט קמא, כי המחוקק לא התכוון לאפשר העלאה דרסטית כל כך בשיעור הארנונה, כפי שעשתה המערערת.

בית משפט קמא התייחס לחקיקה אשר חייבה את נכסי המדינה בתשלום ארנונה, בקובעו כי החיוב היה כללי ביותר, והתעלם מסוגים מובהקים של מוסדות גדולים כגון המשטרה. כך גם בניגוד להסדרים ברורים שנקבעו לגבי כוחות הביטחון וצה"ל, לא נקבעו שכאלה ביחס למשטרה. עוד ציין בית משפט קמא, כי מדובר בשאלה עקרונית בעלת השלכות על מכלול סווג נכסי המדינה וכי על-כן היה על המחוקק להסדיר סוגיה זאת. משלא הוסדרה, הרי הפרשנות הראויה תומכת בעמדתה העקרונית של המשיבה.

בסופו של יום קבע בית משפט קמא: "פסק הדין הוא שיש לשלם לפי אגרת סילוק האשפה ההיסטורית כפול 3, מהסכום המתקבל יש להפחית 45% או הנחה גדולה יותר..." (עמ' 9 לפסה"ד).

בכל הקשור לתביעה שכנגד, הורה כי זו תידון בנפרד.

טענות הצדדים:

טענות המערערת:

13. המערערת טוענת כי טעה בית משפט קמא בדחותו את טענות הסף שהעלתה כנגד טענות המשיבה, הן טענה לגבי העדר סמכותו של בית משפט קמא להידרש לטענות המשיבה והן מחמת השתק עילה. לטענתה, טענות המשיבה עניינן טעות בסיווג הנכס ועל כן הן מנהל הארנונה והן ועדת הערר מוסמכים לדון בהן, וסמכותם כוללת גם טענות של אי-חוקיות המתלוות לשאלת הסיווג.

משכך, לא היה מקום כי בית משפט קמא יידרש לשאלות שהוכרעו על-ידי ועדת הערר, והסמכות לדון בשאלות אלו, נתונה רק לבית המשפט לעניינים מינהליים.

מעת שהמשיבה בחרה להגיש השגותיה למנהל הארנונה, ובהמשך לועדת הערר, תוך הסכמה מפורשת של המשיבה כי ועדת הערר תדון בטענותיה, מנועה היא מלהתעלם מההכרעות שניתנו. בכל הקשור לדעת הממונה, לא מדובר על פניה לבוררות, אלא לצורך בירור בלבד. משכך, לא היה מקום כי בית משפט קמא ילמד גזרה שווה מטענות המערערת בהתייחס להחלטת הממונה ולטענות המשיבה בהתייחס לועדת הערר.

בנוסף, גם בהתעלם מהחלטות ועדת הערר, לא היה מוסמך בית משפט קמא לדון בטענות המשיבה, שהסמכות הייחודית לדון בהם, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

לגופא של מחלוקת טוענת המערערת, כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, הרי שהמחוקק הראשי הסדיר גם הסדיר את אופן חיובה של המשיבה בארנונה, תוך קביעת הוראות ברורות. המערערת אף משיגה על קביעות בית משפט קמא, הן בנושא המיוחדות של מבנה המשטרה והן על קביעותיו כאילו התעריף לפיו נקבעה הארנונה אינו ישים ביחס למבנה.

בהתייחס לעליה הדרסטית בשיעור הארנונה, טוענת המערערת כי הוראות התיקון נועדו מעיקרן ובמהותן להתחיל לחייב את מוסדות הממשלה בתשלומי ארנונה, וכשהמחוקק לא מצא לנכון להגביל את שיעור הארנונה. לבסוף, נטען כי בכל מקרה אין כל יסוד לנוסחה שקבע בית משפט קמא.

טענות המשיבה:

14. המשיבה טוענת כי מלכתחילה, ועוד טרם ביטול הפטור, נהגה המערערת שלא כדין, בחייבה את המשיבה בתשלום אגרת פינוי האשפה, וכשהמערערת עצמה כינתה חיוב זה כ"ארנונה". האגרה שנקבעה בהתאם לחוק העזר להרצליה (מניעת מפגעים ושמירה על הסדר והניקיון), תש"ן-1989, הינה שליש "מסכום הארנונה הכללית שהיה חייב בתשלומה אלמלא הפטור כאמור...". לשיטת המשיבה, לאור אי החוקיות שבהטלת האגרה האמורה בוצעו תיקוני החקיקה, ובאופן שביחס לשנת 1995 במקום תשלום של 1/3 נקבע תשלום של 35% - אולם בשני המקרים מאותה ארנונה שהייתה מחוייבת המשיבה אלמלא הפטור. בנסיבות אלו, מעת שהחיוב באגרה היה נגזרת של סיווג 12.1 לצו, הרי אין בשינויי החקיקה להתיר שינוי סיווגו.

משכך, המסגרת הנורמטיבית הנכונה עניינה המחלוקת בעניין שינוי הסיווג בעטיו עלה חיוב הארנונה בשיעור של 227% בשנת 1995 לעומת החיוב שבשנה הקודמת. עצם שינוי הסיווג נעשה בחוסר סמכות והעדר חוקיות, וכי שינוי סיווג ניתן היה להיעשות אם בכלל, רק בהסכמת השרים, הסכמה שאף לא התבקשה.

בפעולותיה של המערערת, חרגה האחרונה מחוקי ההקפאה, לרבות על-ידי עקיפת הוראות אלה בשינוי הסיווג.

המשיבה תומכת יתדותיה בהחלטת הממונה, על אף שהמשיבה מאשרת כי המערערת בהצטרפה להליך בפני הממונה, סייגה הצטרפותה, בכך שאין היא רואה בהחלטת הממונה כמחייבת. מכל מקום לשיטת המשיבה, או שהמשיבה הינה בגדר מוסדות ציבור פטורים מארנונה, ואזי יש להכיל את סיווג 12.1 לצו או כסיווג למוסד ציבור שאינו פטור מארנונה ואזי יש להכיל את סיווג מלכ"ר. במיוחד יפים הדברים מעת שלפי הדין, המדינה מהווה אף היא מלכ"ר.

עוד טוענת המשיבה כי השימוש במבנה על-ידי המשיבה לא שימוש כ"משרד" ייקרא לו.

לעניין טענות הסף, טוענת המשיבה כי המחלוקת בענייננו אינה בעניינים עובדתיים טכניים, שהינם בסמכות ועדת הערר, אלא בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק. כל פנייתה של המשיבה לועדת הערר הייתה מטעמי זהירות בלבד, תוך ציון מפורש כי לדעתה הפורום המתאים אינו ועדת הערר. בנוסף, לא רק המשיבה סברה כן, אלא גם המערערת ומנהל הארנונה. עצם הסכמת הצדדים להגיש סיכומיהם בפני ועדת הערר, אין בה להקנות סמכות לועדת הערר, משזו לא מוקנית לה. משכך, לא היה מקום גם לפנייה לבית משפט לעניינים מינהליים. היסוד הקובע לעניין סמכותו של בית המשפט הוא מבחן הסעד ולא מבחן העילה, ועל-כן, נכון עשה בית משפט קמא בהידרשו לטענות המשיבה לגופן.

דיון

המישור המהותי:

15. בערעור זה נדרשים אנו לדון בשאלה הכוללת בחובה נושאים של מדיניות תקציבית ראויה. עד לשנת 1994, ובהתאם לסעיף 3(ב) לפקודה, המדיניות שנקבעה, העדיפה שלא לחייב את המדינה בתשלום ארנונה בגין נכסים בהם החזיקה ברשות מקומית, חרף מתן שירותים על-ידי הרשות המקומית גם בהקשר לנכסים אלו, למעט נכסים המצויים בתחום עיריית ירושלים ובתחום עירייה אחרת שהכריז עליה שר הפנים לאחר התייעצות עם שר האוצר, שהיא עיר עולים.

המדיניות לפיה המדינה שונה מגופים אחרים בעניינים אלו או אחרים, השתנתה בענפי משפט שונים. לדוגמא, החוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מס' 10), התשס"ה-2005; חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה-2005 ועוד. כך גם בענייננו.

ביום 8.1.92 חוקק חוק ביטול הפטור וכשנקבע כי תחולתו מראשית שנת 1993.

בהצעת החוק (ה"ח 2091, כז כסלו תשנ"ב, 4.12.91) הוסבר: "בפועל, על אף שהרשויות המקומיות מחויבות במתן שירותים לכל מבנה בתחומן, הרי שרוב הרשויות אינן יכולות להטיל מסים על מבני הממשלה המצויים בתחומן. בערים בהן משרדי הממשלה מהווים חלק ניכר מכלל המשרדים בעיר נוצר עיוות חמור במיוחד. ביטול סעיף 3 יתקן עיוות זה וימשיך את המגמה המשפטית המודרנית של השוואת הדין החל על המדינה לדין החל על כל גוף או אדם אחר".

לאחר חקיקתו של החוק לביטול הפטור, דין נכסי המדינה כדין כל נכס אחר המצוי ברשות המקומית - זאת החל משנת 1993.

עם זאת, נקבעה תקופה של כשנה, על מנת שניתן יהיה להיערך לשינוי המהותי אשר הינו בעל השלכות תקציביות משמעותיות, דהיינו הגדלת מקור מימון של הרשויות המקומיות מחד גיסא, והטלת מעמסה תקציבית על משרדי הממשלה השונים מאידך גיסא.

16. לכן ולא בכדי, לקראת סוף שנת 1992 במסגרת הצעת החוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"א-1992 (ה"ח 2143, א' בחשון תשנ"ג, 28.10.92) הוצע לדחות את תחולתו של חוק ביטול הפטור ולקובעו לשנת 1994.

בנוסף הוצע לקבוע כי "השרים יקבעו בתקנות כללים לפיהם תוטל ארנונה כללית על נכסים שהמחזיק בהם היא המדינה או תאגיד שהוקם בחוק, ויכול שעל פי כללים כאמור תוטל על סוגי נכסים מסויימים ארנונה כללית בשיעור אפס" (סעיף 9 (ג) להצעת החוק).

בדברי ההסבר להצעת החוק צויין כי "ביטול הפטור על נכסי המדינה יביא לגידול בהכנסות הרשויות המקומיות בהיקף של מאות מיליוני ש"ח וכתוצאה מכך לגידול בהוצאותיהן, ולנטל על תקציב המדינה שאין למדינה שליטה על היקפו" כך גם "עקב השוני בסוגי נכסי המדינה והייחוד של חלק מהם יש גם צורך לקבוע כללים, בדבר שיעורי ארנונה אשר תוטל על נכסים שיחוייבו בתשלום, כללים כאמור לפי סעיף 9(ג) המוצע".

הנה כי כן, עניינה של הצעת החוק להותיר את האבחנה שבין נכסי מדינה לבין נכסים אחרים, כולל החזרת הפטור ואף אפשרות לפטור מוחלט לגבי נכסים מסוימים וקביעת שיעורים שונים לנכסי מדינה.

ואכן במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992 (להלן – חוק יעדי תקציב 1992) חוקקו הסעיפים האמורים.

17. כאמור, במסגרת סעיף 18 לחוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998, תוקנה הפקודה (תיקון מס' 8), ובאופן שנקבע בסעיף 3(א)(1) הכלל לפיו: "בשל נכסים בתחומי רשויות מקומיות, שחל עליהם סעיף 3(ב) תשולם ארנונה כללית, בכל שנת כספים, בשיעור הקבוע בפסקה (3) מהארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראת סעיף 3(ב) האמור, והכל בהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסי מדינה; באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר".

קביעה זו עניינה, שאין כל הבדל בין נכסי המדינה לבין נכסים אחרים לעניין תשלום הארנונה. יתר על כן, המחוקק קבע מפורשות שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסי המדינה.

מהאמור אנו למדים, כי עתה העדיף המחוקק לבטל כליל את האפשרות לקביעת סיווגים נפרדים לנכסי המדינה, תוך קביעה כי בהעדר סיווג מתאים לנכסי המדינה, יחול הסיווג הדומה ביותר.

18. אכן, בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד -2004 תוקנה הפקודה (תיקון מס' 11), וכשעתה תוקן סעיף 3(א)(1), ובאופן שהוספה הסייפא: "אלא אם כן נקבע בתקנות לפי סעיף קטן (ג) סיווג נפרד לנכסים כאמור". במקביל הוסף סעיף 3(ג) לפקודה, אשר קובע: "שר הפנים ושר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאים לקבוע בתקנות סיווגים נפרדים לנכסי המדינה, שהמדינה עושה בהם שימוש שהוא שימוש ייחודי לה, ובן סכומים מרביים לארנונה הכללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים כאמור וכללים בדבר עדכונם;כן רשאים שר הפנים ושר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע את היחס שבין הסכומים אשר יוטלו בשל כל אחד מסוגי הנכסים האמורים, בינם לבין עצמם וביחס לסוגי נכסים אחרים, ובלבד שלא תיקבע ארנונה בסכום אפס".

מחד, אכן חזרה עטרה ליושנה, דהיינו, סמכות השרים לקבוע סיווג נפרד לנכסי המדינה, אולם מאידך, צויין מפורשות כי לא ייקבע כי יהיה פטור מוחלט מתשלום ארנונה ביחס לנכס זה או אחר של נכסי המדינה.

19. מהאמור עד כה עולה כי שאלת דינם של נכסי המדינה בסוגיית תשלום הארנונה עברה טלטלה מדי פעם. נמצאנו למדים כי אכן בשנים מסוימות הועדף השלטון המרכזי מבחינה תקציבית, דהיינו, פטור מוחלט מתשלום ארנונה, ובשנים אחרות הועדף השלטון המקומי, דהיינו, חיוב נכסי המדינה בארנונה, ככל מחזיק אחר. עם זאת, לנכסי המדינה בשנים מסוימות ניתנה "הנחה" מדורגת, וכשהחל משנת 1998 בשיעור הנחה קבוע.

נושא נפרד עניינו שאלת הסיווג של אותם נכסי מדינה מעת ביטול הפטור.

סיווג זה עבר אמנם שינויי נוסח אלו או אחרים, אולם במהותו קובע הוא כי הסיווג יהיה בהתאם לסיווגו של אותו נכס, אלמלא היה מדובר בנכס מדינה.

יתר על כן, ביחס לחלק מהשנים, אף נקבע מפורשות כי אין לקבוע סיווג נפרד לנכס המדינה, ובשנים אחרות הוסמכו השרים לקבוע סיווג נפרד, אולם תוך מגבלה כי שיעור הארנונה לא יעמוד בכל מקרה על אפס.

20. המגמה לפיה אין להבחין בין נכסים שהמדינה מחזיקה בהם לבין נכסים אחרים, מתיישבת עם אותה מגמה של המחוקק בסעיף 8(א) לחוק יעדי תקציב 1992 אשר קובע מפורשות כי סיווג הנכסים ברשות המקומית ייעשה בהתאם לסוג הנכס. סעיף זה שולל למעשה את האפשרות לחייב את הנכס לפי זהותו של המחזיק, אלא בהתאם לסוג הנכס העומד לחיוב (ראו: ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337).

21. המסקנה העולה, כי הכלל הינו סיווג נכסי המדינה ככל סיווג אחר, ובהתאם לסוג הנכס, וכשהחריג לכלל זה, עניינו תקנות שיותקנו על-ידי השרים. כל עוד אין בפנינו תקנות הקובעות סיווג שונה לנכסי המדינה, אזי דין נכסי המדינה כדין כל נכס אחר מבחינת שאלת הסיווג.

22. הנה כי כן, מעת שמדובר לדוגמא בנכס חדש בחזקת המדינה, אשר על הרשות המקומית לסווגו, חייבת היא לסווגו בהתעלם מכך שמדובר בנכס מדינה.

יוער, כי כמובן גם בפני המדינה עומדת דרך ההשגה והערר, אם תיטען הטענה כי הסיווג אינו ראוי וכי ראוי לסווג את הנכס בסיווג אחר. השגה שכזו אינה קשורה כלל, להיות הנכס כנכס המדינה.

משכך, הטענה היחידה שנותרה למשיבה עניינה חוקי ההקפאה, ובכלל זה, תקנה 4 אשר אוסרת על רשות מקומית לערוך שינוי בסיווג או בתת סיווג של נכס.

ברגיל, היה מקום לטענת המשיבה כי שינוי הסיווג בתחילת שנת הכספים 1995 על-ידי המערערת נעשה בניגוד לתקנה 4. ואולם, שונים הדברים במקרה שלפנינו, נוכח חקיקתו של סעיף 7 לחוק ההסדרים אשר לפיו נקבע כי החל משנת 1995 יחוייבו נכסי המדינה בתשלום ארנונה, בהתאם לשיעורי הארנונה הכללית שהייתה צריכה להיות משולמת על-ידם, אלמלא הפטור. סעיף זה בא להשוות את מעמדם של נכסי המדינה המצויים בתחומה של הרשות המקומית לנכסים אחרים שבתחומה, ולכן ולא בכדי נקבע בסעיף 7 לחוק ההסדרים, כאמור, כי שיעור הארנונה יחושב כאילו לא היה קיים כלל הפטור מלכתחילה. אמנם בהתאם לסעיף 7(3) לחוק ההסדרים נקבעו שיעורי הנחה מסוימים לנכסי המדינה, בין השנים 1995-1997, אולם אין בשיעורי הנחה אלו כדי לשנות את תכלית הסעיף, שכן הללו נועדו רק להביא באופן הדרגתי לשוויון האמור.

נמצאנו למדים כי המחוקק הראשי הביע באופן חד משמעי את רצונו, לחייב את נכסי המדינה בתשלומי הארנונה, החל משנת 1995, ובאופן השווה ליתר הנכסים המצויים בתחומי הרשות המקומית. רצון זה נלמד גם מנוסחו העדכני של סעיף 3 לפקודה, אשר קובע באופן מפורש כי לנכסי המדינה לא ייקבע סיווג שונה, והם יסווגו בהתאם ליתר סוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית.

נוכח האמור, סיווג המבנה על-ידי המערערת לפי סיווג 2.1 לצו נעשה על רקע סעיף 7 לחוק ההסדרים, ואין מקום לטענת המשיבה, כאילו הסיווג האמור נעשה בניגוד לתקנה 4.

ודוק, אין מדובר במקרה דנן בשינוי סיווג אסור בניגוד לחוקי ההקפאה, אלא במעין "סיווג ראשוני" של המבנה לאחר חקיקתו של סעיף 7 לחוק ההסדרים ובהתאם לתכליתו. אין חולק כי עד לשנת 1995 היו נכסי המשיבה פטורים מתשלומי ארנונה, ובהתאם לכך גם סווג המבנה על-ידי המערערת בסיווג 12.1 לצו. עם זאת, לאחר חקיקתו של סעיף 7 לחוק ההסדרים, סיווג זה אינו מתאים עוד למבנה, לא כל שכן אינו עומד בהוראותיו של סעיף 3 לפקודה במתכונתו הנוכחית, אשר קובע כי סיווג נכסי המדינה ייעשה בהתאם לנכסים הנוהגים ברשות המקומית, ובלי אבחנה בין נכסי המדינה לנכסים אחרים.

כך גם בהתאם להוראות שקבע המחוקק לשנים 1998 ואילך.

23. כאמור, תכלית החקיקה של ביטול הפטור נועדה להשוות את מעמדם של נכסי המדינה לנכסים אחרים שבתחומי הרשות המקומית. אם תתקבל גישתה של המשיבה, תסוכל תכלית זו, הואיל והרשות המקומית לא תהייה מוסמכת לפעול בהתאם להוראות המחוקק בדבר ביטול הפטור, אלא תהייה מוגבלת לאותם שיעורי ארנונה כפי שהיו נהוגים עוד טרם ביטול הפטור, ועדכונם ללא קשר לסיווג החדש אשר אמור להיעשות ביחס לנכסים אלו.

חוקי ההקפאה נועדו למנוע עליית שיעור הארנונה מעבר לעדכון שהחוק מתיר, על-ידי סיווג שונה של נכס, כך שבאופן עקיף ההקפאה לא תחול. הוראות אלו יפות במקום שהמחוקק לא אמר דברו, שלא כבמקרה דנן, בו המחוקק קבע מפורשות את הסיווג הראוי.

24. גם מעיון בהצעות החוק השונות, ובמיוחד נושא השאלה התקציבית והטלת נטל תקציבי כבד על השלטון המרכזי, מביאה למסקנה כי אכן לא מדובר בהעלאת התשלום בגין עדכון זה או אחר, אלא שינוי מהותי בתפיסה העיונית של דין נכסי המדינה.

25. אם תתקבל עמדתה הבסיסית של המשיבה, אזי מדובר בשינוי מזערי שבין 1/3 לבין, בתחילה 35% ועד ל-55%. דהיינו, עמדה זו כל משמעותה כי במקוםהתשלום לפי אגרת האשפה, יבוא תשלום של ארנונה במישרין ולא בעקיפין, אך באותו שיעור של אגרת האשפה תוך עדכונו כפוף לחוקי ההקפאה.

אם אכן זאת הייתה כוונה המחוקק הראשי, לא היה מקום לכל אותם שינויי חקיקה, לרבות דחיית יישומם וקביעות מפורשות בדבר הסיווג הראוי, כולל הסמכת השרים לקביעת סיווג שונה זה או אחר.

הנה כי כן, לשיטתנו, ובניגוד לקביעת בית משפט קמא, אמר גם אמר המחוקק את דברו בשאלה שהוצבה לדיון.

26. לא למותר להוסיף, ועל רקע המפורט לעיל, כי ברור שאין מקום לסווג את כל נכסי המדינה, ובכלל זה את המבנה כ"מלכ"ר", כטענת המשיבה.

יוער, כי בהתאם לצו הארנונה מדובר במוסד מוכר כ"מלכ"ר" לפי אישור, ואין הכוונה לכלל נכסי המדינה. יתר על-כן, סיווג בשיעור נמוך כמלכ"ר לא רק שמשמעותו במקרה הקונקרטי, "הקלה" בסיווג אלא שסותר הוא מכל וכל את כוונת המחוקק בכל תיקוני החקיקה שפורטו לעיל.

27. המערערת סיווגה את המבנה תחת סיווג 2.1 לצו, דהיינו: "חנויות... משרד, עסקים, מסעדות, בתי קפה, מעבדות, מרפאות, אולמות שמחה, דוכנים, בתי מרקחת וכן כל מבנה שלא פורט בצו זה...". אמנם יכול ולא ניתן לראות את המבנה כ"משרד" או כ"חנויות", אולם משלא קיים סיווג אחר מתאים למבנה בצו הארנונה, מתאימה הסייפא שבסיווג 2.1 לצו למבנה במקרה דנן.

28. טרם שנעבור למישור הדיוני, נוסיף כי אין מקום שבית המשפט יידרש לשאלה אם אכן מבנה זה או אחר עונה על הגדרת "משרד" או "עסק" וכד', עניין שבסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר.

גם אם היה נקבע כי ועדת הערר לא הייתה מוסמכת לדון בשאלה העקרונית, הרי לכאורה אין חולק כי הייתה רשאית גם רשאית לדון בשאלת הסיווג לכשעצמו, ומעת שקבעה את אשר קבעה, אין מקום כי בית המשפט יידרש לכך בשנית, שלא בדרך ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובמסגרת טענת הגנה בתביעה כספית.

בלשון אחרת, מעת שקבענו כי הוראות ההקפאה אינן חלות במקרה דנן, וכי היה על המערערת לסווג את המבנה, בהתאם להוראות המחוקק, דהיינו, סיווג שהיה נקבע אלמלא הפטור, יישומו של סיווג זה עניין לועדת הערר לענות בו. במיוחד יפים הדברים לאחר שהמשיבה פנתה גם בעניין זה לועדת הערר.

המישור הדיוני:

29. נוכח התוצאה אליה הגענו עד כה, האמור להלן הינו למעלה מהנצרך.

כפי שהבעתי דעתי בע"א (תל-אביב-יפו) 2586/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עירית בני ברק, תק-מח 2006(1) 3228, ראוי לצמצם את הפעלת שיקול דעתם של בתי המשפט הכלליים לדון בתביעות כספיות הקשורות לנושאים המפורטים בסעיף 3 לחוק הערר, שכן אחרת עלולים הוראותיו של חוק הערר להיוותר ריקים מתוכן, הואיל וחייב בארנונה יוכל לפנות בכל עת בתביעת השבה לבתי המשפט הכלליים, או כטענת הגנה מפני תביעה כספית, מבלי שיהא עליו ללכת במסלול המותווה לכך בחוק הערר. ראו דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5), 478: "לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת" (בעמ' 481).

כאמור, אמנם מהפן העקרוני מוקנית לבתי המשפט הכלליים הסמכות לדון בתביעות כספיות, אף אם הן קשורות בנושאי ארנונה, אולם נוכח הוראות חוק הערר, יש לבחון מתי תופעל סמכותם זו. מעיון בפסיקה הרלוונטית (ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778; ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1) 111 וכד') עולה המסקנה אליה הגעתי בפרשת פז לעיל, כי במקום בו מדובר בטענה שניתן היה להעלותה במסגרת הליכי חוק הערר, וכאשר אין מדובר בשאלה עקרונית, לא ימהר בית המשפט הכללי להפעיל את סמכותו.

30. במקרה שלפנינו, ניתן היה אף להידרש לכך שמעשית טענות הצדדים מתנקזות לשאלה אחת ומרכזית – שאלת סיווג המבנה. שאלה זו טומנת בחובה את יתר טענות הצדדים, ובכלל זה, טענת המשיבה בדבר השינוי הדרסטי שחל בשיעור הארנונה בה חוייבה. שאלה זו נכללת לכאורה בהגדרתו של סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, ומשכך, טענת המשיבה כאילו סיווג המבנה על-ידי המערערת נוגע באי חוקיות, עונה על הגדרת סעיף 3(ב) לחוק הערר, כאמור לעיל. דהיינו, למנהל הארנונה ולועדת הערר ישנה הסמכות לדון בשאלה זו, הואיל ובסמכותם לדון באי חוקיות הנובעת מאחד הפריטים המנויים בס"ק (1)-(3) [ראו: רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2006(2), 1975; עת"מ (תל-אביב-יפו) 1206/05 אחים מרגולין הנדסה וייעוץ בע"מ נ' המועצה המקומית גבעת שמואל, תק-מח 2005(2) 5721].

הנה כי כן, לכאורה הגשת ההשגות על-ידי המשיבה למנהל הארנונה וכן הודעות הערר שהגישה לועדת הערר נעשו במסגרת הסמכות המפורטת בסעיף 3 לחוק הערר, ולפיכך, החלטות מנהל הארנונה וועדת הערר ניתנו בסמכות. ודוק, אין מדובר במקרה שלנו בסוגיה שעניינה קביעת היקף שטחו של המבנה (עמ"נ (ת"א) 148/05 רם חן חניונים בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו – מנהל הארנונה, תק-מח 2006(4) 5443) או בתקיפה ישירה של חוקיות צו הארנונה (עמ"נ (ת"א) 227/05 וינברג נילי נ' מנהל הארנונה – עיריית תל אביב, תק-מח 2006(4) 2191). כך גם לא מדובר בקריטריונים לקביעת הארנונה או בסבירותה של גובה הארנונה. השאלה שנדונה בפני ועדת הערר עניינה שאלת סיווגו של המבנה, נושא אשר עונה על הקריטריונים שבסעיף 3(א) לחוק הערר, תוך בחינת שאלת אי חוקיותו של הסיווג שנעשה על-ידי המערערת, בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הערר. עם זאת וכאמור, לצורך הערעור דנן, אין לקבוע מסמרות, במיוחד על רקע הטענה הנגדית שהועלתה על-ידי המשיבה, לפיה, מדובר בשאלה עקרונית, משפטית, שמהראוי שבית המשפט יזקק לה.

יוער כי קביעת בית משפט קמא כאילו לא היה מקום שהמשיבה תפנה בערעור לבית המשפט המחוזי על החלטות ועדת הערר, מחמת העדר סמכות, אינה נקייה מספקות. אף אם היינו יוצאים מנקודת ההנחה ממנה יצא בית משפט קמא, כאילו החלטת ועדת הערר ניתנה ללא סמכות, ואף אם הצדדים הגישו סיכומיהם וטענו לגופם של דברים, עדיין היה מקום כי המשיבה תשיג על החלטת ועדת הערר באמצעות ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, ואף בשאלה זו – העדר הסמכות. משלא עשתה כן המשיבה, ומשהכריעה ועדת הערר בשאלות המרכזיות שבין הצדדים, ייתכן ולא היה מקום כי המשיבה תשוב ותעלה טענות אלה פעם נוספת גם בפני בית משפט קמא, ובמסגרת התביעה הכספית שהגישה כנגדה המערערת (ראו: עע"מ 3874/02 עירית חדרה נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5) 877).

כך גם אם תתקבל גישתה הדיונית של המשיבה במקרה דנן, עלול הדבר להביא למצב שבו תעמוד לנישום הזכות "למקצה שיפורים". מחד יוכל לפנות באחד משני המסלולים שפורטו לעיל, כדי לתקוף את החלטת הרשות המקומית בנושא הארנונה, בין אם לפי חוק הערר ובין אם לפי חוק בתי משפט מינהליים, ומאידך, אם התוצאה אליה יובילו המסלולים הללו לא תמצא חן בעיניו – עדיין תעמוד לנישום האפשרות להמתין עד שהרשות המקומית תגיש תביעה כספית כנגדו בבית המשפט האזרחי, ואז יוכל לשוב ולהעלות טענותיו, והפעם כטענת הגנה בפני בית המשפט הכללי.

לא למותר להוסיף כי חזקה על המשיבה שאם ועדת הערר הייתה קובעת כשיטתה, הייתה "נאחזת" בהחלטה זו כמוצאת שלל רב, מול המערערת.

31. מכל מקום וכאמור, לאור התוצאה שהגענו אליה במישור המהותי, שוב אין אנו נצרכים להכריע בתהיות שהתעוררו במישור הדיוני.

סיכומם של דברים:

32. עקרו של הערעור שבפנינו, הינו בשאלת סיווגם של נכסי המדינה, עם ולאחר תיקוני החקיקה השונים הקשורים לפטור שניתן לנכסי המדינה בהתאם לפקודה, וביטולו.

מסקנתנו כי המחוקק ראה לקבוע, החל משנת הכספים 1995 ואילך, כי נכסי המדינה יסווגו מחדש, ומבלי שתהייה אבחנה בין נכסים שהמדינה מחזיקה בהם לבין נכסים שמחזיקים בהם גופים פרטיים.

אין קשר בין סיווג חדש זה, לאשר שרר טרם תיקוני החקיקה, למעט הקביעה הראשונית כי שיעור הארנונה לא יפחת משעור "הארנונה" אשר השתלמה בעקיפין, חרף הפטור, ובאמצעות אגרת האשפה, אולם לא היפוכם של דברים.

כך גם, אין בחוקי ההקפאה לשנות מאותו סיווג עליו הורה המחוקק, שעניינו סיווג חדש ובשונה מאשר שרר עד לאותם תיקוני החקיקה.

33. אכן, ביטולו של הפטור וההשוואה בין נכסי המדינה לנכסים זהים אחרים ברשות המקומית, הולמת את תכלית החקיקה וכן את הגישה המודרנית יותר, דהיינו, כי אין לראות במדינה כמי שזכאית לדין מיוחד, מעת שמדובר בנכסיה.

עם זאת, וכפי שמצא המחוקק לנכון, נקבעו שיעורי הנחה הדרגתיים וזאת בלבד – הנחה הנגזרת מהסיווג החדש והראוי וכן הוקנתה הסמכות לשרים לשנות מההוראה הכללית.

34. כך גם מצאנו, לאור סוגי הנכסים בצו הארנונה שהוציאה המערערת, כי הסיווג הספציפי של המבנה, ראוי הוא וכפי שאף קבעה ועדת הערר, שלפחות בשאלה זאת של יישום הסיווג הראוי לאחר הקביעה העקרונית, הינו בתחום סמכותה.

35. אשר על כן, דין הערעור להתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא בטל.

משכך, זכאית המערערת לחזור ולפנות לבית משפט קמא, אשר יידרש להוצאת פסיקתא בהתאם לתביעה הכספית שהוגשה אך בהתחשב בעניין התביעה שכנגד, הכל כפי שיימצא לנכון, נוכח הקביעות דלעיל.

המשיבה תשלם למערערת את הוצאות הערעור ובנוסף שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪.

הערבון יוחזר למערערת.

השופטת אסתר קובו, ס"נ – אבד:

אני מסכימה לחוות הדעת – על כל רבדיה.

השופטת מיכל רובינשטיין, ס"נ:

אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו היסודית והמנומקת היטב של חברי השופט שנלר.

אשר על כן, הוחלט כמפורט בחוות דעתו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום ז' באב, תשס"ז (22 ביולי 2007).


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן