1. העותרת הגישה לבית משפט השלום בבית שמש תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן הצהרה לפיה המיטלטלין המפורטים בבקשה – מכשירי עבודה וחלקי חילוף לרכב – אותם עיקלה עיריית בית שמש בגין חוב ארנונה, שייכים לעותרת לבדה, שאינה חבה בחוב הארנונה. כן התבקש בית המשפט להורות לעירייה להשיב את המיטלטלין המעוקלים לעותרת, ולחייב את העירייה לשלם לעותרת פיצויים בסך של 50,000 ₪ בגין נטילת המיטלטלין שלא כדין והסגת גבול העותרת תוך כדי ביצוע העיקול.

2. בד בבד עם הגשת התובענה הגישה העותרת בקשה לעיכוב הליכי המכירה של המיטלטלין שאמורה הייתה להתקיים במחסן ההוצאה לפועל. בית משפט השלום נעתר לבקשה, כפוף להפקדת עירבון על ידי העותרת, שבוצעה.

3. העירייה טענה בפני בית משפט השלום כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה באופן בלעדי לבית המשפט לענינים מינהליים. בית משפט השלום קיבל את הטענה, והורה להעביר את הדיון לבית המשפט לענינים מינהליים. כתוצאה מכך הפכה התובענה לעתירה.

4. המיטלטלין עוקלו והוצאו ביום 4.1.06 על ידי גובה ארנונה מטעם העירייה (דרור בן לולו) ממוסך "מוטורס 2000" באזור התעשייה הצפוני של בית שמש, שלטענת העותרת מופעל על ידה. המגרש שעליו מצוי המוסך שייך למשיב הפורמאלי 2. בדו"ח העיקול שנמסר במעמד תפיסת המיטלטלין למשיבים הפורמאליים צוין שמו של המשיב הפורמאלי 2 בתור החייב, ומענו: גני שמש 163/4. אין חולק כי מען זה אינו כתובת המוסך בו בוצע העיקול. המקומות בדו"ח למילוי פרטי הנותן והתאריך של כתב ההרשאה לפי סעיף 309 לפקודת העיריות (נוסח חדש), מכוחו בוצעה התפיסה, הושארו ריקים. כעבור ארבעה ימים, ביום 8.1.06, נמסר לעותרת, באמצעות המשיב הפורמאלי 2, צו למכירת המיטלטלין המעוקלים לפי סעיף 311 לפקודת העיריות, כשהוא חתום על ידי פלוני, ששמו לא צוין, אליו לפי הנחזה הואצלה סמכות ראש העירייה. המקומות בצו המכירה למילוי תאריך האצילה ותאריך אישורה על ידי מועצת העיר, הושארו ריקים. הצו כוון כלפי המשיב הפורמאלי 2 במען: גני שמש 163/4, וכן נגד "שטרית שמעון מחזיק בפועל" במען: אזור התעשיה הצפוני בית שמש, הוא המקום בו בוצע העיקול. שמעון שטרית הנו המשיב הפורמאלי 1, אחיו של המשיב הפורמאלי 2, ולפי טענתו הנו עובד של העותרת ומורשה חתימה מטעמה. מניות העותרת רשומות על שם גיסם של המשיבים הפורמאליים.

5. העותרת מונה בהליך התפיסה של המיטלטלין ארבעה פגמים העושים את ההליך לבלתי-חוקי: ראשית, ביצוע התפיסה ללא צו הרשאה מאת ראש העירייה כמצוות סעיף 309 לפקודת העיריות. שנית, ביצוע התפיסה במוסך המופעל על ידי העותרת על גבי מגרש אותו שכרה מהמשיב הפורמאלי 2 (הוגש לבית המשפט הסכם שכירות בין השניים מיום 1.6.04) למרות שהחייב לפי דו"ח העיקול הנו המשיב הפורמאלי 2, כלומר משכיר הנכס, ולמרות שכתובתו של החייב לפי דו"ח העיקול אינה כתובת המוסך. כתוצאה מכך, טוענת העותרת, נתפסו מיטלטלין השייכים לה בלבד ולא לחייב. שלישית, ביצוע התפיסה ביום 4.1.06 על פי דו"ח עיקול שהודפס לפי כותרתו למעלה מתשעה חודשים קודם לכן, ביום 21.3.05. רביעית, מתן צו למכירת המיטלטלין המעוקלים על גבי טופס שהודפס לפי כותרתו ביום 15.3.05, למרות שתפיסת המעוקלים בוצעה רק כעבור למעלה מתשעה חודשים.

6. העירייה טוענת כי המוסך מופעל על ידי משפחת המשיבים הפורמאליים מאז שנת 2002, וכי בכל שנות פעילותו של המוסך לא שולמה ארנונה עירונית עבורו, דבר שהוביל לצבירת חוב של מאות אלפי שקלים חדשים. לטענת העירייה, היא פנתה מספר פעמים אל המשיבים הפורמאליים ואל "המחזיק בפועל" בנכס, בדרישה לפרעון החוב. משדרישות אלו לא נענו בוצע העיקול. דו"ח העיקול, כתב ההרשאה לעיקול והצו למכירת המיטלטלין הוצאו אף הם, לטענת העירייה, על שם אותם שלושה מחזיקים פוטנציאליים. העירייה טוענת כי העותרת, העוסקת לפי רישומה ב"שיווק חוברות פרסום בענף הבניה", לא המציאה מסמכים להוכחת טענתה בדבר עיסוקה בהפעלת המוסך, שאינו קשור לפרסום בענף הבניה, ובדבר היותה הבעלים של המיטלטלין שנתפסו בו. כמו כן, הסכם השכירות בין המשיב הפורמאלי 2 לבין העותרת לא הומצא לעירייה, והנו חוזה מלאכותי שמטרתו השתמטות מתשלום מס. עוד נטען כי העותרת לא הפקידה את סכום החוב כנדרש בסעיף 323(ב) לפקודת העיריות כתנאי לעיכוב הליכי הגביה המינהליים, ואף לא הגישה במועד השגה על החוב.

7. לכתב התשובה של העירייה צורפו מסמכים לתמיכת טענתה בדבר הפניית דרישות התשלום, דו"ח העיקול והצווים השונים הנוגעים אליו, לא רק כלפי המשיב הפורמאלי 2 אלא גם כלפי אחיו, המשיב הפורמאלי 1, וכלפי "המחזיק בפועל". העותרת טוענת כי חלק מהמסמכים אותם צירפה העירייה לתשובתה אינם אותנטיים, במובן זה שהמשיב הפורמאלי 1 והמחזיק בפועל הוספו בהם רק לאחר שהעיקול כבר בוצע, על מנת להכשיר בדיעבד את חוסר החוקיות בה הוא נגוע.

8. העתירה דנן אינה האכסניה לבירור שלל הטענות שיש לצדדים זה כנגד זה בסוגיית זהות החייב בתשלומי הארנונה בגין המוסך, כמו גם בסוגיית עצם קיומו של חוב ארנונה וגובהו. השאלה היחידה המתעוררת בהליך שלפנינו הנה חוקיות תפיסת המיטלטלין שבוצעה ביום 4.1.06. סעיף 306 לפקודת העיריות קובע כי "אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה", וסעיף 309 ממשיך ומורה: "לא שולם החוב כתום חמישה עשר יום לאחר המצאת ההודעה כאמור, יהיה לארנונה בפיגור, וראש העיריה רשאי ליתן צו הרשאה בחתימת ידו ובחותמת העיריה המופנה לגובה הארנונה ומורה לו לדרוש תשלומו לאלתר, ואם לא ישולם – לגבותו על ידי תפיסת מיטלטליו של החייב ומכירתם, באופן שנקבע להלן". הווה אומר: שני תנאים בלתם-אין לתפיסת ולמכירת מיטלטלין לצורך גביית חוב ארנונה מכוח פקודת העיריות. אחד – שהמיטלטלין יהיו "של החייב". שני – שיינתן צו הרשאה בחתימת ידו של ראש העירייה ובחותמת העירייה המתיר לגובה הארנונה לגבות את החוב באמצעות תפיסת ומכירת המיטלטלין.

9. כאמור, דו"ח העיקול אשר מכוחו נתפסו המיטלטלין נשוא העתירה לא נקב בפרטי כתב ההרשאה מכוחו פעל גובה המס, על אף שבגוף הדו"ח הופיע מקום למילוי פרטים אלו. לכתב התשובה של העירייה צורפו שלושה כתבי הרשאה לתפיסת ולמכירת מיטלטלין בגין חוב ארנונה, המזכירים את המוסך ואת כתובתו (נספחים ג2, ג3 ו-ג6). מסמכים אלה נושאים את חותמת העירייה, אך לא את חתימת ראש העירייה. בהודעה המשלימה מטעם העירייה, הנתמכת בתצהירו מיום 17.5.06 של סגן מנהל מחלקת הגבייה שלה, נטען כי "דו"חות העיקול הוצאו כדין ובחתימת מר מאיר נעמן, גזבר המשיבה אשר מונה כפקיד גביה וכממונה על הגביה, כפי שפורסם בילקוט הפרסומים שהעתקו מצ"ב". ככל שהכוונה היא אל דו"חות העיקול המצורפים לכתב התשובה (נספחים ג4, ג8 ו-ג11), הרי הם חתומים כולם על ידי גובה המס דרור בן לולו ולא על ידי גזבר העירייה מאיר נעמן, מה גם שחתימת ראש העירייה נדרשת לפי הפקודה על כתב ההרשאה ולא על דו"ח העיקול. גם אם נאמר שהתייחסות ההודעה המשלימה ל"דו"חות העיקול" מכוונת למעשה לכתבי ההרשאה, עדיין אין בהסמכתו של גזבר המועצה שפורסמה בילקוט הפרסומים כדי לסייע. אותה הסמכה ניתנה על ידי שר האוצר מכוח פקודת המסים (גביה), כאמור בהגדרת "ממונה על הגביה" בסעיף 1 לפקודה. לעומת זאת, התפיסה נשוא העתירה בוצעה, לפי האמור בדו"ח העיקול, מכוח סעיף 309 לפקודת העיריות, ואין הדו"ח מזכיר את פקודת המסים (גביה). אלה הם שני מקורות הסמכה שונים לגביית חוב ארנונה, שכל אחד מהם טומן בחובו נפקויות שונות (פש"ר (חיפה) 331/92 כונס הנכסים הרשמי נ' עירית חיפה, תק-מח 98(1) 978; ה"מ (תל-אביב) 10296/91 מולאור נ' גלוסקה, תק-מח 98(2) 2347; רע"א 2911/95 אברהם נ' עירית רמת גן, פ"ד נג(1) 218, 226-231). מאחר שדו"ח העיקול נשוא העתירה מזכיר רק את סעיף 309 לפקודת העיריות, על כתב ההרשאה להיות תואם לסעיף זה, הדורש שכתב ההרשאה ייחתם על ידי ראש העירייה. אמנם סעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975, מתיר לראש העירייה "באישור המועצה, לאצול מתפקידיו וסמכויותיו... לעובד הרשות והכל דרך כלל או לענין מסויים או לסוג ענינים מסויים", ובכלל זה מתן צו הרשאה לצורך ביצוע עיקול במסגרת גביית חוב ארנונה (ראו גם ע"א 704/76 חביב נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לא(3) 243, 246-247). אולם כתב אצילה שכזה מאת ראש העירייה לאדם החתום על כתבי ההרשאה, כמו גם אישור מועצת העירייה לאותה אצילה, לא הוצגו על ידי העירייה באף שלב של הדיון. זאת בנוסף לעובדה שהחותם על כתבי ההרשאה לא ציין בהם, במקומות המיועדים לכך, לא את שמו, לא את היום שבו ראש העירייה אצל את הסמכות אליו, ולא את היום שבו מועצת העירייה אישרה את האצילה. אותם פגמים נפלו בצו למכירת המיטלטלין שנמסר לעותרת ביום 8.1.06.

אם לא די בכך הרי בעת הדיון בעתירה הודיע ב"כ העירייה (בעמ' 4 לפרוטוקול): "איתרנו את המקור משנת 2002 של כתב הרשאה. ברדוגו הוא שחתם על כל הצווים". לתמיכה בדברים אלה הגיש ב"כ העירייה מסמך מיום 23.4.02 בחתימת גזבר העירייה רו"ח אריה ברדוגו, לפיו התמנו מספר גורמי גביה המפורטים במסמך לשמש כגובה הארנונה מטעם העירייה, וזאת "בתוקף סמכותי לפי סעיף 305 לפקודת העיריות [נוסח חדש]". אולם בהמשך המסמך נאמר כי הרשאה זו (שאגב, כלל אינה מזכירה את שמו של דרור בן לולו שהוא זה שביצע את התפיסה בתיק דנן) תתבצע "עפ"י צו הרשאה ספציפיים אשר יועברו אליכם בחתימת ידי ובאישור המועצה מפעם לפעם" (השיבוש במקור); והרי לפי הודעתה המשלימה של העירייה, כתבי ההרשאה הנוגעים לענייננו נחתמו על ידי גזבר העירייה מאיר נעמן ולא על ידי הגזבר אריה ברדוגו החתום על כתב ההרשאה מיום 23.4.02. בכל מקרה – ובכך העיקר – בין אם החותם על כתבי ההרשאה הוא הגזבר נעמן ובין אם החותם הנו הגזבר ברדוגו, היה על העירייה להציג את כתב אצילת הסמכות מראש העירייה אל החותם ואת אישור מועצת העירייה לאצילה, וזאת לא נעשה. די בכך כדי לשלול את חוקיות העיקול שביצע גובה הארנונה, הליך שלאור פגיעתו בקנין הפרטי בדרך מינהלית ובלא מעורבות שיפוטית, מחייב הקפדה מדוקדקת על מילוי כל התנאים הקבועים לגביו בחוק (ע"א 239/52 להמן נ' המועצה המקומית יקנעם, פ"ד ט 743; ע"א 177/60 ציגלר נ' עיריית ישרושלים, פ"ד יד 1958, 1960; המ' (ת"א) 11916/90 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' ישראל אמריקן דוולפר בע"מ, פ"מ נא(2) 102, 107; א. וינוגרד דיני רשויות מקומיות (כרך ב', 1998) עמ' 598).

10. טעם נוסף המוביל לאותה מסקנה הוא זהות החייבים שצוינו בכתבי ההרשאה, בדו"ח העיקול ובצו המכירה: שטרית יעקב ושטרית שמעון בתורת "מחזיק בפועל" (ולצורך הדיון אניח, בלי להכריע, כי שלושת אלה הופיעו מלכתחילה, ועוד לפני ביצוע העיקול מיום 4.1.06, בכל המסמכים הרלוונטיים). החייב בתשלום הארנונה, אליו יש להמציא את ההודעה על החוב לפי סעיף 306 לפקודת העיריות, ולגביו צריך להתייחס צו ההרשאה לפי סעיף 309 לפקודה, אינו יכול להיות עלום שם, אלא ההודעה וההרשאה נדרשות לנקוב בשמו. בלעדי כן לא יוכל מי שהעירייה רואה אותו כחייב לדעת כי כל רכושו חשוף להליכי גביה, ותישלל יכולתו לנקוט בהליכים מינהליים או משפטיים כדי להתגונן מול אותם הליכים. לכן המילים "מחזיק בפועל" אינן מסוגלות לאפשר תפיסה ומכירה של מיטלטלין השייכים לעותרת, ששמה לא נזכר לא בכתבי ההרשאה, לא בדו"ח העיקול ולא בצו המכירה. זאת ועוד: כתבי ההרשאה ודו"ח העיקול אינם מזכירים, לצד המילים "מחזיק בפועל", אלא את המען: גני שמש 163/4, שאיננו לא מענה של העותרת ולא מענו של המוסך. אכן, כאשר רצתה העירייה לנקוט בהליכי גבייה נגד העותרת בגין חוב הארנונה הקשר למוסך, היא שלחה לה (ביום 19.7.06) דרישה לתשלום, המזכירה בין היתר את סעיף 306 לפקודת העיריות, ומציינת במפורש את שמה של העותרת כנמען החייב בתשלום. יוצא אפוא, שעל מנת להכשיר את תפיסת המיטלטלין שנמצאו במוסך ביום 4.1.06, היה על העירייה להראות שהם שייכים לאחד משני האנשים ששמם צוין בכתבי ההרשאה ובדו"ח העיקול: יעקב שטרית או שמעון שטרית. כדבר הזה לא הוכח, אלא דווקא הוכח כי המיטלטלין שייכים לעותרת.

הוכחה זו נובעת, בראש ובראשונה, מכך שהעירייה שלחה לעותרת דרישה לתשלום ארנונה בעד המוסך לשנת 2006 (ואף דחתה ביום 8.8.06 את השגת העותרת על דרישת התשלום). דרישה זו עולה בקנה אחד עם הסכם השכירות בין המשיב הפורמאלי 2 לבין העותרת מיום 1.6.04, כמו גם עם תצהירו של המשיב הפורמאלי 1 התומך בעתירה. קראתי את עדותו של המשיב הפורמאלי 1 מיום 13.4.05 בתיק עמק 20316/04 בבית משפט השלום בבית שמש, אותו הגישה העירייה כראיה, ולא מצאתי סתירה בין האמור שם לבין הטענה כי החל מחודש יוני 2004 המוסך מושכר לעותרת. כאמור, חיוב הארנונה ששלחה העירייה לעותרת עבור שנת 2006 רק מחזק טענה זו. בהיות העותרת מחזיקת המוסך בשנת 2006, מוחזקים מכשירי העבודה וחלקי החילוף שנמצאו בו ביום ביצוע העיקול – 4.1.06 – כשייכים לה. חזקה דומה מצויה בסעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, שלפיו "מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותו כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו". בדומה לכך סעיף 5(2ב) לפקודת המסים (גביה) (על חזקה זו ראו עוד: רע"א 7126/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ציגנלאוב, תק-על 99(1) 1212). בהיות ארנונה עירונית מוטלת על המחזיק במקרקעין, הטלתה על העותרת בגין שנת 2006 מלמדת כי גם העירייה רואה את העותרת כמי שהחזיקה במוסך והפעילה אותו בשנה זו. ממילא, ואף שהעותרת אינה בעלת המבנה בו פעל המוסך, מוחזקת היא כבעלת המיטלטלין שנמצאו בו ושימשו להפעלתו. חזקה זו מספיקה לצורך עמידת העותרת בנטל ההוכחה, אף בלא המצאת מסמכים המתעדים את רכישת המיטלטלין, ואילו העירייה היא זו שהייתה אמורה להמציא ראיות לסתירת החזקה, מה שלא נעשה. החובה להציג מסמכים המוכיחים את רכישת המיטלטלין מוטלת על צד שלישי הטוען כי הוא, ולא המחזיק במבנה, הנו הבעלים של המיטלטלין המצויים בו, ועל ידי כך מבקש למנוע את תפיסת המיטלטלין במסגרת הליכי גביית חוב הארנונה הננקטים נגד המחזיק. לעומת זאת, המחזיק במבנה אינו נדרש להציג מסמכים שיוכיחו כי המיטלטלין המצויים במבנה שייכים לו. גם מטעם זה לא ניתן היה לתפוס ולמכור מיטלטלין אלה מכוח צווי הרשאה ומכירה שאינם נוקבים בשמה של העותרת ושלא קדם להוצאתם משלוח דרישת תשלום לעותרת לפי סעיף 306 לפקודת העיריות, כפי שנעשה, לראשונה, רק ביום 19.7.06.

11. מטעמים אלה העתירה מתקבלת במובן זה שמוצהר כי המיטלטלין שנתפסו במוסך ביום 4.1.06 שייכים לעותרת, וכי אין תוקף לדו"ח העיקול מיום זה, לתפיסת המיטלטלין שבוצעה מכוחו, ולצו מכירת המיטלטלין שנמסר לעותרת ביום 8.1.06.

העותרת לא המציאה ראיות לשיעור הנזק הכספי שגרמה לה, ככל שגרמה, תפיסת המיטלטלין; ובמהלך הדיון בעתירה ציין ב"כ העותרת כי בכפוף לתוצאות העתירה צפויה מרשתו להגיש תביעה כספית מתוקנת נגד העירייה לבית משפט השלום (עמ' 3 שו' 10-11). די בכך כדי שלא להיזקק במסגרת ההליך הנוכחי לתביעת הפיצויים של העותרת, תוך שמירת זכותה לעשות כן בהליך אזרחי נפרד. זאת ועוד. הלכה היא כי עתירה מינהלית אינה הדרך המתאימה לתביעה כספית נגד רשות מינהלית (רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל, פדאור (לא פורסם) 05 (16) 829; רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, תק-על 2005(3) 3688).

העירייה תשלם לעותרת את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ ומע"מ.

הפיקדון המצוי בקופת בית משפט השלום בבית שמש יוחזר לעותרת.