2. טענת התובע בקליפת אגוז הינן כדלקמן:

2.1 התובע הינו הבעלים הרשום של נכס ברח' קיבוץ גלויות בת"א (להלן: "הנכס"). על הנכס האמור חלה חובת תשלום ארנונה לנתבעת.

2.2 לגרסת התובע ביום 29.11.01 מונה לנכס כונס ו... (להלן :" הכונס") וכי כמפורט בכתב התביעה באריכות – התעלמה הנתבעת מדרישותיו החוזרות ונשנות של התובע לשנות את שם המחזיק בנכס לשמו של הכונס.

2.3 התובע טוען, כי בשל הימנעות הנתבעת משינוי שם המחזיק החלה הנתבעת לנקוט נגד התובע בפעולות גבייה נוקשות של חוב הארנונה ובכלל אלו עיקולים בביתו, בבית הוריו הקשישים ואף הטילה עיקול על רכבו הפרטי.

2.4 התובע טוען כי נותר חסר אונים לנוכח מה שהגדיר כ"מעשי בריונות" של נציגי הנתבעת ועל מנת למנוע הוצאות מעוקלים ממשרדו הפקיד בידיהם שיק ע"ס 10,000 ₪ לפיקדון בלבד, ובכתב ההפקדה נרשם כי אם יגיע התובע לפריסת חוב יוחזר השיק לידיו.

2.5 התובע מוסיף וטוען, כי דרכו בבירור ובהסדרת חוב הארנונה היתה זרועה מכשלות ועיכובים מצד הנתבעת.

2.6 בסופו של יום עלה בידי התובע להגיע עם הנתבעת להסדר פריסת תשלום החוב בתשלומים ועל יסוד הסדר זה הובטח כי צו העיקול על רכבו יוסר וכי שיק הפיקדון יוחזר לידיו.

2.7 התובע טוען, כי בניגוד למובטח הופקד השיק לגבייה בבנק והעיקול על הרכב נותר על כנו, משך תקופה ממושכת ובתוך כך ירד מחירו בשוק המכוניות מסך של 93,000 ₪ ביום 1.4.03 ועד ל- 62,000 ₪ ביום 1.8.05.

2.8 התובע ממשיך וטוען, כי ביום 15.5.05 פנה לנתבעת בהתראה אחרונה להסרת העיקול אך זו עמדה בסירובה ומכאן תביעתו שהוגשה לצרכי אגרה בלבד ע"ס של 100,000 ₪.

3. מנגד, הכחישה הנתבעת את טענות התובע וכפרה בזכויותיו לגבות ממנה פיצויים כלל ועיקר.

3.1 ליבת טענתה של הנתבעת הינה כי התובע לא שילם את חובות הארנונה ובשל כך ננקטו נגדו הליכי גבייה.

3.2 לעצומו של עניין טענה הנתבעת כי התובע לא עדכן אותה במועד כלשהו בפרטיו המלאים והמדויקים של הכונס, ובשל כך לא ראתה הנתבעת לשנות את שמו של המחזיק בנכס.

3.3 הנתבעת מכחישה כי נהגה בדורסנות כלפי התובע ולטעמה נתנה לו ארכה להסדרת חובותיו.

3.4 הנתבעת טוענת, כי נקטה בפעולות אכיפה לגיטימיות לגביית החוב ובכלל זה עיקלה נכסים במשרדו ובכתובתו של התובע והטילה עיקול על רכבו, הכל כדי לגבות את חוב הארנונה של התובע אשר הסתכם לחודש דצמבר 2003 לסך של 41,187 ₪.

3.5 אשר להפקדת השיק טענה התובעת כי הובהר לתובע, והדבר צוין בכתובים בדו"ח תפיסת המיטלטלין מיום 16.05.04 כי אם התובע לא יסדיר תשלום חובו בתוך 7 ימים יופקד השיק לפירעון.

3.6 הנתבעת טענה אפוא כי גבתה את השיק וכי סכומו זוכה בחשבון הארנונה של התובע ומכאן שאין כל בסיס לטענת התובע בדבר חובתה כביכול להחזיר לו את השיק.

3.7 אשר לעיקול שהוטל על הרכב טענה הנתבעת כי ביום 13.12.04 ובעקבות פירעון חלקי של שיקים שמסר התובע ע"ח החוב, ביטלה את העיקול אולם חזרה והטילה את העיקול ביום 13.12.04 בגין יתרת החוב בסך 20,000 ₪. הנתבעת כופרת אפוא בקשר סיבתי בין העיקול שהוטל על הרכב ובין הנזק שנגרם לתובע בגינו (המוכחש לגופו).

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

1. המחלוקת הטעונה הכרעה בתובענה זו הינה, האם עלה בידי התובע לבסס את טענותיו בדבר התנהלות נוגשת ודורסנית מצד הנתבעת אשר, כנטען, הסבה לו נזקים ריאליים (ירידת ערך רכבו), כמו גם נזק בלתי ממוני (עגמת נפש וטרדה).

2. ביום 7.2.07 לאחר שבעלי הדין הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהיר נרשמה לפרוטוקול הסכמתם לפיה המצהירים לא ייחקרו בית המשפט יתן פסק דין מנומק על יסוד החומר שבפניו.

1. אין חולק בפני באשר לעצם העובדה כי על הנכס הצטבר חוב ארנונה ובסכום נכבד. בין הצדדים קיימת מחלוקת זוטא באשר לזהות החייב בתשלום; בעוד שמשכעת המחלוקת העיקרית עניינה במידתיות צעדי הגביה והאכיפה שנקטה הנתבעת נגד התובע בנסיבות העניין והוכחת הנזקים שנגרמו לתובע.

2. פרטי המחזיק

חומר הראיות שבפניי מלמד כי בניגוד לגרסתו לא מסר התובע לנתבעת פרטים מדויקים ומלאים באשר לזהות הכונס כמי שהינו המחזיק בנכס.

הנה כי כן, בסעיף 9 לתצהירו מודה התובע כי נקב בשמו של עו"ד אגסי ככונס בעוד שהכונס שמונה הינו עו"ד ווהב. יתר על כן התובע לא מסר לנתבעת את מס' תעודת הזיהוי של הכונס כנדרש על ידי הנתבעת (סעיפים 9,10 לתצהירה של גב' ורדי לוי מטעם הנתבעת).

3. עיקול בבית הורי התובע

לא מצאתי יסוד לקובלנת התובע על ביצוע עיקול בבית הוריו הקשישים שכן הוכח בפניי כי כתובתו של התובע הוצגה ברישומים בכתובת בית הוריו (סעיפים 11,12 לתצהירו של מוטי סיני מטעם הנתבעת).

4. אשר למידתיות יתר צעדי הגביה והאכיפה

4.1 במתח המתמיד והטבעי בין זכותה של הנתבעת לגבות את החובות המגיעים לה ובין זכות הקניין של התובע וזכותו שלא להיות מוטרד בשל הליכי גבייה נוקשים – יש ליתן את הדעת לעובדה כי התובע מודה למעשה כי רק לאחר נקיטת צעדי האכיפה נגדו הגיע להסדר תשלומים עם הנתבעת (סעיפים 19-20 לתצהיר עדותו). מועד זה חל רק ביום 27.5.04 (סעיף 20 לתצהיר סיני מטעם הנתבעת).

4.2 לא מצאתי פגם בפעולות האכיפה שנקטה הנתבעת נגד התובע עד ליום הסדרת חובו (27.5.04), ובכלל זה השארת העיקול על רכבו של התובע עד להסדרת תשלום מלוא החוב (סעיף 31 לתצהיר סיני).

5. פירעון החוב ועמדת הנתבעת

5.1 בסעיף 32 לתצהירו טוען התובע כי שילם את מלוא חובו לנתבעת ביום 22.9.05 וכי זו האחרונה פעלה להסרת העיקול על רכבו של התובע רק ביום 15.12.05.

5.2 לא מצאתי בתצהירי הנתבעת ראיה לסתור את טענתו זו של התובע. בסעיף 34 לתצהירו טען סיני מטעם הנתבעת כי "העיקול על רכבו של התובע הוסר לאחר פירעון השיק האחרון שמסר התובע במסגרת הסדר התשלומים" אלא שגרסה כללית זו, שלא גובתה בתימוכין כלשהו אינה אוצרת כוח להזים את טענתו של התובע.

סבורני, כי בהעדר ראיה לסתור, יש לקבל את טענת התובע לפיה עיכבה הנתבעת ללא הצדק סביר את הסרת העיקול שהוטל על רכבו של התובע לתקופה של כ-3 חוד', ובכך פגעה שלא כדין בזכות הקניין של התובע, כמו גם בתכניותיו למכור את רכבו.

6. נזקיו הנטענים של התובע

6.1 התובע טוען לנזק כלכלי שבסיסו ירידת ערך השוק של רכבו לתקופה שבין יום 1.4.03 ועד ליום 1.8.05.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן לשיטתי כל עוד לא פרע התובע את חובו במלואו, רשאית היתה הנתבעת להשאיר את העיקול על כנו.

6.2 אם היה בידי התובע קונה פוטנציאלי לרכבו (כנטען בסעיף 34 לתצהירו) מדרש פליאה הוא בעיני מדוע לא ראה להביא לכך שהקונה ישחרר את הרכב מן העיקול על ידי תשלום יתרת חוב לנתבעת ובכך היה התובע מקטין את נזקו המיוחס לירידת ערך השוק של הרכב, מה גם שלגרסתו היה זקוק "נואשות" לסכום המתקבל ממכירת הרכב.

6.3 שונים הם פני הדברים באשר לנזקו הבלתי ממוני של התובע – זה הנגרם כתוצאה מעיכוב בלתי מידתי ובלתי מוצדק של הסרת העיקול.

לעניין זה אטעים, כי הנתבעת מסכימה כי הגיעה להסדר תשלומים עם התובע (סעיפים 20-23 לתצהיריו של סיני), משמעותו של הסדר זה הינה למעשה הסכם וכי ע"פ כל קנה מידה של פרשנות תכליתית, והוגנת של אותו הסדר, שומה היה על הנתבעת, לפעול ביוזמתה לשחרור העיקול מעל הרכב עובר מיד לאחר סיום התשלומים.

6.4 משהפרה הנתבעת חובתה המשתמעת ע"פ ההסכם האמור קמה זכותו של התובע לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו כמפורט בסעיף 35 לכתב התביעה, כאשר המסגרת המשפטית לפסיקת פיצוי כזה – מותווית בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970, לפיו רשאי בית המשפט לפסוק לתובע פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.

נחה דעתי כי לתובע נגרמה תחושת תסכול ואין אונים לנוכח העיכוב הבלתי מוצדק בהסרת העיקול מעל רכבו.

אני מחייב את הנתבעת להסיר לאלתר את העיקול מעל רכבו של התובע ולדווח על כך לכל הרשויות הרלבנטיות. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 7,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני פוסק כי כל צד ישא בהוצאותיו.