ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 18/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 2578/06 - מנהלי, ארנונה

אפרים היים, עו"ד נגד מועצה אזורית דרום השרון


2/9/2007

עת"מ 2578/06

אפרים היים, עו"ד

נגד

מועצה אזורית דרום השרון

בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב

בפני: כב' השופטת נורית אחיטוב

[2.9.2007]

פסק דין

1. עניינה של עתירה זו (בנוסחה המתוקן) בשתי טענות כנגד חיוב הנכס שמחזיק העותר, לפי צווי הארנונה של המשיבה לשנים 2005, 2006 ו2007-.

2. יצוין, כי בתחילה הוגש על ידי העותר גם ערעור מינהלי (עמ"נ 309/06) כנגד החלטת וועדת הערר לענייני ארנונה שליד המשיבה, אשר קבעה כי טענות העותר - עליהן הוא חוזר במסגרת עתירה זו - אינן בגדר סמכותה. בהמלצת בית המשפט נמחק הערעור הנ"ל.

כמו כן, יצוין כי בתחילה התייחסה העתירה לצווי הארנונה לשנים 2005 ו2006-, בלבד. בטרם הוגשו סיכומי המשיבה, הוגשה בקשה על ידי העותר לתקן את עתירתו כך שתתייחס
גם לשנת 2007 - ובקשתו נענתה. לפיכך, פסק דין זה ידון בצווי הארנונה לשנים 2007-2005.

רקע עובדתי

3. עיקרי העובדות המהווים רקע לעתירה זו מוסכמים על הצדדים. ואלו הם:

3.1 העותר מחזיק בנכס ביישוב רמות השבים.

3.2 ממחצית שנות ה80-' חויב העותר בגין הנכס על ידי מועצה מקומית רמות השבים (להלן: "המועצה המקומית"), על פי שטח של 250 מ"ר ל"מגורים" ו64- מ"ר "שטח עזר".

3.3 לאור הוראות פרק ב' לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו2004-) (מס' 2), תשס"ג2003-, אוחדה המועצה המקומית עם המשיבה.

3.4 על אף איחוד הרשויות - גם בשנת 2004 חויב העותר בגין הנכס כאמור בסעיף ב', לעיל.

3.5 החל מראשית שנת 2005 מחויב העותר בגין הנכס בהתאם להוראות צווי הארנונה של המשיבה - על פי שטח של 269 מ"ר ל"מגורים" ו64- מ"ר "שטח עזר".

3.6 כמו כן, מחויב העותר - החל מראשית שנת 2005 - גם במס וועד מקומי ("ארנונת וועד").

דיון

אי-חוקיות שינוי שטח הנכס ?

4. לטענת העותר - שינוי שטח ה"מגורים" של הנכס מ250- מ"ר ל269- מ"ר, בשלוש השנים נשוא העתירה, מנוגד להוראות "דיני ההקפאה".

במסגרת דינים אלה, המגבילים את סמכות הרשויות המקומיות בכול הקשור לארנונה, נאסר על הרשות המקומית לשנות את "שטח הנכס".

וכך נקבע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס2000-:

"לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 2000 יראו את סך כל שטחו של נכס כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים 1999 זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה."

יצוין כי תקנות אלה חלות - בשינויים המחויבים - ביחס לשנת 2005, מכוח סעיף 26(א) לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), תשס"ה2005-; וכן ביחס לשנת 2006 - כנ"ל - מכוח סעיף 19 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), תשס"ו2006-.

ביחס לשנת 2007 חלה הוראה דומה - הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז2007-:

"לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, יראו את סך כל שטחו של נכס, כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית בשנת הכספים הקודמת, זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה."

5. שני הצדדים מסתמכים בסיכומיהם על פסק דין שיכונה להלן פרשת בית שאן (ע"א 5746/91 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן, פ"ד נ' (3), 876. ניתן בשלהי שנת 1996), וכל אחד מהם טוען לפרשנות המחזקת את טענותיו.

בפרשה הנ"ל נדונה שאלת תחולתה של הוראת חוק הכלולה במסגרת "דיני ההקפאה", במקרה שנכס מסוים הועבר משטח רשות מקומית אחת לשטח רשות מקומית אחרת (בנסיבות המקרה - ממועצה אזורית למועצה מקומית).

כב' השופט י' זמיר - בהסכמת כב' השופטת (כתוארה דאז) ד' ביניש וכב' השופט ת' אור - קבע כי "מלשון הסעיף", כמו גם מ"תכלית החוק", צדק בית המשפט המחוזי באותו פרשה כאשר פסק כי:

"הרשות המקומית, אשר אליה סופח נכס מסוים, רשאית לנהוג לגבי נכס זה ולהתייחס אליו כאילו 'נולד' ברגע הסיפוח או כאילו נבנה בתחומה באותה שנת כספים. ההגבלה של סעיף 1(א) הנ"ל אין עניינה למצב זה ואין היא יכולה לחול עליו, כיוון שלגבי הרשות המקומית החדשה (קרי: המשיבה) הנכס הזה לא היה קיים אצלה קודם לכן ולא נדרשה בגינו ארנונה בשנת המס 1989 [שנת המס הקודמת - נ.א.]".

את פסק דינו סיים כב' השופט י' זמיר בקביעה הבאה:

"מפעל העובר מתחום רשות מקומית אחת לתחום רשות מקומית שניה, צריך להסתגל לתנאים הקיימים בתחום הרשות השניה, גם לעניין הארנונה, ולנהוג כמו יתר המפעלים בתחום רשות זאת. לעניין זה היינו הך הוא, אם המפעל עובר מיוזמתו וברצונו, או אם הוא עובר על פי החלטה של הרשות המוסמכת." (פסקה 5 לפסק הדין).

6. ההלכה שנקבעה בפרשת בית שאן פורשה כהלכה כללית, הן על ידי בית המשפט העליון והן על ידי שאר הערכאות.

כך נאמרו הדברים הבאים בפרשת דימנשטיין (עע"מ 146/04 דימנשטיין נ' ועד מקומי, תק-על 2006(1), 3795. ניתן בשנת 2006), על ידי כב' השופט י' עדיאל - בהסכמת כב' המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין ו-כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין:

"בעניין זה כבר נקבע, כי סכום הארנונה ש"הגיע כדין" הוא סכום הארנונה שהוטל כדין בשנה הקודמת על-ידי אותה רשות מקומית אשר מעלה את סכום הארנונה בשנה שלאחריה, ולא הסכום שהגיע לרשות מקומית אחרת. כך, במקרה שבו הועבר נכס משטח שיפוטה של רשות מקומית אחת לרשות מקומית אחרת, נקבע כי הרשות המקומית שלתחום שיפוטה הנכס הועבר אינה מוגבלת בהטלת הארנונה לסכום הארנונה שהוטל על-ידי הרשות המקומית הקודמת ..." (פסקה 29 לפסק הדין)

7. באופן דומה, הוחלה הלכת פרשת בית שאן גם במקרים בהם הועברו נכסים בנסיבות אחרות מאלו שנדונו באותה פרשה.

כך במקרה בו הועבר נכס משטח מועצה מקומית לשטחה של עירייה - עמ"נ (מחוזי - ת"א) 135/03 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ' מסגריית גיספן בע"מ, תק-מח 2004 (3) 1760, משנת 2004- וכך במקרה בו הועבר נכס משטח מועצה אזורית לשטחה של עירייה - ת"א (שלום - רמלה) 2630/02, בש"א 2555/02 מכוניות הצומת בע"מ נ' עיריית רמלה, תק-של 2003(2) 68, משנת 2003.

8. כך גם בענייננו. בנסיבות המקרה - עליהן אין חולק - מששונה שטח הנכס נשוא הדיון, אך ורק מחמת איחוד הרשויות בין המועצה המקומית (בה נכלל קודם) לבין המשיבה (בה נכלל הנכס כעת) - וזאת לפי הוראת חוק מפורשת - אין כל רלוונטיות להוראות "דיני ההקפאה".

על הנכס יחולו אמות המידה הנוהגות ברשות המאוחדת, שכן אחרת ייווצר חוסר שוויון ואפליה בלתי-ראויה ובלתי-סבירה בין נכסים זהים באותה רשות - על פי השתייכותם ההיסטורית לרשות אחרת. לא לכך כוונו הדברים בהוראות "דיני ההקפאה".

לפיכך: טענה זו של העותר - נדחית.

אי-חוקיות גביית מס וועד מקומי ("ארנונת וועד") ?

9. לטענת העותר - חיובו במס וועד מקומי ("ארנונת וועד") איננו כדין, מחמת שלא התמלאה הוראת סעיף 9ב לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג1992-, שזו לשונה:

"בלי לגרוע מהוראות סעיף 9(ב)(2), וועד מקומי כמשמעותו בסעיף 3 לפקודת המועצות המקומיות, לא יטיל לראשונה ארנונה כללית על סוג נכס המצוי בתחומו, אלא לאחר שקיבל את אישור השרים לכך ..."

(ההדגשה אינה במקור - נ.א.)

10. בסעיף 133(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, נקבע כי לא רק הוועד המקומי עצמו, אלא גם המועצה האזורית יכולה להטיל מס וועד מקומי - ובכלל זאת "ארנונה כללית".

ובלשון הסעיף הנ"ל:

"לא החליט וועד מקומי על הטלת מסי וועד מקומי בתחומו, רשאית המועצה, לאחר שניתנה לוועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו, להחליט על הטלת מסי וועד מקומי כאמור אם נוכחה שהם דרושים לביצוע הסמכויות שאצלה לוועד המקומי."

עולה, אפוא, כי כאשר הוועד המקומי לא השתמש בסמכותו להטלת ארנונה כללית, רשאית המועצה האזורית להשתמש בסמכותה לעשות כן - בתנאים הנקובים בהוראת החוק הנ"ל - בלא שלהחלטה כאמור יידרש "אישור השרים".

11. במקרה שלפנינו המשיבה היא שהטילה את מס הוועד המקומי שכנגד חיובו הוגשה העתירה (ראו נספחים ב1 ו-ב2 לכתב התשובה, נספח ג' לסיכומים ותגובה משלימה לעניין העתירה המתוקנת וכן נספחים א1 ו-א2 לבקשה לצירוף אסמכתא נוספת).

העותר שלא חלק על עובדה זו, הוסיף בכתבי טענותיו המאוחרים כי המשיבה לא הייתה מוסמכת לנקוט בדרך זו, אלא אם "הוועד המקומי סרב להטיל מסי וועד מקומי או שניתנה לו הזדמנות לכך" - וציין כי לעניין עובדתי זה לא הביאה המשיבה ראיות.

12. ראשית, פרשנותו המשפטית של העותר - כאילו אין די בשמיעת הוועד המקומי, אלא יש הכרח כי זה "יסרב" להטיל את המס המבוקש - מוסיפה לסעיף החוק הנדון דרישה, החורגת מלשונו המפורשת של הסעיף ואשר אין לה כל עיגון בתכלית החוק ובהיררכיה הברורה אותה הוא יוצר - לפיה המועצה האזורית מצויה במדרג נורמטיבי מעל הוועד המקומי. מטעם זה לא מקובלת עלי פרשנות זו.

שנית, בהתאם ל"חזקת התקינות המינהלית", מקובלת עלי טענתה של המשיבה כי נציגי המשיבה נועצו בעל פה עם נציגי הוועד המקומי בעניין הטל המס האמור - ומשכך אין ברשותם לכך "אסמכתאות בכתב". אשר על כן, לא מקובלת עלי הדרישה הראייתית לה טען העותר.

לפיכך: אף טענה זו של העותר, על כלל חלופותיה - נדחית.

13. לאור קביעתי לעיל, מתייתר הדיון בשאר טענות המשיבה לעניין חוקיות גביית מס וועד מקומי.

אציין כי לא מצאתי טעם לדון באמור בסעיף 26 לכתב העתירה המתוקן - לפיו קיימת אי-חוקיות בכך שהמשיבה מחייבת במס וועד מקומי בטרם אושר תקציב לאותו וועד.

זאת, מארבע סיבות: ראשית, מחמת שדומני כי האמור בסעיף הנ"ל לאו טענה הוא - אלא בגדר "דוגמא נוספת לדרישה הלא חוקית של המשיבה ...", זאת וזאת בלבד; שנית, מחמת שאם האמור שם עולה בגדר "טענה", הרי שטענה זו מהווה "עילה חדשה" - בניגוד למבוקש בבקשה לתיקון כתב העתירה; שלישית, לטענה זו לא הובאה כל אסמכתא ומשכך לא הוכחה; ורביעית - וזה העיקר - מחמת שבטרם מתן פסק הדין אושר התקציב האמור (נספחים א1 ו-א2 לבקשה לצירוף אסמכתא נוספת).

התוצאה

14. העתירה נדחית על כל חלקיה.

העותר ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסך של 20,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. כן ישלם העותר למשיבה הוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. המשיבה תפנה למזכיר הכללי של בית המשפט בעניין זה.

המזכירות תישלח העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן ביום י"ט באלול תשס"ז (2 ספטמבר 2007), בהיעדר הצדדים.

נורית אחיטוב, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן