העותרים מתגוררים משנת 2002 בבתים צמודי קרקע בתחום המועצה המקומית בית דגן (להלן: "המועצה המקומית"). הם משלמים ארנונה המבוססת על נתוני שטח נכסיהם שככל הנראה נקבעו בידי הקבלן שבנה את הבתים ודיווח על כך למועצה המקומית. באוגוסט 2005 הודיעה המועצה המקומית לעותרים כי על פי ממצאי סקר נכסים שטחי המגרשים שלהם גדולים יותר מאלה הכלולים בבסיס נתוני שומת הארנונה. המועצה המקומית החליטה לתקן את שומת הארנונה למפרע החל מיום 1.1.04 (המועצה המקומית הודיעה באמצע 2004 לכל התושבים על כוונתה לבצע סקר מדידת נכסים. מדרך הטבע לא ניתן לסקור את כל הנכסים באחת. יש נכסים שנסקרו ב-2004 ויש שנסקרו ב-2005. ההחלטה לשומה רטרואקטיבית יסודה ברצון ליצור אחידות ושוויוניות בנטל המוחל על התושבים כולם).

העותרים לא הבינו את מקור השינוי בהיקף השטח של נכסיהם. הם חששו שמדובר בשיטת מדידה או בשיטת התייחסות שונה (פער בין שטחים "נטו" לבין שטחים "ברוטו"; היינו השומה המתוקנת מחשבת גם את שטח הבית כולל המעטפת החיצונית. באחד משני הבתים כלל החישוב גם את שטח המרתף) ולכן ניהלו חלופת מכתבים עם גורמים במועצה המקומית. כמו כן נערכה השגה פורמאלית ובעקבותיה גם הוגשו עררים שלא טופלו עד להגשת העתירה (העותרים מציינים שהם אינם בטוחים בכך שהמועצה המקומית מינתה וועדת ערר).

העותרים טוענים שלוש טענות. האחת שבסיס הנתונים צריך להיות שטח הנכס נטו ולא שטחו ברוטו; השניה שאין מקום לכלול בשטח לחיוב את שטח המרתף; והשלישית, אין מקום לחיוב רטרואקטיבי.

סמכותה של המועצה המקומית לגבות חיובי ארנונה מעוגנת בסעיף 8[א] לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת ייעדי תקציב) תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). המועצה מוסמכת לקבוע בכל שנת כספים ארנונה כללית על נכסים אשר תחושב "לפי יחידת שטח". החוק מורה שהשרים הממונים על ביצועו יקבעו בתקנות בין היתר כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס. הארנונה מוטלת בצו ארנונה שמוציאה המועצה המקומית והיא אמורה לקבוע בו את כללי חישוב הארנונה.

בצווים שהוציאה המועצה המקומית לא נאמר דבר לעניין קביעת בסיס נתוני שטחי הנכסים. ברור שערכו העותרים העלה שבמשך עשרות שנים עד לשנת 2004 – 2005, לא ערכה המועצה המקומית סיקרי מדידה של נכסים והיא התבססה על נתונים הסטוריים שמסרו לה קבלני הבניה.

העותרים רואים במציאות שנוצרה משום שינוי של "שיטת המדידה". שכן שהמועצה המקומית לא בארה בשומות הארנונה כיצד נקבעו שטחי הנכסים. היא לא עשתה כן גם במענה לעתירות. כיוון שיש הבדל בין בסיס נתוני השטח קודם לסקר הנכסים לבין בסיס נתוני השטח בעקבות סקר הנכסים, אין הסבר להבדל שבין הנתונים זולת האפשרות שקודם לכן חושבו השטחים "נטו" ולאחר מכן הם מחושבים "ברוטו". העותרים גם מצביעים על כך שבקרב קבוצה של 70 בעלי נכסים נמצאו פערים יחסיים דומים בין בסיס הנתונים שקדם לסקר לבין הנתונים שבעקבות הסקר. הדמיון היחסי בפער הזה מעיד כשלעצמו על דפוס חישוב שטח חדש.

שינוי שיטת החישוב אינו הולם את "דיני ההקפאה" אותן הוראות שנחקקו בישראל מאז אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת שתכליתן היה להותיר את כללי חישוב שומות הארנונה "קפואים" בלי שינוי אלא במקום שהשינויים אושרו בידי השרים הנוגעים בדבר.

המועצה המקומית מצביעה בתשובתה על כך שהעותרים אינם חולקים על תוצאות המדידה פרי סקר הנכסים ואף אינם חולקים על כך כי זכותה של המועצה לתקן טעויות בחיובי ארנונה. טעות ניתן לתקן. מה שלא ניתן לעשות הוא לשנות את שיטת חישוב השטח. אולם אין כל ראיה לכך שהמועצה שינתה את שיטת חישוב השטח. העותרים לא הציגו כל ראיה לעניין שטח נכסיהם "ברוטו" מול "נטו" כדי שזו תשמש בסיס לטענתם. מנגד מטעם המועצה הוצג תצהיר של מנהל מחלקת הגבייה האומר כי מדידת נכסים בתחום שיפוטה של המועצה המקומית היתה מאז ומתמיד מבוססת על שטח הנכס ברוטו.

זה ועוד זה. המועצה המקומית הצביעה בתגובתה לעתירה כעובדה על כך שסקר הנכסים לא גילה בהקשר לנכסים רבים כל פער או שמצא פער קטן בלבד בין בסיס הנתונים שקדם לסקר לבין בסיס הנתונים שלאחר הסקר. שמע מינה שאין מדובר בשינוי "שיטת חישוב" מ"נטו" ל-"ברוטו" (אילו היה שינוי כזה היה צריך להתקיים פער בכל הנכסים שנסקרו). הפער שהתגלה בעקבות הסקר בנכס של העותר הראשון גדול הרבה יותר מזה שיכול היה לנבוע מהבדלי חישוב "נטו" ו-"ברוטו".

סעיף 7 לחוק ההסדרים מפנה להגדרת "בניין" שבסעיף 269 לפקודת העיריות כדי לקבוע את טיבו של הנכס שאותו ניתן לשום בארנונה. הגדרת בניין היא: "כל מבנה שבתחום העירייה, או חלק ממנו...". החוק אינו מתייחס במפורש למרתפים ובצווי הארנונה של המועצה המקומית לאורך השנים לרבות בתקופה הרלוונטית לא נכללה כל הוראה של חיוב מרתפים או היקף החיוב במרתפים (יש רשויות המטילות חיוב מופחת לגבי שטחים בעלי כשירות שימוש חלקית כמו עליות גג, מרתפים ומדרגות ויש עיריות שאינן מחייבות רכיבים ומסוימים או שטחים מסוימים. המועצה המקומית לא התייחסה בצוויה לנקודה זו).

העותרים סבורים שהיעדר הוראה פוזיטיבית בדבר חיוב מרתפים יש לפרש כהסדר שלילי ואף אין לקבל את הסברה של המועצה כי מאז ומתמיד חייבה גם עבור חלק זה. אי הבאת ראיות מצד המועצה לתמיכה בטענותיה מבססת הלכה למעשה את טענות העותרים. אף אם תטען המועצה כי עד להרחבת היישוב ובניית החלק החדש, כלל לא היו מרתפים בתחומיה ועל כן לא נדרשה לחייבם, הרי שמשבקשה המועצה לחייב את הבתים החדשים על מרתפיהם, היה עליה לקבל את אישור שרי הפנים והאוצר לשינוי סיווג ואין היא יכולה להחליט על כך בעצמה.

אפילו היית אומר שהיתה למועצה המקומית סמכות לחייב מרתפים בארנונה והיא לא עשתה כן משך כל השנים, שינוי הגישה לקראת שנות המס הנדונות בעתירה הצריך אישור של שרי האוצר והפנים (ראו ת.א. (ת"א) 103187/00 עיריית הרצליה נ' דברת).

ראיה נוספת לכך שבעבר לא נהגה המועצה המקומית לשום מרתפים לצורך ארנונה נעוצה בהצעת צו הארנונה לשנת 2006 שבה ביקשה המועצה לחייב מרתפים בשיעור של 40% משטחם. הצעת הצו לא אושרה בידי השרים. מכלל הן אתה שומע לאו. היינו מן העובדה שלקראת שנת 2006 ביקשה המועצה המקומית לשום מרתפים בשיעור מסוים נשמע כי קודם לכן לא כללה השומה מרתפים כל עיקר.

תשובת המועצה המקומית היא שלא התחולל כל חידוש ולא שונתה כל מדיניות בהקשר למרתפים לקראת שנות השומה שנדונות בעתירה. המדיניות הברורה הנהוגה אצל המועצה מקדמת דנא, היא כי נכס יחויב במס ארנונה על פי שטחו ברוטו בפועל בקיזוז השטחים הבלתי מקורים (מרפסת, חניה) בלבד. שטחים מקורים כדוגמת מרתפים הינם חלק אינטגראלי מנכס המגורים ועל כן מעצם טיבם זה מתייתר הצורך בהתייחסות או הגדרה מיוחדת בצו הארנונה לגבי חלקים אלו, בין אם הם מרתף או חניה.

חיוב המרתף שנכלל בשומה שהוצגה לעותר הראשון נובע מכך שהנתונים שקדמו לסקר שהיו בידי המועצה המקומית (על בסיס דיווח הקבלן שבנה את הבית) לא כללו מרתף. הא ראיה שהעותרים לא הצביעו ולו על תושב אחד ששטח המרתף שלו לא חוייב בעבר והוא מחוייב בהתאם לסקר המדידות החדש. בהיעדר ראיה כזו אי אפשר לטעון לשינוי מדיניות או שינוי גישה.

המועצה המקומית דוחה את הטענה שהפניה לשרים לאשר בשנת 2006 חיוב מרתפים בשיעור 40% משטחם מעידה על כך שבשנים שקדמו לא היה חיוב כלל בגין מרתפים. להפך. המועצה המקומית טוענת שלאורך השנים חוייבו המרתפים במלוא שטחם והפניה לקראת שנת 2006 ביקשה להיטיב עם התושבים אלא שהשרים לא אישרו את הדבר.

זה ועוד זה. אילו ביקשה המועצה לחייב בגין מרתפים לראשונה במועד מסוים לא היתה זקוקה לאישור של שום גורם לכך [תקנה 11 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות)]. פסיקת בית המשפט העליון היא שרשות מקומית אינה חייבת להנציח טעויות וזו גם אינה תכליתן של הוראות ההקפאה (דנ"מ 6346/06 סלע נ' המועצה האיזורית גדרות).

חיוב רטרואקטיבי בגין הפרשי המדידה בין השנים 2004-2005 אינו כדין, בהעדר מקור הסמכה כחוקי. אף אם יקבע כי המועצה רשאית היתה לתקן את שטחי הנכסים הרי שלא ניתן להחילם רטרואקטיבית אלא מהיום בו קיבלו העותרים את הודעות השומה המתוקנות: יום 10.8.05 לעותר 1 ויום 22.8.05 לעותר 2. ככל שנפלה טעות בחישוב גודל הנכסים, הרי שמקורה של הטעות אצל המועצה ואין היא יכול להעביר את נטל החיוב אל העותרים. לטענת העותרים, אם תיקון שומה אסור במהלך השנה, מקל וחומר שהוא אסור רטרואקטיבית (עמ"נ 221/02 (חי') שילוח נ' עיריית חיפה).

תשובת המועצה המקומית לטענה מושתתת בעיקרה על שמירת עקרון של שוויוניות בין התושבים. סקר המדידה שנערך בישוב בית דגן בין השנים 2004-2005 גילה פערים במידע שהיה ברשות המועצה ביחס לנכסים מסויימים, לרבות ביחס לנכסי העותרים. אי לכך קבעה המועצה כי חיובי הארנונה המתוקנים יחולו באופן אחיד החל מיום 1.1.04 כלפי כלל התושבים, אף אם בפועל בוצעה המדידה והתקבלה הודעת החיוב המתוקנת רק לגבי חלק מן התושבים בשנת 2005. לטענת המועצה, אין להתייחס לכך כאל חיוב רטרואקטיבי אלא כאל תיקון טעות בחישוב שטח הנכס, פעולה המותרת על פי הדין והפסיקה. בכך יש כדי להצביע על מידתיות וסבירות בהחלטת הרשות אשר לא עמדה על חיובם של העותרים במס כדין החל מיום קבלת החזקה בנכסים אלא רק מיום 1.1.04 חיוב ממועד אחיד עומד במבחן הסבירות ומונע מצב של חוסר שיוויון מקומם ואקראי שהינו פועל יוצא של מועד ביצוע סקר המדידה בפועל, מועד שונה בין תושב לתושב שכן תושבים רבים אשר קיבלו הודעות שומה מתוקנות במהלך שנת 2004 עבור שנת המס 2004 כבר שילמו את הפרשי המס ועל כן קבלת העתירה תיצור מצב שבו העותרים יצאו נשכרים ואילו תושבים אחרים אשר שילמו את חובותיהם יופלו לרעה שלא כדין.

אפשר לאפיין את טענות העותרים בכך שהן חותרות מתחת לפני חוקיות חיובי ארנונה לשנת 2004 ו-2005 שהושתו עליהם. אי החוקיות נעוצה בפגיעה ב"חוקי ההקפאה" ובחיוב רטרואקטיבי שאינו הולם את כללי גביית היטלים. אפשר היה להתבונן בטענות העותרים גם באספקלריה של טענות העובדה שלהם (שטח הנכס לצורך חישוב השומה, הכללת המרתף בשומה) ולבחון שמא ראוי היה שטענות אלה יתבררו בהליכי השגה וערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ז-1976.

העותרים נקטו בהליכי השגה וערר ולא כל כך ברור מה עלה בגורל ההליכים הללו. נראה שהעתירה הוגשה לפני שהתקבלו החלטות באותם הליכים. כיוון שאפשר להתבונן בעתירה גם באספקלריה של חוקיות כפי שציינתי, העדפתי נוכח הזמן שחלף לדון בעתירה כפי שהיא ולהכריע בה, בלי קשר לגורל העררים.

הכל מסכימים שהדין מחייב את הרשות המקומית להטיל בכל שנה ארנונת כספים על נכס לפי חישוב שטחו בשנת הכספים שקדמה, אלא אם כן נגלתה טעות בחישוב השטח שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה [תקנה 2(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) (להלן: "תקנות ההסדרים")]. מבחינה עובדתית מקובל על הצדדים שעובר להודעת היטל הארנונה לשנת 2005 חוייבו נכסי העותרים לפי בסיס נתוני שטח מסוימים בעוד שהודעת הארנונה לשנת 2005 מחייבת אותם, רטרואקטיבית לראשית שנת 2004, לפי בסיס נתוני שטח גדול יותר.

סוגיית המחלוקת נעוצה בשאלה האם פערי נתוני השטח בין העבר להווה הם תוצאה של "שינוי שיטת החישוב" או פרי גילוי "טעות מדידה". אם הפערים הם תוצאה של שינוי שיטת החישוב כי אז השומה המוגדלת אינה חוקית ואילו אם הפערים הם תוצאה של גילוי בסיס נתונים מוטעה כי אז השומה המוגדלת חוקית.

לכאורה היית אומר בפשטות רבה שסקר הנכסים שערכה המועצה המקומית גילה שבסיס הנתונים המצוי בידי המועצה המקומית אינו הולם את המציאות בשטח ומכאן שזה בסיס נתונים מוטעה. אלא שהעותרים טוענים שסקר הנכסים לא גילה דבר. סקר הנכסים נוקט "שיטת חישוב" שונה מזו שאפיינה את בסיס הנתונים שקדם לסקר. הסקר מחשב את שטח הנכסים "ברוטו" (כלומר כולל את עובי הקירות) ואילו בסיס הנתונים שקדם הוא "נטו" (שטח הפנים של הנכס).

יוצא מכך ששאלת המחלוקת איננה שאלת משפט. היא שאלת עובדה. מה היתה שיטת החישוב קודם לסקר הנכסים ולהודעת החיוב שהוצאה לאחריו ומהי שיטת החישוב הגלומה בסקר הנכסים. האם יש הבדל בין הא לדא?

נטל השכנוע רובץ לפתחם של העותרים. הם לא עמדו בניטלם ולא הציגו ראיה כלשהי להראות שבעבר נהגה המועצה המקומית לפי שיטת חישוב שטח אחת וכעת היא נוהגת לפי שיטה אחרת. מנגד המועצה המקומית טוענת וטענתה נתמכת בתצהיר של אחד מעובדיה שמאז ומקדם מחוייבים נכסים בארנונה לפי שטחם "ברוטו".

המסקנה הפשוטה היא שיש לדחות את רכיב העתירה הזה ולקבוע שלא נפל פגם בכך שבעקבות גילוי טעות שנפלה בבסיס הנתונים שהיה בידי המועצה המקומית הוצאו הודעות שומה המבוססות על בסיס נתונים מתוקן.

בסוגיית חיוב המרתף (של העותר השני) חולקים הצדדים האחד על משנהו בשאלה כיצד נהגה המועצה המקומית עובר לשנת 2005. העותרים גורסים שהמועצה לא חייבה בגין שטחי מרתפים כל עיקר ובמצב דברים זה כיוון שצו הארנונה לשנת 2005 אינו מתייחס בסיווגי נכסים למרתפים כלל, יש לראות זאת כהסדר שלילי שלפיו אין לחייב מרתפים כחלק משטחי המבנה הנישום בארנונה.

גישה זו אינה מובנת. הרי כבר נאמר למעלה מכאן שנכס שניתן לשום בו ארנונה הוא "כל מבנה שבתחום העירייה, או חלק ממנו...". פשוט וברור הוא שמרתף הוא חלק ממבנה. אכן יכול להיות הגיון בכך שבשל חלקיות השימוש שנעשה בדרך כלל במרתפים יראו רשויות מקומיות לנכון ולטוב לגבות ארנונה בשיעור מופחת בהקשר לשטחי מרתפים ואולי אפילו לפטור את המרתף מחיוב כליל. אולם בהעדר סייג בצו הארנונה לגבי חלקים מסוימים במבנה אינני רואה מדוע לא יחויב אותו מבנה לפי שטחו הכללי ובשיעורים שווים לגבי כל אחד מחלקי המבנה יהא השימוש בהם אשר יהא (דנ"מ 6346/06 - ברוך סלע ואח' נ' מועצה אזורית גדרות).

יתר על כן עיון בהחלטות המועצה המקומית לעניין שיעורי הארנונה הכללית לשנת 2004 מגלה כי בצו הארנונה לאותה שנה נכללו גם "מרתפים בכל הדירות והבניינים" שהוגדרו כ"בניין סוג ד'" שסווג בתעריף מסוים מוקטן במעט מתעריפי בניינים אחרים. אפילו אניח שהיתה זו פעם ראשונה שהמועצה המקומית חייבה בגין מרתפים, חלה על כך פסיקת בית המשפט העליון האומרת שאין לראות חיוב ראשון כאילו הוא "סיווג מחדש" או "הוצאה ממסגרת סיווג קיים" או "ביטול סיווג והכללה בסיווג חדש" (עע"מ 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות).

הנה כי כן אין פגם בחישוב שטח המרתף לצורך קביעת שומת הארנונה בתקופה הרלוונטית. גם רכיב זה של העתירה יש לדחות.

אין מחלוקת שהמועצה המקומית תקנה את חיובי הארנונה שנה אחת לאחור (היינו הודעתה בדבר חיובי ארנונה לשנת 2005 מתקנת גם את החיוב לשנת 2004) והוא על בסיס גילוי הטעות בבסיס הנתונים של שטח נכסי העותרים. השאלה היא האם תיקון לאחור זה הוא חוקי?

הדין אינו קובע הוראות לעניין תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה, כאשר מתברר שנפלה טעות בשומה המקורית. על אף שאין הוראה ספציפית בדין המאפשרת לרשות המקומית לשנות למפרע את שומת הארנונה, יכולה הרשות לבצע שינויים כאמור על פי עקרונות המשפט המינהלי המורים על דרך שינוי ההחלטה המינהלית.

אלא שבענייננו היטלים, אגרות ומיסים תיקון רטרואקטיבי אינו מקובל וננקט במשורה. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן: "בפקודת העיריות לא הוקנתה סמכות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. כיוון שכך ולאור האמור לעיל, ידנו תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת הארנונה באופן רטרואקטיבי" [ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חב' מים בע"מ, פד"י נד"(2) 433). אכן מפסיקת בית המשפט העליון עולה שייתכנו נסיבות שיצדיקו תיקון רטרואקטיבי של שומה. שכן בעניין כזה יש לאזן בין העקרון של סופיות השומה (הנחוץ לפרט הנישום כדי לאפשר לו לתכנן את הוצאותיו הכספיות) לבין האינטרס הציבורי של קיום החוק מצד אחד ושל זכותה של הרשות לגבות את הארנונה המגיעה לה כדין. בגדרו של איזון כזה צריך לשקול, בין היתר, את משך הזמן של החיוב לאחור, את מידת ההסתמכות של הפרט על השומה שנשלחה לו, שיקולים של יעילות וצדק ושיקולים של נסיבות הטעות וגילוייה (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עירית טירת הכרמל, פד"י נו (2) 773).

באור הכללים הללו בחנתי גם את העניין דנן והגעתי לכלל מסקנה שהתיקון הרטרואקטיבי אינו במקומו. המועצה המקומית הסתמכה משך מספר שנים על בסיס נתונים שדווח לה בידי קבלני הבניה. מועדו של גילוי הטעות בבסיס הנתונים הוא אקראי, פרי החלטת המועצה המקומית לבצע סקר נכסים. הסקר יכול היה להתבצע קודם לכן ויכול היה להתבצע מאוחר יותר מן המועד שבוצע. מקובל על הכל שמרגע גילוי הטעות יש לגבות ארנונה בהתאם לבסיס הנתונים ההולם את המציאות. גבייתו לאחור היא במידה רבה שרירותית. היא פוגעת באינטרס ההסתמכות של הפרט.

המועצה המקומית הצביעה על טעם להחלת התיקון על שנת השומה שקדמה. היא הסבירה שממועד תחילת ביצוע סקר הנכסים ועד למועד שבו נערך הסקר בנכסי העותרים ונשלחה להם הודעת שומה חלפה תקופה של שנה ויותר. בשלביה המוקדמים של אותה שנה הגיעו הסוקרים אל נכסים של תושבים אחרים ומקום שנתגלתה אצלם טעות בבסיסי הנתונים נערכו שומות מתקנות. כך יוצא שאל פלוני תושב המועצה המקומית הגיעו הסוקרים חודשים ואפילו שנה לפני שהגיעו אל נכסי העותרים. הדבר הוא פרי החלטה אקראית של הסוקרים לסקור תחילה נכס של פלוני ואחר כך את הנכס של אלמוני. מכאן עולה אי שוויוניות מסוימת שהיא פרי האקראיות של מועד סקירת הנכס. כדי ליצור שוויון החילה המועצה המקומית את השומה המתקנת ביחס לכל התושבים ממועד מסוים אחד לכולם.

הטענה הזו שובה לב ובכל זאת אינני רואה לנכון לקבל אותה. הבחנה בין פלוני לאלמוני בהקשר לגילוי טעות בבסיס הנתונים יכולה להיות יד המקרה. נסיבות שונות יכולות להוליך לגילוי טעות אצל פלוני מבלי שטעות הקיימת אצל אלמוני תתגלה כל עיקר או שתתגלה מאוחר הרבה יותר. אפשר גם שמסיבות שונות תחליט רשות מקומית לערוך סקר נכסים בשכונה אחת ולערוך סקר נכסים בשכונה אחרת במועד מאוחר הרבה יותר. במקרים כאלה לא עולה על הדעת שהמועצה המקומית תיצור נקודת זמן שוויונית לגבי כל תושבי המועצה. אם באמת ובתמים חפצה המועצה המקומית בשוויון בין תושביה (ויש הגיון בשוויון במקרה זה) היה עליה להודיע כי היא עורכת סקר נכסים ושבסיום הסקר יוצאו שומות שמבוססות על תוצאות הסקר שיחולו לגבי כלל התושבים מיום הוצאתם ואילך. כך יפעל השוויון לטובת כל התושבים ולא שוויון שלא יועיל לאחד ויפגע בשני.

לפיכך אני סבור שתיקון השומה לאחור לשנת 2004 לא היה מוצדק ואת רכיב העתירה הזה עלי לקבל.

סיכום מסקנותי מורה כי רכיבי העתירה בעניין חישוב שטחי נכסי העותרים והכללת המרתף בחישוב השומה נדחים. לעומת זאת אני מקבל את רכיב העתירה בעניין הגביה הרטרואקטיבית ומורה למועצה המקומית לתקן את השומה בהתאם ולהחזיר לעותרים כל תשלום יתר ששולם.

על פי התוצאה האמורה הגעתי למסקנה שאין מקום לפסיקת הוצאות.