ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

א 26556/04 - שלום, ארנונה

עיריית הרצליה נגד בית תאטראות חניונים בע"מ


18/9/2007

א 26556/04

עיריית הרצליה

נגד

בית תאטראות חניונים בע"מ

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני: כב' השופט סובל משה

[18.9.2007]

פסק דין

א. העובדות הצריכות לתובענה

1. ביום 8/3/04 הגישה עיריית הרצליה (להלן:"התובעת") תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד בית תיאטראות חניונים בע"מ (להלן:"הנתבעת") בגין אי תשלום ארנונה בין השנים 1998-2003 ובין החודשים ינואר, פברואר 2004.

2. הנתבעת הינה חברת בת של חב' תיאטראות ישראל אשר הקימה בניין ברח' מדינת היהודים 91 הרצליה. את הבניין היא משכירה לדיירים ולבעלי עסקים שונים. בבנין זה, חניון תת קרקעי של שתי קומות המשמשות כשטחי חניה לבעלי העסקים ולעובדי המקום (להלן: "הנכס" ו/או "החניון").

3. הנתבעת, המנהלת את החניון, התקשרה עם מי מדיירי הבניין שהיה מעוניין בכך, לספק שירותי חניה בתשלום. יודגש כי מגרש חניה זה הינו מגרש חניה מקורה ואשר לציבור הרחב אין אפשרות חניה בו.

4. ביום 14/4/04 הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן. וביום 16/5/04 הגישו הצדדים הודעה משותפת כי התובעת הסכימה על מתן רשות להתגונן לנתבעת ועל כן התביעה הועברה להידון כתביעה רגילה.

5. לאחר הגשת התביעה ובקשת הרשות להגן, הנתבעת שילמה ביום 20/4/04 סכום כולל בסך של 138,830 ₪. בתשלום זה פרעה את חובה לשנים 2002, 2003 ואת חודשים ינואר, פברואר 2004.

בהמלצת בית המשפט אף סולק החוב של שנת 2001.

על כן, המחלוקת שנותרה כעת מתייחסת לחיוב הנתבעת בתשלום הארנונה בין
השנים 1998, 1999 ו-2000.

6. מאחר והמחלוקת נסובה סביב שנים אלו בלבד, ובעקבות המלצת בית המשפט שילמה הנתבעת את חובה לשנת 2001, נדחו הדיונים בעניין זה לבקשת ב"כ העירייה בטענה כי אמור להינתן פסק דין בעניין דומה למתנהל בעניינינו ע"י כבוד בית המשפט העליון ברע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' נגד עיריית הרצליה ואשר יש בו כדי להכריע בשאלות השנויות במחלוקת אף לעניין תובענה זו. כשהוכרע העניין בפרשת חבס וניתן פסה"ד החליטה התובעת להמשיך ולנהל את התביעה דנא.

ב. גדר המחלוקת

1. אציין ואדגיש כי ראשיתה של התביעה דנא הינה בחיוב הנתבעת בתשלום ארנונה לשנת 1997.

2. בצו הארנונה של עיריית הרצליה לשנת 1997 בפרק 11 (1) נקבע כי הגדרת "חניון" הינה: "חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

3. הנתבעת אשר מנהלת עסק של חניון בן כ- 100 מקומות חניה חויבה ע"י התובעת לשלם ארנונה בשנה זו בהתאם לסיווג העיקרי של הבניין דהיינו: כמבנה תעשייה. הנתבעת אשר חלקה על קביעה זו של העירייה, פנתה לבית המשפט המחוזי.

4. כבוד השופטת סירוטה בבית המשפט המחוזי בע"ש 2606/99 קיבלה את עמדת הנתבעת וקבעה כי הנכס הינו בבחינת "חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום" ועל כן יש לחייבו כסיווג נפרד ועצמאי ולא כחלק מהשימוש העיקרי של הנכס. משמע, הנחה משמעותית בשיעור הארנונה.

5. בשנים 98-99 שינתה העירייה את הגדרת החניון בצווי הארנונה כך שחניון הוגדר כ:" חניון מקורה הפתוח לציבור הרחב אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

6. לאור השינוי האמור לעיל בהגדרת "חניון", טענה העירייה כי החניון שוב אינו עונה להגדרה ולכן אין לחייב עפ"י תעריף של חניון, כפי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת סירוטה אלא יש לחייב לפי השימוש העיקרי של הנכס.

7. בשנת 2000 הוסיפה העירייה סיווג חדש בסעיף 11(4) בנוסף להגדרה הקיימת של חניון כפי שהיתה בשנים 98 ו- 99 וכך קבעה:

11(4) "שטחים באחד מן הבניינים המפורטים בפרק 2 סעיפים 2.1 ו-2.4 ופרקים 3-6 המשמשים לחניה ושאינם פתוחים לציבור הרחב 62.65 ₪ לכל מ"ר".

עפ"י סיווג חדש זה, מופחת סכום החיוב מהחיוב שעפ"י שימוש עיקרי בנכס ואולם גבוה מהחיוב של חניון עפ"י הגדרתו בצו הארנונה לשנת 1997.

8. העירייה טענה לאורך כל הדרך ובפרוטוקולי הדיונים כי השינוי שנעשה בשנים 98 ו-99 בצווי הארנונה בהגדרת חניון, איננו שינוי מהותי כי אם הבהרה של הסיווג "חניון", כפי שהוגדר בצו הארנונה הקודם.

לעומתה, טענה הנתבעת כי כלל לא מדובר בהבהרה אלא בשינוי מהותי אשר נוגד את תקנות ההסדרים במשק המדינה.

9. באשר לשינוי של שנת 2000 טוענת העירייה כי מטרת השינוי היתה להקל על בעלי חניונים, כגון חניונה של הנתבעת, שאינם פתוחים לציבור הרחב ולכן קבעו תעריף ספציפי ומוזל מהתעריף של שימוש עיקרי בנכס (אך גבוה מתעריף של חניון רגיל העונה להגדרה שבצו הארנונה המתוקן).

מנגד, טוענת הנתבעת כי התיקון לשנת 2000 נעשה לאחר שהעירייה הבינה כי התיקון משנת 1998 איננו סביר ובנוסף מנוגד להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה, להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג- 1992 (להלן:"חוק ההסדרים")ומנוגד לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) (להלן:" תקנות ההסדרים ו/או "התקנות").

בנוסף טוענת הנתבעת כי תיקון שנת 2000, כשלעצמו, גם הוא מנוגד לחוק ההסדרים ותקנותיו הואיל וקבע תעריף גבוה מחניון רגיל, ללא קבלת אישור השרים.

10. מכל האמור, עולה בפני השאלה האם שינוי סיווג הגדרת המושג "חניון" בצו הארנונה בשנים 99,98 ו-2000 מהווה הבהרה לעניין הסיווג "חניון" כטענת העירייה או שמא כטענת הנתבעת מהווה שינוי מהותי מהגדרת הסיווג בצו הארנונה לשנת 97 ומהגדרת המונח "חניון" בתקנות ההסדרים באופן פסול ועל כן כפוף לפרשנות של כב' השופטת סירוטה המהווה מעשה בית דין?

טענות הצדדים

ג. טענות התובעת (העירייה)

1. העירייה טוענת כי הנתבעת חייבת לה חוב בגין אי תשלום ארנונה. חיוב זה נעשה על בסיס השימוש שנעשה בבנין דהיינו: כמבנה תעשיה ולא על בסיס השימוש בנכס כחניון כטענת הנתבעת.

2. החיוב לשנים 98-99- התובעת טוענת כי פסק דינה של כבוד השופטת סירוטה מבית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי נכס הנתבעת נכלל ומתאים יותר להגדרת "חניון" כהגדרתו בצו הארנונה לשנת 97 כ"חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום", אך אינו נכלל בצו הארנונה לשנת 98 שהגדרתו הובהרה.

3. בהגדרת המושג "חניון" בצו הארנונה לשנת 98 הוסיפה העירייה את המילים "פתוח לציבור הרחב". העירייה טוענת כי מילים אלה נוספו רק לצורך הבהרה וכקריטריון אשר העירייה פעלה לפיו בחיוב שטחי החניה כחניון גם בשנים שקדמו להבהרה הנ"ל.

4. מאחר ומדובר בשינוי מילולי לצורכי הבהרה בלבד, ולא היה שינוי מהותי בפועל בסיווג הנכס, הרי שאין כל צורך באישור השרים עפ"י חוק ההסדרים.

5. התובעת טוענת כי בענייינינו, לא מתקיימים התנאים להגדרת החניון כחניון בתשלום וזאת מן הטעמים הבאים:

א. אין מחלוקת כי הנכס הנדון אינו פתוח לציבור הרחב והנתבעת אף מודה בכך בבר"ל.

ב. שטחי החניה הינם חלק בלתי נפרד מהעסקים שבמבנה התעשייה, הם משמשים באופן קבוע את בעלי העסקים העובדים בבניין ואינם פתוחים לציבור הרחב והמזדמן. מבחינה מהותית הנכס איננו מתנהל כיחידה עצמאית נפרדת אלא כל חניה מושכרת לדיירים שונים.

ג. מקומות החניה הינם חלק בלתי נפרד מהנכס ומשאינם נכללים בהגדרת "חניון" בצו הארנונה בשנים 98-99 יש לחייבם לפי השימוש העיקרי.

6. התובעת טוענת שהנכס חוייב כדין בשנים 98 ו-99 עפ"י השימוש העיקרי.

7. חיוב לשנת 2000- התובעת טוענת כי רק בשנה זו החלו בעירייה מהלכים לשינוי יצירת הסיווג החדש של שטחי החניה דהיינו: להכניס תת סיווג חדש בצו הארנונה כסעיף 11(4) אשר יקל על נכסים אשר אינם נכללים בהגדרת חניון בצווים של שנים 98 ו-99. המהלכים הושלמו ב-31/12/01 עם קבלת אישור השרים.

8. התובעת טוענת כי אישור השרים הביא להקלה עם הנתבעת ולא לחייבה בעבור שטחי חניה עפ"י הסיווג העיקרי של הנכס אלא בתעריף מופחת בסיווג נפרד של שטחי החניה. העירייה טוענת כי בשנת 2000 חייבו בתעריף מופחת על אף שטרם נתקבל אישור השרים.

9. התובעת דוחה את טענות הנתבעת לפיה, העירייה הבינה כי החיוב עפ"י הצו הקודם אינו סביר ולכן שינתה את הצו בשנת 2000 והפחיתה את הסכום.

10. התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעת עפ"י הסיווג העיקרי של הנכס ולהכיר בכל חניה כשטח טפל לשטח העיקרי וזאת בשנים 98,99 ובשנת 2000 לחייב עפ"י השינוי של אותה שנה.

ד. טענות הנתבעת

1. בשנת 97- צו הארנונה סיווג את הגדרת החניון כ"חניון מקורה או שאינו מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

העירייה טענה כי הנתבעת לא עונה על הגדרה זו וחייבה אותה בשנת 97 עפ"י סיווגו העיקרי של הנכס קרי, כמבנה תעשייה.

הנתבעת טענה כי העירייה טעתה והעניין הגיע עד לבית המשפט המחוזי בפני כב' השופטת סירוטה ושם עמדת הנתבעת נתקבלה לפיה היא עונה על הגדרת "חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

2. בשנים 98 ו-99- העירייה בצו הארנונה תיקנה הגדרה זו והוסיפה לה את המילים "הפתוח לציבור הרחב". כיוון שהחניון המדובר איננו פתוח לציבור הרחב אלא לעובדי המקום ולבעלי עסקיו, טענה העירייה כי הסיווג עפי"ו חוייבו בשנת 97, שוב איננו חל עליהם.

לטענתה זו של העירייה טוענת הנתבעת כי התוספת שהוספה, הוספה שלא כדין שכן הוספה ללא אישור השרים, כנדרש בתקנה 9(ב) לתקנות ההסדרים. משכך, טוענת הנתבעת כי אין כל שינוי במצב המשפטי לעומת זה שהיה בשנת 97, ועל כן יש לחייב את הנתבעת כסיווג נפרד וספציפי ולא עפ"י השימוש בנכס העיקרי.

הנתבעת טוענת כי אין כל בסיס שבדין לחייב אותה בתשלום הסכומים המופרזים והבלתי חוקיים בהם חוייבה בשנים 98 ו-99 כאילו השימוש שנעשה בנכס היה השימוש העיקרי שנעשה בבניין.

3. בשנת 2000- העירייה אשר תיקנה את צו הארנונה, יצרה סיווג ביניים קרי, שטחים המשמשים לחניה ושאינם פתוחים לציבור הרחב אשר לגביהם נקבע תשלום ארנונה בסכום ביניים העולה על הסכום בעבור חניון רגיל, אם כי פחות מהסכום הנדרש בגין שימוש עיקרי, והתחילה לחייב את הנתבעת עפ"י הסיווג שקבעה.

מאחר ולא היה כל אישור מהשרים עד לסוף שנת 2001, טוענת הנתבעת כי לא חל כל שינוי במצב המשפטי משנת 97, ולכן אין כל בסיס חוקי בידי העירייה לחייב בשנת 2000 את הנתבעת עפ"י סיווג זה.

4. הגדרת סיווג החניון שנעשתה בצו הארנונה לשנת 97 כפי שפורשה בפסק דינה של השופטת סירוטה נותרה על כנה ולכן החיוב בארנונה לשנים 98 ו-99 היה אמור להתבצע עפ"י החלטתה.

5. גם באשר לשנת 2000, לא חל כל שינוי במצב המשפטי מזה שנהג בשנים 98 ו-99 ועל כן יש לחייב את הנתבעת רק עפ"י הסיווג הנפרד לשנת 97 ולא בגין השימוש העיקרי.

ה. דיון והכרעה

1. עירייה זכאית להטיל ארנונה על פי הוראות חוק ההסדרים.

מכוח חוק זה מותקנות בכל שנה תקנות ההסדרים. כמו כן, מכוח חוק זה מוסמכות המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות להוציא צווי ארנונה בכל שנה.

קביעת תעריפי ארנונה ע"י הרשות המקומית מוגבלת בשורה של הוראות דין הקרויות "דיני ההקפאה". הוראות אלה מטרתן להגביל את הרשויות מלהעלות את תעריפי הארנונה בשיעורים משמעותיים מידי שנה ובכך להקטין את גרעונן.

חוק ההסדרים בבסיסו מגביל העלאת סכומי הארנונה ע"י הרשות המקומית אולם באישור שר הפנים ושר האוצר רשאית המועצה לשנות סיווג ובכך להשפיע על העלאת סכום הארנונה.

סעיף 1 לתקנות ההסדרים לשנים 2000,99,98,ו- 2001, מגדיר מהו חניון?!

"חניון- בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

החניון בעניינינו, נכנס לגדר הגדרה זו.

יודגש כי הגדרה זו לאורך כל אותן השנים לא שונתה, ומעיון בצווי הארנונה בשנים אלו שונתה הגדרת החניון כאמור לעיל.

2. תקנה 4 לתקנות ההסדרים קובעת כי "מועצה לא תשנה סוג או סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים ...., באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו" [הדגשה שלי.מ.ס].

תקנה זו אוסרת על עירייה לשנות סיווג או תת סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה. גם שינוי בצו ארנונה הינו שינוי אסור.

במקרה דנן, מעיון בצווי הארנונה לשנים 99,98 למד אני כי הוספת המילים "הפתוח לציבור הרחב" מהווה בפועל שינוי סיווג המשנה את סיווג הנכס בניגוד לתקנות ההסדרים ואינו הבהרה כטענת העירייה.

לא זו בלבד, אלא שתקנה 9(ב) לתקנות קובעת כי "מועצה רשאית, באישור שר הפנים ושר האוצר ומי שהם הסמיכו לכך לשנות סיווג או תת סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 4"[הדגשה שלי.מ.ס.].

המשנה לנשיא דאז השופט חשין קבע בבג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עיריית אילת (לא פורסם) כי:

"בכפיפות לחוק הכנסת ולתקנות המותקנות מכוחו, אסורה היא רשות מקומית להעלות ארנונה בשיעור העולה על השיעור הקבוע בחוק אלא אם הותרה לעשות כן בידי שר הפנים ושר האוצר או בידי מי שהם הסמיכו לדבר. קרא לכך העלאת ארנונה, קרא לכך שינוי סיווג , קרא אשר תקרא, באין שינוי שימוש הלכה למעשה אין רשות מקומית מותרת להעלות את שיעור הארנונה..... אלא אם קיבלה היתר לכך מאת שר הפנים ושר האוצר או מי שהסמיכו לדבר".

בעניינינו, העירייה לא ביקשה את אישור השרים בעת הוספת המילים "הפתוח לציבור הרחב" בצווי הארנונה בשנים 99-98, ואף לא בשנת 2000 את אישורם לתת הסיווג החדש, ובהעדר אישור השינויים אינם תקפים.

3. לאחר עיון בטענות הצדדים, מוצא אני כי טענות הנתבעת מוצדקות וכי לא מדובר כאן בהבהרה אלא בשינוי מהותי ומשמעותי אשר אסור עפ"י הדין.

להלן פירוט נימוקיי לקביעתו זו:

א. שינוי הגדרת סיווג המונח "חניון" בצו הארנונה בשנים 98 ו-99 מחייב את הנתבעת לשלם בגין הנכס, ארנונה בהתאם לסיווג העיקרי של הנכס. אולם, שינוי זה של העירייה בהוספת המילים "הפתוח לציבור הרחב" הינו שינוי הנעשה שלא כדין ושלא באישור השרים. שינוי זה הינו בניגוד לתקנות ההסדרים ובניגוד לפסק דינה של כב' השופטת סירוטה מבית המשפט המחוזי אשר קבעה כי יש לחייב את הנתבעת עפ"י סיווגו הספציפי של הנכס כחניון ולא עפ"י השימוש העיקרי. משכך המסקנה המתבקשת היא כי אם אכן יש לחייב את הנתבעת, יש לחייבה לפי תעריף אשר נקבע בצווי הארנונה לשנת 97 עפ"י סיווגו הספציפי, שהרי אין כל שינוי בפועל בנכס המוגדר כחניון.

ב. בין אם העירייה פעלה בכוונת מכוון ובין אם לאו, לעירייה היתה ידיעה ברורה שהחניון איננו פתוח לציבור הרחב וכדי להגדיל את תעריף הארנונה, שינתה את הגדרת "חניון" בכדי להוציא את החניון המדובר מגדר התעריף הספציפי לחניון וכדי לאפשר חיוב לפי תעריף של נכס עיקרי. בשינוי זה הוציאה את החניון המדובר בתביעה דנא מגדר היותו חניון לצורך תשלום ארנונה כנכס נפרד וסייגה אותו.

ג . עצם הפניה של העירייה לקבל אישור משר הפנים ומשר האוצר לצו הארנונה בשנת 2000 עת שינתה את הסיווג לסיווג ביניים והוסיפה את סעיף 11(4) לצו שעניינו שטחי חניה שאינם פתוחים לציבור הרחב, המחויב בתעריף גבוה יותר מתעריף חניון הפתוח לציבור, אך נמוך יותר מאשר חיוב הנכס, בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק, מצביע על כך שהתובעת חשה כי לא פעלה בסבירות הראויה וכי אין זה מוצדק לחייב הנתבעת בתעריף כה גבוה של שימוש עיקרי.

ד. לסיום, אציין סתירה פנימית בעמדתה של העירייה הטוענת כי השינוי בהגדרה לשנים 99,98 אינו אלא הבהרה בלבד. אם אכן מדובר בהבהרה ולא בשינוי מהותי אזי צריך החיוב להיעשות עפ"י הגדרת חניון, כפי שקבעה כב' השופטת סירוטה בפסק דינה דהיינו; עפ"י צו הארנונה לשנת 97. תעריף זה של שנת 97 צריך לחול גם על שנת 2000 שכן בשנה זו טרם ניתן אישור השרים לתת הסיווג.

ו. סיכום!

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי חיוביה של הנתבעת לשנים 99,98 ו-2000 צריכים להיעשות על בסיס צו הארנונה של שנת 97, ולא עפ"י התעריף שבו חייבה העירייה שלא כדין.

לא הובהר לבית המשפט באם שילמה הנתבעת את כל הארנונה לשנים האמורות, עפ"י שיטתה ולכן ככל שקיים לנתבעת חוב לשנים אלה, עפ"י צו הארנונה משנת 97, על הנתבעת לשלמו. בהיעדר תשלום רשאית העירייה לעתור לקבלת פסק דין בהתאם.

בכפוף לאמור לעיל, נדחית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט כולל שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

ניתן היום ו' בתשרי, תשס"ח (18 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים

סובל משה, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן