 גרסת הדפסה
עתמ 3040/06 - מחוזי, ארנונה
אבן קיסר בע"מ ואח' נגד מועצה אזורית מטה אשר ואח'
23/10/2007
עתמ 3040/06
עתמ 3216/06
אבן קיסר בע"מ
העותרת בעת"מ 3040/06
ע"י ב"כ עוה"ד שמואל בורסי ורונית כהן כספי
נגד
1. מועצה אזורית מטה אשר
2. מנהל הארנונה במועצה האזורית מטה אשר
ע"י ב"כ עוה"ד איתן מימוני
.
שטראוס מחלבות בע"מ
העותרת בעת"מ 3216/06
ע"י ב"כ עוה"ד יהושע גבעון
נגד
1. מועצה אזורית מטה אשר
ע"י ב"כ עוה"ד איתן מימוני
2. מדינת ישראל – משרד הפנים ומשרד האוצר
ע"י ב"כ פרקליטות מחוז חיפה
בימ"ש לעניינים מינהליים חיפה
כב' השופט רון סוקול
[23.10.2007]
פסק דין
רקע ועיקרי העובדות
1. בפניי שתי עתירות שאף שהדיון בהן לא אוחד, הרי ששתיהן עוסקות באותה סוגיה, ועל כן יינתן פסק הדין בהן במאוחד.
2. העתירות עוסקות בתקפותם של צווי הארנונה שהוצאו על-ידי המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה") למפעלים המצויים באזור התעשייה הידוע כאזור בר-לב.
3. העותרת בעת"מ 3040/06 (להלן: "אבן קיסר") היא חברה רשומה בישראל העוסקת בייצור שיש ומשטחי אבן. בסוף שנת 2005 סיימה העותרת לבנות מפעל חדש באזור התעשייה בר-לב המצוי בתחום השיפוט של המועצה.
4. העותרת בעת"מ 3216/06 (להלן: "שטראוס") היא חברה רשומה בישראל העוסקת בייצור מוצרי מזון, ובין היתר מוצרי חלב. גם שטראוס הקימה ומחזיקה מפעל לייצור מוצרי חלב המצוי בשטח אזור התעשייה בר-לב.
5. עתירתה של אבן קיסר נוגעת לשומות הארנונה שהוצאו למפעל שבאזור התעשייה בר-לב לשנים 2005 ו-2006. עתירה של שטראוס מתייחסת לשומות הארנונה שהוצאו למפעל שבאזור התעשייה בר-לב לשנים 2004-2006. בין העתירות ישנן טענות חופפות, אך כל עותרת העלתה גם טענות שונות הנוגעות לעתירתה שלה בלבד. לפיכך אתחיל בתיאור הטענות הכלליות המשותפות לשתי העתירות.
6. אזור התעשייה בר-לב, המצוי בקרבת צומת אחיהוד שבגליל, הוקם בשנת 1998 כאזור משותף למועצה ביחד עם עיריית כרמיאל ועם המועצה האזורית משגב (ראה חוות הדעת של הגב' איריס אפרת, נספח י' לתשובת המועצה). אזור תעשייה זה הוקם באמצעות מינהלת נפרדת. אזור התעשייה משתרע על פני שטחי שיפוטן של השותפות השונות, ורק חלק ממנו מצוי בשטח שיפוטה של המועצה. לאחרונה צורפה גם עיריית אל-שגור כשותפה לאזור התעשייה.
7. אזור התעשייה מנוהל באמצעות מינהלת. לדברי בא כוח המועצה, המינהלת היא שמטפלת בפיתוח האזור, בביצוע התשתיות, בשיווק האזור למפעלים ובמתן שירותים. כספי הארנונה הנגבים מהמפעלים משמשים לכיסוי ההוצאות המינהליות, והיתרה מתחלקת בין הרשויות השותפות על-פי חלקיהן.
8. עד לשנת 1998 נחלקו אזורי התעשייה שבשטח המועצה לשני אזורי גבייה – א' ו-ב'. אזור גבייה א' חל על כל הנכסים המצויים בשטח המועצה שאינם כלולים באזור ב', ואילו אזור ב' חל על הנכסים בתחומי היישובים. נוסח הגדרות אזורים אלו שונָה במשך השנים, אך העיקרון נותר זהה (ראה פסק דינה של השופטת ב' גילאור בעמ"נ 412/04 מועצה אזורית מטה אשר נ' מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ, (לא פורסם)). כעיקרון, שיעורי הארנונה באזור גבייה ב' היו נמוכים מאשר באזור גבייה א'.
בשנת 1998 הוקם אזור גבייה חדש – אזור ג'. אזור זה חל אך ורק על נכסים המצויים בשטח אזור התעשייה בר-לב. שיעורי הארנונה המוטלים על נכסים באזור זה גבוהים מאלו המוטלים על נכסים זהים באזורים א' ו-ב'.
9. שתי העותרות טוענות בעתירותיהן כי להקמת אזור התעשייה הנפרד – אזור ג' הנ"ל – לא ניתן אישור שרים כנדרש על-פי דיני ההקפאה השונים (שיפורטו להלן). לפיכך טוענות הן כי הטלת הארנונה בשיעורים נפרדים לנכסים באזור ג' היא בלתי-חוקית ובטלה, ויש לחייבן לפי שיעורי הארנונה הנמוכים יותר, כמפורט באזור גבייה ב'.
עוד טוענות העותרות כי שיעורי הארנונה שנקבעו לאזור התעשייה בר-לב גבוהים בהרבה משיעורי הארנונה באזורים מקבילים בשטח המועצה. כך, למשל, נטען כי החיוב לקרקע תפוסה עולה ב-3,000% על שיעור הארנונה בקרקע תפוסה באזור ב'. לפיכך טוענות הן כי מדובר בהפליה פסולה שדינה להתבטל. העותרות מפנות לפסק דינו של כב' השופט ד' ביין בה"פ (חיפה) 127/00 מילוטל ירקות קפואים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, דינים מחוזי לב (10) 802, בו נקבע כי שיעורי הארנונה השונים בין אזורים א' ל-ב' בשטחי המועצה הם בבחינת הפליה בלתי-מוצדקת, ועל כן פסולה (פסקה 12 לפסק הדין). לגישת העותרות, אותה קביעה צריכה לחול גם ביחס לאזור גבייה ג'.
העותרות מדגישות ומוסיפות כי קביעת שיעורי הארנונה, בשיעורים כפי שנקבעו, נגועה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות של בית המשפט לביטול השיעורים המופרזים.
העותרות תוקפות גם את חוקיות קביעות שיעורי הארנונה לגופן, וטוענות כי המועצה העלתה את שיעורי הארנונה במשך השנים בשיעורים העולים על השיעורים שהותרו על-ידי השרים בהתאם לדיני ההקפאה.
10. אבן קיסר העלתה טענות גם לעניין שומת הארנונה לשנת 2005. לטענתה, התקבל "טופס 4", טופס על-פי תקנות התכנון והבנייה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון), התשמ"א- 1981, רק בחודש דצמבר 2005, ולכן לא היה מקום לחייבן בארנונה לכל שנת 2005. אבן קיסר הדגישה כי בכוונתה להגיש גם השגה על שומה זו. על הטענה בעניין שומת 2005 לא חזרה אבן קיסר בעיקרי הטיעון או בטיעוניה בעל-פה, ועל כן יש להניח כי בחרה במסלול ההשגה וזנחה את העתירה בעניין זה.
11. המועצה ביקשה בתחילת הדיון ארכה לאיתור אישור השרים להקמת אזור גבייה ג', אך בסופו של דבר הודיעה כי אין בידה אישור שכזה. עם זאת טוענת המועצה כי השרים אישרו את צווי הארנונה שהוצאו במשך השנים, ובאישורים אלו יש משום אישור מכללא גם לכינון אזור גבייה ג'. מכל מקום, לטענת המועצה, כינון אזור גבייה חדש אינו מחייב, על-פי הדין, פנייה נפרדת לקבלת אישור השרים.
12. המועצה כופרת גם בשאר טענות העותרות ומבהירה כי השיעורים השונים לאזור התעשייה בר-לב מתחייבים מטיבו ומייחודו של האזור. הואיל ואזור בר-לב משותף למספר רשויות, היה צורך – כך נטען – לקבוע שיעור אחיד לכל הנכסים באזור. עוד נטען כי בשנים האחרונות הגישה המועצה בקשות לאשר הפחתות, כך שאט-אט יצומצם הפער בחיובים בין האזורים השונים. המועצה מדגישה כי אזור בר-לב הוא אזור מיוחד, בעל תשתיות מיוחדות, ובשל כך ישנה הצדקה לקבוע לנכסים המצויים בו שיעורים נפרדים.
המועצה מוסיפה וטוענת כי שיעורי הארנונה שנקבעו במשך השנים קיבלו את האישורים, לרבות אישורים להעלאות חריגות. לפיכך מבקשת היא לדחות את טענת אי-החוקיות. המועצה גם כופרת בחישובי העותרות והמומחה מטעמן, וטוענת כי ההשוואות שנערכו על-ידי העותרות אינן מדויקות. סיווגי הנכסים באזורים השונים אינם זהים, ועל כן יש צורך להשוות רק בין נכסים זהים, ובהשוואה כזו – כך נטען – מתחייבת המסקנה שהפערים סבירים.
דיני ההקפאה - כללי
13. הואיל וטענת אי-החוקיות נסמכת על ההוראות המכונות "דיני ההקפאה", אפתח בפירוט הוראות אלו.
עד לשנת 1985 הייתה לרשויות המקומיות סמכות מלאה ובלתי-מוגבלת לקבוע את שיעורי הארנונה בתחומן. מצב זה הביא לפערים ניכרים בין תשלומי ארנונה בגין נכסים דומים ברשויות שונות. כמו כן התעורר חשש שמא הרשויות המקומיות יעלו את שיעורי הארנונה באורח בלתי-סביר כדי לכסות את גירעונותיהן ולהגדיל את המשאבים העומדים לרשותן.
בשנות השמונים, כאשר האינפלציה הגיעה לרמה של מאות אחוזים בשנה, והמצב הכלכלי ששרר בארץ היה בלתי-יציב, החליט המחוקק, במסגרת הסדרים רבים נוספים, להטיל מגבלות גם על קביעת שיעורי הארנונה על-ידי הרשויות המקומיות (סקירה של הוראות ההקפאה מצויה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 486-490; בע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337, 342-344, ברע"א 11304/03רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה, דינים עליון עה 796, וכן בספרו של הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית, ספר ראשון, עמ' 432 ואילך). תחילת הוראות ההקפאה בתחום הארנונה מוצאים אנו בסעיף 27א לחוק הסדרים לשעת חירום במשק המדינה (תיקון מס' 4), התשמ"ו-1986, וכן בחיקוקי הקפאה שונים שנחקקו עד לשנת 1992. לענייננו רלוונטי חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להן: "חוק ההסדרים"), אשר ריכז וקבע את ההוראות העיקריות לעניין הטלת ארנונה עירונית.
14. סעיף 8(א) לחוק זה קובע את סמכות המועצה להטלת ארנונה כללית על נכסים שבתחומה, ואילו סעיף 8(ב) קובע את סמכותם של השרים להגביל סמכות זאת בתקנות.
סעיף 8(ב) קובע:
השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית.
מכוחו של סעיף זה התקינו השרים (שר האוצר ושר הפנים) תקנות שונות, ובהן את תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשות המקומית בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: "תקנות ההסדרים"). בתקנות קבעו השרים סכומים מזעריים ומרביים של ארנונה לסוגי הנכסים השונים.
תקנות אלו הוחלו, בשינויים שונים, גם בשנות מס נוספות, ולאחרונה נקבעה הוראה בסעיף 19 חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), התשס"ו-2006, לפיה יחולו תקנות ההסדרים גם בשנת 2006.
15. תקנה 4 לתקנות קובעת:
(א) מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 2000 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו.
(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאית רשות מקומית לשנות תת סיווג של נכס מסוג מבנה מגורים בהתאם למקומו של הנכס, ובלבד שהסכום שיוטל על הנכס בשל שינוי כאמור לא יעלה על הסכום החדש או על הסכום המרבי, לפי הנמוך.
תקנה 11 לתקנות קובעת:
לא הוטלה בשנת הכספים 1999 ארנונה כללית על סוג נכס, תהיה הארנונה הכללית שתטיל עליו הרשות המקומית לראשונה בסכום שלא יפחת מן הסכום המזערי ולא יעלה על הסכום המרבי.
אישור השרים לכינונו של אזור גבייה ג'
16. אין חולק כי המועצה לא הציגה אישור של השרים לכינונו של אזור גבייה ג' – אזור בר-לב, וככל הנראה, אישור כזה מעולם לא התבקש ולא ניתן. עם זאת חולקת המועצה על הטענה כי לכינונו של אזור גבייה חדש יש צורך באישור שכזה.
17. סבורני כי הדין בסוגיה זו עם העותרות. בהוראת החוק ובתקנות אין התייחסות מפורשת לכינון אזור גבייה חדש, אולם למעשה הגדרת אזור גבייה חדש ובו שיעורי ארנונה שונים, דומָה לסיווגו מחדש של נכס, ואין לראותה כקביעת ארנונה לראשונה.
ההבדל בין ההסדרים בעניין סיווג מחדש של נכס לבין הטלת ארנונה לראשונה על נכס יצר עמימות במצבים שונים. עמימות זו והיחס בין התקנות נדונו בבית המשפט העליון בעע"מ 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות, דינים עליון עח 395. באותו מקרה נדונה השאלה אם דרישת העירייה לחייב מרתפים ומחסנים בארנונה הייתה חוקית אם לאו. בית המשפט ציין כי התקנות קובעות שלוש מגבלות על הרשות בבואה לערוך שינויים בחיובי הארנונה: האחת – הגבלה על שינוי שיטות חישוב; השנייה – הגבלה בדבר שינוי סיווגים; השלישית – המגבלה בעניין הטלת ארנונה לראשונה.
18. בפסק הדין מבהיר בית המשפט את השוני בין המגבלות השונות. לעניין שינוי סיווג מציין בית המשפט:
החשש העומד מאחורי ההגבלה בדבר שינוי סיווגים הינו כי רשות מקומית תשתמש בכלי של שינוי סיווגים על מנת להשיג תוצאה של תשלומי ארנונה גבוהים יותר. כך למשל, הוספת סיווג של "מרכזי קניות", מקום בו שויכו מרכזי הקניות בשנים הקודמות לסיווג של "עסקים אחרים", נעשה על מנת להעלות את תעריפי הארנונה של מרכזים אלו מעבר לשיעור ההעלאה המותר באותה שנה (ראו עניין שקם). שינוי סיווג אף עלול לפגוע בהסתמכות הנישומים, שכן הרשות המקומית עלולה להחליט על הוספת ושינויי סיווגים בכל שנה ושנה, כך שתעריף הארנונה המוטל על נכס מסוים יכול להשתנות חדשות לבקרים במקרה הקיצוני. בעניין זה אף קיים חשש כי הגבלת הרשות המקומית לסכומים מזעריים ומרביים לא תואיל (ראו עניין שקם, בפסקה 14). עם זאת, הוספת ושינוי סיווגים הוא לעיתים צורך אמיתי ומוצדק של הרשות המקומית, הנובע מתמורות כלכליות, הקמת עסקים מסוג חדש, שינויים במדיניות הרשות המקומית באשר לתמרוץ עסקים מסוימים וכדומה. כך למשל, הבעתי את עמדתי כי הרצון להטיל תעריף ארנונה גבוה יותר על חניונים שאינם פתוחים לציבור הרחב, יחסית לאלו שהינם פתוחים לציבור הרחב, הוא רצון מוצדק שמטרתו לעודד יצירת פתרונות חניה (ראו רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, בפסקה 21 לפסק דיני (לא פורסם, 14.5.06) (להלן: עניין חבס)). באיזון בין כל השיקולים שהזכרתי החליט מתקין התקנות לאפשר שינוי סיווג של נכס רק באישור שר הפנים ושר האוצר.
כן הבהיר בית המשפט את המגבלה על הטלת ארנונה לראשונה:
ההגבלה האחרונה הינה הטלת ארנונה לראשונה. הפיקוח על הגבלה זו הוא המועט ביותר. הרשות המקומית, לצורך הטלת ארנונה לראשונה על סוג נכס, אינה זקוקה לאישור חיצוני, אלא כל שהיא נדרשת לעמוד בו הוא הטלת תעריף המצוי בטווח הסכומים המזעריים והמרביים הקבועים בתקנות. הדבר נובע, לטעמי, מכך שלמעשה לרשות המקומית יש סמכות וזכות להטיל ארנונה כללית על כל סוג נכס בתחומה אשר משתייך לאחר מ"אבות החיוב בארנונה". אם החליטה הרשות המקומית שלא להטיל ארנונה כללית על סוג נכס מסוים במהלך השנים, או שהעדר החיוב בארנונה נבע מטעות בשיקול דעתה של הרשות המקומית, אין לבעלי נכסים אלו, במקרה הרגיל, זכות מוקנית, שנכסיהם לא ימוסו בארנונה לעולם. כמו כן, בניגוד לשינוי סיווג אשר עלול להשפיע על סוגי נכסים במספר שנים בהתאם להחלטות הרשות המקומית בצווי הארנונה, הטלת הארנונה לראשונה תשנה את חיוב הנכס פעם אחת ויחידה- באותה שנה בה הוחלט לחייבו לראשונה בארנונה. החל משנה זו יהיה סוג הנכס מחויב בתעריף הארנונה שנקבע לו, תוך אפשרות לעדכון התעריף בהתאם לתקנות ההסדרים של כל שנה. מובן שהתעריף שנקבע לראשונה עבור אותו נכס צריך לעמוד בטווחי הסכומים המזעריים והמרביים שנקבעו בתקנות לאותו סוג נכס.
19. דברים אלו, להבנתי, נכונים גם לגבי כינון אזור גבייה חדש. תכלית דיני ההקפאה הינה להטיל רסן על הרשויות המקומיות ולמנוע מהן העלאת שיעורי הארנונה באורח בלתי-סביר ובלתי-מידתי כדי לכסות על הוצאות הרשות (ראה ע"א 5746/99 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן, פ"ד נ(3) 876). בצד תכלית זו מצויה גם תכלית נוספת, והיא שמירה על אחידות שיעורי הארנונה כך שלא ייווצר מצב שבו שני נכסים בנתונים זהים ובמקומות סמוכים, בשטח אותה רשות, יחויבו בשיעורי מס שונים (ראה רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 499).
20. שינוי סיווגו של נכס בתוך אותו אזור גבייה או הקמת אזור גבייה חדש שבו הסיווג שונה או שבו השיעורים השונים, מביאים בדיוק לאותה התוצאה, דהיינו להעלאת שיעורי הארנונה, ללא כל אישור מהשרים ותוך פגיעה בעקרונות השוויון בהטלת ארנונה. הכרה בסמכותה של רשות מקומית להקים אזורי גבייה כרצונה, ללא כל פיקוח, תאפשר לרשות לעקוף את דיני ההקפאה, וכך יקומו אין-סוף אזורי גבייה, ובכל פעם יראו בהטלת הארנונה באזור החדש כהטלת ארנונה לראשונה. ברי שלא לכך כוונו דיני ההקפאה.
21. המועצה מפנה לעת"מ (תל-אביב) 1312/01 ביתילי בע"מ נ' עיריית רעננה (פדאור (לא פורסם) 02 (8) 17), שם מציין בית המשפט כי לא הובאה בפניו כל הוראה חוקית האוסרת על העירייה לשנות את "הגדרת השיוך האזורי של מקרקעין" לצורך חיוב בארנונה. מכאן מבקשת המועצה ללמוד כי הקמת אזור גבייה חדש אינה דורשת אישור.
טענה זו אין לקבלה. בפסק הדין בעניין ביתילי דן בית המשפט בשינוי שיוך אזורי של נכס, ולא בהקמת אזורי גבייה חדשים שלא היו קודם לכן. בכך שונה המקרה שנדון שם מהמקרה הנוכחי. זאת ועוד; בית המשפט לא הכשיר את השינוי, אלא הדגיש כי לא הובאה בפניו תשתית משפטית לפסילת הפעולה המינהלית. בית המשפט לא בחן כלל את דיני ההקפאה ואת תחולתם על המקרה. לבסוף נזכיר כי זהו פסק דין בודד של בית המשפט לעניינים מינהליים, ואין הוא בגדר תקדים מחייב.
22. ניתן לסכם ולקבוע בסוגיה זו כי כינונו של אזור גבייה חדש, ששיעורי הארנונה בו שונים מאשר באזורי הגבייה הקודמים, דומֶה במהותו לסיווג מחדש, ועל כן מכוחם של דיני ההקפאה מחויב בקבלת אישור השרים.
23. לאור מסקנה זו יש לבחון אם במתן האישורים לצווי הארנונה בשנים מאוחרות יותר בהן צוינו שלושת אזורי הגבייה ונקבעו השיעורים השונים לאזורים אלו, יש משום אישור מכללא לכינון איזור הגבייה.
צריך להדגיש כי לא הוצגו אישורי השרים לצווי הארנונה לשנת 1998, ומכל מקום, לא הוצגו אישורים להעלאה חריגה. המועצה צירפה לתשובתה רק "אישור" השרים לצווים שהוצאו בשנים 2002-2005, אולם אין מדובר באישורים מפורשים להקמת אזור הגבייה, אלא באישורים לצווים הכוללים כבר את החלוקה לשלושה אזורי גבייה.
24. מכל מקום, איני סבור כי באישור השרים לצווים בשנים 2002 ואילך או אפילו קודם לכן יש כדי להכשיר את היעדר האישור להקמת אזור הגבייה החדש.
מתן אישור לקביעת אזור גבייה חדש מחייב "הליך נאות" בטרם האישור של השרים לבסס החלטותיהם על נתונים רלוונטיים, תוך הפעלת שיקול דעת לעניין הסוגיה שבפניהם.
25. כידוע, כל רשות מינהלית מחויבת לקבל החלטותיה על תשתית רלוונטית. לשם כך על הרשות לאסוף תחילה את הנתונים העובדתיים הדרושים להכרעה (ראה י' זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 735). לאחר מכן על הרשות להגדיר ולסכם את הנתונים הרלוונטיים, להגדיר מהם השיקולים הרלוונטיים למטרה לשמה הוענקה לה הסמכות, ורק לאחר מכן ליתן את החלטתה. כך בבג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 48, אומר בית המשפט:
תהליך קבלת ההחלטה על-ידי מי שהוקנתה לו סמכות על-פי חוק מן הראוי שיהיה מורכב, בדרך כלל, ממספר שלבים בסיסיים חיוניים, אשר הם הביטוי המוחשי להפעלת הסמכות המשפטית תוך התייחסות לנושא מוגדר, ואלו הם: איסוף וסיכום הנתונים (לרבות חוות הדעת המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה), בדיקת המשמעויות של הנתונים (דבר הכולל, במקרה של תיזות חלופות, גם את בדיקת מעלותיהן ומגרעותיהן של התיזות הנוגדות) ולבסוף, סיכום ההחלטה המנומקת.
(ראה גם בג"צ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 493).
בבג"צ 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673, 682, אומר בית המשפט:
אכן, כל שיקול-דעת שהוא - גם אם התואר "מוחלט" בא בצדו - לעולם אין הוא מוחלט כולי האי, ומגבלותיו תימצאנה בעקרונות משפט כלליים, בתכלית החוק ובתחום פרישת החוק שהתקנות באות מכוחו. על צמצום הסמכות לתכליתו של החוק ולתחום פרישתו לימדנו מ"מ הנשיא אגרנט בבג"ץ 241/60 כרדוש נ' רשם החברות (פרשת כרדוש [4]), בעמ' 1162, ומאז הולכים אנו בדרך שנכבשה עבורנו. לא יהא זה מן המותר אם נחזור ונשנן תורת-ראשונים שמ"מ הנשיא אגרנט לימדנו (שם):
העקרון הכללי הוא, כי כל רשות מינהלית חייבת לפעול בתוך ד' אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לה החוק את הסמכות הנדונה; ודין זה חל גם על סמכות שהיא רשאית להפעילה לפי "שיקול-דעתה המוחלט". היוצא מזה, שאף במקום שבית-המשפט נוכח לדעת כי השימוש בסמכות כזאת - ויהא שיקול-הדעת, המוקנה לרשות המינהלית, רחב כאשר יהא - נעשה למטרה שהיא זרה לכוונת החוק, הוא יתערב גם יתערב, אלא אם נשלל ממנו, על-ידי הלשון המפורשת של החוק, הכוח לעשות כן. יצויין כאן, שלא קיים הבדל עקרוני כלשהו בין המקרה שבו המדובר במטרה אשר המחוקק נקב אותה במפורש בתורת זו שלשמה הועיד את השימוש בסמכות הנדונה, לבין המקרה שבו המדובר במטרה העולה מכללא מתוך קריאת הוראות החוק ביחד ובכללותם. בשני המקרים הדין הוא אחד: משעמד בית-המשפט על מהות המטרה ההיא ומצא שבינה לבין זוששיוותה לנגד עיניה הרשות המינהלית אין ולא כלום, שוב חייב הוא לקבוע כי השימוש אשר עשתה ב"שיקול-דעתה המוחלט" הינהו חסר תוקף.
(ראה גם בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, הגב' שולמית אלוני, פ"ד מח(5) 412, 434; בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812, 824).
26. דומני כי בקביעת אזור גבייה חדש, על השרים, בבואם לאשר את כינונו של האזור, לבחון את הנתונים העובדתיים הנוגעים להיקף השירותים הניתן באותו אזור ביחס לשאר אזורי הגבייה, את מקומו של האזור בתוך שטח השיפוט של הרשות, את טיבו המיוחד של האזור המצדיק קביעת אזור גבייה נפרד וכדומה. במקרה הנוכחי, כאשר נטען כי אזור הגבייה החדש נקבע בשל הקמת אזור תעשייה משותף למספר רשויות, צפוי היה שהשרים יבחנו את שיעורי הארנונה בשאר הרשויות, את ההגדרות השונות, את תפקידה ואת סמכויותיה של המינהלת וכדומה.
עוד צריך לזכור כי שיקול הדעת של השרים צריך להיות רק למטרה לשמה הוענקה להם הסמכות. כאמור, הסמכות שנקבעה בדיני ההקפאה נועדה לרסן את הרשויות ולמנוע העלאת שיעורי הארנונה ללא כל צורך ענייני ולקדם את האחידות בתשלומי הארנונה. משמע על השרים היה לבחון אם הקמת אזור גבייה חדש תתרום לריסון הרשות, או שמא להפך – עליהם היה לבחון אם מטרת הקמת האזור החדש עולה בקנה אחד עם עקרונות תום הלב והסבירות ועם ערכי היסוד של השיטה, כמו עקרון השוויון בחלוקת נטל המס וכדומה (ראה בג"צ 219/81 שטרית נ' שר החקלאות, פ"ד לז(3) 481, 484, ובג"צ 6741/99 לעיל).
27. אישור מכללא בגדר אישור צווים מאוחרים יותר אינו יכול להיחשב הפעלת שיקול דעת "בהליך נאות". הקמת אזור גבייה חדש אינה עניין שולי, והיא מחייבת בדיקה מעמיקה כאמור לעיל. אישור עקיף אינו יכול להכשיר מעשה שנעשה ללא הפעלת שיקול דעת ראוי.
זאת ועוד; לא הונחה בפניי כל תשתית ראייתית לכך שהשרים, בעת אישור הצווים לשנים מאוחרות יותר, היו מודעים לכך שמדובר באזור גבייה שהוקם רק בשנת 1998, ואם היו מודעים לכך שאישור העלאת שיעור הארנונה בשנים מסוימות הוא בגדר אישור בדיעבד להקמתו של אזור הגבייה.
28. מכל האמור מתחייבת המסקנה כי בהיעדר אישור מפורש של השרים להקמת אזור הגבייה ג', לא הייתה המועצה רשאית לקבוע שיעור ארנונה נפרד לאזור ג', והצווים שהוצאו לעניין זה בטלים. משמעות הדבר היא כי המועצה רשאית הייתה לחייב את העותרות אך ורק בהתאם לשיעורי הארנונה באזורים המוכרים, וככל הנראה, האזור הרלוונטי הוא אזור א'.
29. ניתן היה לסכם את פסק הדין בשלב זה, שהרי הקביעה כי אזור גבייה ג' כונן שלא כדין ודינו להתבטל, מייתרת את הדיון בשאר הטענות, אולם מצאתי לנכון להעיר מספר הערות לעניין טענות ההפליה וחוסר הסבירות, ולו רק על מנת שלעתיד לבוא אם תבקש המועצה את אישור השרים לכינון האזור, ישמשו הערות אלו קווים מנחים לפעולתה.
טענת ההפליה
30. העותרות טוענות כי קביעת שיעורי הארנונה הנפרדים לאזור התעשייה בר-לב יוצרת הפליה בינן לבין מפעלים באזורי תעשייה אחרים בשטחי המועצה. המועצה אינה חולקת על הטענה כי באזור בר-לב שיעורי הארנונה גבוהים מאשר באזורים אחרים, אף כי היא חולקת על הפערים הנטענים. כן מבהירה המועצה כי להבדל בשיעורי הארנונה בין אזורי הגבייה ישנה הצדקה סבירה. המועצה מסבירה כי אזור בר-לב נבנה כאזור תעשייה ייחודי ואיכותי, וניתנים בו שירותים מיוחדים שאינם ניתנים באזורים אחרים. כן טענה, כאמור לעיל, כי קביעת שיעורי הארנונה באזור בר-לב נעשתה בשים לב לעובדה שמדובר באזור תעשייה משותף, ועל מנת שלא יהיו פערים בין נכסים שונים בתוך אותו אזור תעשייה.
31. ארנונה אינה אלא מס הנגבה מתושבי הרשות המקומית (או לענייננו – המועצה) לצורך מימון פעולותיה של הרשות והענקת השירותים הנדרשים לתושבים. ככלל, שיקול הדעת הניתן לרשות מקומית לקבוע את סיווג הנכס ואת שיעורי הארנונה הוא רחב ביותר. בתי המשפט הכירו בסמכותה של רשות מקומית לקבוע שיעורי ארנונה שונים לנכסים שונים (בדרך כלל במסגרת סיווג שונה) (ראה ראה בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לג(1) 113; בג"צ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי, פ"ד מ(1) 113; בג"צ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה נ' ראש עיריית ירושלים, פדאור (לא פורסם) 94(2) 363; ובג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נד(1) 193, 208).
בבג"צ 1355/93 שלעיל, בעמ' 4, אומר בית המשפט:
היקף שיקול הדעת הנתון לעיריה, ביחס למהות המבחנים שעליהם תבסס את חיובי הארנונה של בניינים כאלה ואחרים שבתחומה, הוא נרחב. הנחת היסוד היא, שהעיריה מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צורכי העיר, את היקף השירותים העירוניים הנצרכים על-ידי חלקי האוכלוסיה השונים, וכן את מידת יכולתם היחסית של מחזיקי הנכסים לסוגיהם לשאת בנטל הארנונה (השווה דברי מ"מ הנשיא לנדוי בבג"צ 345/78, 364, 461, 462 הנ"ל, בעמ' 121). בקביעת המבחנים עשויה איפוא העיריה להתחשב בשיקולים משיקולים שונים. כך, למשל, על סוגי עסקים רווחיים במיוחד, כדוגמת חברות-ביטוח ובנקים, בידי העיריה להטיל שיעור ארנונה קצוב וגבוה (ראה בג"צ 345/78, 364, 461, 462 הנ"ל ובג"צ 397/84 הנ"ל), אך מכאן אין משתמע כי רמת הרווחיות מהווה שיקול מרכזי, או חיוני, בקביעת שיעורי הארנונה בהם יחויבו כלל העסקים האחרים (השווה בג"צ 764/88, 1437/90, 1985 הנ"ל, בעמ' 805). הוא הדין ביחס להתחשבות בשווי הבניין, כבסיס ראוי לחישוב שיעור הארנונה; שאם היא אמנם אפשרית (וזאת שאלה המוטלת בספק) אין היא, מכל מקום, בגדר חובה המוטלת על העיריה. כך עולה מדיונה של הפסיקה בשאלה, אם לסעיף 273 לפקודת העיריות, המתווה את הדרכים לקביעת "השווי של בנין לצורך ארנונה כללית", עוד נודעת משמעות כלשהי (ראה, לעניין זה, את דברי השופט ש' לוין בבג"צ 456/83 הנ"ל, בעמ' 361ז, וכן את דברי השופט בך בע"א 739/89 מיכקשוילי ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, בעמ' 774).
ובבג"צ 345/78 לעיל, אומר בית המשפט:
הנכון הוא שהמשיבות החליטו את אשר החליטו על סמך המפורסמות שאינן צריכות ראיה,ביחס ליכולתן הכספית של העותרים וקבעו להן קנה מידה ממוצע המיוחד להם כענף שלם של המשק, ומי כאבות העיר, שבתוך עריהם הם יושבים, יודעים איזה ענף מסוגל לשאת נטל כבד יותר של הארנונה מאחרים? אין לראות בזה הפליה אסורה, אלא דרוג מוצדק על פי נתונים שהם עצמם שונים זה מזה, על מנת להשיג את המטרה הסוציאלית של חלוקת הנטל לפי מידת היכולת.
32. הנה כי כן רואים אנו שהשיקול הכלכלי שימש כאבן בוחן המרכזית לקביעת שיעורי ארנונה לנכסים שונים. קביעת שיעורי ארנונה נפרדים לאזורים שונים צריכה אף היא להתבסס בעיקר על השיקול הכלכלי .
33. עם זאת שיקול הדעת של הרשות אינו בלתי-מוגבל, וכפופה היא לעקרונות היסוד של השיטה, ובהם עקרון השוויון. בבג"צ 6741/99 לעיל, בעמ' 705, אומר השופט חשין:
שונה מן המדינה היא הרשות המקומית. שלא כמדינה, שמדיניותה היא על-פי עצם טיבה כלל-מדינתית, רשות מקומית מוסמכת וחייבת לרכז עצמה - בכפוף ליוצאים ספציפיים המנויים בחוק - אך בתחומיה בלבד, ומדיניותה חייבת שתבטא אינטרסים מקומיים של הרשות ושל תושביה. רשות מקומית אמורה לדאוג לקהילתה - לא לכלל קהילת המדינה - ומדיניותה חייבת שתתאים עצמה לכלל הקהילה המתגוררת בתחום הרשות. רשות מקומית אמורה לספק שירותים לכלל התושבים שבתחומה, ואותם תושבים אמורים לממן את ההוצאות שהרשות עומדת בהן לאספקת השירותים.
כיצד יממנו תושביה של רשות מקומית את תקציביה של הרשות? כיצד ייחלק נטל המס בין התושבים כולם? דומה שהכול יסכימו כי נטל המס ראוי לו שיוטל על תושבי הרשות כולם בשוויון וללא הפליה, וכי מושג השוויון בהקשר הדברים כאן יתפרש לא כשוויון מכניסטי אלא כשוויון מהותי.
על עקרון השוויון בחלוקת נטל המיסוי בשטח המועצה עמד השופט ד' ביין בפסק דינו בה"פ 127/00 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, דינים מחוזי לב (10) 802. אמנם באותו מקרה נדונה טענת ההפליה בין נכסים באזור א' לעומת נכסים באזור ב', אולם העקרונות שקבע השופט ביין יפים גם לבחינת שיעורי הארנונה באזורים אחרים.
34. עקרון השוויון אינו פורמלי, אלא מהותי. ההשוואה תיעשה בין נכסים דומים המצויים במקומות דומים. דומני כי מקום בו נכס מסוים מצוי באזור שהרווחיות בו גבוהה יותר, אזי השיקול הכלכלי, המשמש כאבן בוחן לקביעת סיווגים שונים, עשוי להצדיק גם קביעת אזור גבייה נפרד. עם זאת שינוי בהיקף השירותים אינו צריך להצדיק גביית שיעורי ארנונה שונים. השופט ביין ציין בפסק דין מילוטל (בפסקה 7):
בהטלת ארנונה בתחומי רשות מקומית קיימת הנחה שהשירותים המסופקים לנכסים המצויים באזורים השונים הם בסטנדרד פחות או יותר שווה.
הדבר אמור להיות תוצאה של החלת עיקרון השוויון לא רק בגבייה, אלא גם במתן שירותים. תושבי הרשות כולה זכאים לקבל שירותים זהים ללא הפליה.
35. המועצה מבהירה כי באזור התעשייה בר-לב קיימת מינהלת המעניקה שירותים מיוחדים למפעלים. ייתכן שהדבר כך (אף כי חוות דעת שהוגשו סותרות זו את זו בעניין היקף השירותים), אולם אין בו כדי לשנות את התוצאה לעניין שיעור הארנונה. עבור שירותים נוספים עשויה המינהלת לגבות תשלום נוסף, אולם עבור השירותים שהמועצה מספקת, בין בעצמה ובין באמצעות המינהלת, צריכים לשלם כל תושבי הרשות שיעורי מס זהים, בשים לב לסיווגי נכסיהם.
36. כאמור, המועצה טענה כי השיעורים הגבוהים יותר באזור בר-לב נקבעו כדי להשוות לשיעורי הארנונה בין השותפים באזור. לא הובאו ראיות להצדיק זאת. יתרה מכך, המועצה עצמה פועלת זה מספר שנים (משנת 2003) להפחית את שיעורי הארנונה באזור בר-לב. אם כך, מדוע צריך היה לקבוע מלכתחילה שיעורים גבוהים יותר?!
37. הצדדים חלוקים, כאמור, בעניין השיעורים העומדים להשוואה ובנוגע לפער בשיעורי הארנונה בין האזורים. איני סבור שיש צורך לפרט את הפרשי הארנונה במדויק, ודי אם אפנה למכתבו של ראש המועצה מר יהודה שביט, מיום 7.7.2002, אשר נשלח למשרד הפנים ובו מבהיר ראש המועצה את הנימוקים לבקשתו לשינוי חריג בצו הארנונה לשנת 2003.
וכך כותב ראש המועצה בבקשתו לאשר הפחתה של שיעורי הארנונה באזור ג':
בצו המיסים של המועצה האזורית מטה אשר קיים איזור ג' שהינו איזור משותף למ.א. מטה אשר ומ.א. משגב החל משנת 1999. התעריפים באיזור ג' הינם גבוהים מאיזור א' ו-ב' בצו המיסים של הרשות, ואי לכך קיים פער היוצר אפליה ואי סבירות לנישומים אשר מצויים באיזור התעשייה בר לב. ולכן, על מנת לצמצם את פער התעריפים הרשות מבקשת הפחתת תעריפים [ההדגשה הוספה – ר' ס'].
די לכאורה בדברים אלו כדי ללמד על ההפליה, אולם ראוי לציין בכל זאת מספר דוגמאות על הפערים בשיעור הארנונה.
כך, למשל, בצו המסים לשנת 2005 נקבע כי שיעור הארנונה עבור "סככה המשמשת לתעשייה" יהיה באזור א' 18.81 ₪ לכל מ"ר, באזור תעשייה ב' יהיה 18.81 ₪ למ"ר, ואילו באזור תעשייה ג' הסכום הוא 41.42 ₪. דהיינו בסיווג זה הפער הינו כ-220%. פערים משמעותיים יותר קיימים בפרק הדן בקרקע תפוסה. כך, למשל, בסעיף 9.1, קרקע תפוסה "המשמשת לאחסון חומרים נכרים או נחצבים או גרוסים", נקבע באזור א' תשלום בסך 10.43 ₪ לכל מ"ר, באזור ב' 6.98 ₪ לכל מ"ר, ובאזור ג' 24.96 ₪ למ"ר. בסעיף 9.4, קרקע תפוסה "המשמשת למתקני חשמל, למעט עמודי חשמל", באזור א' השיעור הוא 2.98 ₪ למ"ר, באזור ב' השיעור הוא 2 ₪ למ"ר, ובאזור ג' השיעור הוא 22.69 ₪ למ"ר, כלומר פי 7.5 מאזור ב' ופי 11 מאזור א'.
סעיף 9.7 בצו הארנונה קובע את שיעורי הארנונה ל"קרקע תפוסה ביתרת שטח ומגרש שעליו קיים בניין תעשייתי או כל בניין אחר [...]" – באזור א' הסכום הוא 4.63 ₪ למ"ר, באזור ב' הסכום הוא 3.11 ₪ למ"ר, ואילו באזור ג' הסכום הוא 22.69 ₪ למ"ר, כלומר פי 7.3 יותר מאשר באזור ב' ופי 5 לערך מאזור א'.
חשוב לציין כי אין כל הסבר מניח את הדעת לפער עצום זה בשיעורי המס.
38. המועצה ניסתה כאמור לטעון כי אזור בר-לב הוא אזור אטרקטיבי יותר, ועל כן שיעורי הארנונה בו הם גבוהים. כאמור, ספק רב בעיניי אם אטרקטיביות האזור היא שיקול רלוונטי לגביית שיעור מס שונה וגבוה יותר, מקום שאין "באטרקטיביות" זו כדי להצביע על רווחיות גבוהה יותר. חשוב לציין לעניין זה כי העותרות צירפו חוות דעת הקובעת כי אין פער ממשי בין אזורי התעשייה השונים בתחומי המועצה, ומבלי שאביע עמדה נחרצת, דומה שדי באמור במכתבו של ראש המועצה עצמו, כמפורט לעיל, כדי ללמד כי גם אם ישנו פער באיכות השירותים ובמקומו של אזור בר-לב, אין בו כדי להצדיק את הפערים בשיעור הארנונה כפי שהודגמו לעיל.
סבירות
39. העותרות טענו גם לחוסר סבירות הצווים. הדברים שציינתי לעיל נכונים גם לעניין זה, שהרי אם יש בסיס לקביעת שיעורים שונים לנכסים שונים או לאזורים שונים, מטעמים ענייניים, הרי ברי שהפערים צריכים לעמוד במבחני סבירות ולשקף את הפער בנתונים הרלוונטיים.
אין ספק כי הפערים שהודגמו בשיעורי הארנונה אינם יכולים להיחשב כפערים סבירים, גם אם יש הבדלים בין אזורי התעשייה.
40. לעניין הסבירות נדרשת הערה נוספת. העותרות ביקשו גם לערוך השוואה בין שיעורי הארנונה במועצה לבין שיעורים ברשויות אחרות.
אכן, בשורה של פסקי דין ציינו בתי המשפט כי אם מתוך השוואה לרשויות מקומיות בעלות מאפיינים דומים, מתגלה פער קיצוני, הדבר יכול לבסס טענת אי-סבירות (ראה, למשל, בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793 פסקה 11; בג"צ 547/84 לעיל, ועוד). עם זאת צריך לזכור כי ההשוואה צריכה להיעשות לרשויות בעלות מאפיינים דומים, כגון בהיקף השירותים ובטיבם, חתך כלכלי וחברתי דומה וכדומה.
41. הואיל ומצאתי כי קביעת אזור גבייה ג' נעשתה שלא כדין ודינה להתבטל, אין מקום להיזקק לטבלאות ההשוואה שערכו העותרות, שכן אלו מבוססות על השיעורים באזור ג'. עם זאת ברי כי לעתיד לבוא, אם וכאשר המועצה תבקש לקבוע שיעורי ארנונה חדשים לאזורי גבייה כלשהם, יהיה עליה להתחשב גם בנתוני ההשוואה לרשויות מקומיות דומות.
חריגות מדיני ההקפאה באזורים א' ו-ב'
42. אבן קיסר טענה בעתירה גם כי במשך השנים הועלו שיעורי הארנונה בשטחי המועצה, באזורים א' ו-ב', מעבר לשיעור ההעלאה המקסימלי שאושר על-ידי השרים. העותרת אף צירפה את חוות דעתו של מר אהוד חסון.
המועצה בתשובתה ציינה כי אכן היו מספר מקרים שבהם בוצעו העלאות חריגות, אך העלאות אלו נעשו בהתבסס על אישורים חריגים. במספר מקרים, כך נטען, בהם התברר כי לא ניתן אישור להעלאה חריגה, בוצעו תיקונים בדיעבד (סעיף 6 לתגובה מיום 5.3.2007).
43. בחוות דעתו של מר חסון נערכה השוואה בין השיעורים המקסימליים שהותרו בכל שנה החל משנת 1985 ואילך, לעומת השיעורים שנקבעו בפועל. אין התייחסות לאישורים החריגים, ואין התייחסות לתיקון המאוחר. בסיכום חוות הדעת מתייחס המומחה לשיעורים הקבועים באזור ג', ועל כן לאור תוצאת פסק דיני זה, אין מקום להתייחס לחישוביו.
44. עניין אחר בכל זאת מצדיק התייחסות. המומחה מר חסון מצביע על שינוי בשיעורי הארנונה בשנת 1988 ביחס לקרקע תפוסה, ומציין כי בצו הארנונה נקבעה העלאה חריגה של 3042%, מ-0.037 ₪ למ"ר ל-1.15 ₪ למ"ר.
עיון בצווים עצמם מלמד כי ההשוואה האמורה אינה מדויקת. בשנת 1987 נקבע שיעור של כ-0.037 ₪ למ"ר ביחס לקרקע תפוסה לתחנת מוניות, אוטובוסים וכדומה (סיווג 5.2). השיעור של 1.15 ₪ בשנת 1988 מתייחס לקרקע תפוסה המהווה יתרת שטח מגרש שעליו הוקם בניין תעשייתי, המצוי בסיווג נפרד 5.5.1. בכל אחד מסיווגים אלו שיעור העלייה היה של 15% בלבד, בהתאם לאישור השרים, כך שאין מדובר בהעלאה חריגה של 3042% כנטען.
סוף דבר
45. בשים לב לכל האמור הנני מקבל את העתירות במובן זה שאני מורה כי בשל היעדר אישור השרים יבוטל אזור הגבייה הנפרד הקבוע לאזור תעשייה בר-לב – אזור ג'. המועצה תהיה רשאית לחייב את העותרות בהתאם לשיעורי הארנונה בשאר שטחי המועצה, ולכאורה מדובר באזור גבייה א'.
אם המועצה תבקש לכונן אזור גבייה חדש ולקבל אישור השרים לאזור זה, תפעל המועצה בשים לב להערות האמורות לעיל לעניין החובה לנהוג בשוויון ובסבירות.
המועצה תשלם לכל אחת מהעותרות הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ מהיום.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"א בחשון, תשס"ח (23 באוקטובר 2007), בהיעדר הצדדים.
רון סוקול
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
| 
אודות ARNONA
