1. זהו פסק דין בתביעת התובעת, לחייב את הנתבעים לפצותה בגין נזקים שגרם לה לטענתה, הנתבע מס' 2, תוך הפלייתה על רקע ארץ מוצאה, פגיעה בכבודה ובחופש העיסוק שלה, ופגיעה בפרנסתה. הוחלט לדחות את התביעה ולהלן הנימוקים.

הנני מתנצל בפני הצדדים על האיחור במתן פסק הדין.

2. התובעת, תושבת ערד, עלתה ארצה מאתיופיה לפני כ – 24 שנים. ביום 18.5.04, החלה התובעת לעבוד בחנות "פלאפל מהדרין" בערד. לטענתה, כשעה לאחר תחילת עבודתה, הגיע לחנות הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"), אשר שימש באותה עת כ"מזכיר רבנים" ואחראי על השגחת הכשרות בעיר, ולדבריה:

"מיד כשראה אותי מטגנת צי'פס, הורה לי נתבע 2, בטון תקף, לחדול מכל מגע עם האוכל בחנות והודיע כי "אסור לך לגעת באוכל ובדברים אחרים." נדהמתי מדרישתו, שאלתי את נתבע 2 לפשר דרישתו, והלה השיב כי הסיבה לכך היא קיומו של ספק בקשר ליהדותי. כאשר יודגש, כי לא הייתה ביני לבין נתבע 2 כל היכרות קודמת, וכי את דבריו על ספק יהדותי, אמר נתבע 2 אך ורק בשל מראית עיניו, קרי היותי שחומת עור, יוצאת אתיופיה".

התובעת פנתה אל הרב אברהם שי, שגם הוא "יוצא אתיופיה" כהגדרתה, ובקשה את עזרתו. הרב שי הגיע עמה לחנות, שם פגש את משגיח הכשרות של החנות, מר נסים מרום.

לטענת התובעת: "הרב שי ניסה לשכנע את ניסים ואף ציין בפניו כי לפני נישואי עברתי "גיור לחומרה" אך הלה סירב לשנות את הוראתו של נתבע 2 וטען "יש עם זה בעיה, אין מה לעשות".

התובעת טענה, כי "כתוצאה מהוראתו של נתבע 2 פוטרתי לאלתר. בעל החנות, מעסיקי, הבהיר לי כי אינו יכול להעסיק אותי בשל חששו כי תשלל ממנו תעודת הכשרות".

לטענת התובעת בכתב התביעה, מאז פוטרה לא עלה בידה למצוא עבודה, ונגרם לה ע"כ נזק של הפסד הכנסה בסך 16,000 ₪ עד למועד הגשת התביעה.

לטענתה, פגעה התנהגות הנתבע בכבודה, השפילה אותה, וגרמו לה כאב וסבל.

עוד טענה, כי בהתנהגותו הפר הנתבע את הוראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פגע בחופש העיסוק שלה, ובכך ביצע כלפיה עוולות חוקתיות.

לטענת התובעת, עוסק הנתבע ב"הספקת שירות ציבורי של הכשר", והיפלה אותה בהתנהגותו, בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000 (להלן גם: "חוק איסור הפליה").

לטענת התובעת, אחראית כלפיה הנתבעת מס' 1 (להלן:"הנתבעת"), בגין התנהגות הנתבע, בהיותה מעסיקתו.

התובעת תבעה לפצותה לצד הפיצוי בגין אבדן השתכרות, גם בפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שסבלה, כאמור, התובעת העמידה תביעתה ע"ס 100,000 ₪.

3. הנתבע טען בכתב הגנתו, כי עפ"י הלכות הכשרות, תנאי לכשרות מזון מבושל, הינו בישולו ע"י יהודי. הגם שמי שאינו יהודי, יכול לסייע בהכנת המזון.

לטענתו, כאשר הגיע לחנות "פלאפל מהדרין" במועד האמור בתביעה:

"... נוכח לדעת כי במקום החלה לעבוד התובעת, אותה לא הכיר".

זאת כאשר לטענתו: "...הנתבע גר בערד שנים רבות ומכיר היטב את הנפשות הפועלות בבתי העסק לממכר מזון, לכן כשהבחין בתובעת מיד הבין שהינה עובדת חדשה אשר אינו יודע האם היא יהודיה".

הנתבע הוסיף וטען: "כפי שמחייבת אותו לפעול ההלכה היהודית והוראות הנתבעת 1, פנה הנתבע לתובעת וביקש ממנה להימנע מבישול האוכל. פניה זו נעשתה על מנת ליתן לנתבע 1 זמן לבדוק האם התובעת הינה יהודיה".

הנתבע טען, כי מעולם לא אסר על התובעת "לגעת באוכל", כטענת התובעת.

הנתבע הכחיש טענת התובעת בכתב תביעתה, כי פוטרה מעבודתה בחנות הפלאפל, וטען, כי עזבה את המקום על דעת עצמה.

הנתבע טען, כי לאחר האירוע התברר לו, כי הנתבעת יהודיה, ועל כן הודיע הן לתובעת והן למעסיקה, מה שטרית, כי אין מניעה, כי התובעת "... תעסוק בבישול אוכל כשר בפינת הפלאפל או בכל מקום אחר".

הנתבע טען, כי נפגש עם התובעת ועם הרב שי, בפגישה בה יושרו ההדורים, כאשר הנתבע התנצל בפני התובעת, אשר קבלה את דבריו. הנתבע טען, כי יש לו יחסים טובים עם בני "הקהילה האתיופית", והוא נוהג בשוויון כלפי כל בני ישראל.

הנתבע הכחיש טענות התובעת לעניין הפליה ופגיעה בכבודה של התובעת, שכן לדבריו "... חוקי והלכות הכשרות הנהוגים בישראל הינם בגדר סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפיכך כל טענה שאדם מופלה בגין חוקי הכשרות דינה להדחות".

הנתבע טען, כי חוק איסור הפליה אינו חל על שירותי דת, וכי פעולות גופים מנהליים המפעילים שירותי כשרות, כפופים לדין המנהלי ולחוקים ספציפיים, העוסקים בעניינים אלה. הנתבע הכחיש גם את טענותיה של התובעת, לעניין התרשלותו. כן הכחיש טענותיה לעניין הנזקים שנגרמו לה.

4. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, טענות דומות לאלה שטען הנתבע בכתב הגנתו, והוסיפה לעניין אחריותה שלה, כי ככל שהיה במעשי הנתבע כדי לפגוע בתובעת, הרי שפעל, "... תוך חריגה מתפקידו שהגיעה עד כדי רשלנות רבתי..."

הנתבעת טענה, כי לא בצעה כל פעולה בניגוד לדין. לא הפלתה את התובעת, ולא התרשלה כלפיה. התובעת טענה, כי לא עשתה דבר שעשוי היה ללמד, על כוונה לשלול ממעסיקה של התובעת, מר שטרית, את תעודת הכשרות לעסקו, ולטענתה ידע מר שטרית, כי על עובדיו הלא יהודים להמנע מבישול במקום.

5. בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 6.9.05, הודיעו הצדדים: "מוסכם עלינו שמבחינה הלכתית, אין בעיה בתחום זה שמי שאינו יהודי – יבשל, ובלבד שהיהודי יהיה זה שידליק את האש."

6. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן הרב אברהם שי.

א. התובעת חזרה בתצהיר עדותה הראשית על טענותיה שפורטו בכתב התביעה.

ב. הרב שי טען בתצהיר עדותו הראשית, בין היתר, כי מכיר את התובעת שנים רבות, וכי הגיעו ארצה באותה תקופה לאחר עלייתם מאתיופיה. לדבריו, ביום האירוע הגיעה התובעת למשרדו במועצה הדתית בערד כשהיא בוכיה ונסערת, ואז סיפרה לו, כי החלה לעבוד בחנות הפלאפון, וכי הנתבע שהגיע למקום הורה לה "... לא לגעת באוכל ובכלים". לדברי העד, הגיע עם התובעת לחנות הפלאפל ופגש במשגיח הכשרות, מר מרום, אשר בתשובה לשאלת העד, השיב לו "אתה יודע יש בעיות עם האתיופים...". לטענת העד, כאשר אמר למשגיח, כי התובעת הינה יהודיה כשרה, השיב לו המשגיח "... שאלו ההוראות של הרב בוסי ואין מה לעשות".

העד טען, כי התנהגותו הנטענת של הנתבע אופיינית להתנהגותו כלפי יוצאי אתיופיה אחרים, וכי העד קיבל תלונות רבות על קשיים שמערים על יוצאי אתיופיה.

7. הנתבעת העידה מטעמה, את מר חיים ברודז'יק הממונה על המועצה הדתית ערד, ומכהן כבעל סמכות הכרעה במועצה ע"פ חוק שירותי הדת היהודיים, מכח החלטת ראש הממשלה מיום 4.3.05. העד חזר על טענות הנתבעת שבכתב הגנתה, לעניין העדר אחריות מצידה לאירוע הנטען.

העד טען, כי הגורמים המפקחים על הצד המהותי של שירותי הכשרות, הינם רב העיר ומועצת הרבנות הראשית, ולנתבעת אין כל מעמד בעניין זה.

העד טען, כי מאז כניסתו לתפקיד הממונה על הנתבעת, לא נתקבלו כל תלונות בנוגע ליחסו של הנתבע כלפי עולי אתיופיה.

8. לנתבע העידו בשלב ראשון הוא עצמו, מר אפרים כהן, המתפלל עמו בבית הכנסת, מר נסים מרום – מי ששימש משגיח כשרות בחנות הפלאפל בה עבדה התובעת, כאשר אירע האירוע שבמחלוקת (כאמור להלן, בהמשך העיד הנתבע, גם את הגב' חנה איפראימוב, שעבדה בחנות הפלאפל, כעדת הזמה לעדות התובעת), ומר שמעון שטרית – בעל החנות.

א. הנתבע חזר על גרסתו, לפיה כאשר הגיע לחנות הפלאפל, ומשלא הכיר את התובעת, פנה אליה וביקש ממנה שלא תדליק את האש. לטענתו, התובעת לא הגיבה לדבריו והמשיכה לעבוד.

הנתבע הבהיר, כי כל שנכתב בכתב ההגנה שהגיש, לעניין איסור בישול ע"י מי שאינו יהודי, התייחס למעשה לאיסור הדלקת אש ע"י מי שאינו יהודי, כאשר יתר פעולות הבישול, יכולות להתבצע על ידי מי שאינו יהודי, והדבר לא יפגע בכשרות המזון. זאת, עפ"י שיטת הרמ"א לעניין איסור בישלי עכו"ם. הנתבע ציין עם זאת, כי יש המפרשים את איסור הבישול ע"י עכו"ם בכך שלא די בכך שיהודי ידליק את האש לצורך הבישול, אלא שיש צורך שאף יבחש את המאכלים.

הנתבע טען, כי פנה אל התובעת, רק בשל העובדה שלא הכיר אותה, ובשל הצורך להבטיח שמירת הלכות הכשרות. הנתבע צירף לעניין זה, קטע מהוראות הרבנות הראשית – אגף הכשרות, לפיהן "הדלקת האש והנחת הסיר תעשה ע"י המשגיח. בשעת הדוחק יעשה הדבר ע"י פועל יהודי".

הנתבע טען, כי לא אמר למר ניסים מרום דבר על מוצאה של התובעת, משום שלמוצאה אין קשר לשאלת כשרות בית העסק.

הנתבע טען, כי למחרת האירוע פגש ברב שי ובאחי התובעת, מר אהדנני, אותו הכיר הנתבע, משום שהתפלל בבית הכנסת שלו. לדבריו, שאל את מר אהדנני, לאחר שהבין כי התובעת הינה אחותו, מדוע לא פנה אליו בעניין, והלה השיב "... שכעת מאוחר". לדבריו, שאל גם את התובעת, מדוע לא אמרה לו כי היא אחותו של מר אהדנני, ולדבריו השיבה: "... שכעת מאוחר מדי ואנחנו נביא לך את כל התקשורת". לדברי הנתבע, כאשר פנה אל הרב שי בעניין, השיב לו זה: "... מי אתה בכלל שאפנה אליך".

הנתבע חזר על טענתו, כי לאחר מס' שבועות נערכה פגישת פיוס בה יושבו ההדורים בינו לבין התובעת, וצירף מכתבים ששלח אליה.

במכתב הראשון, אשר אינו נושא תאריך, כתב הנתבע:

"ברצוני להביע צער עמוק על עוגמת הנפש שנגרמה לך ולהתנצל בפניך אם נפגעת ממני או חס ושלום אם פגעתי במישהו בעדה האתיופית. כמו כן אין שום מניעה שתעבדי בכל עבודה שתחפצי." במכתב השני, מיום 6.6.04, כתב:

"בהמשך למכתבי הקודם ברצוני להבהיר שאני שליח של הרבנות. ואני ממלא הוראות מהרבנות ומבצע אותם אינני מחליט על דעת עצמי. אלא ממלא הוראות

רבנות בלבד".

הנתבע חזר וטען, כי אין לו דבר נגד בני העדה האתיופית, וציין כי קליטתם הינה מטרה חשובה בעיניו, וכי בני העדה אף השתתפו בשיעורי תורה שלימד.

הנתבע טען, כי התובעת, בעזרת ארגון טבקה (המרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה), פתחו נגדו במסע השמצות תוך סילוף העובדות, במטרה "... לעשות הון פוליטי חברתי על חשבוני". כך, בפניית הארגון אל ועדת העליה והקליטה של הכנסת, ובהודעה לעתונות, אשר פורסמה גם בתקשורת המשודרת.

הנתבע חזר וטען, כי פנייתו אל התובעת, נעשתה רק ע"מ למלא חובתו לפקח על הכשרות. לטענתו: "... גם לשיטת התובעת (המוכחשת כאמור), לפיה הוריתי לה לא להדליק אש רק משום שהיא ממוצא אתיופי, הרי שפעלתי ככל אדם סביר והגיוני הממלא את תפקידו כמפקח על הכשרות...

סוגיית יהדותם של רבים מבני יוצאי אתיופיה החיים בישראל, מורכבת בלשון המעטה. למרות שרבים מעולי אתיופיה יהודים כשרים, די לציין את פרשת קבוצת הפלשמורה ונושא הגיור לחומרה כדי להבין שעניין יהדות אתיופיה מסובך ביותר. די בידיעה כללית, זו על מנת לחייב את מפקח הכשרות הסביר, לבדוק את עניין יהדותו של עולה מאתיופיה בכל הקשור להלכות הכשרות".

ב. מר אפרים כהן העיד, כי הינו מתפלל בבית הכנסת "שבזי לעדת התימנים מערד", בו מכהן הנתבע כרב בית הכנסת. לדבריו, רוב יוצאי אתיופיה בערד התפללו בבית הכנסת, עד שנבנה בית כנסת עבורם ארבע או חמש שנים קודם מועד מסירת התצהיר. לדבריו הנתבע "הנהיג וחינך", את באי בית הכנסת, "... לקבל באהבה ובזרועות פתוחות את עולי אתיופיה ולראות בהם חלק בלתי נפרד מן הקהילה המקומית..."

העד סיפר, על השתלבות יוצאי אתיופיה בבית הכנסת, ובקהילה שהנהיג הנתבע.

ג. מר נסים מרום, טען בתצהירו, כי ביום 18.5.04 הגיע למשרדי הנתבע, ופגש בנתבע אשר אמר לו, כי בחנות הפלאפל עליה השגיח, החלה לעבוד עובדת חדשה "... ושיש לראות שהיא לא מדליקה אש מאחר והוא לא מכיר אותה ויש ספק בקשר ליהדותה..."

לטענת העד, ניגש לאחר מכן אל החנות ופגש בתובעת. לדבריו, שאלה אותו התובעת מדוע אינה יכולה להדליק, והוא השיב "... שיש הוראות של הרבנות הראשית ושל הנתבע 2". לדבריו, השיבה התובעת, כי עברה גיור לחומרה, ואז ענה לה, כי עליה להגיע אל המועצה הדתית ולהסדיר את העניין.

העד טען, כי לאחר מכן, הגיע למקום הרב שי, והעד פגש אותם וביקשו: "... להסדיר שאלת יהדותה של התובעת...", יחד עם הנתבע. לדברי העד, לא השיב לו הרב שי, והתובעת השיבה במקומו ואמרה כי: "תלך לעתונות ותעשה עניין גדול".

ד. מר שמעון שטרית העיד, כי התובעת החלה לעבוד בחנות כמנקה ושוטפת ירקות בלבד, ותפקידה לא כלל בישול או הדלקת אש. לטענתו, הפסיקה התובעת לעבוד בחנות מיוזמתה, ולא פוטרה על ידו, ומאז לא חזרה לעבודה.

9. א. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי: "מאז האירוע עבדתי בנקיון בתים לפעמים כדי לפרנס את הילדים שלי, פעם בכמה זמן. לא קבוע ואני לא יודעת כמה פעמים עבדתי בשנה האחרונה. אינני רוצה לומר את שם המשפחה".

כאשר עומתה עם הסתירה לכאורה בין דברים אלה ובין האמור בתצהירה, כי מאז פיטוריה לא מצאה עבודה למרות חיפושיה ופניותיה ללשכת העבודה, השיבה:

"אני אומרת שאני הלכתי ללשכת העבודה ולא מצאתי עבודה. התחלתי לעבוד רק לפני שלושה חודשים".

התובעת שבה ותיארה את האירוע מתחילתו והעידה:

"עד שהגיע הרב בוסי עבדו איתי הטבחים שאיני יודעת את שמם. הרב בוסי נכנס לפלאפל ושאל אותי מתי התחלתי לעבוד, אמרתי לו לפני שעה, אמר לי בתקיפות שלא אגע בשום דבר, אמרתי לו למה, הוא אמר יש ספק ליהדותכם, אמרתי לו שאני התחתנתי פה והרב אלבו חיתן אותו. התחלתי לבכות ואחרי זה המשגיח הגיע ואמרתי לו למה אמר לי, והמשגיח ניסים אמר לי שעולים אתיופים יש ספק ליהדותם ואת לא יכולה לעבוד פה, תחכי בצד.

אני לא אמרתי לרב בוסי שאני יהודיה, כי הוא אמר לי מה שאמר ויצא מיד, אמרתי לו שרב העיר של הספרדים הרב אלבו הוא חיתן אותי. הרב בוסי לא ענה לי שום דבר ויצא. אני הבנתי מדבריו של הרב בוסי, שיש ספק לענין יהדותי בעיניו".

התובעת חזרה מס' פעמים בחקירתה על גרסתה, לפיה דרש ממנה הנתבע שלא לבשל ולא לגעת "בשום דבר", ולאחר מכן בתשובה לשאלתה לסיבת הדבר, ענה "יש ספק ליהדותכם".

התובעת נחקרה על נסיבות הפסקת עבודתה בחנות הפלאפל ועל טענתה כי פוטרה. מתשובותיה נלמד, כי לא פוטרה, אלא שנדרשה ע"י בעל החנות, להציג אישור על יהדותה, כתנאי להמשך העסקתה, ובשל עלבונה נוכח עצם הדרישה, לא חזרה לעבוד בחנות. לדבריה: "הרב שי אמר לשמעון שאני יהודיה ושמעון אמר לו תן לה אישור ואני אחזיר אותו לעבודה. אני לא רציתי אישור. אמרתי שאני יהודיה ובגלל שאני שחורה אתה מבקש ממני אישור. אז הלכתי הביתה ואני לא יודעת מה עשה בעל דוכן הפלאפל. לשאלתך אם בעל דוכן הפלאפל אמר לי שאני מפוטרת, אני אומרת שמספיק לי שהוא אמר לי תביאי לי אישור בגלל שאני אתיופית. אמר לי שמספיק שתביאי לי אישור ואני אוכל להעסיק אותך. לא קיבלתי מכתב פיטורין. הוא לא אמר לי שאני מפוטרת, הוא אמר מספיק שתביאי אישור".

התובעת אישרה, כי נערכה פגישת פיוס בינה ובין הנתבע כשבועיים לאחר האירוע, וכי הנתבע שלח אליה מכתבי התנצלות. לדבריה, לא קיבלה את התנצלותו, נוכח הזמן שחלף מאז האירוע ועד שהגיעה ההתנצלות. לדבריה, אילו התנצל בפניה הנתבע יומיים לאחר האירוע, הייתה מקבלת אותה, אך כאשר הגיע התנצלותו לאחר שבועיים, כבר הייתה הפגיעה כה גדולה, עד שלא הייתה מוכנה לסלוח לו, אלא אם "... יתנצל בפני כל העדה שלי ובתקשורת אז אהיה מוכנה לסלוח לו".

התובעת אישרה, כי פנתה אל העתונות בגין האירוע.

ב. עד התביעה הרב שי, חזר וטען בחקירתו הנגדית, כי כאשר הגיע לחנות יחד עם התובעת, פגש שם את המשגיח, מר מרום, אשר אמר לו: "... שאתה יודע בדיון לגביכם לגבי האתיופים", לדבריו, אמר לו מר מרום, שקיבל הוראה מהנתבע "... ואין מה לעשות".

העד טען, כי לא פנה אל הנתבע מפני שהכיר את דעותיו לגבי עדת עולי אתיופיה, והדגים טענתו תוך תיאור מס' מקרים בהם נהג הנתבע שלא כשורה בבני העדה.

העד אישר, כי בינו ובין הנתבע קיים סכסוך, שמקורו בכך שעם קבלת העד לעבוד אצל הנתבעת, לא הסתפק הנתבע בהסכמתו לרבנות, וערך לו מבחן קבלה.

10. עד הנתבעת מר ברודז'יק, העיד בחקירתו הנגדית בין היתר, כי הנתבעת הינה, "... גוף אדמיניסטרטיבי שמנהל את העניינים המשרדיים בלבד ואת הנוהלים ואין מתפקידה להנחות בענייני כשרות". העד חזר וטען, כי מי שמנחה בענייני כשרות היא הרבנות הראשית.

העד העיד, כי לאחר הגשת התביעה, זימן את הנתבע לבירור, אך הנתבע לא הגיע לבירור.

העד נשאל, אם קיים נוהל לגבי אופן בירור יהדותו של עובד במסעדה, והשיב, כי "... בדרך כלל מדובר בטיפול של רבנים". העד טען, כי אינו יודע מה הנהלים לעניין זה, וכי מנחה את העובדים לציית להוראות הרבנים.

11. א. הנתבע חזר בחקירתו הנגדית על טענתו, כי כאשר פגש את התובעת אמר לה רק לא להדליק את האש, וכי לא השיבה לו דבר.

לדבריו, כך היה נוהג לגבי כל עובד מטבח שלא היה מוכר לו.

העד נשאל לעניין קיום נוהל לבירור יהדותו של עובד, והשיב, כי לא ידוע לו על נוהל כתוב בעניין, אך מקובל, כי נבדקת יהדותו של כל עובד מטבח חדש. לדבריו, אילו היה בעל החנות, מר שטרית, עובד באופן מסודר יותר, היה נשלח כל עובד מטבח מראש לקבל אישור הרבנות.

העד טען, כי הוא מכיר את כל העובדים בבתי הקפה והמסעדות בערד. לדבריו, יש בעלי עסקים שאינם פועלים עפ"י הנוהל, ומכניסים עובדים מבלי לשאול את אחראי הכשרות, ואז ו מתרחשות תקלות.

הנתבע נשאל, מדוע לא שאל את התובעת במקום אם היא יהודיה, והשיב, כי על פי הנוהל הבדיקה אמורה הייתה להתבצע במשרדי הרבנות למחרת היום.

לדבריו: "אני חוזר ואומר שלא שאלתי אותה אם היא יהודיה, לא נכנסנו בכלל לנושא של היהדות. גם לא שאלתי אותה איך קוראים לה. מהפלאפל זה מרחק קצר מאוד מהרבנות, 20 מטר. מזמינים אותה מחר, בודקים אותה מחר. נוהל זה תקף גם היום וזה הנוהל בכל המקומות בארץ.

נכון שחשבתי שמדובר בעובדות חדשה ושמחר אני ארד לקרוא לה.

אתה שואל אותי למה לא ביקשתי ממנה לבוא תשובתי יצאתי משם והלכתי לכיוון אחר לחלוטין ולכן לא קראתי לה באותו יום. אני לא זוכר לאיזה כיוון הלכתי. יש לי משרד רק באותו מקום, אני זוכר שמיד אחרי המקום הזה הלכתי לעוד מקום, לא הלכתי מיד למשרד. זה בוודאות. אני עושה פיקוח בכל מיני מקומות".

בהמשך לאחר שתיאר את הפגישה עם התובעת ועם אחיה, מר אהדנני, טען, כי אילו ידע, כי היא אחותו של מר אהדנני, הייתה נחה דעתו, וזאת לטענתו משום שעולי אתיופיה מ"העליה הותיקה", עברו גיור לחומרא. ב"כ התובעת שאל אותו על כן, מדוע לא שאל את התובעת מה מועד עלייתה ארצה, והנתבע השיב:

"אתה שואל אותי למה לא שאלתי את התובעת כשבאתי למסעדה שאלה פשוטה כמה שנים את בארץ תשובתי כדי להמנע מויכוחים מנסיון לא נעים לא נכנסים לזה כרגע, למחרת שואלים. 90% מהציבור הלא דתי לא יודעים את ההלכה שאסור להדליק אש. כשאומרים למישהו לא להדליק אש לא מקשר את זה ליהדות.

לשאלה למה לא שאלתי אותה כמה זמן היא בארץ תשובתי כי לא רציתי לעניין בירורי יהדות במקום. היא יכולה להמשיך שם לעבוד במקום כמו שעובדים שם בדואים.

אתה שואל אותי שאם הייתי שואל את התובעת כמה זמן היא בארץ ואמרה שהיא 22 שנה תשובתי אם היא הייתה אומרת שהיא אחות של בני זה היה מרגיע אותי.

לשאלה אם אני לא שולט בעצמי לשאול רק את השאלה הזו ולא שאלות נוספות אני אומר זה נושא רגיש."

לעניין אופן ביצוע בדיקת היהדות ברבנות, העיד הנתבע:

"לשאלה מה הייתי עושה בפגישה אחרי יומיים תשובתי אתה מביא מסמך, שאומר שהתחתנו בארץ. אני אומר להביא מסמכים של הוריך, או כתובה של הוריך. לא פותחים תיק לישראלי בלי תיק נישואין של ההורים שלו.

נכון שאם אני מזמין אדם הוא צריך לבוא לרבנים ואז אומרים לו תביא מסמכים ותבוא עוד פעם, זה הנוהל. זה הנוהל לגבי כל עובד חדש בכל מקום שיש בו בישול. הוא עובד בדיקה לוודא שהוא יהודי ומביא מסמכים. אם הרבנים מחליטים להביא מסמך כזה או אחר, אני לא מבין בזה, זה שיקול דעתם."

הנתבע נשאל שוב, עלשלבי בדיקת יהדותו של עובד חדש, והשיב: "לשאלתך מה הפרוצדורה אם אתה עובד חדש במסעדה תשובתי אם אתה מתעסק בבישול, אני לא מכיר אותך, בא משגיח ואומר לך לא להדליק את האש. בודקים את זה באותו יום או למחרת, אלא אם כם מי שעוסק במטבח, הוא מעוניין שיבדקו את זה אז עושים את זה זריז. אתה שואל אותי אם אני עובד חדש במקום איך אתה מזמין אותי, אתה מתקשר אלי, לוקח ממני טלפון תשובתי אני אומר לך לא להדליק את האש. שלב הבא בודקים את היהדות, אני קורא לך. לשאלה מתי אני קורא לך תשובתי אני מסתובב, נכנס למקום, אומר מתאים לך יום שלישי, יום רביעי, תקפוץ אלי לרבנות. אני אומר לך קודם כל לא להדליק אש ואח"כ לבירור יהדות, אני עובר בעוד יום או יומיים ואומר אתה רוצה שנבדוק את היהדות, איזה יום מתאים לך לבוא למשרד, עושה בירור וזה כל הסיפור.

לשאלה למה בפעם הראשונה אני לא אומר שיש בעיה עם יהדות ולא שואל אותך במקום אתה יהודי, אם עברת גיור לחומרא, כמה שנים אתה בארץ תשובתי ברגע שאומרים לבנאדם לא להדליק את האש, הוא מתעניין ושואל ואז אומרים לו תשמע, יש יהודי, יש לא יהודי, ככה וככה, רוב האנשים 99% מעוניינים שכן ידליקו את האש, שירגישו כמו כולם אז הכל הרבה יותר קל.

בפעם הראשונה זה בום ראשוני בפעם השניה, הוא מודע לכך שיש בעיה ויש עניינים, הוא כבר לא עושה רעש, הוא לא צועק. הוא מודע ע"י זה שהוא מדבר ושואל ואומרים לו...

בפעם הראשונה גם יהדות וגם לא להדליק את האש זה בום גדול.

נכון שאני מפצל את זה לבומים קטנים ואני רוצה להוסיף ולומר יש כמה וכמה סוגים אנשים, יש כאילו, בניגוד לתובעת, שמיד אומרים להם לא להדליק את האש שואלים למה ויש כאלה ששואלים בצורה מנומסת למה ואז רואים שהאדם יכול לפעמים לדבר איתו ולפעמים הבירור יכול להיות על המקום. אם אדם התחיל לדבר ואמר אני ככה, וככה, הוא מתחיל, לא אני התחלתי את העניינים של החקירות, הוא יוזם את העניין, הרבה פעמים הבירור נגמר במקום. אני משתדל לא להכנס לזה כי זה נושא טעון".

ובהמשך החקירה, כאשר נשאל שוב לעניין אופן בדיקת היהדות, העיד:

"אדם שאיננו מוכר צריך בדיקה. תזמין את הרבנים הראשיים מערד תשאל אותם את השאלות האלה ושניהם יעידו שכך הנוהל אצלנו. אין נוהל פיצול, אתה הכנסת את זה. את המושג של הפיצול אתה הכנסת, אין נוהל כזה. אין נוהל שקודם אני אומר לא להדליק את האש ואח"כ בירור יהדות. אין נוהל כזה. תקרא לזה איך שאתה רוצה, זה לא נוהל".

בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת, אישר הנתבע, כי לא התייצב לבירור אליו זומן אצל הנתבעת בעניין, משום שלטענתו יעץ לו ב"כ לסרב להופיע לבירור,ללא עו"ד מטעמו.

הנתבע אישר, כי בשאלות הלכתיות של כשרות, לרבות עניין בישול והדלקת אש, הוא כפוף להוראות הרבנים והרבנות הראשית, וכי תפקיד הנתבעת הוא לוודא, כי הוא אכן מקיים את הוראות הרבנות.

כאשר נשאל שוב לגבי דרך בירור יהדותם של עובדים חדשים, הבהיר, כי אין נוהל בירור של בדיקה, וכי דרך הבדיקה משתנה בהתאם לצורך ולעובד הנבדק:

"אתה שואל אותי אם הפרקטיקה של בירור לגבי עובדים חדשים בשני שלבים קיבלתי מהמועצה הדתית אני אומר שלא, אלא את זה למדתי מכך שנצמדתי לרבנים. אין פה תורה שני שלבים, אין נוהג של שני שלבים, נתפסתם לנקודה לא נכונה. זה לא עובד ככה בכלל. זה לא ככה הנקודה. זה דבר פרקטי שקשה להסביר אותו. אפשר לפעמים לגשת אליו 3 פעמים כי תלוי בבנאדם. הרבנים בערד נוהגים באותה פרקטיקה שאני אמרתי. יש סיורים משותפים עם הרבנים ואם הרב אומר משהו שלא נראה לו הוא מטפל בזה במקום, זה התפקיד שלו. דוגמא עולה מרוסיה אי אפשר לדעת אם הוא יהודים או המסמכים מזוייפים, אם הרב ירצה על המקום אי אפשר לבדוק".

ב. העד מר אפרים כהן, לא נחקר על תצהירו, לאחר שב"כ התובעת והנתבעת ויתרו על הזכות לחקרו.

ג. העד מר נסים מרום, העיד בחקירתו, כי במועד בו אירע האירוע, שימש משגיח כשרות רק בחנות הפלאפל בה עבדה התובעת.

בתחילה הכחיש מר מרום, כי הנתבע אמר לו שיש ספק ביהדותה של התובעת, ולאחר מכן חזר בו ואישר עובדה זו. וכך העיד העד בעניין זה: "לא נכון שהרב בוסי אמר לי שיש במקום עובדת חדשה שיש ספק ביהדותה. הוא לא אמר ספק. אני חתום על התצהיר שלי. אתה מפנה אותי לסעיף 4 לתצהירי ואני אומר שהוא אמר שיש עובדת שכדאי שלא תדליק את האש. כשאתה שואל אותי אם הוא אמר לי שיש ספק ליהדותה אני משיב אם זה מה שכתבתי אז בסדר. אתה שואל אותי למה יש לי ספק אם זה נכון או לא והאם אני זוכר משהו אחר תשובתי אני לא זוכר שהוא אמר לי משהו אחר באותו מעמד.

כן, אני בטוח שהוא אמר לי שיש ספק ליהדותה.

אתה שואל אותי אם שאלתי את הרב בוסי למה יש לו ספק בקשר ליהדותה תשובתי שלא. לא שאלתי אותו".

העד נשאל כיצד היה נוהג אילו הגיע לחנות ומצא בה עובדת חדשה והשיב, כי היה פונה אל בעל החנות ובודק מה תפקידה, כאשר אם יתברר כי היא עובדת ב"בישולים", היה מקום לבדוק יהדותה אצל רב.

העד עמד על כך, כי בחנות הפלאפל האמורה, שהינה כשרה "למהדרין", גם מי שמבשל את האוכל צריך להיות יהודי ולא רק מי שמדליק את האש. העד טען, כי הוראת הרב בוסי באשר לתובעת התייחסה הן להדלקת אש והן לעצם הבישול:

"אם היא מטגנת צ'יפסים במקרה של הפלאפל יש בעיה. יש מהדרין ובמהדרין מי שעושה את הפעולה של הבישול גם צריך להיות יהודי.

לשאלה מדוע הרב בוסי אמר לי רק להשגיח שלא תדליק את האש כשהמקום הוא כשר למהדרין ויש ספק ביהדותה תשובתי שהוא אמר לי זה כולל גם את העניין של הבישולים וגם של הדלקת האש. אני הבנתי מהרב בוסי שזה כולל הכל. הבנתי ממנו להשגיח שהיא לא תבשל.

אתה אומר לי שהרב בוסי אמר שאין שום בעיה שהיא תבשל תשובתי אם זה במקום הזה יש בעיה.

אתה אומר לי שהרב בוסי טעה במקרה הזה תשובתי תשאל אותו.

אתה מפנה אותי לסעיף 6 לתצהירי ההוראות הן אם זה כשרות רגילה אין בעיה בבישול רק בהדלקת אש, אם זה מקום של מהדרין, יש בעיה גם בבישול וגם בהדלקת אש".

העד העיד, כי אילו בדק את תעודת הזהות של התובעת ורואה שהיא יהודיה על פי התעודה, יתכן שהיה מסתפק בכך.

ד. העד, מר שמעון שטרית, בעל החנות, העיד בחקירתו, כי קיבל את התובעת לעבוד ביום האירוע ותפקידה היה לנקות ירקות. לדבריו, כאשר חזר לחנות לא הייתה התובעת בחנות ולאחר מכן לא ראה אותה.

12. הנתבע העיד כעדה מטעמו את הגב' חנה איפראימוב, אשר עבדה בעת שאירע האירוע כטבחית בחנות הפלאפל. העדה זומנה כעדת הזמה, לעדות התובעת, לבקשת הנתבע וע"פ החלטת בית המשפט, לאחר שבחקירתה הנגדית סיפרה התובעת לראשונה, כי העדה הייתה נוכחת בעת האירוע ושמעה את הדברים.

בתצהיר עדותה הראשית, העידה העדה: "... בעת שהתובעת ניקתה כלים, נכנס הנתבע 2 ואמר לתובעת לא להדליק גז ולא הוסיף דבר. מיד לאחר שהנתבע 2 אמר את דברו הוא הסתובב ועזב את המקום".

לטענת העדה, לאחר שהנתבע עזב את המקום החלה התובעת לצעוק:

"... שכולם יהודים במקום ורק לה לא נותנים לעבוד".

העדה הרגיעה אותה לדבריה, והביאה לה כוס מים, והתובעת נרגעה וחזרה לעבוד עד שהלכה אחר הצהריים.

ביום שנועד לקיום חקירת העדה, 6.3.06, הגיש ב"כ הנתבע "בקשה מוסכמת בהולה ודחופה ביותר לדחיית דיון", כאשר לדבריו כשעתיים לפני מועד הדיון, "... הודיעה העדה כי אינה מרגישה בטוב וכי היא נזקקת לטיפול רפואי מידי. בשל מצבה העדה הודיעה שאינה יכולה להגיע לדיון הקבוע". הבקשה התקבלה והדיון נדחה, ואולם יום לאחר המועד האמור, הגישה התובעת בקשה לביטול הזמנת העדה, בטענה כי האמור בבקשת הדחייה לא היה אמת (לבקשה לא צורף תצהיר, ומשום כך, לא תפורטנה הטענות שנטענו בה).

ב"כ הנתבע השיב לבקשה זו, וצירף לתשובתו תצהיר הנתבע, לפיו ביום 6.3.06, הודיעה העדה לנתבע עצמו, כי אינה חשה בטוב, בשל שהעדה אינה מדברת היטב עברית, לא הבין בדיוק ממה סבלה.

הנתבע הצהיר עוד:

"לאור הודעת הגב' איפראימוב ביום 6.3.06 פגשתי אותה בשנית בנוכחות חבר דובר רוסית. שאלתי את הגב' לשלומה והיא אמרה שאינה מרגישה טוב..."

עם זאת, בחקירתה הנגדית, העידה העדה:

"פעם אחרונה שפגשתי את הרב בוסי היה במטבח וזה היה בערך לפני שנתיים ומאז לא ראיתי אותו. ראיתי אותו ככה בחוץ".

העדה גם העידה:

"לא ידעתי שהיה דיון לפני חצי שנה בתיק זה".

עניין הדיון שנדחה ותשובות אלה של העדה פורטו לעיל, על אף שאינן עוסקות בנושא הדיון גופו, נוכח טענות שטען בעניין זה ב"כ התובעת בסיכומיו, ואשר יש ליתן עליהן את הדעת.

העדה חזרה בחקירתה ביתר פירוט על נסיבות האירוע. לדבריה, הגיע הנתבע לחנות בין השעה 11:00 לשעה 12:00, כאשר התובעת שטפה כלים, ואילו העדה טיגנה צ'יפס ופלאפל. לדבריה, זו הפעם הראשונה בה ראתה את הנתבע, ולא ראתה אותו קודם.

העדה העידה, כי כאשר ראה הנתבע את התובעת אמר לה: "כלום אסור להדליק גז".

משפט זה אמרה העדה בעברית, בעוד יתר עדותה נמסרה ברוסית ותורגמה ע"י מתורגמנית. העדה חזרה על משפט זה עוד פעמיים, כאשר לדבריה זה המשפט היחיד ששמעה.

העדה טענה, כי הנתבע "... לא אמר שאסור להדליק אש", אלא, כאמור, אסר על התובעת "... להדליק גז". העדה העידה, כי התובעת "... לא אמרה כלום כשהוא אמר לה את הדברים, אחר כך היא בכתה. ..."העדה טענה, כי כאשר אירע האירוע, הייתה היא ליד התנור והתובעת הייתה ליד הכיור."

13. הצדדים הגישו סיכומים בכתב בהם חזרו על טענותיהם העובדתיות והמשפטיות, תוך ניתוח הראיות והעדויות שנשמעו, והוראות הדין הרלוונטיות.

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, בכתבי הטענות ובראיות שלפני, סבורני, כי אין לקבל את התביעה.

41. השאלות העקריות הצריכות הכרעה הינן :

מה ארע בעת המפגש בין התובעת והנתבע בחנות הפלאפל, ומה היו חילופי הדברים המדוייקים ביניהם?

האם מגיעה התנהגות הנתבע כדי ביצוע עוולה ע"פ חוק איסור הפליה, ע"פ פקודת הנזיקין, או ע"פ חוק אחר?

האם הנתבעת אחראית כלפי התובעת בגין מעשיו הנטענים של הנתבע?

ככל שימצא כי בוצעה עוולה – מה הנזק שנגרם לתובעת, ומהו הפיצוי שיש לפסוק לזכותה?

51. כאמור, טענה התובעת בכתב תביעתה כי המפגש בינה ובין הנתבע התרחש, כאשר עמדה בחנות וטיגנה צ'יפס, אז ראה אותה הנתבע והורה לה להמנע ממגע עם המזון והכלים בחנות. התובעת תהתה על פשר ההוראה, והנתבע השיב לה, כי הסיבה לכך היא קיום ספק ביהדותה.

הנתבע טען מנגד, כי כל שארע בחנות, היה מפגש קצר במסגרתו הורה לנתבעת להמנע מבישול, כאשר בתצהירו הבהיר כי הכוונה היתה להמנעות מהדלקת אש.

הנתבע הכחיש, כי אסר על התובעת לגעת במזון, וכן הכחיש את תאור התובעת לענין המשך השיחה ביניהם.

בתצהיר עדותה הראשית, לא טענה התובעת, כי מי מעובדי החנות, נכח במקום בשעת המפגש ושמע את חילופי הדברים.

במהלך חקירתה הנגדית, העידה התובעת לראשונה, כי נכחו בחנות עובדים נוספים, שהיו עדים לחילופי הדברים: "לא היו עוד אנשים ששמעו שהוא אמר לי שיש ספק ליהדותכם. אני הייתי היחידה האתיופית ששמעה את זה. היו עובדים ערבים, הטבחית היתה איתי. גם הטבחית שמעה, אפשר להביא את הטבחית ולשאול אותה מה הוא אמר. היא שמעה שהוא אמר שלא תגע בשום דבר".

התובעת לא העידה את הטבחית, הגב' איפראימוב, כעדה מטעמה, ובית המשפט התיר הבאתה כעדת הזמה מטעם הנתבע.

עדות הגב' איפראימוב, לפיה לא היו כל "חילופי דברים" בין התובעת והנתבע, אלא אמירה יחידה של הנתבע לתובעת "…לא להדליק גז", שונים מתאור הדברים על ידי הנתבע, אם כי השוני אינו מגיע כדי סתירה של ממש לגרסת הנתבע.

נראה עם זאת, כי גרסתה של העדה, אינה מתיישבת כלל עם גרסת התובעת, כיוון שהעדה העידה מפורשות כי התובעת לא פנתה כלל אל הרב בוסי לאחר שציווה עליה שלא "להדליק גז", וגם הוא לא אמר לה דבר לאחר מכן.

סבורני, כי אין לקבל את גרסת התובעת לאירוע, לפיה אסר עליה הנתבע לגעת במזון, ואמר לה שיש ספק ביהדותה. טענותיה אלה הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין

בהליך אזרחי, כמשמעותה בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, וככזו, יתקשה בית המשפט לסמוך עליה ממצא עובדתי, אלא אם שוכנע באמיתותה.

מעבר לכך, התקשיתי לקבל את עדותה של התובעת, נוכח קשיים שעלו ממנה. כך לענין טענת התובעת בתצהירה, כי פוטרה מעבודתה, ולדבריה: "כתוצאה מהוראתו של הנתבע 2, פוטרתי לאלתר . בעל החנות, מעסיקי, הבהיר לי כי אינו יכול להעסיק אותי בשל חששו כי תשלל ממנו תעדות הכשרות …מאז פטורי, לא מצאתי עבודה למרות חיפושי ופניותי ללשכה".

כאמור, בחקירתה הנגדית, חזרה בה התובעת מטענתה זו, והודתה כי לא פוטרה אלא שבעל החנות דרש ממנה אישור לענין יהדותה, והיא סירבה להציג אישור כזה.

זאת כאשר בעל החנות מר שטרית העיד כאמור, כי כלל לא שוחח עימה, שכן כבר לא היתה בחנות כאשר הגיע אליה.

התובעת הודתה במהלך חקירתה הנגדית, כי לאחר הארוע עבדה מידי פעם בנקיון בתים, ובכך סתרה הטענה בתצהירה, לפיה לא מצאה עבודה לאחר הארוע.

התובעת גם סירבה למסור את שמות המעסיקים אצלה עבדה לאחר הארוע, הגם שלכאורה לא היתה כל סיבה נראית לעין לסרב לכך, ועמדתה זו, לא הוסיפה למהימנות גרסתה.

נדמה, כי גם טענתה לענין התבטאות הנתבע בדבר הספק ביהדותה, טענה חשובה ומרכזית בגרסתה, הוחלשה בחקירתה הנגדית של התובעת, כאשר מיד לאחר שתארה את חלופי הדברים כאמור לעיל, מסרה גרסה נוספת, ולפיה: "אני לא אמרתי לרב בוסי שאני יהודיה, כי הוא אמר לי מה שאמר ויצא מיד, אמרתי לו שרב העיר של הספרדים חיים אלבו הוא חיתן אותי. הרב בוסי לא ענה לי שום דבר ויצא. אני הבנתי מדבריו של הרב בוסי , שיש ספק ליהדותי".

לפני דברים אלה וגם אחריהם, טענה התובעת כאמור כי שמעה באזניה את המלים המפורשות "יש ספק ליהודתכם", והתיבה "הבנתי מדבריו שיש ספק ליהדותי", משמעותה שונה ומעוררת תהיה, אם אכן התבטא, או שמא למדה זאת התובעת מהתנהגותו, או מן הנסיבות. חשוב לציין, כי הגם שבחקירתה טענה מס' פעמים, כי הנתבע התבטא במילים: "יש ספק ביהדותכם" הרי שבתצהירה ובכתב התביעה, לא הופיע הציטוט האמור, על אף שעל פני הדברים מדובר בציטוט בעל משמעות רבה, שכן עלולה להשתמע ממנו, הטלת ספק ביהדות בני העדה כולה.

עדות העד הרב אברהם שי לא סייעה לתובעת בנקודה זו, משום שעד זה העיד מפורשות, כי התובעת לא סיפרה לו מה אמר לה הנתבע , אלא ביקשה ממנו לבוא ולשמוע את הנתבע.

יש לציין, כי גם עדות הנתבע, הותירה ספק בדבר מהימנותו, בין היתר בשל ההתפתחות בגרסתו, לענין דרכי בדיקת יהדותו של עובד מטבח חדש, והסתירה הממשית בדבריו, כאשר בתחילה תיאר "נוהל" לבדיקה, ולאחר מכן חזר בו וטען כי אין "נוהל" כזה.

עדותה של הגב' איפראימוב, שהיתה עדת ראיה ושמיעה לארוע, סתרה בבירור את גרסת התובעת.

הגב' איפראימוב הותירה בעדותה רושם חיובי, ועדותה נשמעה מהימנה.

ב"כ התובעת העלה בסיכומיו טעויות שונות, לענין אמינותה של העדה ומהימנות גרסתה, כמפורט להלן, אך לא מצאתי כי יש בהן לשנות המסקנה בדבר מהימנותה, נוכח ההתרשמות מחקירתה. כך טען ב"כ התובעת,כי אין לקבל את העדות, נוכח נסיבות דחיית הדיון שהיה קבוע ליום 6.3.06, כפי שפורט לעיל בסעיף 12 לפסק הדין, וכאשר העדה העידה כאמור, כי לא ידעה "...שהיה דיון לפני חצי שנה". העדה לא עומתה עם הנטען בבקשת דחיית הדיון שהגיש הנתבע, ולא ניתן לדעת אם אכן היתה חולה במועד הדיון, ומכל מקום, גם אם כללה הבקשה טענה שקרית , הרי שזו לא באה מפי העדה .

ב"כ התובעת תמה על כך, שהעדה ידעה לצטט בעברית, את דברי הנתבע "כלום אסור להדליק גז", כאשר יתר עדותה נמסרה ברוסית, וכן תמה על המשמעות שיש ליתן למילה "כלום".

לענין ציטוט המשפט בעברית – סבורני, כי אין בכך דבר שהרי העדה העידה בתחילת דבריה כי היא "...מדברת קצת עברית", ויתכן כי פשוט זכרה את המשפט וציטטה אותו כפי זכרונה. לענין משמעות המילה "כלום", אינני סבור, כי ניתן ללמוד ממנה כי הנתבע אסר על התובעת לגעת "באוכל ובדברים אחרים", כטענת ב"כ התובעת, כאשר העדה העידה, כי לא נאמר דבר לאחר המשפט האמור.

כאמור לעיל, גרסת העדה אינה תואמת בדיוק את גרסת הנתבע, שכן הלה טען כי אסר על התובעת "...שלא תדליק את האש", ואילו העדה העידה, כי אסר עליה "...להדליק גז", אך הבדל זה בגרסאות, עשוי דווקא לתמוך במסקנה כי עדות העדה היתה מהימנה ואותנטית, וכי העדה העידה על מה ששמעה באזניה.

ב"כ התובע הסתמך בסיכומיו על עדות מר נסים מרום, לפיה אמר לו הנתבע, כי יש ספק ביהדותה של התובעת. סבורני, כי אין בכך לסייע לתובעת להוכיח את הדברים שאמר לה הנתבע, זאת באשר אין חולקין, כי הנתבע הטיל ספק ביהדותה של התובעת, ואך טבעי כי סיפר על כך למר מרום, אשר אמור היה לאכוף את הכשרות בחנות. אין בכך ללמד, כי הביע ספק זה באזני התובעת עצמה, וודאי שאין בכך לתמוך בגרסתה, לפיה אמר לה כי יש "...ספק ביהדותכם", תוך הפנית חשד כללי, כלפי כל העולים מאתיופיה.

61. טענות התובעת, לפיהן ביצע הנתבע עוולות שונות כנגדה, כאשר הורה לה לחדול מבישול, נענו ע"י הנתבע בין היתר, בכך שפעל על פי ההלכה, ועל פי הוראות הרבנות הראשית.

ההלכה אוסרת על יהודים אכילת מאכלים שבושלו על ידי מי שאינו יהודי. פעולת הבישול וגדרות האיסור, פורשו בדרכים שונות. מרן בעל השולחן ערוך, סבר כי מותרת אכילת מאכל, אשר גוי היה מעורב בבישולו , ובלבד שיהודי הניח את הסיר על האש, או ביצע חלק מן הבישול: "כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדירה על גבי האש והיפך ישראל בבשר והגיס בקדירה, או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים הרי זה מותר.

אין שגורת (הבערה) התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה דווקא ..." (שו"ע יורה דעה, סימן קי"ג ו'-ז').

עם זאת, הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך, סבר כי די שיהודי ידליק את האש, על מנת שהמזון יהיה מותר באכילה, גם אם בושל על ידי גוי.

הנתבע צירף לתצהירו, דף מתוך חוברת הנהלים של הרבנות הראשית העוסק בבישול , ומורה כי: "הדלקת האש והנחת הסיר תעשה על ידי המשגיח , בשעת הדוחק יעשה הדבר על ידי פועל יהודי".

הצדדים הסכימו כאמור, כי "…מבחינה הלכתית, אין בעיה בתחום זה שמי שאינו יהודי - יבשל ובלבד שהיהודי יהיה זה שידליק את האש".

כמי שאחראי על השגחת הכשרות בעיר, ועיסוקו באכיפת הוראות חוק איסור הונאה בכשרות תשמ"ג – 1983, נראה כי רשאי הנתבע ליתן הוראות, לענין פעולות הבישול אותן רשאי לבצע מי שיש ספק ביהדותו, עד לבדיקת הענין.

פניית הנתבע אל התובעת, כפי שנעשתה, ללא מתן הסבר, היתה בלתי מנומסת ובלתי ראויה, ואין ספק כי הותירה את התובעת נעלבת ופגועה, אך סבורני כי לא עלתה כדי ביצוע עוולת רשלנות, או עוולה חוקתית של פגיעה בכבוד כפי שטענה התובעת. סבורני, כי אין לקבל כי כל התבטאות מעליבה עולה כדי ביצוע עוולה, מה גם שבענייננו, עצם הפניה אל הנתבעת והדרישה להמנע מהדלקת אש, לא היו בלתי סבירות בנסיבות. אין כמובן כל מקום, לטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק של התובעת, שהרי פגיעה כזו לא הוכחה, ודומה כי לא היה דבר במעשי הנתבע או בדבריו, שעשוי למנוע מן התובעת להמשיך לעבוד בתחום המזון, באותו בית עסק או בכל מקום אחר.

17. סבורני, כי משנדחתה טענת התובעת, לפיה אמר לה הנתבע "…יש ספק ביהדותכם ", הרי שהתנהגותו של הנתבע לא עלתה כדי ביצוע עוולה, על פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א- 2000.

בניגוד לדעת הנתבעים , סבורני כי החוק חל על שירותי דת, הגם ששירותים אלה אינם מנויים במסגרת הגדרת "שירות ציבורי" שבסעיף 2 (א) לחוק, הכוללת "…שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור". זאת, באשר נכון לפרש את הוראות החוק, לאור מטרתו. מטרה זו מוגדרת בסעיף 1 לחוק המורה כי: "חוק זה נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובאספקת מוצרים ושירותים". נוכח המטרה האמורה, יש לפרש בהרחבה את הוראות החוק ואת היקף תחולתו. פרשנות זו , תואמת גם את האמור בדברי ההסבר אשר פורטו במסגרת הצעת החוק (פורסמה ...... 2871 מיום 15.5.2000), שם נאמר: "ההגדרה "שירות ציבורי" מתייחסת בעיקר לשירותים שלא בהכרח ניתנים במקום ציבורי כהגדרתו, ועל כן יש חשש שלא יכללו באיסור בהעדר התייחסות מפורשת. שירות ציבורי שיכלל באיסור הוא כזה המיועד לשימוש הציבור…" (ור' לענין זה גם עת"מ (י-ם) 1320/03 מנחם מענדל אלקסלסי ואח' נ' עיר ביתר עילית ואח' בסעיפים 23 ו- 24 לפסק הדין).

בשל אותם טעמים, יש לפרש את ההוראה, לפיה אין להפלות "…בהספקת המוצר או השירות הציבורי", כאוסרת גם הפליה גם אגב הספקת המוצר או השירות.

אילו נתקבלה גרסת התובעת במלואה, לרבות טענתה כי הנתבע אמר לה כי: "…יש ספק ביהדותכם", היתה ההתנהגות עשויה לעלות כדי ביצוע עוולה, ע"פ הוראת סעיף 6 לחוק, הקובעת כי הפליה במתן מוצר או שירות, הינה עוולה אזרחית.

עם זאת, משנדחתה גרסת התובעת לענין חילופי הדברים, וכאשר לא הובאה כל ראיה לכך שהנתבע התנהג כלפי התובעת, באופן שונה מכפי שנהג במקרים אחרים, הרי לא הוכחה טענתה, כי הנתבע פנה אליה, "…אך ורק בשל מראה עיניו, קרי היותה שחומת עור יוצאת אתיופיה כטענת התובעת", ולא הוכח כי הפלה את התובעת ביחס לאחרים.

ב"כ התובעת הפנה בסיכומיו לדברי הנתבע בתצהירו: "…אני טוען שגם לשיטת התובעת (המוכחשת כאמור ) לפיה הוריתי לה לא להדליק אש רק משום שהיא ממוצא אתיופי, הרי שפעלתי ככל אדם סביר הממלא את תפקידו כמקפח על הכשרות… סוגית יהדותם של רבים מבני יוצא אתיופיה הגרים בישראל, מורכבת בלשון המעטה למרות שרבים מעולי אתיופיה יהודים כשרים, די לציין את פרשת קבוצת הפלשמורה ונושא הגיור לחומרה…".

ב"כ התובעת ביקש להסיק מדברים אלה, כי הנתבע לא היה נוהג כפי שנהג, באדם שאינו מעולי אתיופיה, וסבורני, כי אין לקבל טענה זו.

בימינו אין למעשה מחלוקת הלכתית, בדבר יהדותם של יהודי אתיופיה (ור' מ. ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, תחומין ד תשמ"ג) , הגם שעולים מאתיופיה, נדרשו לעיתים לעבור גיור לחומרא. מכל מקום, אין הבדל לענייננו בין עולים מאתיופיה לאחרים, שהרי אין יכולת לזהות באופן ודאי, דתו של אדם על פי מראהו. מטעם זה, אין לקבל טענתו החלופית האמורה של הנתבע, אך כאמור, מדובר בטענה חלופית, המתיימרת להראות, כי התביעה אינה מבוססת גם לשיטת התובעת - מעין "קו הגנה שני". אין בהעלאת הטענה לבדה, להוכיח את כוונותיו או מניעיו של הנתבע, ומלבד זאת, כוונותיו או מניעיו של הנתבע, הם לבדם, ודאי אינם עשויים להוות הפליה על פי החוק, אלא רק גילוי חיצוני שלהם, כגון מעשים או התבטאויות. משנקבע כי הנתבע לא התבטא באופן שטוענת התובעת, לא ניתן לייחס לו ביצוע עוולה, בניגוד לחוק איסור הפלייה.

81. המסקנה הינה אפוא , כי הנתבע לא ביצע כלפי התובעת עוולה כלשהי, ואינו נושא באחריות לנזקיה הנטענים. מכאן, כי אין להטיל אחריות כלשהי גם על הנתבעת, לה יחסה התובעת אחריות שילוחית בלבד.

יש עם זאת להעיר, כי יתכן שניתן היה למנוע את הפרשה כולה לו אך נערך על ידי הנתבעת או על ידי הרבנות הראשית, נוהל כתוב מפורט ומסודר, אשר היה מגדיר כיצד תאכפנה הוראות הכשרות, על כלל בתי העסק המחזיקים תעודת כשרות. רצוי היה גם לקבוע הוראות, לענין אופן הפניה לעובדים ובירור יהדותם, על מנת להמנע ככל האפשר, מפגיעה בעובדים וקבוצות באוכלוסיה.

בסופו של הליך, הגם שנקבע כי הנתבעים אינם נושאים באחריות לביצוע עוולה כלשהי כלפי התובעת, ולפיכך, אינם חבים בפיצוייה, הרי שכאמור סבורני כי העלבון שנגרם לתובעת (גם אם לא התקבלה גרסתה במלואה), הינו תוצאה של חוסר רגישות של הנתבע, והעדר נוהל נדרש אצל הנתבעת, ולפיכך, לא ראיתי בנסיבות מקום לחייב את התובעת בתשלום הוצאות הנתבע בגין ההליך.

19. לשיטה אחרונה, התביעה נדחית ואין צו להוצאות.

ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ח (6 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.

_____________