העוררת הינה מכללה פרטית העוסקת במתן קורסים מקצועיים ובהכשרת עובדים. מנהל העוררת משמש גם כמנכ"ל ישיבת "בית שמואל" הנמצאת מול בית החולים הלל יפה בחדרה (להלן: "הישיבה"). לטענת העוררת, מתחם הישיבה פטור מתשלום ארנונה בהיותו שטח מוסד חינוך ציבורי. לטענתה, פעילות העוררת מתבצעת, בהיקף מצומצם, גם בחדרי לימוד שבתחומי הישיבה, זאת על בסיס מקום פנוי, תוך התאמת פעילותה לתוכנית הלימוד של הישיבה.

העוררת טוענת כי החלטת ועדת הערר הינה מוטעית וכי היא אינה חייבת בארנונה, הן משום שאינה מחזיק של הנכס והן משום שאין לסווג את הנכס כסיווג חייב בארנונה, כפי שסווג על ידי המשיבה.

לטענת העוררת, היא אינה מקיימת פעילות עניפה בתחומי הישיבה והמשיבה לא הוכיחה זאת בפני ועדת הערר. העוררת טוענת כי היא קיימה פעילות מצומצמת בתחומי הישיבה, אך ורק על בסיס מקום פנוי והדבר עולה גם מהוראות סעיף 7.ב. להסכם השכירות. לטענת העוררת, המחזיקה היחידה בנכס היא ישיבת בית שמואל ולא ניתן לתאר את העוררת או פעילותה כהחזקה בשטחי הישיבה ו/או בחלק כלשהו מהם.

העוררת טוענת כי גם אם יקבע שהיא מחזיקה בשטח מסוים במתחם הישיבה וכי שטח זה הינו בר חיוב בארנונה, הרי שבעת קביעת היקף השטח המוחזק ובעת קביעת שומת הארנונה בגינו יש להתחשב בהיקף השימוש שנעשה בפועל על ידי העוררת, בהתאם לתוכנית הלימודים של העוררת.

עוד טוענת העוררת כי בהתאם לצו הארנונה של עיריית חדרה בכל מקרה אין לסווג את השטח כ"מסחר" ויש להחזיר עניין זה למשיבה, אשר לא דנה בעניין הסיווג במסגרת ההשגה שהוגשה.

המשיבה טוענת כי אין לאפשר התחמקות מתשלום ארנונה על ידי הפעלת עסק רווחי של העברת קורסים מקצועיים בתוך ישיבה הנהנית מפטור מחובת תשלום ארנונה.

לטענת המשיבה, העובדה ששוכר מתיר למשכיר במסגרת חוזה השכירות ביניהם להמשיך ולעשות שימוש במושכר שהושכר לידיו ואף נותן לו קדימות בזכות השימוש באותו מושכר (סעיף 7(ב) לחוזה השכירות הקובע כי פעילות העוררת לא תתנגש עם פעילות הישיבה) אינה גורעת מן העובדה כי החזקה במושכר היא בידי השוכר. לעניין זה אין חשיבות להיקף שבו עושה המשכיר שימוש בזכות השימוש שהוענקה לו כפי שאין חשיבות גם לעובדה שברוב שטח המבנים מחזיקה הישיבה. מדובר בשני מחזיקים שונים שמחזיקים שני חלקים שונים של נכס וגם אם החלק האחד "בטל בשישים" לעומת החלק האחר, אין בכך כדי להביא להטלת החיוב בגין אותו חלק "מזערי" על מי שאינו מחזיק בו במקום על מי שמחזיק בו.

החלטתי לדחות את הערר. סבורני כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר ובחיוב הארנונה שהוטל על העוררת. העוררת הינה המחזיקה בנכס המושכר, זאת על פי חוזה השכירות שנערך בינה ובין הישיבה. כמו כן, העוררת איננה מוסד חינוך ציבורי ואיננה זכאית לפטור מארנונה. על כן, הושת עליה חיוב הארנונה בדין ואין להתערב בו.

אדם המשתמש בנכס הוא המחזיק בו ולפיכך הוא הנישום בארנונה. הפסיקה פירשה את המונח "מחזיק" כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. המשתמש בנכס עונה על הגדרה זו. ראה:

רוסטוביץ, "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, ספר ראשון, בעמ' 255.

במקרה דנן העוררת שוכרת את הנכס המושכר ועושה בו שימוש (ראה הסכם השכירות בין העוררת לבין הישיבה) והעוררת אינה מכחישה זאת. על כן, מדובר בחיוב המחזיק בנכס כדין.

במקרה שמבקשת העוררת לראות בה ובישיבה כמחזיקות בנכס במשותף, הרי שהינה רשאית לפנות לרשות המקומית ולבקש לפצל את יחידות השומה בנכס, כך שכל אחד מהם יהיה נישום יחיד ביחידת שומה נפרדת (ראה: רוסטוביץ, בעמ' 260).

בענייננו, העוררת לא הוכיחה טענתה כי היא משתמשת בחלק מסוים בנכס, שאינו החלק בגינו חויבה בארנונה. העוררת לא תמכה טענתה כי איננה משתמשת בחלק שיוחס לה בנכס ולאור הסכם השכירות אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה גם לעניין זה.

כן אין לקבל את טענת העוררת כי סיווג הנכס כשטח "משרדים, שירותים ומסחר" נעשה בניגוד לצו הארנונה של עיריית חדרה.

אין לאפשר מצב בו בעל נכס מקרקעין שהוא פטור מחובת תשלום ארנונה ישכיר נכס לגוף החב בארנונה וזה ייהנה מהפטור שניתן למשכיר. מתן היתר לתופעה זו חותר תחת שיטת החיוב בארנונה ויש בו כדי להוות ניצול ליתרון מסחרי של מי שקיבל פטור מהטעם שאינו פועל לצרכי מסחר, אלא למטרות ציבוריות. לא לכך התכוון המחוקק ואין עילה לאפשר תופעה זו. ההחלטה לחייב את העוררת בתשלום ארנונה תואמת, גם מטעם זה, את הוראות החוק והפרשנות הראויה.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, אני דוחה את הערר.

העוררת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דינה בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.