עמ"נ 427/07 הוא ערעורה של עירית חדרה (להלן - העיריה או עירית חדרה), והוא נסב על שתי סוגיות: [א] אופן חישוב השטח של בריכות הביוב במט"ש, ו-[ב] תוקפה של שומת הארנונה הרטרואקטיבית שהוציאה העיריה ביום 7.5.06 לשנים 1999 עד 2006.

עמ"נ 438/07 הוא ערעורה של החברה המפעילה את המט"ש (להלן - החברה). עניינו אופן חישוב שטח הקרקע שבמיתחם המט"ש המחוייב בארנונה, והוא מופנה רק כנגד קביעת ועדת הערר בס' 8(5) להחלטתה.

בגין המכון, חייבת החברה לשלם לעירית חדרה ארנונה, הנגבית ממנה מדי שנה, על פי שומות המוצאות על ידי העיריה, לפיהן מחושבת הארנונה על פי הפריטים השונים שבצו הארנונה, ובהם מאגרי מים ובריכות, קרקע תפוסה למלאכה ולתעשיה זעירה, ומבני מלאכה.

בין השותפים בתאגיד נתגלעו מחלוקות שונות, בעיקר כספיות, ולשם פתרונן מונה ביום 11.2.04 בורר, רו"ח ישראל סוגלניק, שבפניו העלו הצדדים את טענותיהם. אחת מטרוניותיה של החברה במסגרת הבוררות התייחסה לחיובה בתשלומי הארנונה. בפסק הבוררות שנתן הבורר ביום 13.6.04 התייחס הבורר גם לנושא הארנונה (פרק 5.3 של הפסק). הוא קבע כי העיריה זכאית לתשלומי הארנונה ה"צריכה להיקבע על-פי הדין" וכי "נושא הזכאות של עיריית חדרה לארנונה ומחוייבות התאגיד לתשלום ארנונה אינן במתחמה של בוררות זו ככאלה, שכן נושא הארנונה הינה חלק ממערכת יחסים המוסדרת על פי דין." יחד עם זה, עולה מהחלטתו כי למעשה התאגיד אינו צריך לשאת בארנונה לגבי התקופה המסתיימת ביום 31.12.1998, וכן, כך כתב, התאגיד "יוכל להשיג על הארנונה ששילם, בכפוף להוראות החוק וכן לנקוט בכל צעד חוקי אפשרי אחר לרבות פניה לבית המשפט."

פסק הבוררות הומצא אל כל הצדדים ביום 15.6.04, ובעניין זה אני דוחה את טענת החברה כאילו הומצא לה פסק הבורר בתאריך אחר המאוחר בהרבה מן התאריך הנ"ל.

הבורר קבע בפסק הבוררות מיום 13.6.04, כאמור לעיל, כי החברה תוכל להשיג על חיובי הארנונה שהוטלו עליה בגין הפעלת המכון. החברה השתהתה בהגשת השגתה עד ליום 23.3.06, ואז היא הגישה למערערת השגה על חיובי הארנונה לשנים 1999 עד 2006. על כך הגיבה העיריה ביום 7.5.06 על ידי תיקון רטרואקטיבי של שומת הארנונה לשנים הנ"ל, תוך הוספת חיובי ארנונה בסך של 2,156,216 ש"ח מעבר לחיובים המקוריים לאותן שנים.

החברה הגישה השגה על השומה הרטרואקטיבית ועל ההחלטות בשתי ההשגות הוגשו לועדת הערר שני העררים, שנידונו על ידיי הועדה במאוחד, והערעורים על ההחלטה בהם מונחים בפני היום.

כמו כן דחתה הועדה את טענת המשיבה כי יש לחייבה בארנונה על פי הפטור לו זכאי "מוסד ציבורי" כמוגדר בפקודת מיסי הממשלה והעיריה (פיטורין).

באשר לשטחים שבגינם מוטל החיוב בארנונה, קבעה הוועדה כי מדובר בשטח מגודר המוחזק על ידי המשיבה ומשמש רק אותה לצורך הפעלת המכון כך שאין לכלול אותו בהגדרת "רחוב ציבורי" הפטור מארנונה.

כמו כן, בדיון בפני נרשמו הצהרות הצדדים בקשר לכך המלמדות על נסיגה מן הדרישה הרטרואקטיבית. מפי ב"כ החברה נרשם כי "באשר לרטרואקטיביות - אנו נסכים לכך שענין זה יוסר מטעם שני הצדדים" ומפי ב"כ העיריה נרשם: "אני מסכימה כי דרישת העיריה באשר לרטרואקטיביות אינה רלוונטית .... " וכו.

באותה מידה יש לדחות את השגתה של החברה על חיובי הארנונה המקוריים לגבי העבר. כנזכר לעיל, פסק הבורר מיום 13.6.04 אשר התייחס לאפשרות ההשגה על חיובי הארנונה בעבר, קבע כי "מאחר ובשל חלוף הזמן איבד התאגיד את זכותו להשיג על חלק מהחיובים או אולי כולם, אני קובע כי תוצאות ההשגה אותה ביכולתו להשיג יחולו, בהתאמות המחוייבות, גם על החיובים בשל תקופות לגביהן אינו יכול עוד התאגיד להשיג. עירית חדרה, כחבר בתאגיד, היא שתפצה את התאגיד בשל הפרשים אלו."

ספק אם יכולה הבוררות ליצור זכות השגה על ארנונה, תקופה ארוכה לאחר שזכות זאת פקעה מחמת חלוף המועד הקבוע בדין להגשת השגה (90 ימים). מכל מקום, אף אם ניתן לקבל כי פסק הבוררות איפשר השגה על חיובי ארנונה בעבר, חייבת היתה החברה לממש זכות זאת תוך זמן סביר. במקרה דנן היא לא פעלה משך כמעט שנתיים. שיהוי זה מגיע עד כדי זניחת הזכות להשיג על חיובי הארנונה בעבר.

התוצאה היא כי אני דוחה את טענות הצדדים לגבי חיובי העבר בארנונה לגבי השנים 1999 עד לשנת 2005 ועד בכלל.

נותר לדון רק בטענות הצדדים לגבי חיובי הארנונה בשנת 2006.

5. השומה של הארנונה לשנת 2006 מתייחסת לחיובים אלה:

עבור מבני מלאכה (בשטח כולל של 3,304 מ"רלפי סיווג 403) שבתחום מכון הטיהור, סך של 276,053.20 ש"ח. עבור "מאגרי מים בריכות מים פתוחים" (סיווג 407) בשטח של 11,713 מ"ר, סך של 420,025.16 ש"ח. עבור "מאגרי מים בריכות מים סגורים" (סיווג 408) בשטח של 782 מ"ר, סך של 55,920.82 ש"ח. עבור קרקע תפוסה למלאכה ותעשיה" (סיווג 743) בשטח של 27,614 מ"ר 521,904.60 ש"ח. סה"כ, בעבור הסיווגים השונים ששטחם הכולל הוא 43,413 מ"ר (ר' מפת המודד אלברט שמשי), החיוב הוא בסך 1,273,906.80 ש"ח.

6. באשר לחיוב הנוגע לקרקע התפוסה:

לטענת המשיבה אין לקחת בחשבון קרקע בשטח של 927 מ"ר המהווה רחוב. לטענתה הוא נמצא "מחוץ לשטח המט"ש" כך ש"יסוד החזקה והשימוש (של המשיבה) אינם מתקיימים". מדובר לטענת המשיבה בשטח המהווה כביש גישה (רחוב ציבורי) הפתוח לכל דכפין.

טענה זו יש לדחות. היא לא הוכחה. כמתואר לעיל, השטח הכולל המוחזק על ידי החברה, האתר כולו, שטחו 43,413 מ"ר. החיוב בפריטי הארנונה השונים מתפרש על פני כל השטח הזה. מכך נובע ששומת הארנונה אינה כוללת את דרך הגישה אל האתר.

טענה נוספת של המשיבה היא כי אין לחייב בארנונה קרקע בשטח 913 מ"ר המסומנת במס' 3 במפת המודד, שכן הוא מהווה דרך לגישה אל מתקני המכון למיניהם ומגודר ומופרד משאר שטחי המכון.

הימצאות השטח הנ"ל בתוך המיתחם; השליטה הבלעדית בו המצויה בידי החברה; היותה הנהנית הבלעדית מן השימוש בו, כל אלה מצדיקים שלא לראות בשטח זה "רחוב" ציבורי הפטור מארנונה. אני דוחה על כן, גם טענה זו של החברה.

המחלוקת האחרונה הנוגעת לקרקע התפוסה נסבה על שטח של 5,325 מ"ר הנמצא בתוך המיתחם והמסומנת במספר 4 במפת המודד מר שמשי. לטענת החברה זו היא אדמת בניין שלא נעשה בה כל שימוש, היא נמצאת "בפאתי המט"ש", ואין בגידורה "משום שמירת מרחק ו/או מניעת שימוש כלשהי אלא שמירה על קניינו של התאגיד והדיפתם של פולשים." מדובר בקרקע מתוחמת המיועדת להבטיח אפשרות של בניית מתקנים נוספים במכון, בעתיד, אם יהיה צורך בכך. לטענת העיריה, אף אם בפועל לא נעשה שימוש בשטח זה, הרי מניעת השימוש מאחרים תוך קיום שליטה מלאה בשטח על ידי החברה, מצדיקים לראות שטח זה כחב בארנונה.

כאשר אני מעיין במפת המודד שמשי, נראה לי סביר יותר לראות את השטח הזה כחלק בלתי נפרד מן המכון. השטח אינו נמצא במרוחק מן המתקנים וסביר לראות בו חלק אינטגרלי של המכון. גידורו נעשה גם לשם הבטיחות הנדרשת למיתקני המט"ש. מכל מקום, נראה כי המשיבה לא הרימה את הנטל להראות שמדובר בשטח נפרד מן המכון ואיני משתכנע שהחלטת הועדה אינה סבירה בנושא זה, אם כי אפשר שרצוי היה שחברי הועדה יבקרו באתר קודם למתן החלטתם. לא הופניתי אל בפרוטוקול הועדה שהוגש לי לעתירה של המשיבה לעריכת ביקור במקום. היא גם לא הביאה לעיוני חוות דעת מקצועית בנושא זה.

7. באשר לארנונה בגין הבריכות:

חיוב הארנונה בשומה שהוציאה המערערת הוא על פי הסיווגים 407 ו 408 שבסעיף 4.3 לצו הארנונה הקובע את התעריפים עבור "נכסים המשמשים 'מלאכה' למ"ר לשנה בכל האזורים". בעניננו מדובר בנכסים שהם "מאגרי מים, בריכות מים, בריכות להשבחת מי שופכין", משני סוגים: פתוחים שבגינם התעריף הוא 35.86 ש"ח למ"ר וסגורים שלגביהם התעריף הוא 71.51 ש"ח למ"ר. הוראה נוספת בצו הארנונה אינה נוגעת לסיווגו של הנכס, אלא לאופן בו יחושב שטחו. היא מצויה בסעיף 1.2.7 של הצו בו נקבע כי "ממגורות, ארובות, סילו, מיכל לאיחסון נוזל וכד' ... שטח המבנה יחושב - גובה הנכס מחולק ל - 5 כפול שטח הרצפה." מכאן טענת החברה כי יש לחלק ל - 5 את גובה הבריכות שבמט"ש, דבר שיביא עמו הקטנה משמעותית בחיובי הארנונה בגינן.

נראה לי לדחות טענה זאת. הצו אינו קובע כי את השטח של הנכסים שבפריט השלישי בס' 4.3 של הצו יש לחשב תוך חלוקה ל - 5. בס' 4.3 נאמר במפורש כי הוא חל על "בריכות להשבחת מי שופכין", הדבר לא נזכר בס' 1.2.7 של הצו. הבריכות במקרה דנן הן נמוכות, שטוחות ופרושות על פני השטח. ס' 1.2.7 של הצו נועד לחול על מיתקן שמתנשא לגובה רב ובסיסו קטן בשטח, כך שאין בשטח האמור כדי להוות מדד המצדיק לקבוע על פיו את שיעור הארנונה. הבריכות אינן מתאפיינות בכך. הן אינן ממגורות או ארובות וגם לא ניתן לחשבן, כך נראה, כמיכלים לאיחסון נוזל, לא מבחינתן המבנה ולא מבחינת המטרה.

התוצאה המתחייבת מכך היא כי יש לקבל את ערעורה של העיריה באשר לאופן חישוב שטח הבריכות לצורך החיוב בארנונה, ולבטל את קביעתה של הועדה בס' 8(6) של החלטתה.

8. לסיכום:

ערעורה של העיריה (עמ"נ 427/07) נדחה בכל הקשור לסוגיית הרטרואקטיביות ומתקבל באשר לחישוב שטח הבריכות לצורך החיוב בארנונה.

ערעורה של החברה (עמ"נ 438/07) שנסב אך באשר לשטח הקרקע התפוסה - נדחה.

9. כל צד ישא בהוצאותיו.