התיק הועבר לבימ"ש זה ונקבע להוכחות לתאריך 12.2.07.

הצדדים הגיעו בתאריך 16.7.07 להסדר דיוני, לפיו אין צורך בשמיעת ראיות, אלא התובענה תידון על מלוא מסמכיה, וכן הווה.

התובעת פרסמה מודעות פרסום על גבי אוטובוסים של חברת דן לתחבורה ציבורית (להלן: "דן").

הנתבעת, הינה הרשות המקומית עירית תל-אביב -יפו (להלן: "העיריה").

התובעת חתמה עם חברת דן, הסכם לפיו היא זכאית להצמיד מודעות פרסום לדפנות אוטובוסים הנעים בגוש דן.

בסעיף 21 להסכם נקבע כי המפרסם (מקסימדיה), ישלם על חשבונו את כל המיסים וההיטלים אשר יוטלו ע"י החוק, בקשר עם הפרסומות נשוא ההסכם, וכן ימלא אחר כל החוקים והתקנות בקשר עם הפרסומים הנ"ל.

התובעת דיווחה לעירית תל-אביב -יפו, מידי שנה על היקף השלטים אותם הציבה על גבי אוטובוסים. בהתאם לדיווחיה נעשה ע"י הנתבעת חישוב אגרות השילוט אותן נדרשה לשלם.

בין השנים 2003-1998, שילמה התובעת לנתבעת סך 4,073,325 ₪ עבור אגרות שילוט על כלי רכב. (משוערך ליום הגשת התביעה).

אגרות השילוט אותם שילמה התובעת, נגבו בגין שלטים שהופיעו על אוטובוסים של חברת דן אשר קווי הנסיעה שלהם עוברים בין היתר בתחום שיפוט הנתבעת, התשלום נקבע לפי התעריפים הנקובים בחלק ד' לתוספת לחוק העזר תל-אביב-יפו (שילוט), התשנ"ג –1992, העוסק ב"מודעות המתפרסמות על כלי רכב".

בשנת 2003, פנתה התובעת לייעוץ משפטי בנושא תשלומי האגרות. בעקבותיו הבינה לטענתה, שנגבו ממנה אגרות בחוסר סמכות ובניגוד לדין. כתוצאה מכך, הפסיקה התובעת לשלם לנתבעת בשנת 2004 עבור אגרת השילוט על כלי-רכב. במקביל, פנתה אליה ודרשה להשיב לה את הסכומים שנגבו ממנה לעמדתה בחוסר סמכות ובניגוד לדין.

במהלך שנת 2004, התקיימו מספר פגישות בין נציגי התובעת והנתבעת וכן הוחלפו ביניהן מכתבים בניסיון להגיע להבנות, ולהסדיר את רישוי המודעות על גבי האוטובוסים.

ניסיונות אלו לא צלחו. הנתבעת המשיכה לדרוש את תשלום החוב והתובעת עמדה בסירובה.

למרות דרישותיה החוזרות של הנתבעת , לא הסדירה התובעת את תשלום אגרת השילוט על גבי כלי רכב לשנת 2004, לפיכך היא נדרשה להסיר המודעות, כמפורט במכתבי "דרישת להסרת שלט", שהוציאה לה הנתבעת מכוח סעיף 14, לחוק העזר מיום 20.2.05.

חברת כנען מדיה פרסום בתנועה בע"מ (להלן: "כנען"), החליפה את מקומה של התובעת כמפרסמת על גבי האוטובוסים של דן.

ביום 18.5.06 הגיעה כנען להסכם פשרה עם הנתבעת בענין גובה תשלומי אגרת השילוט, שקבל תוקף של פסק-דין ביום 25.5.06.

לפי ההסכם , כנען נדרשה לשלם עבור שילוט ופרסום על גבי האוטובוסים של דן, אגרת שילוט שנתית בסך 150,000 ₪ לשנת 2005, וסך 175,000 ₪ לכל אחת מהשנים 2006 ו-2007.

מאחר והנתבעת לא קיבלה את עמדת התובעת-, הוגשה התובענה.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים 

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

לעירייה יש סמכויות שהוקנו לה בחוק.

מכאן שעל הרשות לפעול רק עפ"י מה שהוסמכה בחוק, וכל דבר החורג מד' אמותיו של החוק בטל ומבוטל.

בספר של דר' א. וינוגרד רשויות מקומיות (כרך א' מהדורה חמישית –מרץ 1998) נכתב:

בנוסף מוטלת על הרשות המקומית החובה לפעול עפ"י אמות מידה גבוהות יותר מאשר הפרט.

סעיף 2(א) לחוק הנ"ל קובע כדלקמן:

סעיף קטן 2(ז) לחוק הנ"ל קובע:

בסעיף ההגדרות מוגדרת "מודעה":

מאחר והאוטובוסים נעים בתחום הרשות של הנתבעת, אזי ברמה העקרונית לרשות גם הסמכות לגבות אגרת שילוט על מודעות פרסום הקיימות על גבי כלי רכב, כולל כלי רכב ציבוריים.

לכן לעמדתה, ההגיון מחייב שהמדינה ולא רשות מקומית תדון בנושא אגרת שילוט על גבי כלי-רכב החוצים בדרכם מאות רשויות מקומיות.

איני רואה עין בעין את הפרשנות הזו אותה ייחס ב"כ התובעת למחוקק.

לכן יש למצוא את המקור החוקי בהוראות אחרות.

מכאן שהדין החל לענייננו הוא חוק העזר הנ"ל.

השאלה היחידה היא – מה דין אם פרסומת ניידת שנעה בין מספר רשויות מקומיות?

ס' 2(ז) לחוק העזר המצריך רשיון קובע, כי הוא יחול על שילוט (והדבר חל גם על מודעה) שהוצג על כלי רכב, הנע במקום ציבורי בתחום העירייה.

אין מחלוקת שהאוטובוסים של "דן" נעים בתחומי עיריות ת"א-יפו.

האפשרות שאולי קיימת רשות מקומית אחרת שגם בה הם נעים ואשר יכולה לגבות אגרת שילוט-, אינה שוללת את סמכת הרשות שגבתה, אבל כנראה "מחסנת" את המשלמת, בנסיבות המתאימות, מתשלום אגרה כפולה.

אשר על-כן אני קובעת שלרשות היתה סמכות בדין לחייב באגרת מודעות.

בפסיקה רבת שנים נקבע כי אין העירייה מוסמכת לגבות מס כללי (למעט ארנונה), מכאן נובעת

החשיבות שנודעת לקביעה מה טיבו של החיוב הנ"ל בתשלום, והאם מדובר באגרה או במס?

אם חיוב זה משמעו אגרה, כי אז יש לעירה סמכות לגבותו. אך אם הינו מס, כי אז חרגה הרשות מסמכותה.

במקרה דנן יש קשר סיבתי בין התשלום לתמורה והוא עצם הפרסום החוקי והמוסדר שנעשה על גבי האוטובוסים.

אלמלא הרצון לפרסם לא הייתה מקסימדיה משלמת את האגרה, וללא התשלום לא הייתה מקבלת רשות לפרסם.

העירייה מצידה בתצהיר שלא נסתר הצהירה שהיא מפקחת על גודל שטחי הפרסום והאסתטיקה שלהם, שהיא יכולה לסרב לפרסום על סוגי כלי רכב כפי שעשתה בעבר, וכי היא מתערבת אם הפרסום עלול לפגוע ברגשות הציבור.

באשר לטענת התובעת כי לא הונפקו לה רשיונות פרסום ע"י הנתבעת:

במקרה דנן שילמה התובעת את אגרות השילוט כדי לקיים את האינטרס הכלכלי שלה, כתמורה לתשלום קבלה רשות לפרסם ומרגע שהפסיקה לשלם נלקחה ממנה האפשרות החוקית לפרסם. יש קשר של הנאה בין תשלום האגרה לבין היכולת לפרסם ולהרוויח. זיקה זו מספקת כדי לקבוע שמדובר באגרה ולא במס.

אשר על-כן אני קובעת כי אין בתשלום האגרה משום מס מוסווה.

אין חולק על כך שמתפקידה של עיריה הוא לשמור על חזות העיר מבחינה אסתטית, ושיקול זה כוחו יפה לעניין היתרים שנותנת עיריה להצגת שלטי פרסומת בחוצות העיר בין אם השילוט הינו על גבי כלי רכב ובין אם הינו על מיתקן או מבנה.

הצורך למלא תפקיד זה חייב לעמוד במבחן של חוסר הפלייה ואי משוא פנים.

במקרה שלפנינו, יש מקום לבדוק האם העיריה אכן פעלה בשרירות ותוך משוא פנים, הן לגבי עצם החיוב באגרת השילוט על כלי רכב, והן לגבי שיעור החיוב ביחס למפרסמים אחרים.

באשר לטענת התובעת לאפליה, יש לבדוק תחילה האם מדובר בהפליה בין שווים או שיש שוני רלבנטי בין התובעת לבין המפרסמים האחרים מהם לא גובה העיריה אגרה בגין שילוט על כלי רכב.

לגבי הטענה שברחובות העיר תל-אביב נעים מאות אלפי כלי רכב הנושאים שילוט, וביניהם כלי רכב של רשתות שיווק וחברות תעשייתיות הנושאים שילוט המשמש בפועל גם כפרסומת.

יש שוני רלוונטי בין כלי רכב הנושאים שלטי זיהוי, לבין פרסום מסחרי על גבי אוטובוסים ציבוריים תמורת תשלום.

מי ששם שלט זיהוי על רכב ששיך לו (למרות שללא ספק גם זה מהווה פרסום), לא דומה למי שמוכר שטחי פרסום תמורת תשלום לכל המעוניין.

מכאן שהיעדר גביה לענין זה-, אינו הפליה פסולה.

טענה התובעת כי "כנען" לאחר הסדר הפשרה שילמה סכום הקטן באופן משמעותי מהסכומים שהיא נדרשה לשלם בעבור אגרות השילוט על כלי רכב, דבר המהווה אפליה ומעמיד את העיריה כמי שקובעת את גובה התשלום בשרירות לב ולא בהתאם לקריטריונים מוגדרים וברורים לכל, בניגוד לחובה החלה על הרשות לנהוג כלפי הציבור בהגינות, בסבירות, תוך שוויון ללא אפליה וללא משוא פנים.

אין מחלוקת על הכללים, המחלוקת היא על הישום.

מטבע הדברים, הסכם פשרה מניב תוצאות שונות מאשר עמידה על "קוצו של יוד".

מכאן שלא ניתן להשוות הסכמי פשרה, להליך חיוב רגיל עפ"י הדין.

אשר על-כן אני דוחה טענת האפליה בנושא זה.

טוענת התובעת, שהאפליה מתבטאת בכך, שלגבי מטוסים שגם את המודעות עליהם ניתן לחייב, אין הנתבעת מחייבת; עדה מטעם העירייה העידה (נספח ג'), כי הטעם לכך הוא כי הם נעשים ונחשפים מחוץ לגבולות הטריטוריאלים של הרשות.

לכן, בנסיבות לא ניתן להסיק מסקנות שגם אם יש מטוס בתחומי השטח העירוני-, לא מחייבים אותו באגרת שילוט.

בעוד הפקודה (סעיף 246) מציינת באופן כללי את זכויות העיריה לגבות תשלום עבור שילוט, יורד חוק העזר לפרטים, מפרט באילו מקרים יש לגבות את אגרת השילוט, וכן קובע את שיעורי התשלום עפ"י התוספת לו.

בפרק ד' לתוספת מפורטים התעריפים שיש לקחת בעבור פרסום על גבי כלי רכב נעים ונייחים.

אפליה משמעותה – יחס בלתי הוגן, צודק ושרירותי כלפי מי שהם שווים.

נכון שההבדל גדול אבל אולי גם ייתכן שת"א גדולה יותר ולכן החשיפה של כלל הציבור שחי ו/או מגיע לת"א, לשלטי הפרסום רבה יותר. אולי דמי השכירות הבסיסיים גבוהים יותר בת"א, אולי בכלל ת"א יקרה יותר? כל אלה פרמטרים שלא נפרשו בפני בית המשפט, ולכן לא ניתן לאמר שיש כאן הפליה כשקבוצת השיוויון למטרה זו הם בני אותה עיר, קרי: ת"א.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה התביעה ואין מקום להשבה.

בדרך כלל עם דחיית תביעה זכאית הנתבעת לשכ"ט עו"ד ולהוצאותיה.

במקרה זה אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו, לאור העובדה שלא ניתן היה במשך זמן רב לקבל תשובה בכלל מהעירייה (ר' נספח ו'-י') וכשזו התקבלה, לא "התפתתה" העירייה לתת תשובה מפורטת לשאלה שהוצגה, אלא חזרה על עמדתה בבחינת: "זה ראה וקדש".

ייתכן ששיחה עניינית עם התובעת היתה גורמת לזה שתובענה זו לא היתה מוגשת.