ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

א 1272/05 - מחוזי, אגרות שילוט

מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נגד עיריית תל-אביב-יפו


1/1/2008

א 1272/05

מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ

נגד

עיריית תל-אביב-יפו

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

לפני: סגן הנשיא, כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל

[1.1.2008]

פסק דין

א. מהות התביעה

זו תביעה להשבת סכומי אגרות שילוט על כלי-רכב, שגבתה הנתבעת מהתובעת בשנים 2003- 1998בגין מודעות פרסום שהצמידה התובעת לאוטובוסים, אשר נגבו לטענת התובעת ללא סמכות ובניגוד לדין.

התיק הועבר לבימ"ש זה ונקבע להוכחות לתאריך 12.2.07.

הצדדים הגיעו בתאריך 16.7.07 להסדר דיוני, לפיו אין צורך בשמיעת ראיות, אלא התובענה תידון על מלוא מסמכיה, וכן הווה.

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת פרסמה מודעות פרסום על גבי אוטובוסים של חברת דן לתחבורה ציבורית (להלן: "דן").

הנתבעת, הינה הרשות המקומית עירית תל-אביב -יפו (להלן: "העיריה").

התובעת חתמה עם חברת דן, הסכם לפיו היא זכאית להצמיד מודעות פרסום לדפנות אוטובוסים הנעים בגוש דן.

בסעיף 21 להסכם נקבע כי המפרסם (מקסימדיה), ישלם על חשבונו את כל המיסים וההיטלים אשר יוטלו ע"י החוק, בקשר עם הפרסומות נשוא ההסכם, וכן ימלא אחר כל החוקים והתקנות בקשר עם הפרסומים הנ"ל.

התובעת דיווחה לעירית תל-אביב -יפו, מידי שנה על היקף השלטים אותם הציבה על גבי אוטובוסים. בהתאם לדיווחיה נעשה ע"י הנתבעת חישוב אגרות השילוט אותן נדרשה לשלם.

בין השנים 2003-1998, שילמה התובעת לנתבעת סך 4,073,325 ₪ עבור אגרות שילוט על כלי רכב. (משוערך ליום הגשת התביעה).

אגרות השילוט אותם שילמה התובעת, נגבו בגין שלטים שהופיעו על אוטובוסים של חברת דן אשר קווי הנסיעה שלהם עוברים בין היתר בתחום שיפוט הנתבעת, התשלום נקבע לפי התעריפים הנקובים בחלק ד' לתוספת לחוק העזר תל-אביב-יפו (שילוט), התשנ"ג –1992, העוסק ב"מודעות המתפרסמות על כלי רכב".

בשנת 2003, פנתה התובעת לייעוץ משפטי בנושא תשלומי האגרות. בעקבותיו הבינה לטענתה, שנגבו ממנה אגרות בחוסר סמכות ובניגוד לדין. כתוצאה מכך, הפסיקה התובעת לשלם לנתבעת בשנת 2004 עבור אגרת השילוט על כלי-רכב. במקביל, פנתה אליה ודרשה להשיב לה את הסכומים שנגבו ממנה לעמדתה בחוסר סמכות ובניגוד לדין.

במהלך שנת 2004, התקיימו מספר פגישות בין נציגי התובעת והנתבעת וכן הוחלפו ביניהן מכתבים בניסיון להגיע להבנות, ולהסדיר את רישוי המודעות על גבי האוטובוסים.

ניסיונות אלו לא צלחו. הנתבעת המשיכה לדרוש את תשלום החוב והתובעת עמדה בסירובה.

למרות דרישותיה החוזרות של הנתבעת , לא הסדירה התובעת את תשלום אגרת השילוט על גבי כלי רכב לשנת 2004, לפיכך היא נדרשה להסיר המודעות, כמפורט במכתבי "דרישת להסרת שלט", שהוציאה לה הנתבעת מכוח סעיף 14, לחוק העזר מיום 20.2.05.

חברת כנען מדיה פרסום בתנועה בע"מ (להלן: "כנען"), החליפה את מקומה של התובעת כמפרסמת על גבי האוטובוסים של דן.

ביום 18.5.06 הגיעה כנען להסכם פשרה עם הנתבעת בענין גובה תשלומי אגרת השילוט, שקבל תוקף של פסק-דין ביום 25.5.06.

לפי ההסכם , כנען נדרשה לשלם עבור שילוט ופרסום על גבי האוטובוסים של דן, אגרת שילוט שנתית בסך 150,000 ₪ לשנת 2005, וסך 175,000 ₪ לכל אחת מהשנים 2006 ו-2007.

מאחר והנתבעת לא קיבלה את עמדת התובעת-, הוגשה התובענה.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים 

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

  • האם הנתבעת גבתה מהתובעת אגרות שילוט בסמכות וכדין?
  • האם התשלום בגין אגרת שילוט הינו תשלום מס מוסווה?
  • האם הופלתה התובעת לרעה על פני מפרסמים אחרים?
  • האם שיעורי האגרה שגבתה העיריה והדרך בה חושבו הינם סבירים ובהתאם לחוק?
  • האם יש להורות על השבת הכספים ומה גובה ההשבה?
  • ד. האם הנתבעת גבתה מהתובעת אגרת שילוט בסמכות וכדין?

    לעירייה יש סמכויות שהוקנו לה בחוק.

    סעיף 26 לפקודת העיריות קובע כי למועצת העיריה יהיו כל הסמכויות הניתנות לה עפ"י דין.

    מכאן שעל הרשות לפעול רק עפ"י מה שהוסמכה בחוק, וכל דבר החורג מד' אמותיו של החוק בטל ומבוטל.

    בספר של דר' א. וינוגרד רשויות מקומיות (כרך א' מהדורה חמישית –מרץ 1998) נכתב:

    "בבואנו לשקול אם פעולה מסוימת חורגת מסמכויות הרשות המקומית אם לאו, לא נבדוק אם חיקוק כל-שהוא אוסר את הדבר, אלא אם הדבר מותר במפורש עפ"י חיקוק."

    בנוסף מוטלת על הרשות המקומית החובה לפעול עפ"י אמות מידה גבוהות יותר מאשר הפרט.

    בע"א 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' גלעד ברעלי (פ"ד מט(1), 463). קבע השופט י' זמיר:

    "רשות מנהלית היא, כידוע, נאמן של הציבור. הנאמנות הציבורית, כמו הנאמנות הפרטית, היא מקור הן לכוח והן לאחריות. האחריות מחייבת איפוק והגינות בהפעלת הכוח.

    בין היתר טוב תעשה הרשות המינהלית אם תימנע מלהעלות בפני בית המשפט טענות מסויימות, אפילו יש להן יסוד בדין, אם אין הן מתישבות עם עקרונות יסוד של מינהל תקין או סותרות באופן ברור את מידת הצדק"

    סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות, מסמיכים את העיריה להתקין חוקי עזר ולהורות על הטלת היטלים, אגרות ודמי השתתפות על כל אדם, לצורך ביצוע "הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשות על פי הפקודה או על פי דין אחר או לעזור לה בביצועם".

    סמכויותיה של העירייה בנוגע למודעות, מוסדרות בסעיף 246 לפקודת העיריות בו נקבע:

    "העיריה תפקח על הצגת מודעות, שלטים וטבלות במקומות עסק או על גבי לוחות או במקומות אחרים, או תאסור הצגתם".

    בתוקף סמכותה לפי סעיף 246 ו-250 לפקודת העיריות, התקינה מועצת עירית ת"א-יפו את חוק העזר לתל-אביב –יפו (שילוט), התשנ"ג – 1992.

    סעיף 2(א) לחוק הנ"ל קובע כדלקמן:

    "לא יציג אדם שלט, לא יפרסם מודעה, ולא ירשה ולא יגרום להצגה או לפרסום של שילוט, אלא לפי רשיון מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי הרשיון, ולאחר ששילם אגרת שילוט שנקבעה בתוספת, וחותמת הקופה הוטבעה על גבי הרשיון."

    סעיף קטן 2(ז) לחוק הנ"ל קובע:

    "לענין סעיף זה יראו שילוט שהוצג על גבי כלי רכב החונה או הנע במקום ציבורי בתחום העיריה, כשילוט שהוצג או פורסם."

    בסעיף ההגדרות מוגדרת "מודעה":

    "הודעה, כרזה, כרוז, צילום, תחריט...לרבות מודעה המתפרסמת באויר, בים וברכב נע ונייח, לרבות מודעה המותקנת והמתפרסמת במקום ציבורי...".

    מאחר והאוטובוסים נעים בתחום הרשות של הנתבעת, אזי ברמה העקרונית לרשות גם הסמכות לגבות אגרת שילוט על מודעות פרסום הקיימות על גבי כלי רכב, כולל כלי רכב ציבוריים.

    טוענת התובעת כי האוטובוסים עליהם נהגה לפרסם נעו בין תחומי שיפוט של רשויות שונות, ומכאן שחוק העזר העירוני לת"א-יפו אינו חל עליהם, אלא המדינה צריכה להסדיר את הנושא. התובעת מפנה לסעיף 4 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], קובע כי:

    "שר התחבורה רשאי, בתקנות, לקבוע הוראות המסדירות מתן רשיון רכב, חידושו, העברתו, צורתו, כללי החזקתו ותנאיו, לרבות תנאים בדבר הגבלת השימוש ברכב."

    לכן לעמדתה, ההגיון מחייב שהמדינה ולא רשות מקומית תדון בנושא אגרת שילוט על גבי כלי-רכב החוצים בדרכם מאות רשויות מקומיות.

    ואם המדובר במדינה, היא מפנה לחוק הדרכים (שילוט), 1966 (להלן: "חוק הדרכים"), שבו לעמדתה קיים הסדר שלילי.

    איני רואה עין בעין את הפרשנות הזו אותה ייחס ב"כ התובעת למחוקק.

    חוק הדרכים (שילוט), תשכ"ו – 1966, אכן אינו מטפל בסיטואציה של שילוט על גבי אוטובוסים, ונראה מקריאתו שהוא חל על שילוט בצידי דרכים, כהגדרתם בחוק זה ובפקודת התעבורה.

    לכן יש למצוא את המקור החוקי בהוראות אחרות.

    ב"כ התובעת לא טען שהעירייה חרגה מסמכותה ו/או לא היתה מוסמכת לחוקק את חוק העזר לענייני השילוט, והסמכות גם עולה מפקודת העיריות.

    מכאן שהדין החל לענייננו הוא חוק העזר הנ"ל.

    השאלה היחידה היא – מה דין אם פרסומת ניידת שנעה בין מספר רשויות מקומיות?

    ס' 2(ז) לחוק העזר המצריך רשיון קובע, כי הוא יחול על שילוט (והדבר חל גם על מודעה) שהוצג על כלי רכב, הנע במקום ציבורי בתחום העירייה.

    אין מחלוקת שהאוטובוסים של "דן" נעים בתחומי עיריות ת"א-יפו.

    האפשרות שאולי קיימת רשות מקומית אחרת שגם בה הם נעים ואשר יכולה לגבות אגרת שילוט-, אינה שוללת את סמכת הרשות שגבתה, אבל כנראה "מחסנת" את המשלמת, בנסיבות המתאימות, מתשלום אגרה כפולה.

    אשר על-כן אני קובעת שלרשות היתה סמכות בדין לחייב באגרת מודעות.

    ה. האם התשלום בגין אגרת שילוט הינו תשלום מס מוסווה?

    בפסיקה רבת שנים נקבע כי אין העירייה מוסמכת לגבות מס כללי (למעט ארנונה), מכאן נובעת

    החשיבות שנודעת לקביעה מה טיבו של החיוב הנ"ל בתשלום, והאם מדובר באגרה או במס?

    אם חיוב זה משמעו אגרה, כי אז יש לעירה סמכות לגבותו. אך אם הינו מס, כי אז חרגה הרשות מסמכותה.

    בע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים אזור רמת-גן. (פ"ד לז(4), 404) הגדיר השופט ד' לוין את המושג אגרה:

    "אגרה – תשלום אגרה יכול שיהא כפוי על המשלם ויכול שיהא מרצון – הדבר תלוי באופיה של כל אגרה ספציפית. כמו כן, כשעוסקים בחיוב מעין זה, אין מדובר בקבלת תמורה ישירה דווקא כנגד החיוב שבאגרה, אלא אפשר שתמורה זו תהיה עקיפה, ובלבד שתמיד נדרשת זיקה בין החיוב באגרה לבין קבלת תמורה אושירות, הניתנים בגינה, ונדרש שיתקיים קשר סיבתי ביניהם".

    במקרה דנן יש קשר סיבתי בין התשלום לתמורה והוא עצם הפרסום החוקי והמוסדר שנעשה על גבי האוטובוסים.

    אלמלא הרצון לפרסם לא הייתה מקסימדיה משלמת את האגרה, וללא התשלום לא הייתה מקבלת רשות לפרסם.

    העירייה מצידה בתצהיר שלא נסתר הצהירה שהיא מפקחת על גודל שטחי הפרסום והאסתטיקה שלהם, שהיא יכולה לסרב לפרסום על סוגי כלי רכב כפי שעשתה בעבר, וכי היא מתערבת אם הפרסום עלול לפגוע ברגשות הציבור.

    באשר לטענת התובעת כי לא הונפקו לה רשיונות פרסום ע"י הנתבעת:

    בע"א 706/71 יעקב וילנר, ו-5 אח' נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי ראשון-לציון. (פ"ד כז(1) 160) דן השופט קיסטר במצב שלא הונפקו רשיונות וקבע:

    "אם נשאל את עצמנו, מה באמת ציפו המערערים לקבל בעקבות תשלום האגרות, הרי שהתשובה לכך היא ברורה... הגיוני לומר, שהמערערים רצו שיותר להם לשחוט – זו היתה כוונתם, ולכן שילמו את אגרות היתרי השחיטה. כלומר – המערערים קיבלו תמורה בעצם ההרשאה... אין לראות בהעדרו של אותו היתר משום סיכול התמורה".

    במקרה דנן שילמה התובעת את אגרות השילוט כדי לקיים את האינטרס הכלכלי שלה, כתמורה לתשלום קבלה רשות לפרסם ומרגע שהפסיקה לשלם נלקחה ממנה האפשרות החוקית לפרסם. יש קשר של הנאה בין תשלום האגרה לבין היכולת לפרסם ולהרוויח. זיקה זו מספקת כדי לקבוע שמדובר באגרה ולא במס.

    אשר על-כן אני קובעת כי אין בתשלום האגרה משום מס מוסווה.

    ו. האם הופלתה התובעת לרעה על פני מפרסמים אחרים?

    אין חולק על כך שמתפקידה של עיריה הוא לשמור על חזות העיר מבחינה אסתטית, ושיקול זה כוחו יפה לעניין היתרים שנותנת עיריה להצגת שלטי פרסומת בחוצות העיר בין אם השילוט הינו על גבי כלי רכב ובין אם הינו על מיתקן או מבנה.

    הצורך למלא תפקיד זה חייב לעמוד במבחן של חוסר הפלייה ואי משוא פנים.

    במקרה שלפנינו, יש מקום לבדוק האם העיריה אכן פעלה בשרירות ותוך משוא פנים, הן לגבי עצם החיוב באגרת השילוט על כלי רכב, והן לגבי שיעור החיוב ביחס למפרסמים אחרים.

    באשר לטענת התובעת לאפליה, יש לבדוק תחילה האם מדובר בהפליה בין שווים או שיש שוני רלבנטי בין התובעת לבין המפרסמים האחרים מהם לא גובה העיריה אגרה בגין שילוט על כלי רכב.

    אי גביה מאחרים

    לגבי הטענה שברחובות העיר תל-אביב נעים מאות אלפי כלי רכב הנושאים שילוט, וביניהם כלי רכב של רשתות שיווק וחברות תעשייתיות הנושאים שילוט המשמש בפועל גם כפרסומת.

    יש שוני רלוונטי בין כלי רכב הנושאים שלטי זיהוי, לבין פרסום מסחרי על גבי אוטובוסים ציבוריים תמורת תשלום.

    מי ששם שלט זיהוי על רכב ששיך לו (למרות שללא ספק גם זה מהווה פרסום), לא דומה למי שמוכר שטחי פרסום תמורת תשלום לכל המעוניין.

    מכאן שהיעדר גביה לענין זה-, אינו הפליה פסולה.

    תשלום שונה

    טענה התובעת כי "כנען" לאחר הסדר הפשרה שילמה סכום הקטן באופן משמעותי מהסכומים שהיא נדרשה לשלם בעבור אגרות השילוט על כלי רכב, דבר המהווה אפליה ומעמיד את העיריה כמי שקובעת את גובה התשלום בשרירות לב ולא בהתאם לקריטריונים מוגדרים וברורים לכל, בניגוד לחובה החלה על הרשות לנהוג כלפי הציבור בהגינות, בסבירות, תוך שוויון ללא אפליה וללא משוא פנים.

    קבע הנשיא (בדימוס) ברק בבג"צ 688/81:

    "... כללי המשפט המינהלי ההלכתי, החלים על כל רשות ציבורית, לפיהם צריכה הרשות לפעול בהגינות (מהותית ודיונית), וביושר, בסבירות, תוך שוויון, בתום לב, ללא שריריות, שלא בדרך של ניגוד עניינים ושלא בדרך מפלה".

    ובבג"צ 720/82 :

    "החובה לנהוג כלפי שתי האגודות תוך שוויון נובעת... מחותה הכללית והיסודית של כל רשות לנהוג בהגינות וביושר, שממנה נגזר האיסור לפעול מתוך שרירות, הפליה, משוא פנים, ניגוד אינטרסים, חוסר תום לב או חוסר סבירות".

    אין מחלוקת על הכללים, המחלוקת היא על הישום.

    מטבע הדברים, הסכם פשרה מניב תוצאות שונות מאשר עמידה על "קוצו של יוד".

    מכאן שלא ניתן להשוות הסכמי פשרה, להליך חיוב רגיל עפ"י הדין.

    אשר על-כן אני דוחה טענת האפליה בנושא זה.

    אי גביית אגרה ממטוסים

    טוענת התובעת, שהאפליה מתבטאת בכך, שלגבי מטוסים שגם את המודעות עליהם ניתן לחייב, אין הנתבעת מחייבת; עדה מטעם העירייה העידה (נספח ג'), כי הטעם לכך הוא כי הם נעשים ונחשפים מחוץ לגבולות הטריטוריאלים של הרשות.

    לכן, בנסיבות לא ניתן להסיק מסקנות שגם אם יש מטוס בתחומי השטח העירוני-, לא מחייבים אותו באגרת שילוט.

    ז. האם שיעורי האגרה שגבתה העיריה והדרך בה חושבו הינם סבירים ובהתאם לחוק?

    בעוד הפקודה (סעיף 246) מציינת באופן כללי את זכויות העיריה לגבות תשלום עבור שילוט, יורד חוק העזר לפרטים, מפרט באילו מקרים יש לגבות את אגרת השילוט, וכן קובע את שיעורי התשלום עפ"י התוספת לו.

    בפרק ד' לתוספת מפורטים התעריפים שיש לקחת בעבור פרסום על גבי כלי רכב נעים ונייחים.

    "חלק ד': אגרה בעד מודעות על כלי רכב או בתוכו ועל כלי טיס

    3.

    (1)בעד מודעות המתפרסמות על גבי החלק החיצוני של כלי רכב ציבורי, למעט מודעות כאמור בפיסקאות (2) ו-(3), לכל מ"ר – לחודש 40₪ לשנה 400 ₪

    (2) בעד מודות המתפרסמות על גבי החלק החיצוני של כלי רכב ציבורי,לגבי היתר פרסום שניתן לשנה מראש, ושטח הפרסום הכולל הוא 1,125 מ"ר לפחות, לכל מ"ר – 200 ₪ מ-1,126 מ"ר ומעלה, לכל מ"ר –24 ₪

    (3) בעד היתר פרסום על גבי החלק החיצוני של רכב ציבורי ל-50 כלי רכב לפחות, לכל מ"ר או 333 ".

    בחוק עזר לתל-אביב –יפו (שילוט) (הוראת שעה), התשמ"ד-1984 נאמר:

    "בתוקף סמכותה לפי סעיף 246, 250 ן- 251 לפקודת העיריות, מתקינה עירית תל-אביב –יפו חוק עזר זה:

    1. בתוספת לחוק העזר לתל-אביב –יפו (שילוט) התשמ"ד-1984, יועלו האגרות המפורטות בחלק א' לתוספת ב- 158.8 והאגרות המפורטות ביתר חלקי התוספת ב-83.2 ".

    כעת נותר לבחון האם הסכום שנגבה סביר ותואם את החוק?

    לטענת התובעת בעוד שעפ"י חוק עזר לתל-אביב-יפו (שילוט), התשנ"ג-1992 התעריף בעד מודעות המתפרסמות על גבי החלק החיצוני של כלי רכב ציבורי הינו 400 ₪ למ"ר וסכום זה כשהוא משוערך להיום הוא 972 ₪ למ"ר – הרי שעפ"י חוק עזר לרמת-גן (שילוט ופרסום), התשנ"ב -1992 נקבע שיעור האגרה בעד מודעות המתפרסמות על גבי כלי רכב ציבורי בינעירוני, שתחנת המוצא או התחנה הסופית שלו נמצאת בתחום העיריה הינו 24 ₪ למ"ר, סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 51 ₪. זהו הבדל משמעותי ביותר, ראוי שתהיה אחדות בנושא תשלום אגרת השילוט.

    אפליה משמעותה – יחס בלתי הוגן, צודק ושרירותי כלפי מי שהם שווים.

    קבוצת השיוויון (ר' בג"צ 3792/95 תיאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאומנות (פ"ד נא(4) 259, 281), הם המפרסמים בת"א-יפו ולא השוואה בין ערים.

    נכון שההבדל גדול אבל אולי גם ייתכן שת"א גדולה יותר ולכן החשיפה של כלל הציבור שחי ו/או מגיע לת"א, לשלטי הפרסום רבה יותר. אולי דמי השכירות הבסיסיים גבוהים יותר בת"א, אולי בכלל ת"א יקרה יותר? כל אלה פרמטרים שלא נפרשו בפני בית המשפט, ולכן לא ניתן לאמר שיש כאן הפליה כשקבוצת השיוויון למטרה זו הם בני אותה עיר, קרי: ת"א.

    לאור כל האמור לעיל, אני דוחה התביעה ואין מקום להשבה.

    בדרך כלל עם דחיית תביעה זכאית הנתבעת לשכ"ט עו"ד ולהוצאותיה.

    במקרה זה אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו, לאור העובדה שלא ניתן היה במשך זמן רב לקבל תשובה בכלל מהעירייה (ר' נספח ו'-י') וכשזו התקבלה, לא "התפתתה" העירייה לתת תשובה מפורטת לשאלה שהוצגה, אלא חזרה על עמדתה בבחינת: "זה ראה וקדש".

    ייתכן ששיחה עניינית עם התובעת היתה גורמת לזה שתובענה זו לא היתה מוגשת.

    ניתן היום 1.1.08, בהעדר.

    המזכירות תמציא עותק פס"ד זה, בהמצאה כדין, לב"כ הצדדים.

    ד"ר דרורה פלפל, שופטת


    תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


        תגובות   שלח תגובה >>









    זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן