3.        בית המשפט לענינים מנהליים איחד את הדיון בכל ארבעת העררים וקבע כי אין מקום לפסול את החלטת הוועדה רק משום שלא קיימה דיון על פה. הנימוק לכך היה כי הדיון בוועדה היה דיון בשלב מקדים, מרבית הצדדים לא התנגדו לדרך זו, ונשמרה למשיבות הזכות לטעון על פה בהמשך ההליך.

4.        כאמור, בהחלטת הביניים קבעה הוועדה כי תדון אך ורק בשאלות המשפטיות העקרוניות. בית המשפט לענינים מנהליים קבע כי אם סברה הוועדה כי לשם ההכרעה יש צורך בקביעת ממצאים עובדתיים, היה עליה לזמן את הצדדים, לשמוע טיעוניהם, לקבל מסמכים ובמידת הצורך לערוך סיור ורק לאחר מכן ליתן החלטתה. לפיכך נקבע כי קביעת הממצאים העובדתיים המחייבים של הועדה היתה מנוגדת להחלטת הביניים ופגעה בהסתמכות הצדדים.

5.        בית המשפט קבע כי די בכך על מנת להחזיר את הדיון לוועדה. יחד עם זאת נקבע כי מאחר והשאלות כולן כרוכות במספר סוגיות משפטיות כלליות יש לקבוע אמות מידה לבחינת חיובי הארנונה בכל אתר ואתר על פי העובדות הרלבנטיות. אמות המידה שנקבעו הן:

א. שטחי הקרקע הצמודים לבתים ומהווים רכוש משותף או פרטי שמוצבים בהם מכלים עיליים או מכלים תת-קרקעיים, בהיעדר נסיבות מיוחדות, יסווגו כחלק מהבניין, ואין מקום לחייבם בארנונה כקרקע תפוסה.

ב. שטחים שמוצבים בהם מיכלים בנסיבות אחרות יש לסווג על פי עובדות רלבנטיות לכל אתר ואתר. ייתכן שחלק מהצוברים מצויים מחוץ לשטח הרכוש המשותף. בנוסף, עשויים להיות מצבים בהם מדובר בצוברים המצויים במבנים נפרדים שלא ניתן להגדיר את השימוש בהם כטפל לשימוש העיקרי בבניין. בית המשפט ציין כי מצבים אלה הם החריגים ובמרבית המקרים, שתוארו על ידי הצדדים, צוברי הגז יכללו בהגדרת הבניין.

ג. שטח מרווחי הביטחון לגבי אותם צוברים שאינם מסווגים כחלק מהבניין יסווג בהתאם לעובדות הרלבנטיות על פי נתונים מדויקים ובשים לב לשימושים בפועל.

בקשת רשות הערעור שבפני מופנית כלפי קביעת אמות המידה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים.

6.        לטענת המבקש אי התערבות בשלב זה על ידי בית המשפט יגרור ניהול הליך מורכב בפני ועדת ערר. ועדת הערר תאלץ ליתן החלטות במסגרת אמות מידה שהותוו לה ושאף בחלקן מהוות קביעות סופיות ללא שיקול דעת. נטען כי המבקש יערער על החלטת ועדת הערר, במיוחד על הקביעות הסופיות שהוכתבו מפי בית משפט לענינים מנהליים ויתכן כי העניין ישוב לוועדת הערר לבחינה מחודשת לאחר שבית משפט זה ידון בו, אך הפעם בסיבוב שלישי. על מנת לייעל ולקצר את ההליכים המורכבים והארוכים ממילא טוען המבקש כי יש הצדקה שבית המשפט יתערב בשלב זה ב"אמות המידה" שנקבעו על ידי בית המשפט לענינים מנהליים.

7.        המבקש טוען בבקשתו טענות רבות לגופו של עניין, אביא בקצרה מעיקרי טענות אלה. המבקש טוען כי משקבע בית המשפט כי הוועדה לא היתה רשאית לקבוע ממצאים עובדתיים והיה עליה לדון רק בשאלות המשפטיות העקרוניות, מנוע היה בית המשפט מלקבוע או להתבסס על הממצאים העובדתיים והיה עליו להשיב את הדיון לוועדת הערר לבחינת העובדות. השבת הדיון, לטענת המבקש, צריכה היתה להיעשות ללא נקיטת עמדה בסוגיות הטעונות בירור עובדתי. נטען כי בקביעת אמות המידה על בסיס מידע עובדתי חסר, פעל בית המשפט כפי שפעלה ועדת הערר ועל כן חלה סתירה פנימית בפסק הדין. עוד נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי כאשר מצויים הצוברים בחצרו של בניין משותף יש לראותם כחלק מהבניין מאחר שעיקר השימוש בהם הוא עם המבנה. נאמר כי בענייננו הקרקע משמשת פעולות המבוצעות בבניין והינה בבחינת נספח לשטח הבניין. לפיכך נטען כי עסקינן בשני שימושים נפרדים (השימוש בבניין והשימוש בצוברי הגז) וכן בשני מחזיקים נפרדים (דיירי הבית המשותף אל מול המשיבות). כן נטען כי שגה בית המשפט לענינים מנהליים בקביעתו כי אין בחומר שהוצג בפני הוועדה ובפניו בכדי להצדיק קביעה שחברות הגז הן המחזיקות בשטחים בהם מצויים הצוברים.

8.        המבקש טוען כי מתן רשות ערעור יתרום לאחידות ההלכה המתפתחת בנושא חיוב קרקעות בארנונה והבהרת שאלת סיווגם כקרקע תפוסה. כמו כן נאמר כי לסוגייה זו חשיבות רבה הן לעיריית כרמיאל והן לרשויות אחרות.

דיון

10.      אכן גם בענייננו פירט בית המשפט לענינים מנהליים בהחלטתו קריטריונים על פיהם תחליט ועדת הערר בעניין מיהות משלם הארנונה בשטחים בהם מצויים צוברי הגז. בית המשפט לענינים מנהליים קבע כי לא עומדת בפניו תשתית עובדתית מספקת על מנת להכריע בשאלה. משלא עמדה תשתית שכזאת בפני בית המשפט לענינים מנהליים אין תשתית עובדתית כזאת גם בפנינו והדיון בעניין אותו מעלה המבקש עשוי להיות תיאורטי בלבד.

11.      בבוא היום, במידה וימצא המבקש לנכון לערער על החלטת ועדת הערר, פתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור לבית המשפט לענינים מנהליים ואם אחר כך יראה בכך צורך יוכל להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

12.      על כן איני מוצאת מקום להתייחס לטענותיו המפורטות של המבקש לגופו של עניין, טענות אלה כאמור יוכלו להעלות במידת הצורך בהליכים עתידיים.

בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.