מונחת בפני תביעה כספית בסך 41,240 ₪.

מר אהרון ירקוני (להלן: "התובע") היה בזמנים הרלוונטיים בעל החזקה במגרש המשמש כחניון ומצוי בשטחה המוניציפאלי וכן בבעלותה של עיריית תל – אביב – יפו (להלן: "הנתבעת") ברחוב הרצל, פינת רחוב מונטיפיורי בעיר (להלן: "המגרש").

התובע קיבל את החזקה במגרש מכוח הסכם אשר נחתם בין הצדדים עוד בשנת 1984. בשנת 1992 אף הסכימה הנתבעת להאריך את זכותו של התובע להחזיק במגרש ולהמשיך לנהל החניון. על פי ההסכמים האמורים, שטח המגרש הינו 550 מ"ר.

דא עקא, הנתבעת חייבה את התובע בתשלומי מיסי הארנונה בגין שימוש במגרש בשטח אשר שטחו הינו 651 מ"ר. משכך, ולאחר ששילם התובע את מלוא המיסים האמורים הגיש תביעה זו בגין ההפרש שבין התשלום עבור השימוש בשטח של 550 מ"ר לבין התשלום עבור השימוש בשטח של 651 מ"ר.

הנתבעת דחתה את טענות התובע מכל וכל וכן את סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתיק דנן. לשיטתה, תביעת התובע להשבת תשלומי ארנונה בגין מחלוקת בדבר גודל הנכס היא טענה שבסמכותו העניינית של מנהל הארנונה וועדת הערר מכח סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת

ארנונה), התשל"ו – 1976. משלא פנה התובע בהשגה למנהל הארנונה טענה התובעת כי יש לדחות על הסף את תביעתו.

לגופו של עניין הוסיפה הנתבעת כי שטח המגרש הינו 651 מ"ר ולא 550 מ"ר כטענת התובע. לא זו אף זו, בתאריך ה - 02/11/89 נערכה מדידה בנכס ובה נקבע כי שטחו של הנכס הינו 651 מ"ר. הנתבעת אף הודיעה לתובע על תוצאות המדידה דנן בתאריך ה - 09/05/90.

יתרה מזו, בתאריך ה - 22/10/91 נערכה מדידה נוספת אשר לאחריה, אישר התובע בכתב את העובדה כי שטחו של המגרש הינו 651 מ"ר.

מאידך גיסא, הנתבעת לא הכחישה כי בראשית ההסכם שנחתם עם התובע אכן נכתב כי שטח המגרש הינו 550 מ"ר בלבד. אולם, לשיטתה אין קשר אצל הנתבעת בין מחלקת הנכסים, אשר אחראית על נכסי העירייה כגון המגרש, לבין למחלקת הארנונה ומשכך לא היה על התובע לסמוך על האמור בהסכם השכירות בכל הנוגע לתשלום מס הארנונה.

תביעה זו הוגשה בפסים של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

לדידי, לאחר שעברתי על המסמכים המצויים בתיק וכן לפי חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט, כפי שיפורט להלן, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

טענת חוסר סמכות עניינית נידונה בפני בתחילת הדיונים בתיק זה עם בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף. בתאריך ה – 15/12/05 קבעתי בהחלטתי כי אין לקבל את הטענה לעניין זה למרות שעל פניו נראה כי דרכו של התובע מפנה אותו לוועדת הערר ומנהל הארנונה וזאת משום לשיטתי מקרה זה איננו מקרה "רגיל". כפי שציינתי בהיא לישנא בהחלטתי –

"סבורני שמאחר ובידי התובע חוזה חתום על ידי העירייה עצמה וזו משמשת הן כמשכיר והן כגובה ארנונה, המדובר במצב ייחודי ועקרוני לפיו ביהמ"ש צריך להתייחס לטענות על כי עצם חתימת הסכם השכירות ע"י העירייה מהווה "הודאת בעל דין מטעמה".

הנני סבור כי יש לפתוח שערו של בית המשפט לפני התובע וזאת לאור טענתו כי "יד ימין" של הנתבעת אישרה את גודל הנכס כגרסתו ואילו "יד שמאל" שוללת וחולקת על כך, לדידי יש בטענה זו כדי להכניס את התובע בגדרי החריג להלכה הפסוקה שהובאה לעיל.

בחוק הערר אין כל הוראה חוסמת את דרך הפניה לבית המשפט בתביעה רגילה, כאשר הדיון בבית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, טענות של התרשלות הרשות המקומית (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך כב, 445, רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214, ה"פ 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נ' עיריית חולון, דינים מחוזי, כרך לב(5), 49)."

בסיפת החלטתי חזרתי על הצעה שהועלתה במהלך הדיון לפיה ימונה מומחה מטעם בית המשפט וציינתי:

"באותה הודעה יגיבו הצדדים להצעת ביהמ"ש ולפיה ביהמ"ש ימנה מודד מוסמך כמומחה מטעמו שיעשה מדידות בנכס ובכך פעם ולתמיד יוודא סופית הן לתובע, והן למחלקת הנכסים והן למחלקת הארנונה בנתבעת מה גודל המגרש הנכון והאמיתי ותפזר עננה כבדה של חשש שמא אזרח מן השורה הוטעה במשך שנים ושילם תשלום לרשות ציבורית מבלי שהיה עליו לעשות כן."

הצדדים הודיעו על הסכמתם למינוי מומחה מטעם בית המשפט ובתאריך ה – 22/01/06 מינה בית המשפט את מר בן חיים נתן (להלן: "המומחה") מטעמו. תפקידו היה פשוט לבצע מדידה של המגרש ולקבוע את שטחו וגודלו, לצורך חיוב בארנונה.

בתאריך ה – 21/06/06 הגיש המומחה את חוות דעתו. לפי בדיקת המומחה שטח המגרש עומד על 611 מ"ר.

"אין מנוס מלקבוע תיק זה להוכחות. הבהרתי לב"כ התובע את עמדתי ולפיה במידה ובסיום ההליך יסתבר שעל הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שהיא מוכנה לשלם כבר כעת, עפ"י חוות דעת המודד מטעם בית המשפט, ההוצאות לא ייפסקו בהתאם למי שזכה בדין,

אלא שהתאם למי שהאריך את הדיון שלא לצורך, תוך הוספת הוצאות לצדדים וביזבוז זמנו של בית המשפט".

התובענה דנן הוגשה במטרה להשבת כספים בגין חיובי ארנונה שנגבו מעבר לשטח שהחזיק התובע. על פי חוות הדעת של המומחה, טענתו של התובע בדבר טעויות שנפלו בחישוב גודל שטח הנכס המושכר, הייתה מוצדקת.

שאר טענות התובע לא היו מגובשות כלל וכלל ולדידי, הסיבה העיקרית אשר בגינה תביעה זו נמשכה מעל ומעבר למצופה הינה על דרך הרחבת חזית. לאחר שנתקבלה חוות דעתו של המומחה נטען על ידי ב"כ התובע כי ישנם עוד חלקים במגרש שאינם ניתנים לשימוש ומשכך יש לפטור שטחים אלו מתשלום הארנונה גם כן.

טענה זו לא צויינה בכתב התביעה ומשכך אין לקבלה.

עניין ההוצאות

תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שזה שמע ועיין בטענותיהם של הצדדים בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן צו להוצאות.

בין שיקוליו אלו ייבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986 ,1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין . פ"ד מו(4), 822 ,עמ' 829-830). וזאת בהתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים עובר וטרם להליכים אלו.

אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת בסך 15,320 ₪ בלבד צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 1.6.2007 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן תישא הנתבעת באגרת התביעה ובשכר טרחת עו"ד בסך 750 ₪ + מע"מ.

התשלום יבוצע תוך 45 יום מהיום.

מזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ז' ב אדר א, תשס"ח (13 בפברואר 2008), בהעדר הצדדים.

מנחם קליין, שופט