סופו של סיפור הוא שישבו יהודים על המדוכה, משמשו ורחרחו, ויקום העם ויבחר ברקפת.

וכך הרקפת היא היא, או שמא הוא הוא, הפרח האמור לייצג את ישראל.

אם היו נועצים בפרחי ישראל למיניהם, הרי הם, שקרובים כל כך לאדמה ולמציאות, היו בודאי מכתירים בתואר המכובד פרח אחר.

זאת על משקל "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" אשר במשל יותם המוכר לכולנו (שופטים ט').

על פי זה, חזקה על הפרחים שהיו ממנים למשרת הפרח הכי ישראלי את הפרח המתאים ביותר, לאו דווקא את הפרח החמוד ביותר.

מדוע נבחרה הרקפת?

נראה שהיא נבחרה כי מדובר בפרח מכובד, פרח המצטיין ביופיו ובעדינותו.

הוא צנוע, אינו צעקני בהופעתו, קצת ביישן ונחבא אל הכלים.

זה פרח שאינו מפריז בצבעוניותו, ודי לו במה שיש לו.

בקצור, כל התכונות המובהקות של נזירה נורבגית בתענית, אבל לא ממש תכונותיו של הישראלי המצוי.

ואם לא הרקפת,, תשאלו, אז במי נבחר

אני מציע להחליף את הרקפת בחמציץ הצהבהב.

החמציץ הוא הפרח הישראלי ביותר והוא ייצג אותנו נאמנה בצורה האמיתית ביותר.

(חמציץ נטוי – Oxalis cernua הוא אחד ממאות מיני חמציציים, והוא המין הנפוץ אצלנו. שמו נגזר מן החומצה האוקסלית שהוא מכיל, המקנה לו את חמיצותו.)

ולהלן נימוקי בית המשפט הזה לבחירת החמציץ לפרח הייצוגי של מדינת ישראל:

החמציץ, כמו הישראלים, מסתדר במהירות בכל מקום אליו הוא נקלע.

הוא צץ בכל מקום, גם במקומות אליהם אינו מוזמן באופן פרטיקולרי.

הוא נוטה להתקבץ בחבורות גדולות והוא ידידותי לילדים.

כמונו, הוא מעדיף להתיישב בעיקר מגדרה וצפונה.

יש לו טעם רענן וצעיר, גם קצת פיקנטי, אך בכמות מוגזמת הוא רעיל.

הוא נאה למדי אך בינינו הוא קצת 'פושט' ואין לו סטייל של ממש.

הוא דבק בצבע אחד כמו שהישראלי מתמיד בדעותיו ולעולם לא ישתכנע לשנות את אורחותיו או דעותיו: הוא חמציץ "עוד מהבית, כמו כל המשפחה."

הוא קטן, קטנטן בעצם, אך בולט ורועש בכל מקום בו הוא נמצא.

החמציץ הוא הפרח הישראלי ביותר.