ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 18/10/2019
גרסת הדפסה

ע"א 127/01 - ועדת ערר, ערר ביוב

א.פ.ד. מקרקעי מרכז בע"מ נגד עיריית פתח-תקווה


11/3/2008

ע"א 127/01

א.פ.ד. מקרקעי מרכז בע"מ

נגד

עיריית פתח-תקווה

ועדת ערר לענייני ביוב

בפני: יעל קלוגמן, שופטת, יו"ר וועדת הערר מר בועז תענך, חבר וועדת הערר, עו"ד עמוס פרג'ון, חבר וועדת הערר

[11.3.2008]

החלטה

כללי

1. העוררת היא יזמית של שני פרוייקטים במקרקעין הידועים כחלקה 5 בגוש 6353, בתחום העיר פתח תקווה (להלן: הנכס).

פרוייקט אחד - בניין משולב ומרכז לוגיסטי, בשטח של כ- 6346 מ"ר, עבור חב' אטקה בע"מ; הפרוייקט השני - מפעל תעשיה, בשטח של כ- 2037 מ"ר, עבור חב' אשר פויכטונגר בע"מ.

הערר נסב על דרישת תשלום של היטל ביוב, בהתאם לחוק עזר לפתח תקווה (ביוב), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק העזר ביוב).

דרישת התשלום מושא הערר היא דרישת תשלום מתוקנת, מיום 3.4.01, אשר התיקון העיקרי שנעשה בה, לעומת קודמתה, היה הפחתה של מרכיב הקרקע מהיטל הביוב, מהטעם שנתנה המשיבה, כי במרכיב זה של ההיטל חוייב הבעלים הקודם של הנכס.

2. השאלות העיקריות שבמחלוקת:

א. האם העוררת היא בעלת הזכויות בנכס, ובתור שכזו - בעלת "מעמד" להגשת הערר;

ב. מתי בוצעו עבודות מערכת הביוב מושא ההיטל, ועל ידי מי בוצעו;

ג. היש לחייב את העוררת בהיטל על פי תעריף למטר מעוקב (נפח) או על פי תעריף למטר

מרובע (שטח);

ד. האם זכאית העוררת להפחתת התעריף עבור שטח שמיועד לאחסנה, להבדיל משטח

שמיועד לתעשייה.

יש לציין כי אין לעוררת טענה כנגד תקינות תעריף היטל הביוב שנקבע בחוק העזר ביוב (דברי ב"כ העוררת בישיבת קדם הערר, בעמ' 5 לפר').

3. הראיות נשמעו על ידי מותב שכלל את יו"ר ועדת הערר ואת חברי ועדת הערר: מר נחום איצקוביץ ועו"ד עמוס פרג'ון.

בשל תום תוקף מינויו של מר איצקוביץ כחבר ועדת הערר ואי חידושו, על אף בקשות שהוגשו לשם כך, נבצר ממר איצקוביץ ליטול חלק במתן ההחלטה בערר.

ב"כ המשיבה לא הסכים למתן ההחלטה במותב קטוע, ולפיכך מונה חבר ועדת הערר, מר בועז תענך, להשלמת המותב (סעיף 17 (א) לחוק בתי הדין המינהליים, התשנ"ב - 1992).

האם העוררת היא בעלת הזכויות בנכס

4. המחלוקת שהועמדה בדבר היותה של העוררת בעלת הזכויות בנכס נזנחה בסיכומים. בשלב זה אין המשיבה כופרת, כי העוררת רכשה את זכויות הבעלות בנכס בשלהי שנת 1998. היטל הביוב הושת על העוררת, בהיותה בעלת הזכויות בנכס, ובתור שכזו - היא העוררת "הנכונה". על כן ניתן להסיר נידן זה מהפרק.

מתי בוצעו עבודות הביוב מושא ההיטל

5. העוררת טוענת כי מדובר בתשתיות וותיקות, שהוקמו עוד לפני כניסתם לתוקף של חוק העזר ביוב ושל חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב), ועל כן אין לחייבה בהיטל ביוב על פי חוק העזר ביוב.

מנגד טוענת המשיבה כי תשתית הביוב מושא ההיטל דנן הוקמה רק בשנת 1995, וקודם לכן לא היתה במקום תשתית ביוב.

העוררת טוענת כי ברחוב שגובל עם הנכס הוקם עוד בשנות ה- 50 בית חרושת לעורות בשם "תבור", ועל פי הנחתה, אותו בית חרושת היה מחובר למערכת הביוב. זה הבסיס לטענת

העוררת, כי מערכת הביוב במקום היתה קיימת עוד לפני חקיקת חוק הביוב וחוק העזר ביוב.

מטעם העוררת העידו עו"ד זילבר, יועצה המשפטי בעבר, ועו"ד ארז, יועצה המשפטי כיום.

עו"ד זילבר העיד כי בעת רכישת הנכס על ידי העוררת, בשנת 1998, אמרו לו אנשי מפעל העורות "תבור" שהם מחוברים לביוב. בכך אין כל רבותא כיוון שלטענת המשיבה, אותה תשתית הוקמה בשנת 1995. עו"ד זילבר טען בעדותו כי בית החרושת "תבור" אינו קטן, ועל כן אין זה הגיוני שלא יהיה מחובר, במשך עשרות שנים, למערכת הביוב העירונית. למותר לומר כי יסודו של טיעון זה בהשערה של העד, ואינו מהווה תחליף להוכחת העובדה הנטענת, בדבר המועד שבו הותקנה תשתית הביוב.

עו"ד ארז העיד במפורש כי הקביעה בתצהירו, ולפיה היה מפעל "תבור" מחובר למערכת הביוב העירונית החל משנות ה- 60, היא בגדר הנחה בלבד (בעמ' 21 לפר').

עולה, איפוא, כי העוררת מבססת את טענתה העובדתית בדבר מועד ההתקנה של תשתית הביוב על הנחה בלבד, כי מפעל העורות "תבור" היה מחובר למערכת הביוב העירונית כבר עשרות שנים לפני רכישת הנכס על ידי העוררת. העוררת לא הביאה לעדות איש ממפעל "תבור" ולא הציגה כל ראייה להוכחת הנחתה האמורה.

עוד נסמכת העוררת על מסמך ששיגר מר אריה קופולוביץ, מנהל אגף המים והביוב במשיבה, אל מהנדסת העיר (מסמך זה צורף כנספח ו' לתצהירו של עו"ד זילבר מטעם העוררת). המסמך הוא מיום 6.3.2000, והוא דן בחיבורי המים הדרושים במספר חלקות בגוש 6353, וביניהן הנכס. בעיקרו בא המסמך האמור להעמיד את מהנדסת העיר על כך שחברת "מקורות" אינה יכולה להיענות לבקשת העירייה-המשיבה בעניין מתן חיבורי מים לאותן חלקות. על כן מודיע מר קופולוביץ למהנדסת העיר כי אגף התשתיות של העירייה פועל לקידום פרוייקט של תשתיות מים עירוניות, שישרת את החיבורים הנדרשים ברחובות הרלבנטיים (ובהם רח' התבור שסמוך לנכס).

אגב הדברים הללו מציין מר קופולוביץ: "יש לציין שברחוב התבור קיימות תשתיות של ביוב ותיעול".

העוררת מסתמכת על משפט זה שבמסמך האמור כראייה לכך, שתשתיות הביוב מושא ההיטל הותקנו לפני שנים רבות, אך מר קופולוביץ הסביר, בתצהירו ובעדותו, כי כשכתב הערה זו באותו מסמך, משנת 2000, הוא התכוון לתשתיות שהותקנו ברח' התבור חמש שנים קודם לכן, בשנת 1995.

אנו מסכימים עם ב"כ המשיבה, כי אותה הערת אגב במסמך האמור של מר קופולוביץ אינה יכולה לשמש ראייה מפריכה, כנגד טענת המשיבה כי תשתית הביוב הרלבנטית הותקנה בשנת 1995 ולא קודם לכן. די במועדו של מסמך זה, כחמש שנים לאחר התקנת תשתית הביוב האמורה, כדי לדחות את טענת העוררת בעניין זה, מה גם שדבר קיומה של תשתית זו ברח' תבור נזכר באותו מסמך כהערת אגב, ואין מדובר במסמך שהתייחס למועד של התקנת אותה תשתית.

6. המשיבה טוענת, כאמור, כי תשתית הביוב במקום הוקמה רק בשנת 1995 ולא היתה קיימת קודם לכן.

מר גלומבק, סגן מנהל אגף השומה במשיבה, מסר בתצהירו כי בבירור שנערך, בעקבות פניית העוררת לאחר דרישת התשלום הראשונה של היטל הביוב, התברר כי קו הביוב הרלבנטי הונח לראשונה בשנת 1995, מועד שקדם במספר שנים לרכישת הנכס על ידי העוררת. על כן בוטל מרכיב הקרקע מתוך היטל הביוב.

מר קופולוביץ, מנהל אגף המים והביוב במשיבה, מסר בתצהירו כי קו הביוב שמשרת את הנכס הונח לראשונה בשנת 1995. הוא צירף לתצהיר תעודה לאחר ביצוע, חתומה בידי המהנדס מרכוס טוניק, לפיה גמר ביצוע העבודה היה ביום 3.5.95.

עוד מוסר מר קופולוביץ בתצהירו כי לפני שנת 1995 לא היו קיימות תשתיות ביוב לנכס.

בעדותו מסר מר קופולוביץ כי עד שנת 1995 היה על המפעלים שבמקום לטפל בעצמם בשפכים שלהם (בעמ' 32 - 33 לפר').

ב"כ העוררת טוען כי עדותו של קופולוביץ בעניין זה היא עדות שמיעה, כיוון שהוא נכנס לתפקידו כמנהל אגף המים והביוב רק בשנת 1999 (כך על פי עדותו, בעמ' 29 לפר'). מכאן, שבשנת 1995 לא היה למר קופולוביץ קשר ישיר לעבודות שבהן מדובר, ולא הוא טיפל בהן.

טיעון זה מתעלם מעדותו של מר קופולוביץ, כי בשנים שקדמו לשנת 1999 (ולרבות בשנת 1995) הוא מילא את מקומו של ראש האגף וטיפל גם בנושאי הביוב. קופולוביץ אף נשאל במפורש, בחקירתו הנגדית, אם בשנת 1995 היה מישהו מלבדו אחראי לנושא הביוב, והשיב בשלילה.

עדותו של מר קופולוביץ אמינה בעינינו, והיא לא הופרכה. לפיה, בשנת 1995 הוא היה בעל התפקיד שטיפל בנושא הביוב, ויש לו ידיעה אישית על העבודות שבוצעו. זאת, נוסף על אישור המהנדס שצורף לתצהירו, ואשר מבסס אף הוא את דבר ביצוע העבודות בשנה זו.

לא מצאנו ממש בטענת ב"כ העוררת כי קופולוביץ לא ידע להשיב על שאלות לגבי הקצאת התקציב המיוחד (תב"ר) עבור התקנת תשתית הביוב, ולגבי האופן שבו אושר, כיוון שנושאים אלה אינם מצויים בתחום תפקידו ומקצועו של העד, כפי שהשיב לב"כ העוררת בעניין זה: "אתה שואל אותי שאלות שלא בתחום שלי" (בעמ' 32 לפר').

על כן אין אי התמצאותו של מר קופולוביץ בנושאי התיקצוב, שאינם שייכים לתפקידו, כדי להפריך את עדותו כי התקנת תשתית הביוב הרלבנטית בוצעה בשנת 1995, וכי קודם לכן לא היתה תשתית כזאת במקום. עדות זו נתמכה, כאמור, במסמך בדבר גמר העבודה במרס 1995.

מנגד העמידה העוררת רק השערות של יועציה המשפטיים, אשר אין בהן כדי להוות ראיית-נגד לתצהירו ולעדותו של מר קופולוביץ בעניין מועד התקנת תשתית הביוב.

העוררת אף לא העידה מטעמה איש מבעלי בית החרושת "תבור" על מנת לתמוך בטענתה כי אותו בית חרושת היה מחובר למערכת הביוב לפני שנת 1995.

7. על פי האמור, מצאנו כי הוכח במידה הדרושה, שעבודות הביוב הרלבנטיות בוצעו בשנת 1995.

על כן אנו דוחים את טענתה העובדתית של העוררת, כי היטל הביוב הושת עליה בגין תשתית ביוב, שהיתה קיימת סמוך לנכס שנים רבות לפני חקיקת חוק הביוב וחוק העזר ביוב.

הפועל היוצא מכך - נדחית טענת העוררת כי לא היה בסיס לחייבה בהיטל הביוב מושא הערר, כיוון שמדובר בתשתיות ביוב ותיקות, שאין לחייב בגינן על פי חוק הביוב וחוק העזר ביוב.

האם המשיבה נשאה בעלות העבודות

8. העוררת טוענת כי עבודות תשתית הביוב מושא ההיטל לא שולמו מכספי המשיבה, ועל כן אין היא רשאית לחייב בהיטל בגינן.

העוררת טוענת כי ככל שבוצעו העבודות האמורות במועד מאוחר לחקיקת חוק העזר, הרי הן בוצעו על ידי החברה לפיתוח פתח תקווה בע"מ (להלן: החברה לפיתוח), ולא על ידי

המשיבה. משלא נשאה המשיבה בהוצאות העבודות הללו, לא קמה סמכותה לגבות היטל ביוב בגינן (ראו למשל ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ. בן יקר גת).

העוררת טוענת כי המשיבה לא הוכיחה כי ניתנה על ידה החלטה בדבר התקנת תשתית הביוב האמורה, כי היא הקצתה לכך תקציב, וכי היא נשאה בעלות העבודות.

בסעיף 6 לתצהירו של מר יעקב גלומבק, סגן מנהל אגף השומה במשיבה, נאמר שהעבודות בוצעו על ידי החברה לפיתוח "שהינה חברת בת עירונית של המשיבה, ואשר במסגרתה מבוצעות מרביתעבודות הפיתוח באזורי התעשייה בפתח תקווה. משכך, לעניין ביצוע העבודות, יש לראות את החברה לפיתוח פתח תקווה כ"ידה הארוכה" של המשיבה".

לתצהירו של מר גלומבק צורפו, בנספח ד', מכתב של מנכ"ל המשיבה, מיום 18.7.00, אל מנהל אגף מבנים ותשתיות, ובו הודעה כי מועצת המשיבה אישרה - בישיבתה מיום

16.7.00 - סלילת כבישים ומדרכות, והתקנת כל שלבי הביוב, במספר רחובות שהוכרזו רחובות ציבוריים, ובהם רחוב התבור, בהתייחס בין היתר לנכס דנן.

עוד נכלל באותו נספח לתצהירו של מר גלומבק חלק מתרשים מפורט של אזור הנכס, עם ציון של מועדי ההתחלה והסיום של העבודות ואישורו של מהנדס טוניק בדבר ביצוע העבודות (המסמך האחרון צורף גם לתצהירו של מר קופולוביץ; המסמכים שצויינו בסעיפים 8.3 ו- 8.4 לתצהירו של מר גלומבק ככלולים בנספח ד' לאותו תצהיר, לא צורפו אליו).

בעדותו אמר מר גלומבק כי החברה לפיתוח היא חברה-בת של העירייה-המשיבה, אשר לעירייה 100 אחוזים של הבעלות בה, ועל כן מהווה החברה לפיתוח "זרוע ארוכה" של העירייה (בעמ' 28 לפר').

העוררת לא הפריכה את טענות המשיבה, כי העבודה בוצעה על ידי החברה לפיתוח, וכי חברה זו היא חברה-בת של העירייה, אשר לעירייה מאה אחוזים של הבעלות בה.

ב"כ העוררת טוען כי המשיבה לא הציגה ראיות מספיקות להוכחת הטענות הללו. היא לא הציגה מסמכים לגבי החברה לפיתוח, להוכחת טענתה כי חברה זו שייכת לעירייה; לא הציגה הסכם או מסמכים אחרים בין העירייה לבין החברה לפיתוח, להוכחת הקשר המימוני ביניהן; לא הציגה מסמכים כי החברה לפיתוח היא שביצעה את העבודות.

עם זאת, אין מחלוקת כי עבודות הביוב בוצעו בפועל, וקיבלנו את טענת המשיבה לגבי מועד ביצוען. אף במגעים בין הצדדים, שקדמו להוצאת דרישת התשלום המתוקנת ולהגשת הערר, הוברר כי העבודות בוצעו על ידי החברה לפיתוח. אף ב"כ העוררת, בסעיף 21.3

לסיכומיו, מציג כי העבודות בוצעו על ידי החברה לפיתוח. העוררת לא העלתה כל טענה אחרת ולא הצביעה על גורם אחר, אשר ביצע את העבודות.

על כן אנו מקבלים את טענות המשיבה, כי העבודות בוצעו על ידי החברה לפיתוח, וכי המשיבה נשאה בעלות העבודות, בהיות החברה לפיתוח שייכת לה ובגדר "זרועה הארוכה".

ההשלכות של התקנת הביוב לפני שהתקבלה החלטת העירייה על התקנתו

9. טענה אחרת של העוררת היא כי אם אמנם הותקן הביוב שבו מדובר בשנת 1995, אזי המשיבה לא קיבלה החלטות ולא שלחה הודעות על התקנת שלבי מערכת הביוב, כמתחייב על פי הוראות הסעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב, טרם ביצוע העבודות בפועל.

ביום 14.6.06 המציא ב"כ המשיבה לועדת הערר את פרוטוקול ישיבתה של מועצת המשיבה מיום 16.7.00, ובו החלטתה על אישור הכרזה של רחובות כרחובות ציבוריים ועל סלילת כבישים ומדרכות והתקנת כל שלבי הביוב, בין היתר, לגבי האזור שבו מצוי הנכס (החלטה זו של מועצת המשיבה תיקרא להלן: החלטת 2000).

מהמסמכים שצורפו לתצהירים מטעם המשיבה, בדבר ביצוע העבודות בשנת 1995; ביחד עם החלטת 2000; עולה כי החלטת מועצת המשיבה בדבר התקנתם של שלבי הביוב מושא ההיטל התקבלה רק כחמש שנים לאחר ביצוען, בפועל, של העבודות הללו.

מהפרוטוקול האמור עולה כי עניין התקנת שלבי הביוב עלה באותה ישיבה כחלק מהחלטה שכותרתה: "אישור הכרזה על רחובות כרחובות ציבוריים וסלילת כבישים, מדרכות והתקנת כל שלבי הביוב, הנחת צנרת מים ותיעול ברחבי העיר".

נושא זה היווה סעיף 19 על סדר היום של אותה ישיבה של מועצת העירייה. בדברי ההסבר לעניין זה נאמר כי מועצת העירייה מתבקשת לאשר את ההכרזה. להלן מפורטים בפרוטוקול הרחובות שבהם מדובר, וכן מספרי גושים וחלקות בהתייחס לתב"ע

פת 16/2000 ו- רפת 1/2015; ובהם רחוב התבור, תוך ציון הגוש והחלקה של הנכס דנן (בפיסקה י"ג). לאחר מכן נרשמו דברי ראש העירייה, מר אוחיון: "אישור הכרזה על רחובות, יש הערות? מאושר".

מר גלומבק נשאל בחקירתו הנגדית כיצד מתיישבת התקנת הביוב בשנת 1995 עם כך שהחלטת המועצה לגביו ניתנה רק בשנת 2000.

הוא השיב: "יכול להיות שיש עוד החלטות קודמות, איך זה מסתדר, זו החלטה כללית לדעתי ומה שעמד על הפרק זה עבודות הסלילה. זה ניסוח כללי. אני חושב שהטריגר היה בנושא הסלילה, אבל הכניסו גם עבודות פיתוח אחרות" (בעמ' 27 לפר').

המשיבה לא הציגה החלטה קודמת להחלטת 2000, וזו ההחלטה היחידה שמונחת לפנינו, לגבי התקנת הביוב מושא ההיטל דנן.

אף מר קופולוביץ עומת עם אותו אי-תואם שבין מועד ביצוע העבודות לבין החלטת מועצת העירייה לגביהן.

תשובתו היתה: "צריך לשאול את מי שכתב את זה. אנחנו הנחנו מים בשנת 2000, אבל גם את הביוב והתיעול, לפי התכנית בשנת 94 - 95.

ש: זאת אומרת, למעשה אתה אומר שזו לא החלטת המועצה שמתייחסת לביוב מושא ערר זה, ואתה לא יודע איפה ובכלל יש החלטה שמתייחסת אליו.

ת: נכון" (בעמ' 31 לפר').

מהמפורט לעיל עולה כי החלטת 2000 היא ההחלטה בדבר התקנת הביוב מושא ההיטל דנן. החלטה זו נתקבלה בדיעבד, כחמש שנים לאחר ביצוע העבודות בפועל.

למותר לומר כי סדר פעולות זה אינו מתיישב עם הנדרש על פי סעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב. על פי הוראות הסעיפים הללו, החלטת מועצת העירייה בדבר התקנת הביוב (ובעקבותיה - ההודעה לנישום על התקנתו), צריכות להקדים את התקנתו בפועל.

10. ב"כ המשיבה טוען כי העדר הודעה בדבר התקנת הביוב, ואף העדר החלטה של מועצת העירייה, טרם התקנתו בפועל, הם בגדר פגמים פרוצדורליים גרידא, אשר על פי הפסיקה אין בהם כדי לגרוע מתוקף החיוב בהיטל.

ב"כ המשיבה מסתמך על פסיקה שקבעה זאת, ובמיוחד על ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ. מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ (פ"ד נ"ד (5), 15; להלן: עניין מנחמי).

בטיעוניו בעניין זה (בסעיף 13 לסיכומיו) מתייחס ב"כ המשיבה, בנשימה אחת, לכל סוגי הפגמים "הפרוצדורליים", אך אנו סבורים כי מבחינה עניינית יש מקום להבחין בין מצב דברים שבו בוצעו עבודות הביוב, בפועל, מבלי שעניין ביצוען נדון והוחלט כל עיקר על ידי העירייה; לבין מצב שבו התקבלה החלטה של העירייה בדבר התקנת הביוב, והעבודות בוצעו, בפועל, בהתאם להחלטה זו, אולם לא נשלחה לנישומים הודעה על החלטתה של העירייה להתקין את הביוב, או שלא נשלחה דרישת תשלום, כפי שאירע בעניין מנחמי.

כל אחד מהפגמים הללו מהווה סטייה מהוראות הסעיפים 16 ו- 17 לחוק הביוב, אך נראה כי בעוד הפגם של אי משלוח ההודעה בלבד יכול להיחשב פגם פרוצדורלי גרידא, הרי הפגם

שבביצוע העבודות בפועל, מבלי שעניינן נדון כלל בעירייה, ומבלי שנתקבלה החלטת העירייה בדבר עצם ביצוען, הוא בעל אופי מהותי (ראו לעניין זה את דבריו של כב' השופט הנדל ב-ע"א (ב"ש) 1228/99 עיריית אשקלון נ. חב' אליקים בן ארי בע"מ, [פורסם בנבו] בסעיף 4 של פסק הדין; פסה"ד צורף כנספח ד' לסיכומי ב"כ העוררת).

ב"כ העוררת טוען כי זה הוא אמנם פגם שיורד לשורש העניין, ואשר יש בו כדי לבטל את תוקפה של דרישת התשלום.

הוא נסמך על פסק דינה של כב' השופטת חיות בתיק ע"ש 2628/99 נכסי דוד ורחל שולמן בע"מ נ. עיריית תל-אביב -יפו (ביהמ"ש המחוזי בת"א; להלן: עניין שולמן; צורף כנספח ב' לסיכומי ב"כ העוררת).

שם ביצעה העירייה, בשנת 1997, התקנה של ביב ציבורי ברח' הרצל בתל-אביב, על מנת לפתור בעייה נקודתית של מפגע-תברואה שנגרם מבורות ספיגה. רק מספר חודשים לאחר ביצוע העבודה נשלחה אל המערערת הודעה על התקנת ביוב, לפי סעיף 16 לחוק הביוב, שהסתמכה על החלטת העירייה מתאריך שלא צויין. בשולי ההודעה נרשם בכתב יד כי העבודה כבר בוצעה.

החלטת מועצת העירייה בדבר התקנת הביוב התקבלה רק ביום 14.9.97 - כחודשיים לאחר ההודעה שנשלחה למערערת, כאמור לעיל - ומספר חודשים לאחר מכן נשלחה למערערת דרישת התשלום לגבי היטל הביוב.

כב' השופטת חיות פסקה כי היפוך זה של סדר הפעולות, לעומת הנדרש על פי חוק הביוב - וזאת כאשר מועדיהן של הפעולות הללו אינם במחלוקת - אינו מאפשר לעירייה להסתמך על חזקת התקינות המינהלית, אשר נסתרת מניה וביה לנוכח סדר המועדים האמור.

כב' השופטת חיות מאבחנת את עניין שולמן מההלכות שב-ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב נ. אבן אור פסגת רוממה (פ"ד נ"ד (3), 749); ובעניין מנחמי); בכך שבאותם מקרים נדונה השאלה: האם אי קיום על ידי העירייה של חובת ההודעה, על פי סעיף 16 לחוק הביוב, יש בו כדי לפטור את הנישום מתשלום ההיטל, וזאת כאשר לא נשלחה הודעה כאמור, אך לא נפרשו עובדות של התקנת הביוב, בפועל, לפני שניתנה החלטת מועצת העירייה בדבר התקנתו.

שונה היה מצב הדברים בעניין שולמן: "במילים אחרות, העבודות שביצעה המשיבה במקרה שלפנינו, נעשו מבלי שנתקבלה על כך החלטה לפי סעיף 16 לחוק הביוב, וזה איננו פגם פרוצדורלי, אלא פגם מהותי היורד לשורש סמכותה של המשיבה לבצע את פעולת ההתקנה שביצעה" (בסעיף 8 של פסק הדין).

בעניין שולמן היתה משמעות קונקרטית להתקנת הביב הציבורי מושא ההיטל במקום שבו הותקן: בעירייה היו תכניות אינסטלציה שייעדו את חיבורו של נכס המערערת לביב ציבורי ברח' 3426 שממערב לנכס, אשר מבחינה טופוגרפית הוא נמוך מהמקום שבו הותקן בפועל הביב הציבורי, ברח' הרצל. תכנית זו למיקום הביב הציבורי היתה חסכונית והגיונית יותר, מבחינה טופוגרפית, לעומת הביב הציבורי כפי שבוצע בפועל. מהנסיבות שנפרשו בעניין שולמן עלה כי העירייה ביצעה את הביב הציבורי ברח' הרצל, כנראה כפעולה של "כיבוי שריפה", בשל מפגע-תברואה ספציפי שהיתה עליו תלונה של בנק דיסקונט, שהחזיק בנכס סמוך לזה של המערערת, אך מבלי שהדבר נדון והוחלט במועצת העירייה כנדרש, טרם ביצוע העבודה. כב' השופטת חיות מציינת כי אילו היה מתקיים דיון במועצת העירייה במועד הנדרש על פי חוק הביוב, היינו: טרם ביצוע העבודה בפועל - יתכן שהיתה נשקלת נחיצותו של קו הביוב במקום, בין היתר, לנוכח המבנה הטופוגרפי של השטח ולנוכח התכנית הקיימת להתקין את הביב הציבורי ברח' 3426 שמקומו נמוך יותר, ולא ברח' הרצל.

"אילו כך נעשה, יתכן והחלטת מועצת העירייה היתה שונה, ומכל מקום, לא ניתן ללמוד מתוך החלטת מועצת העיר, שנתקבלה במקרה זה כשמונה חודשים לאחר ביצוע העבודות, האם שיקולים אלה נשקלו כלל על ידה, ולו בדיעבד, שכן ההחלטה הינה סתמית ולאקונית, והרושם שהיא מעלה הוא, לכאורה, כי אין מדובר אלא בהכשר אוטומטי ובלתי תקין, שניתן לאחר מעשה לעבודות שכבר בוצעו בפועל" (בסעיף 8 של פסק הדין).

"סדר פעולותיה זה של הרשות עושה את הוראות החוק פלסתר, ונראה כי חשוב להדגיש שהרשות אינה יכולה לפעול ככל העולה על רוחה, תוך התעלמות מהוראות החוק, ואין היא יכולה לצפות כי בית המשפט יתן יד להכשרת פעולותיה, בדיעבד, אלא אם כן יש בפיה הסבר טוב או צידוק הולם לדרך שבה נהגה, וכן יש בידה להראות, ולו בדיעבד, כי בפועל לא נפגעו, כתוצאה מהדרך שבה נהגה, זכויות מהותיות של האזרח" (בסעיף 10 של פסק הדין).

בהמשך מיישמת כב' השופטת חיות את תורת הבטלות היחסית, היינו: אפשר כי גם כאשר נפל בפעולתה של הרשות פגם מהותי, לא יביא פגם זה לבטלות של הפעולה (קרי: החיוב בהיטל הביוב); אך זאת - רק אם הרשות תראה שלמרות הפגם שנפל, לא נפגעו זכויות מהותיות של האזרח.

יישום המבחן של מהותיות הפגיעה תואם אף את הלכת ביהמ"ש העליון בעניין מנחמי ולפיה "הפרה תהא מהותית, בין השאר, אם הפעולות שהמינהל הציבורי היה צריך לנקוט, והוא לא נקט, עשויות היו להשפיע על תוכן החלטתו" (פ"ד נ"ד (5), בעמ' 22).

על מנת לבדוק אם היתה במקרה של שולמן פגיעה מהותית כזאת, אם לאו, החזירה כב' השופטת חיות את הדיון לועדת הערר, על מנת שתקבל מהעירייה את ההסברים הדרושים להכרעה בשאלה זו. על פי אותם הסברים ניתן יהיה לערוך את מאזן השיקולים הדרוש, תוך יישום תורת הבטלות היחסית, על מנת לקבוע: "האם במקרה שלפנינו מדובר בפגיעה כה חמורה בעיקרון החוקיות, המצדיקה תוצאה, לפיה היטל הביוב שהוטל על המערערת בטל, או שמא מדובר בפגיעה אשר, בשים לב לכל הנתונים והשיקולים הרלבנטיים, אין בה כדי להצדיק תוצאה הפוטרת את המערערת מתשלום ההיטל, משום שלמרות השיבוש שחל בסדרי המינהל התקינים, כפי שנקבעו החוק הביוב, לא נגרם למערערת עוול ברמה המהותית ולא נגרע דבר מזכויותיה" (בסעיף 11 של פסק הדין).

ב"כ המשיבה טוען, בסעיף 13.4 של סיכומיו, כי ביהמ"ש קבע, בעניין שולמן, שאין לבטל את דרישת התשלום, חרף הפגם האמור. טענה זו אינה מדוייקת: כפי שפורט לעיל, כב' השופטת חיות החזירה את הדיון לועדת הערר, על מנת לברר אם לעירייה הסבר מניח את הדעת, שיש בו מענה לחשש לפגיעה בזכויות הנישומים, שם, כתוצאה מהפגם שבביצוע העבודות בפועל, מבלי שעניינן נדון ונשקל על ידי העירייה קודם לכן.

מפסק הדין עולה כי אם לא יומצא הסבר מספק, אפשר שיהיה מקום לבטל את החיוב בהיטל הביוב.

ב"כ המשיבה מסתמך על פסק הדין ב-עת"מ 1731/05 רוזנצוויג נ. עיריית נתניה ואח', [פורסם בנבו] (נספח א' לסיכומיו), אך שם התקבלה תחילה החלטת מועצת העיר בדבר עבודות הסלילה מושא העתירה; העבודות עצמן בוצעו כארבע שנים לאחר קבלת ההחלטה; ודרישת התשלום נשלחה מספר שנים לאחר מכן. לפיכך לא התקיים, בעניין רוזנצוויג, הפגם שבו מדובר כאן.

ב"כ המשיבה מסתמך אף על חזקת התקינות המינהלית, אשר לטענתו לא נסתרה, אך טענה זו אינה מתיישבת עם העובדות שהוצגו לפנינו על ידי המשיבה עצמה, קרי: כי החלטת מועצת העירייה בדבר ביצוע עבודות הביוב דנן התקבלה רק כחמש שנים לאחר ביצוען בפועל. לעניין זה נפנה לדבריה של כב' השופטת חיות, בסעיף 10 של פסק דינה בעניין שולמן, כי בנסיבות כאלה "נהגה הרשות באופן הפוגע בכללי היסוד של שלטון החוק", ובכך נשמטה הקרקע מתחת להסתמכותה על חזקת התקינות.

11. הדמיון בנסיבות, בין הערר דנן לבין עניין שולמן, הוא בכך שבשני המקרים בוצעה התקנת הביוב, בפועל, מבלי שנתקבלה על כך החלטה של מועצת העירייה, והחלטה כזאת ניתנה רק בדיעבד. במקרה של שולמן היה הפרש זמן של מספר חודשים בין ביצוע העבודות לבין קבלת ההחלטה בעירייה, ואילו במקרה דנן הפרש הזמן הוא בן כחמש שנים.

נקודת דמיון נוספת היא בכך שבשני המקרים נראה כי אותה החלטה שבדיעבד של מועצת העירייה התקבלה באופן "אוטומטי" (במקרה דנן - אגב עניין הסלילה), והפרוטוקול של ישיבת מועצת העירייה מכיל רק החלטה לאקונית, ללא דיון וללא פירוט של שיקולים ונימוקים.

על כן טוען ב"כ העוררת כי יש לאמץ את קביעתה של כב' השופטת חיות בעניין שולמן ולקבוע כי נפל כאן פגם מהותי בפעולת העירייה, פגם שיורד לשורש העניין וצריך להביא לביטול חיובה של העוררת בהיטל הביוב.

כפי שצויין לעיל, השופטת חיות לא ביטלה בפסק דינה את היטל הביוב, אלא החזירה את הדיון לועדת הערר, על מנת שתבדוק אם הפגם המהותי, שאכן נפל בסדר הפעולות של העירייה, צריך להביא לתוצאה של ביטול חיובה של חב' שולמן בהיטל הביוב, וזאת - תוך יישום תורת הבטלות היחסית. אולם יש שוני משמעותי בין הנסיבות בעניין שולמן לבין אלה שבמקרה דנן, בכך שהעוררת דנן לא הצביעה על פגם או תקלה ספציפית בהתקנת הביוב במקום שבו הותקן, או על כל פגם אחר - מההיבט המקצועי-ענייני - בביוב כפי שהותקן.

על כן לא נתקיימו במקרה דנן אותן נסיבות מיוחדות, שעליהן הושתת החלק האופרטיבי של החלטתה של כב' השופטת חיות בעניין שולמן.

נמצא, איפוא, כי אמנם נפל פגם חמור בפעולתה של המשיבה, בכך שביצעה את עבודות הביוב מושא ההיטל בשנת 1995, מבלי שנתקבלה החלטת מועצת העירייה בדבר ביצוען, והחלטה זו ניתנה, בדיעבד, רק כחמש שנים לאחר מכן.

השאלה היא: האם פגם זה, על אף היותו בגדר פגם מהותי, צריך להביא לתוצאה של בטלות החיוב בהיטל הביוב.

בשקילת שאלה זו ראוי ליישם את מבחן-המאזן שהותווה על ידי כב' הנשיא ברק בפס"ד מנחמי: "עוד יצויין כי גם הפרה מהותית עשוייה שלא להביא לבטלות הפעולה המינהלית, אם הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מביטול הפעולה אינה שקולה כנגד הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מקיומה" (פ"ד נ"ד (5), בעמ' 23).

משהותקנה תשתית הביוב, שמשרתת את הנכס; ומשנמצא כי המשיבה נשאה בעלות של התקנת הביוב; אזי תכליתו של חוק הביוב היא כי הנישומים, בעלי הנכסים הרלבנטיים, ישלמו את היטל הביוב שנועד לתשלום עבור מערכת הביוב, שהם נהנים ממנה. ביטול החיוב בהיטל הביוב יביא לתוצאה שהעוררת תיהנה ממערכת הביוב, מבלי להשתתף בעלותה, תוצאה שעומדת בניגוד לתכלית החוק.

כאשר אין לעוררת טענה ספציפית כנגד התקנת הביוב שבו מדובר - ובכך שונה ענייננו מעניין שולמן - אזי נזקה של תוצאה זו לציבור תושבי העיר עולה על הנזק שנגרם כתוצאה מהסטייה מהוראות חוק הביוב ומסדרי מינהל תקינים, שהיתה בפעולתה של המשיבה, גם כשמדובר בסטייה שהיא מהותית ולא רק פרוצדורלית.

על כן החלטנו לדחות את טענת העוררת כי יש לבטל את חיובה בהיטל הביוב מושא הערר, בשל הפגם המהותי שנפל בפעולתה של המשיבה.

12. על פי האמור עד כאן, דחינו את טענותיה של העוררת כנגד עצם חיובה בהיטל הביוב מושא הערר. נותרה לבירור המחלוקת בעניין אופן החישוב של ההיטל לגבי חלק הארי של השטח הבנוי מושא החיוב: האם על פי הנפח או על פי השטח.

היש לחייב את העוררת בהיטל על פי התעריף לפי נפח או על פי התעריף לפי שטח

13. סעיף 2 (2) לחוק העזר ביוב קובע כי היטל הביוב לגבי מבנים יהיה -

"לפי ממדי הבניין, כלהלן:

(א) בנכס המשמש למגורים - לפי שטח הדירה;

(ב) בנכס שאינו משמש למגורים - לפי שטח הדירה;

(ג) בנכס המשמש לתעשייה - לפי נפח הדירה;

(ד) על אף האמור בפיסקת משנה (ג), במרתף המשמש לחנייה באזור תעשייה - לפי 50 אחוזים מנפח המרתף".

14. אין מחלוקת על הסיווג כ"נכס המשמש לתעשייה", לגבי המבנה בפרוייקט השני של העוררת (ראו בסעיף 1 לעיל וכן דברי ב"כ העוררת, בעמ' 22 לפר').

המחלוקת נסבה על עיקר השטח המבונה, בפרוייקט הראשון, שייעודו "מרכז לוגיסטי",

ולמעשה - החסנה.

בשל יעוד זה נבנה החלל הפנימי של המבנה בגובה של כשמונה מטרים, ועל כן יש הפרש ניכר בסכום ההיטל, בחישוב ההיטל לפי נפח או לפי שטח.

העוררת טוענת כי יש לסווג שטח זה על פי פיסקה (ב) של סעיף 2 (2) לחוק העזר ביוב, היינו: כ"נכס שאינו משמש למגורים", ואשר יש לחשב את ההיטל לגביו לפי השטח; ואילו המשיבה טוענת כי יש לסווגו על פי פיסקה (ג), היינו: כ"נכס המשמש לתעשייה", ואשר ההיטל בגינו הוא על פי הנפח.

15. העוררת טוענת כי על פי לשונו של סעיף 2 לחוק העזר ביוב, המבחן לצורך סיווג המבנה, לעניין סעיף קטן (2), הוא על פי השימוש שלו יועד המבנה.

בסיווגים שבסעיף קטן (2) יש הפרדה ברורה בין "נכס המשמש לתעשייה" לבין "נכס שאינו משמש למגורים", אך גם אינו משמש לתעשייה.

הסיווג הנפרד של "נכס שאינו משמש למגורים" הוא סיווג עצמאי ושונה מ"נכס המשמש לתעשייה".

אין מחלוקת כי על פי הבקשה להיתר בנייה שאושרה (נספח א' לתצהירו של מר גלומבק) הוגדר השימוש במבנה שבמחלוקת "כמבנה להחסנה" (סעיף 2 לתצהירו של מר גלומבק).

העוררת טוענת כי מבין חוקי העזר של המשיבה, שעוסקים באגרות ובהיטלי פיתוח - רק בחוק עזר לפתח תקווה (תיעול), התשל"ד - 1973 (להלן: חוק העזר תיעול; צורף כנספח ט' לסיכומי ב"כ העוררת), מצוייה הגדרה של "מבנה תעשייה", שכוללת גם שימוש להחסנה, אך בחוקי העזר האחרים (מים, סלילה וביוב) אין הגדרה שמביאה שימוש להחסנה בגדר שימוש "לתעשייה".

מעדותו של מר גלומבק עלה כי בבואו - בתפקידו כסגן מנהל אגף השומה במשיבה - לסווג מבנה לצורך חיוב בהיטלי פיתוח, ובמקרה זה, בהיטל ביוב, הוא נסמך על הסיווג שנקבע על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לצורך החיוב באגרות בנייה (ראו בעמ' 25 לפר').

חיוב זה נעשה על פי התוספת השלישית לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970 (להלן: תקנות התכנון והבנייה); ולענייננו - סעיף 1.42.0 (א) בתוספת האמורה: "בנייני תעשייה, מלאכה, החסנה, אריזה..." וגו'.

העוררת טוענת כי ביסוס החיוב בהיטל הביוב על סיווג לפי התוספת השלישית לתקנות התכנון והבניה, שנעשה על ידי הועדה המקומית לצורך חיוב באגרות בנייה - הוא שגוי

מיסודו, כיוון שהסיווג לצורך היטל הביוב חייב להיקבע על פי חוק העזר ביוב, שהוא "הדין המיוחד" [lex specialis] לעניין זה, ולא על בסיס חיקוק אחר.

[שיקול מכריע נוסף, לשיטתו של מר גלומבק, הוא היותו של המבנה מצוי באזור תעשייה, עניין שידון להלן].

העוררת טוענת כי סיווג המבנה שבמחלוקת, לצורך היטל הביוב, על פי חוק העזר ביוב - כפי שצריך להיעשות - יביא למסקנה כי סיווגו הנכון הוא כמבנה "שאינו משמש למגורים", על פי סעיף 2 (2) (ב) לחוק העזר ביוב, והפועל היוצא מכך: היטל הביוב יחושב לפי שטח ולא לפי נפח.

16. ב"כ המשיבה מביא בסיכומיו אסמכתאות לכלל הפרשנות, כי יש לפרש חיקוקים על פי תכליתם, ואף לכלל כי אין לפרש דיני מיסים "לטובתו" או "לרעתו" של אחד הצדדים (הנישום מזה והרשות מזה), אלא כאמור - על פי תכליתו של החיקוק שבו מדובר.

ב"כ המשיבה טוען כי פרשנות תכליתית של חוק העזר ביוב צריכה להביא למסקנה כי יש לחייב את המבנה שבמחלוקת לפי נפח ולא לפי שטח.

17. טענתו הראשונה של ב"כ המשיבה היא כי הסיבה לעצם החיוב לפי יחידת נפח היא שמרבית המבנים, שייעודם מסחרי או תעשייתי, נבנים מלכתחילה כמעטפת, אשר חלוקתה הפנימית נקבעת רק בשלב מאוחר יותר. על כן, בעת הטלת החיוב אין לדעת בוודאות מה הוא שטח הרצפות של המבנה, על כל קומותיו ולפי חלוקתו הפנימית, דבר שעשוי לסייע להשתמטות ולהעלמת עובדות ונתונים.

נראה כי זה ההסבר לעמדתה של המשיבה בדבר המשקל המכריע שיש לייחס, לצורך שומת היטל הביוב, לעצם היותו של המבנה המדובר ממוקם באזור תעשייה.

על עמדה זו ניתן ללמוד מדבריו של מר גלומבק בעדותו, כי משקלו של השימוש במבנה הוא פחות, לעומת המשקל שיש ליתן להימצאותו של המבנה באזור תעשייה:

"לדעתי השימוש הוא הפחות מעניין. מעניין איפה נמצא הבניין ואיפה נבנה הבניין. הבניין נבנה באזור תעשייה, וההיטלים אמורים להתאים לשימוש שלו באזור התעשייה.

ש. האם יש להבין את דבריך כי לגבי מבנים באזור תעשייה אין אפשרות של סיווג שונה מ"תעשייה" לצורך היטלי/אגרות פיתוח?

ת. אולי דברי היו גורפים מדי, התכוונתי שהשימושים יכולים להשתנות. אני חוזר על תשובתי הקודמת: תעשייה, מלאכה והחסנה זה אותו סיווג" (בעמ' 23 לפר').

דא עקא, דברים אלה אינם מתיישבים עם סעיף 2 (2) לחוק העזר ביוב שקובע דווקא את מבחן השימוש לצורך סיווגי הנכסים שנמנו בו: "בנכס המשמש למגורים"; "בנכס שאינו משמש למגורים"; בנכס המשמש לתעשייה".

אם השימוש הוא "הפחות מעניין", כפי שסבור מר גלומבק, אזי לשם מה קבעה המשיבה בחוק העזר ביוב את מבחן השימוש כמבחן לסיווגם של הנכסים?

נראה כי מר גלומבק עצמו עמד על כך שדבריו היו גורפים מדי ואישר כי השימושים יכולים להשתנות. לא תהא משמעות לשוני שבין השימוש במבנים שונים, אף כאשר כולם מצויים באזור תעשייה, אם לא יינתן משקל מכריע לשימוש שאליו יועד המבנה, לצורך קביעת סיווגו לעניין חוק העזר ביוב.

לשיטתו של מר גלומבק, יש לסווג כ"שימוש לתעשייה" גם תחנת דלק וגם מסעדה, אם הן מצויות באזור תעשייה (בעמ' 26 - 27 לפר'): "כאשר מוקמת באזור תעשייה, המיקום גם הוא חולש על הסיווג של המסעדה".

אם נכונה עמדתה של המשיבה בדבר משקלו המכריע של "אזור תעשייה", אזי מתייתר הסיווג: "בנכס שאינו משמש למגורים", אשר בפיסקה (ב) של סעיף 2 (2) לחוק העזר ביוב; וחזקה על מחוקק המשנה כי לא השחית דבריו לריק.

התעלמותה של המשיבה ממבחן השימוש בנכס, שהוא המבחן לסיווג על פי חוק העזר ביוב, זכתה לביקורת על ידי ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת פלפל) בהתדיינות בין הצדדים שלפנינו, שאף בה עמדה להכרעה השאלה שנדונה כאן בדבר אופן סיווג המבנה

שבמחלוקת: "דרך סיווג זו של הנתבעת (המשיבה דנן) מרוקנת מתוכן את חוקי העזר, שכן היא אינה בוחנת את השימוש שנעשה בנכס הנבדק, כפי שקבוע בחוקים. לאור זאת אני קובעת כי הסיווג יעשה עפ"י חוקי העזר, קרי, עפ"י השימוש שנעשה בנכס" (א 2272/01 א.פ.ד. מקרקעי מרכז בע"מ נ. עיריית פתח תקווה, בעמ' 14 של פסק הדין; פסק דין זה ידון להלן).

ב"כ העוררת מציין בסיכומי התשובה שלו כי השטח בנכס שיועד ל"משרדים" -

3,255 מ"ר - הוא גדול מהשטח שיועד לתעשייה (כ- 2,037 מ"ר). הוא מקשה: אם נלך לשיטתה של המשיבה, מדוע ששטח המשרדים לא יהא זה ש"יקרין" על סיווג המבנים

בנכס? טיעון זה ממחיש כי יש לבחון את הסיווג של כל מבנה על פי השימוש בו, כפי שנדרש על פי חוק העזר ביוב.

18. טענתו השנייה של ב"כ המשיבה היא כי יש לקבוע את סיווגו של הנכס על פי חוק העזר תיעול, למרות שמדובר בהיטל ביוב, על פי חוק העזר ביוב.

כפי שצויין, בחוק העזר תיעול מצוייה הגדרה של "מבנה תעשייה", שאינה מצוייה בחוק העזר ביוב, והגדרה זו כוללת גם מבנה המשמש להחסנה.

ב"כ המשיבה טוען כי כיוון שלצורך חוק העזר תיעול יסווג המבנה שבמחלוקת כ"מבנה תעשייה" - ועל כך אין מחלוקת - הרי הפרשנות התכליתית מחייבת להסיק "כי לצורך החיוב בהיטלי פיתוח, החסנה תחוייב כתעשייה" (בסעיף 27 של סיכומיו).

איננו מקבלים טענה זו. היטל הביוב מוטל על פי חוק העזר ביוב, שהוא "הדין המיוחד" שחל לגביו. לו חפץ מחוקק המשנה (שהוא המשיבה עצמה) להחיל את ההגדרה של "מבנה תעשייה" שבחוק העזר תיעול גם על חוקי עזר, שמסדירים היטלים אחרים, יכול היה לכלול אותה הגדרה גם בחוקי העזר האחרים.

לא זו בלבד שהגדרה כזאת לא נכללה בחוק העזר ביוב, אלא אף אופן סיווג הנכסים בשני חוקי העזר הוא שונה: בסעיף 2 לחוק העזר ביוב נקבע: "היטל ביוב יחושב כלהלן:", ובהמשך מפורט סיווג הנכסים לצורך חישוב ההיטל, ולגבי מבנים - בסעיף קטן (2) שצוטט לעיל.

לעומת זאת, בחוק העזר תיעול נקבע סיווג הנכסים לצורך החיוב בתוספת לחוק העזר, והוא כולל רק שני סיווגים של נכסים (שאינם קרקע חקלאית): "מבנה תעשייה" ו"כל נכס למעט מבנה תעשייה".

כיוון ש"מבנה תעשייה" הוגדר בסעיף ההגדרות של חוק העזר תיעול, הרי הגדרה זו קובעת איזה מבנה בא בגדר "מבנה תעשייה", ואילו הסיווג השני הוא שיורי.

גם בתוספת לחוק העזר ביוב מצוייה האבחנה בין "מבנה תעשייה" לבין "כל נכס למעט מבנה תעשייה", אך אין באבחנה זו שבתוספת לחוק העזר כדי לגרוע מהוראות סעיף 2 אשר בגוף חוק העזר בדבר אופן סיווג הנכסים לצורך חישוב היטל הביוב.

בסיווג זה נעשתה הפרדה ברורה בין "נכס שאינו משמש למגורים" לבין "נכס המשמש לתעשייה", הפרדה שאינה קיימת בחוק העזר תיעול.

חוק העזר ביוב משנת 1996 הוא חדש מחוק העזר תיעול, שתוקן לאחרונה בשנת 1990.

לו חפצה המשיבה להחיל על החיוב בהיטל הביוב את הסיווג על פי חוק העזר תיעול, היתה כוללת בסעיף ההגדרות שבחוק העזר ביוב את ההגדרה של "מבנה תעשייה", כפי שהיא בחוק העזר תיעול, ולא היתה מחוקקת את הסיווג הנפרד של "נכס שאינו משמש למגורים", שנקבע בחוק העזר ביוב.

ב"כ המשיבה טוען כי חיובו של אותו נכס על פי נפח (לצורך אגרת תיעול) ועל פי שטח (לצורך היטל ביוב) יוצר מצב אבסורדי. איננו שותפים לקביעה זו. משהמשיבה עצמה - כמחוקק המשנה של שני חוקי העזר - מצאה להבחין בין אופן סיווג הנכסים לצורך חיוב באגרת תיעול, לבין אופן סיווגם לצורך חיוב בהיטל ביוב, מן הסתם היא לא סברה כי שוני זה יוצר מצב אבסורדי.

למותר לומר כי כל אחד משני סוגי המיסים הללו מוסדר על פי חוק העזר המיוחד לו.

לנוכח השוני האמור שבין שני חוקי העזר, בעניין אופן סיווגם של נכסים לצורך החיוב, אנו דוחים את טענתו הפרשנית של ב"כ המשיבה, כי יש לקרוא את חוק העזר ביוב, כאילו הוא כולל את ההגדרה של "מבנה תעשייה" שמצוייה בחוק העזר תיעול.

בסעיפים 28 - 31 לסיכומיו מעלה ב"כ המשיבה טענה נוספת, בהתבסס על הגדרות של שלושה סוגי "דירות" בחוק העזר ביוב, אולם לא מצאנו בחוק העזר ביוב הגדרות של שלושה סוגי "דירות" כאלה.

19. טענה נוספת של ב"כ המשיבה היא כי "דבר החקיקה הבכיר והמפורט ביותר" (כלשונו, בסעיף 34 לסיכומיו), לעניין חישובם של שטחי בניין, הוא תקנות התכנון והבנייה, שממנו ניתן להקיש לעניין חיוב נכסים באגרות ובהיטלי פיתוח.

ב"כ המשיבה מצטט את סעיף 1.42.0 (א) לתוספת השלישית, שצויין לעיל, ואשר כולל "החסנה" לצד "תעשייה". לטענתו, יש להחיל סעיף זה לצורך הפרשנות של חוקי העזר שמסדירים אגרות והיטלי פיתוח, ובהתאם לכך - לקבוע כי "החסנה" דינה כ"תעשייה".

כפי שפרטנו לעיל, ב"כ העוררת חולק בתוקף על דרך פרשנות זו וטוען כי יש ליישם את הסיווג הנפרד של "נכס שאינו משמש למגורים", על פי חוק העזר ביוב, וכי אין לקרוא אל תוך חוק העזר ביוב פרשנות שנשאבת מתקנות התכנון והבנייה, באופן שאינו מתיישב עם הסיווג האמור אשר בחוק העזר הספציפי שמסדיר את היטל הביוב.

אנו מקבלים את טענתו של ב"כ העוררת בעניין זה. ב"כ המשיבה לא נימק מנין שאב את מעמדן "הבכיר" של תקנות התכנון והבנייה, על פני חוק העזר המיוחד להיטל הביוב.

כלל הפרשנות המקובל הוא כי דין מיוחד גובר על דין כללי. איננו מכירים כלל פרשנות שמקנה לחיקוק, שהוא תקנה, מעמד "בכיר" על פני תקנה אחרת, מה גם שהתקנה "הבכירה", לשיטתו של ב"כ המשיבה, אף היא תקנה ספציפית. אין זה ברור על סמך מה מבקש ב"כ המשיבה ליתן לתקנה ספציפית זו מעמד "בכיר" על פני חוק העזר ביוב, שהוא "הדין המיוחד" להיטל הביוב.

עוד טוען ב"כ המשיבה כי החיוב באגרות ובהיטלים נובע מהבקשה להיתר בנייה, ומטעם זה ראוי ליישם את תקנות התכנון והבנייה לגבי החיוב בהיטל הביוב.

אנו דוחים טענה זו: החיוב בהיטל ביוב לגבי בנייה או תוספת בנייה, מקורו בחוק הביוב ובחוק העזר ביוב, ולא בדיני התכנון והבנייה. נכון כי הבנייה - שהיא "אירוע המס", על פי דיני הביוב - טעונה היתר בנייה, על פי דיני התכנון והבנייה. אולם אין לערב בין תחולתם של דיני התכנון והבנייה לעניין הבקשה להיתר הבנייה; לבין החיוב בהיטל ביוב, מכוח דיני הביוב, אשר קם בגין אותה בנייה.

על חישוב אגרות הבנייה, לעניין היתר הבנייה, חלות תקנות התכנון והבנייה; ואילו על חישוב היטל הביוב, לרבות אופן הסיווג של נכסים לעניין היטל זה, חל חוק העזר ביוב ולא תקנות התכנון והבנייה.

לו חפץ מחוקק המשנה להחיל את תקנות התכנון והבנייה על אופן סיווג הנכסים לצורך היטל הביוב, היה קובע זאת בחוק העזר ביוב, תוך "אימוץ" ההוראות הרלבנטיות מתוך תקנות התכנון והבנייה. אולם לא זו בלבד שמחוקק המשנה לא עשה כן, אלא הוא הגדיר בחוק העזר ביוב, כמו גם בחוקי עזר אחרים, את אופן הסיווג של נכסים.

לפיכך, כשמדובר בהיטל ביוב, יש ליישם את הסיווג שנקבע בחוק העזר ביוב, ולא את זה שנקבע בתקנות התכנון והבנייה.

20. אשר לשימוש במבנה שבמחלוקת דנן: בבקשה להיתר בנייה הוא הוגדר כ"מרכז לוגיסטי". אנו מסכימים עם ב"כ המשיבה כי אופי השימוש במבנה אינו מוכרע על פי השם שבו הכתירה אותו העוררת, אלא על פי השימוש בפועל (אף עד העוררת, עו"ד זילבר, ציין כי אינו רואה הבדל בין "מרכז לוגיסטי" לבין "מחסנים").

אין מחלוקת כי בטבלת השטחים אשר בבקשה להיתר הבנייה יש הפרדה בין השטח ל"תעשייה" (2037.55 מ"ר) לבין השטח ל"החסנה" (6345.97 מ"ר). בתצהירו של עו"ד ארז רום מטעם העוררת נאמר כי גובה שטחי ההחסנה הוא שמונה מטרים ואף למעלה מכך, וכי המבנה נבנה בגובה כזה רק בשל ייעודו לצורך החסנה.

עו"ד זילבר העיד מטעם העוררת (בעמ' 12 לפר') כי מהות השימוש במבנה שבמחלוקת היתה בעיקרה להחסנה, עבור אחת מחברות-הבת של העוררת, חב' אטקה, שעסקה בסחר של מוצרי חשמל, שכללו עשרות אלפי פריטים. העוררת ביקשה להעביר את מרכז ההחסנה של חב' אטקה למבנה המדובר.

אף עו"ד רום העיד כי ה"מרכז הלוגיסטי" נועד בעיקרו למחסנים ולמשרדים של חב' אטקה, שהיא חברת הייבוא והסחר באשכול החברות, שהעוררת היא אחת מהן. עו"ד רום העיד כי חב' אטקה מוכרת את הציוד החשמלי לחברות אחרות שבקבוצה וגם לחברות אחרות בארץ. עוד העיד כי נכון למועד עדותו (4.6.06) מאוחסן במחסן שבמבנה המדובר ציוד של חברה אחרת בקבוצה: אפקון התקנות ושירותים. עו"ד רום עומת עם כך שהמחסן אינו משמש, בסופו של דבר, את חב' אטקה שעבורה יועד. הוא השיב כי חב' אטקה אינה החברה היחידה בקבוצת החברות, שזקוקה לשטחי החסנה, וכיום משמש המחסן כמתקן החסנה של חברה אחרת בקבוצה. העד מסר כי השטח, בגובה של כשמונה מטרים, משמש לאחסון פריטי ציוד שנכנסים למדפים, ואילו בחצר מאוחסן ציוד גדול יותר. עו"ד רום אישר כי המחסן מלא "עד למעלה", וכי נעשה שימוש במלוא נפחו (בעמ' 20, 21 לפר').

21. מהעדויות הללו, שלא נסתרו, עולה כי השימוש במבנה שבמחלוקת הוא אמנם להחסנה. ב"כ המשיבה טוען כי העובדה שנעשה שימוש במלוא הנפח של המבנה מצדיקה לסווגו כמבנה המשמש לתעשייה, על מנת שניתן יהיה לחייב בהיטל לפי נפח, אך טענה זו אינה מעוגנת בהגדרות של סיווג הנכסים אשר בחוק העזר ביוב. כאמור, הדגש בהגדרות הללו הוא על השימוש שנעשה במבנה.

אם הנכס אינו משמש "לתעשייה", אזי אין בעובדה שמנוצל מלוא הנפח, כדי להצדיק את סיווגו כ"נכס המשמש לתעשייה".

עוד טוען ב"כ המשיבה (בסעיף 33 של סיכומיו) "כי חזקה היא שמבנה המצוי באזור תעשייה ונבנה בסמוך למבנה תעשייה באותה עת, על ידי אותה חברה ובהתאם לאותו היתר בנייה, הינו מבנה לתעשייה".

איננו יודעים מנין שואב ב"כ המשיבה "חזקה" זו. יש לבחון כל מבנה על פי השימוש בו. כפי שצויין, גם בבקשה להיתר הבנייה יש הפרדה ברורה בין המבנה שנועד לתעשייה לבין המבנה שנועד להחסנה. אין כל מניעה שאותה יזמית תבנה בנכס שלה מבנים שונים, לשימושים שונים, ואיננו רואים בסיס ל"חזקה" שב"כ המשיבה טוען לה.

"נכס המשמש לתעשייה", לעניין פיסקה (ג) בסעיף 2 (2) לחוק העזר ביוב - להבדיל מנכס "שאינו משמש למגורים", כאמור בפיסקה (ב) של הסיווגים הללו - הוא נכס שמשמש, באופן "פוזיטיבי", לתעשייה.

מהותה של תעשייה היא ייצור של מוצרים (ראו ההגדרה, מתוך מילון אבן שושן, בפסה"ד בתיק א 1344/02 לבנט בונדד חברת אחסנה בע"מ נ. עירית ראשון לציון (בימ"ש השלום בפתח תקווה; נספח י' לסיכומי ב"כ העוררת)). ניתן אולי לסווג כ"תעשייה" פעילות שמלווה את תהליך הייצור ודרושה להשלמתו, אף אם היא כשלעצמה אינה בגדר ייצור. אולם החסנה בלבד של מוצרים מוגמרים, שמוחזקים במחסן עד למכירתם - שהוא השימוש במבנה שבמחלוקת - אינה בגדר "תעשייה".

22. המחלוקת בדבר אופן הסיווג של המבנה המדובר, וכפועל יוצא - חיובו לפי נפח או לפי שטח - עמדה לדיון בין הצדדים בתביעת השבה שהגישה העוררת כנגד המשיבה לגבי היטל סלילה ואגרת חיבור למפעל מים שהושתו עליה בקשר למבנה האמור (א 2272/01

בביהמ"ש המחוזי בתל אביב- יפו, לפני כב' השופטת, ד"ר דרורה פלפל; להלן: פסה"ד המחוזי).

סיווג הנכסים בחוקי העזר של המשיבה לגבי מים וסלילה (חוק עזר לפתח תקווה (אספקת מים), התשנ"ו - 1996 וחוק עזר לפתח תקווה (סלילת רחובות), התשנ"ז - 1997) דומה לסיווג שבחוק העזר ביוב.

גם שם טענה העוררת כי יש לסווג את המבנה שבמחלוקת כ"דירה שאינה משמשת למגורים", ולא כ"דירה המשמשת לתעשייה", והמשיבה טענה כי יש לסווגו כ"דירה המשמשת לתעשייה".

כב' השופטת פלפל קיבלה את טענת העוררת כי אין "לשאוב" אל תוך חוקי העזר למים ולסלילה את ההגדרה של "מבנה תעשייה", מתוך חוק העזר תיעול, כשאותה הגדרה לא נכללה בשני חוקי העזר האחרים.

ב"כ העוררת מבקש כי נאמץ פסיקה זו לגבי חוק העזר ביוב, לנוכח הדמיון שבין אופן הסיווג של הנכסים בו, לבין זה שבחוקי העזר לגבי מים וסלילה.

בפסה"ד המחוזי נאמר, בין היתר:

"ניתן להבחין במגמה אצל המחוקק, כאשר מבין שלושה חוקים בחר שלא להגדיר "מבנה תעשייה, בשניים מהם. לא סביר כי בשני החוקים הללו "שכח" המחוקק להגדיר מבנה תעשייה, למרות שרצה לעשות כן. אין מקום במקרה זה לפרשנות

מרחיבה. אמנם כל החוקים עוסקים בהיטלים ובאגרות, אך אלו נגבים בעבור שירותים שונים, אשר מטבעם קיים ביניהם הבדל" (בעמ' 13 של פסק הדין; ההדגשה במקור).

אנו מסכימים, בכל הכבוד, עם פסיקה זו, מטעמיה של כב' השופטת פלפל ומהטעמים שבוארו בסעיפים 17 - 19 לעיל. מהדברים שצוטטו לעיל עולה כי אף כב' השופטת פלפל לא מצאה "אבסורד" בשוני שבין אופן הסיווג שבחוק העזר תיעול, לעומת זה שבחוקי העזר האחרים.

מהמפורט בפסה"ד המחוזי עולה כי גם שם העיד מר גלומבק כי הסיווג לצורך החיוב בהיטל הסלילה ובאגרת חיבור המים נקבע למעשה על פי הסיווג שבתקנות התכנון והבנייה, וגם שם השיב, לגבי הדוגמה של תחנת דלק, כי אף היא תסווג כ"תעשייה", אם מיקומה הוא באזור תעשייה.

כב' השופטת פלפל מוצאת סתירה פנימית בהסתמכותה של המשיבה, בו זמנית, על תקנות התכנון והבנייה ועל חוק העזר תיעול, שממנו לשיטתה יש "לשאוב" את ההגדרה של "מבנה תעשייה" אל תוך חוקי העזר האחרים: על פי חוק העזר תיעול, תחנת דלק

אינה בגדר מבנה "לתעשייה", אולם על פי הסיווג שהעמיד מר גלומבק בעדותו, בהתבסס על תקנות התכנון והבנייה, תחנת דלק תבוא בגדר "תעשייה".

כב' השופטת פלפל קיבלה אף את טענת העוררת, כי השימוש במבנה שבמחלוקת הוא להחסנה ולא לתעשייה (בעמ' 14 - 15 של פסק הדין); וקיבלה אף את טענתה, כי מבין הסיווגים שבחוקי העזר סלילה ומים, הסיווג שמתאים למבנה שבמחלוקת הוא: "שאינו משמש למגורים", ולא: "המשמש לתעשייה".

המשיבה ערערה על פסה"ד המחוזי (ע"א 5571/06, [פורסם בנבו]), והערעור עודו תלוי ועומד בביהמ"ש העליון (ב"כ המשיבה הודיע לועדת הערר כי המשיבה מתנגדת לכך שפסק הדין, שינתן בביהמ"ש העליון, יחול על המחלוקת בערר דנן).

כפי שצויין, דעתנו היא כדעתה של כב' השופטת פלפל.

23. ב"כ העוררת מסתמך על פסק דין נוסף: א 1344/02 לבנט בונדד חברת אחסנה בע"מ נ. עירית ראשון לציון (צורף כנספח י' לסיכומיו).

אף שם נסבה המחלוקת על סיווג נכס של התובעת כ"נכס לתעשייה" אם לאו, וזאת לעניין חוק עזר לראשון לציון (אספקת מים), התשנ"ו - 1995.

כב' השופטת באום-ניקוטרה דחתה את עמדת העירייה, ולפיה יש לפרש את המונח "נכס לתעשייה" על פי ייעודו התכנוני של הנכס, כפי שנקבע בתכנית בניין עיר שחלה על הנכס,

וזאת מהטעם שפרשנות זו אינה נלמדת מלשון חוק העזר, "והיא מהווה ניסיון מאולץ להתאים את החוק לפעולות העירייה" (בעמ' 4 של פסק הדין).

גם כב' השופטת באום-ניקוטרה פסקה כי המבחן הקובע הוא מבחן השימוש, לנוכח ההגדרה של "נכס לתעשייה" בחוק העזר שבו דובר.

לעניין מהות השימוש "לתעשייה" הסתמכה כב' השופטת באום-ניקוטרה על ההגדרה של "תעשייה" במילון אבן שושן, שבה הדגש הוא על "ייצור מוצרים שונים באמצעות מכשירים ומכונות". עד התובעת שם העיד כי הנכס שבמחלוקת משמש להחסנת סחורה עד למכירתה, בדומה לעדויות עדי העוררת שלפנינו.

כב' השופטת באום-ניקוטרה קבעה כי כאשר המוצר שמאוחסן במבנה "... אינו עובר תהליך כלשהו, אלא מיועד להחסנה בלבד, כך שגם ההגדרה הרחבה אינה יכולה לראות בהחסנה בלבד כב"תעשייה" (בעמ' 5 של פסק הדין).

ובהמשך - "ככל שמדובר בעסקה של התובעת, שהינו עסק להחסנה בלבד, אין לראות בו כבנכס תעשייתי ואין לחייבו לפי נפח בניין, אלא לפי שטחו, ויש לחייב הנתבעת להשיב

לתובעת הסכומים ששילמה ביתר, כאשר טענות התובעת ביחס לסכומים אלה לא נסתרו" (בעמ' 6 של פסק הדין).

פסק דין זה הוא דוגמה נוספת לפסיקה כי ביישום של חוקי העזר, יש להחיל לגבי סיווג הנכס - כנכס "לתעשייה" או כנכס שאינו כזה - את ההוראות הספציפיות שבחוק העזר הרלבנטי, ואין לצקת למונח "תעשייה" תוכן שאינו מתיישב עם הוראות הסיווג שבחוק העזר או עם ההגדרות שבו.

24. מנגד מסתמך ב"כ המשיבה על פסק דינו של ביהמ"ש העליון ב-עע"מ 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ. אשדוד בונדד בע"מ ([פורסם בנבו] להלן: עניין בונדד; פסק הדין צורף כנספח ד' לסיכומיו), לתמיכה בטענתו כי "החסנה" נכללת ב"תעשייה".

המחלוקת שם נסבה על סיווג נכסה של חב' אשדוד בונדד לצורך ארנונה. הנכס היה מסווג כ"תעשייה", והמועצה האזורית שינתה את הסיווג ל"משרדים שירותים ומסחר", דבר שהעלה באופן ניכר את החיוב בארנונה. הן ביהמ"ש המחוזי והן ביהמ"ש העליון קיבלו את עמדתה של אשדוד בונדד כי שינוי הסיווג נעשה שלא כדין וכי יש להותיר על כנו את סיווג הנכס כ"תעשייה".

ב"כ המשיבה טוען (בסעיף 44 לסיכומיו) כי קביעתו של ביהמ"ש העליון, כי "תעשייה" כוללת "החסנה" נעשתה, בעניין בונדד, לגבי נישום שכל עיסוקו בהחסנה. על כן, מקל

וחומר שיש לקבוע כך לגבי העוררת דנן, שעיסוקה אינו בהחסנה, ולכאורה רק חלק מהמבנה שבמחלוקת משמש להחסנה.

טענה זו מתעלמת מהממצאים העובדתיים, שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי בעניין בונדד ושאומצו על ידי ביהמ"ש העליון.

נראה כי נתהפכו לב"כ המשיבה היוצרות: בעניין בונדד טענה הנישומה, כי אינה עוסקת רק בהחסנה אלא גם בפעילות תעשייתית בתחום המשלים ייצור תעשייתי, ובתי המשפט בשתי הערכאות קיבלו טענה עובדתית זו, חרף טענתה הנוגדת של המועצה האזורית חבל יבנה.

בכך שונות הנסיבות בעניין בונדד באופן מהותי מהנסיבות שבענייננו, שהרי טענתה של חב' אשדוד בונדד היא הפוכה מטענתה של העוררת דנן.

החלטתו של ביהמ"ש העליון לדחות את ערעורה של המועצה האזורית חבל יבנה ולקבל את עמדתה של אשדוד בונדד, כי היא זכאית לסיווג "תעשייה", לא התבססה, איפוא, על קביעה שגם מבנה שמיועד להחסנה יש לסווג כמבנה "לתעשייה" - כפי שגורס ב"כ

המשיבה - אלא על התשתית העובדתית שנקבעה על ידי ביהמ"ש קמא, ולפיה המבנה של אשדוד בונדד לא שימש רק להחסנה אלא גם לפעילות תעשייתית: "בית המשפט המחוזי קבע כי אין עיסוקה של המשיבה עיסוק ייחודי של החסנה, וכי היא עוסקת בפעילות נרחבת בתחום המשלים ייצור תעשייתי. קביעות עובדתיות אלה הן המהוות בסיס גם להכרעתנו שלנו" (בסעיף 15 של פסק הדין).

לעומת זאת, העוררת דנן טוענת כי המבנה שבמחלוקת משמש רק להחסנה, וקיבלנו את טענתה זו.

די בשוני שבין התשתית העובדתית בעניין בונדד, לעומת ענייננו, כדי להביא למסקנה כי אין מדובר בהלכה כללית של ביהמ"ש העליון, ולפיה "תעשייה" כוללת "החסנה", כפי שעולה מטיעונו של ב"כ המשיבה.

נקודות מחלוקת נוספות בעניין בונדד נסבו על דיני הארנונה, ובין היתר על הטענה כי שינוי הסיווג של הנכס לצורך ארנונה מנוגד ל"עיקרון ההקפאה" שבחוק ההסדרים.

ב"כ העוררת מציין עוד, בסיכומי התשובה שלו, כי כשמדובר בארנונה כללית, יהיה החיוב תמיד לפי שטח הנכס, ולא לפי נפחו.

על כל פנים, מערכת הדינים שנוגעת לארנונה - שהיא אשר נדונה בעניין בונדד - אינה רלבנטית לענייננו.

בפסק הדין נאמרו גם דברים כלליים בעניין הפרשנות התכליתית של חקיקת מס. כב' השופטת ארבל מציינת כי בין התכליות הכלליות של חקיקת המס ניתן למנות הבטחת הכנסה לרשות הציבורית, מטרות בעלות אופי חברתי ותועלת לציבור, מאבק בתופעות שליליות. מתקיימות לגבי חקיקת מס אף מספר חזקות: כי היא מבקשת להשיג תוצאות צודקות והגיוניות; למנוע השתמטות מהמס או עקיפתו; שואפת להרמוניה נורמטיבית.

"תכליות אלה עשויות לסתור זו את זו: במקום שכפות המאזניים מאויינות, יש ליתן משקל לחזקה, לפיה אין להטיל מס אלא על פי תכלית ברורה. ביסודה של חזקה זו מונחת התפיסה, כי חזקה היא, כי החוק אינו מבקש לפגוע בזכויות היסוד של האדם. אין פוגעים בזכויות יסוד אלא על יסוד תכלית ברורה ומוצקה. מכאן התפיסה, כי במקום שמאזניה של תכלית המס מאויינות, יתפרש חוק מס באופן המקל עם מי שאמור לשאת במס" (בסעיף 12 של פסק הדין).

פס"ד בונדד אינו מהווה, איפוא, אסמכתא לעמדת המשיבה, כי יש לפרש "החסנה" כנכללת ב"תעשייה", לעניין חוק העזר ביוב; הן בשל היותו מבוסס על הממצא העובדתי,

כי הנכס של חב' אשדוד בונדד שימש גם לפעילות נרחבת בתחום התעשייתי, והן לנוכח הדברים שצוטטו לעיל בעניין הפרשנות התכליתית של חקיקת מס.

25. לסיכום: ב"כ המשיבה לא שכנע אותנו כי הפרשנות התכליתית מחייבת "לשאוב" אל תוך חוק העזר ביוב הגדרה של "נכס לתעשייה", שאינה מצוייה בו; או כי יש להחיל בענייננו את סעיף 1.42.0 (א) לתוספת השלישית לתקנות התכנון והבנייה, חלף הסיווגים שנקבעו בחוק העזר ביוב, ולמרות שחוק העזר ביוב הוא הדין המיוחד שמסדיר את היטל הביוב.

משקיבלנו את טענתה העובדתית של העוררת, כי המבנה שבמחלוקת משמש להחסנה, ואינו משמש לייצור תעשייתי, אנו מקבלים את עמדתה כי הסיווג המתאים למבנה זה הוא: "נכס שאינו משמש למגורים", על פי פיסקה (ב) שבסעיף 2 (2) לחוק העזר ביוב.

הפועל היוצא: החיוב בהיטל הביוב, לגבי המבנה שבמחלוקת, צריך להיות על פי שטח ולא על פי נפח.

על כן על המשיבה להשיב לעוררת את הפרש הסכום שנובע מהחישוב לפי נפח, במקום לפי שטח, לגבי השטח שנועד להחסנה.

סכום היטל הביוב שבו חייבת העוררת

26. ב"כ העוררת ערך, בסעיפים 48 ואילך של סיכומיו, את חישוב סכום ההיטל, אם תתקבל טענת העוררת לגבי החישוב לפי שטח, במקום לפי נפח, לגבי המבנה להחסנה.

ב"כ המשיבה טען כי חישובים אלה לא הוגשו כחוות דעת מומחה, ועל כן אין לקבלם. אנו דוחים טענה זו: השטחים לחישוב אינם שנויים במחלוקת, ולא הועלתה כל טענה בעניין זה. ב"כ העוררת ביקש לקבל את המידות של השטחים הללו כפי שנקבעו בחוות דעת מומחה של מר דורון ברגמן, שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש לצורך ביצוע פסה"ד המחוזי (חוות הדעת צורפה כנספח י"א לסיכומי ב"כ העוררת).

נכון שחוות הדעת האמורה לא הוגשה בהליך שלפנינו, אולם ב"כ העוררת ביקש לסמוך עליה רק את החישוב המדוייק של השטחים לחיוב (הבסיס לחישוב הוא הבקשה להיתר הבנייה שאושרה, ואשר לגביה אין מחלוקת).

ב"כ המשיבה לא העלה כל טענה לגופה של בקשה ספציפית זו ולא העלה כל טענה כנגד חישוב מידות השטחים בחוות דעת המומחה, אלא הסתפק בטענה הכללית כי בהעדר חוות דעת מומחה לגבי חישוב ההיטל, אין לקבל את החישובים שערך ב"כ העוררת.

אנו מקבלים את בקשת ב"כ העוררת לאמץ את מידות השטחים לחיוב, בהתאם לחוות דעת המומחה.

למותר לומר כי תעריפי היטל הביוב אינם שנויים במחלוקת.

לפיכך כל שנותר הוא לבצע חישוב אריתמטי פשוט, ולשם כך אין צורך בחוות דעת מומחה. כאמור, ב"כ המשיבה לא העלה כל טענה, לגוף העניין, לגבי החישובים שפירט ב"כ העוררת.

27. כפי שצויין, אין עומדת עוד מחלוקת, כי את המבנה הקטן יותר (הפרוייקט השני שנזכר בסעיף 1 לעיל) יש לסווג כמבנה המשמש לתעשייה ולחייב בגינו לפי נפח.

מדובר בשטח בן 2038 מ"ר, שגובהו 3.5 מטרים. לפיכך הנפח הוא 7,133 מע"ק. תעריף היטל הביוב למע"ק, על פי דרישת התשלום מיום 3.4.01 (נספח ג' לכתב הערר) הוא

14.70 ₪. סכום ההיטל עבור מבנה התעשייה הוא, איפוא, 104,855.1 ₪, נכון ליום 3.4.01.

שטח המבנה להחסנה הוא 11,919 מ"ר, ותעריף היטל הביוב למ"ר, נכון ליום 3.4.01, הוא 44.4 ש"ח. בהתאם לכך, סכום ההיטל עבור המבנה להחסנה הוא 529,203.6 ₪, נכון למועד האמור.

סך-כל סכום ההיטל לחיוב הוא, איפוא: 634,058.7 ₪, נכון ליום 3.4.01.

סכום היטל הביוב, שהעוררת שילמה על פי דרישת התשלום מושא הערר, הוא 1,071,438.9 ₪. על כן הפרש הסכום, שעל המשיבה להשיב לעוררת, הוא: 437,380 ₪.

28. אנו מקבלים, איפוא, את הערר בחלקו ומחייבים את המשיבה לשלם לעוררת 437,380 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.4.01 ועד לתשלום בפועל. עוד תשלם המשיבה לעוררת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

29. המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ד' ב אדר ב, תשס"ח (11 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

יעל קלוגמן, שופטת, יו"ר וועדת הערר מר בועז תענך, חבר וועדת הערר, עו"ד עמוס פרג'ון, חבר וועדת הערר


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן