לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' אברהם) מיום 10.8.05, בו התקבל באופן חלקי ערעורה של המשיבה על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טבריה, בעניין סיווגו לצרכי ארנונה של מחסן המשמש חנות סופרמרקט המנוהלת על ידי המשיבה. החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור בהתאם.

1. המשיבה מנהלת חנות סופרמרקט בעיר טבריה. הנכס בו מחזיקה המשיבה מורכב ממבנה שלצידו שטחים נוספים המשמשים כחניה לבאי החנות, חצר ודרכי גישה, פריקה וטעינה. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים עסק בסיווגם לצרכי ארנונה של חלקים שונים של הנכס, אולם בקשת רשות הערעור שלפנינו נוגעת רק לאחת מהסוגיות שנדונו בבית המשפט לעניינים מינהליים, והיא סיווגו של המחסן המשמש את הסופרמרקט. המחסן נשוא המחלוקת מהווה שטח מוגדר בתוך מבנה החנות. בחיובי הארנונה של המשיבה לשנים 2003 ו-2004 חויב כל מבנה החנות, ובכלל זה המחסן, בתעריף הקבוע בצו הארנונה ל"רשתות שיווק". טענת המשיבה הייתה כי את שטח המחסן יש לסווג, לצרכי ארנונה, כ"מחסן לכל שימוש" או כ"מחסנים", בהתאם להגדרת סיווגים אלה בצו הארנונה. ועדת הערר לענייני ארנונה דחתה את טענתה של המשיבה וקבעה כי על אף שלמחסן מוקצה שימוש שונה מהשימוש העיקרי בנכס, אין מדובר במבנה רב תכליתי בעל שימושים שונים ומגוונים, ולכן אין לסווג את המחסן בסיווג שונה מזה של יתר שטחי החנות. ערעור שהגישה המשיבה בעניין זה לבית המשפט לעניינים מינהליים התקבל (יצוין, כי טענות אחרות של המשיבה בערעור שהגישה נדחו ואינן עומדות עוד לדיון לפנינו). בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי יש לסווג את השטח המשמש כמחסן בחנות הסופרמרקט של המשיבה תחת הסיווג של "מחסנים" בסעיף 11.1 לצו הארנונה של עיריית טבריה. בית המשפט פירש את צו הארנונה וקבע כי כוונתו של מתקין הצו הייתה להפריד שטח המשמש כמחסן משאר הנכס הנישום, אם הוא משרת את העסק שבשימוש העיקרי ובלבד שהוא עומד בתנאים מסוימים הקבועים בצו. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנאים הנדרשים לסיווג מחסנה של המשיבה כ"מחסן" לצרכי ארנונה התקיימו במקרה דנן, ועל כן קיבל את הערעור שהגישה המשיבה על החלטה ועדת הערר בעניין זה.

2. בבקשת רשות הערעור שבפנינו טוען המבקש כי בית המשפט לעניינים מינהליים שגה כאשר קבע כי יש לסווג את המחסן בסופרמרקט של המשיבה תחת הסיווג של "מחסנים". המבקש טוען כי מבנה הסופרמרקט אינו מהווה מתקן רב תכליתי אלא מבנה הומוגני מעיקרו, כאשר השימוש במחסן הכרחי למהות המבנה ולמימוש תכליתו. בהקשר זה טוען המבקש, כי בית המשפט קמא התעלם מההלכה הפסוקה, לפיה אין לפצל נכס המקיים מהות אחת לנתחים טפלים ושוליים ביחס למטרה העיקרית ולמהותו של הנכס. עוד טוען המבקש, כי המחסן שבמחלוקת אינו עומד בתנאים הקבועים לסיווג כ"מחסן" בצו הארנונה, משום שלא אושר כמחסן בהיתר הבניה או בהיתר אחר כלשהו. המבקש מוסיף וטוען כי אין די בכך שלמחסן יוחד שטח נפרד בתוך מבנה החנות כדי להביא לסיווגו בסיווג שונה משאר המבנה.

3. המשיבה טוענת כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בית משפט זה אינו צריך להידרש במקרה דנן לסוגית פיצול הנכס לצרכי חיוב בארנונה בהתאם לשימושים השונים בו, שכבר נדונה בעבר ונקבעו קריטריונים ברורים להכריע בה. לטענת המשיבה יש לפצל את סיווג החלקים השונים בנכס בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בכל חלק. המשיבה מציינת עוד, כי יש אמנם גבול שמעבר לו לא ניתן לפצל את הנכס ליחידות שומה נוספות, אולם במקרה דנן מדובר במחסן גדול ונפרד המהווה נכס בפני עצמו, שאין מניעה לקבוע לו יחידת שומה נפרדת. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מתקיימים לגביה התנאים לסיווג כ"מחסן" הקבועים בצו הארנונה של עיריית טבריה, שכן המחסן אושר במסגרת היתר רישוי העסקים שקיבלה. מכל מקום טוענת המשיבה, כי גם אם התנאים לסיווג מחסן הסופרמרקט כ"מחסן" לפי צו הארנונה אינם מתקיימים בענייננו, הרי יש לסווגו תחת הסיווג של "מחסן לכל שימוש", שהוא הסיווג השיורי הרלוונטי בצו הארנונה.

4. צווי הארנונה של עיריית טבריה לשנים 2003 ו-2004 מתייחסים לסיווג המחסנים בעיר בהאי לישנא:

"11.1 הגדרת מחסנים

מחסנים שנתקיימו בהם הסעיפים 11.1.1 ו-11.1.2 ו-11.1.3 כמפורט:

11.1.1 מחסנים בסעיף זה – חלק ממבנה אשר אושר כמחסן או כמרתף בהיתר הבניה או בהיתר אחר, וחלק ממבנה אחר ואינו משמש למכירה במקום ואיננו צמוד לעסק.

11.1.2 מקום שהלקוחות אינם מבקרים בו ושימושו לצורך אחסנה בלבד.

11.1.3 המחסן משמש את העסק למטרת אחסנה.

11.1.4 סוכנות או עסק שהמבנה היחידי שלו הינו מחסן יחויב עפ"י האמור בסעיפים 9-10 שבצו הארנונה (תעריפים בתי מלאכה, בתי עסק).

11.2 תעריפים...

11.3 מחסן לכל שימוש

מחסן לכל שימוש שאינו מוגדר בסעיף – 11.1 ובתנאי שאינו משמש לאחסנה עבור סווגים המוגדרים כמסחר, תעשיה, מלאכה."

מלשון צווי הארנונה עולה כי על מנת שנכס מסוים יסווג כמחסן עליו לעמוד בתנאים המצטברים הקבועים בסעיפים 11.1.1, 11.1.2 ו-11.1.3 לצו הארנונה. בענייננו אין מחלוקת בין בעלי הדין כי סעיפים 11.1.2 ו-11.1.3 מתקיימים ביחס למחסנה של המשיבה. המחלוקת נסבה על שתי שאלות המצויות בשני מישורים שונים. השאלה האחת היא האם מתקיימים לגבי המחסן הנדון התנאים לסיווג כ"מחסן" הקבועים בסעיף 11.1.1 לצו הארנונה. השאלה האחרת היא האם בהתחשב במבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה ביחס לפיצול הסיווג של נכס לצרכי ארנונה, ניתן לסווג את המחסן האמור בסיווג נפרד מסיווגו של כל מבנה הסופרמרקט שבתוכו הוא נמצא. יצוין כבר עתה, כי בכל מקרה אין לסווג את המחסן על-פי ההגדרה השיורית של "מחסן לכל שימוש" בסעיף 11.3 לצו הארנונה, שכן בהיות המחסן מחסן של סופרמרקט אין הוא עומד בתנאי הקבוע בסיפא של 11.3 הנ"ל, משום שהוא משמש לאחסנה עבור סיווג המוגדר כמסחר.

5. בחינה של הוראות צו הארנונה מעלה כי יש לקבל את טענת המבקש כי המחסן של המשיבה אינו עומד בתנאי הקבוע בסעיף 11.1.1 לצו הארנונה. הסעיף האמור מתייחס לשני מצבים שונים בנוגע למיקום המחסן - הרישא של הסעיף עוסק במחסן שהוא חלק ממבנה, כאשר ברי כי הכוונה היא למבנה שבו מצוי העסק שלו הוא משמש כמחסן; ואילו הסיפא עוסקת במצב שבו המחסן נמצא במבנה אחר ואינו צמוד לעסק. אין חולק כי התנאי הרלוונטי לענייננו הוא זה הקבוע ברישא של סעיף 11.1.1 לצו הארנונה, שכן המחסן הנדון הוא חלק מן המבנה של חנות הסופרמרקט של המשיבה. בנסיבות אלה על מנת שמחסן מסוים ייכנס תחת הסיווג של "מחסנים" בצו הארנונה עליו להיות מאושר כמחסן או כמרתף בהיתר הבנייה או בהיתר אחר. המשיבה לא טענה בפני ועדת הערר או בפני בית המשפט לעניינים מינהליים כי היתר הבנייה שניתן למבנה הסופרמרקט מתייחס באופן פרטני למחסן. אף בפנינו המשיבה אינה טוענת מפורשות כי המחסן שנמצא במבנה הסופרמרקט מאושר על-פי היתר הבנייה. כל שנטען על ידי המשיבה בהקשר זה הוא שעסקינן בטענה עובדתית, שהיה על המבקש להעלותה בשלב הערר, ושהתשריטים שהוגשו על ידה לצורך קבלת היתר הבניה ורישיון העסק מצויים בידי המבקש. טענה נוספת של המשיבה היא כי סעיף 11.1.1 לצו הארנונה מתייחס גם למצב שבו המחסן מאושר על-פי "היתר אחר", שאיננו היתר בניה. המשיבה טוענת כי היא מקיימת דרישה זו, שכן ניתן לה רישיון עסק המותנה בכך שבתחומי העסק ישנו שטח אחסון. דין טענותיה של המשיבה בעניין תחולת סעיף 11.1.1 לצו הארנונה לגביה להידחות. המשיבה היא שהשיגה על חיוב הארנונה שהוצא לה והיא זו שטענה כי יש לסווג את שטח המחסן, בו היא מחזיקה, בסיווג שונה מזה שבו סווג על ידי המבקש. לפיכך, הנטל היה על המשיבה להראות כי מתקיימים לגביה התנאים לסיווג כמחסן על-פי סעיף 11.1.1 לצו הארנונה, היינו להביא ראיות לכך שהמחסן מאושר על פי היתר הבניה שהוצא למבנה הסופרמרקט או על-פי היתר אחר כלשהו. דא עקא, המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הביאה כל ביסוס לטענתה כי תנאי סעיף 11.1.1 לצו הארנונה מתקיימים בעניינה. באשר להיתר הבניה אף המשיבה עצמה, כאמור לעיל, אינה טוענת בבירור כי היתר הבניה שניתן לה מתייחס למחסן, אלא היא מנסה להטיל את הנטל לעניין זה על המבקש. משמצאנו כי הנטל האמור מוטל על המשיבה, אין מנוס מן המסקנה כי היא אינה עומדת בדרישה כי המחסן יהיה מאושר על-פי היתר בניה. המשיבה אף אינה עומדת בתנאי כי המחסן יהיה מאושר על-פי "היתר אחר". משמעות הדרישה המופיעה בצו הארנונה לאישור המחסן (או המרתף) על-פי היתר היא כי על אותו היתר להתייחס באופן פרטני למחסן. עצם העובדה כי ניתן למשיבה רישיון עסק, אף בהנחה כי תנאי לכך הוא שיהיה בעסק שטח אחסנה, אין בה כדי למלא דרישות סעיף 11.1.1 לצו הארנונה. זאת, משום שהמשיבה לא הביאה כל ראיה לכך שרישיון העסק שניתן לה מתייחס באופן קונקרטי למחסן נשוא המחלוקת בענייננו. יש לציין בהקשר זה, כי בניגוד לטענות המשיבה העלה המבקש בפני ועדת הערר את הטענה כי מחסנה של המשיבה אינו עומד בתנאים הקבועים בצו הארנונה לסיווג כ"מחסן". עוד יצוין, כי על פני הדברים נראה שתכלית הדרישה כי המחסן יאושר על-פי היתר הבניה או על-פי היתר אחר היא לקבוע רף מינימאלי כלשהו, שיהיה אובייקטיבי במידת האפשר, להכרה במחסן כיחידת שומה נפרדת לצרכי ארנונה. קביעת רף מינימאלי מעין זה מאפשרת לרשות המקומית להכיר בסיווג של חלק מנכס שיהיה שונהמהסיווג העיקרי, כאשר אותו חלק משרת ייעוד מוגדר ונפרד; וזאת מבלי לדרוש מהרשות המקומית לעקוב אחר השימושים שנעשים בחלקים שונים של נכס הומוגני בעיקרו - דרישה שבמקרים רבים אינה מעשית (ראו, ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם) (להלן: עניין אחוזת ראשונים), פיסקה 8 לפסק הדין). תכלית זו אף עולה בקנה אחד עם המבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה, כפי שיוסבר בהמשך, בכל הנוגע לפיצול הסיווג של נכס לצרכי ארנונה. המסקנה העולה מן המקובץ היא כי מחסן הסופרמרקט של המשיבה אינו עונה על התנאים הקבועים בצו הארנונה לכניסה תחת הסיווג של "מחסנים", ועל כן לא היה מקום להתערב בהחלטת המבקש לסווגו בסיווג של "רשתות שיווק", שחל על כל מבנה הסופרמרקט.

6. סיווג המחסן בחנות הסופרמרקט של המשיבה תחת הסיווג של "רשתות שיווק" ולא בסיווג נפרד של "מחסנים" מתיישב גם עם פסיקתו של בית משפט זה בעניין פיצול הסיווג של נכס לצרכי ארנונה. בפסיקתנו נקבע בעבר הכלל כי במתקן רב תכליתי, שניתן להפריד בין חלקיו השונים, ייעשה סיווג הנכס לצרכי ארנונה לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד (ראו, בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 816). בפסיקה מאוחרת יותר אימץ בית משפט זה את המבחנים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט המחוזיים להכרעה בשאלה מתי תסווגנה יחידות שטח סמוכות תחת סיווגים נפרדים ומתי תסווגנה תחת סיווג אחד, על אף שבכל יחידת שטח מתנהלת פעילות אחרת. לעניין זה אומצו שני מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה. המבחן האחד הוא בחינת קיומה של זיקה בין היחידות השונות, שאם היא קיימת אז יש לראות במתקן הרב התכליתי נכס אחד לצרכי סיווג הארנונה. המבחן האחר שאומץ הוא האם השימוש בחלק ספציפי של הנכס הכרחי למהות הארגון העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו (ראו: עניין אחוזת ראשונים, פיסקה 9 לפסק הדין; בר"ם 1715/05 מגנזי נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (לא פורסם)). במקרה דנן שני המבחנים שצוינו תומכים במסקנה כי יש לסווג את מחסן הסופרמרקט של המשיבה תחת הסיווג של "רשתות שיווק" החל על מבנה הסופרמרקט ולא תחת הסיווג הנפרד של "מחסנים". בין המחסן לבין שאר חלקי הסופרמרקט קיימת זיקה משמעותית. המחסן מטבעו משרת את הסופרמרקט וקיומו הוא הכרחי למימוש תכליתו של הסופרמרקט. מכל מקום, קשה לראות במבנה הסופרמרקט, שהוא מבנה הומוגני בעיקרו המשרת תכלית מרכזית אחת, מתקן "רב תכליתי" (השוו לעניין סיווג מחסן המשמש חלק ממבנה מגורים, עע"ם 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות (טרם פורסם), פיסקה 17 לפסק הדין).

7. לפיכך, המסקנה אליה הגענו היא כי סיווג מחסן הסופרמרקט של המשיבה תחת הסיווג של "רשתות שיווק" ולא תחת הסיווג של "מחסנים" עולה בקנה אחד הן עם צו הארנונה של עיריית טבריה והן עם פסיקתו של בית משפט זה. אשר על כן הערעור מתקבל, כך שהתוצאה היא שאין מקום להתערב בסיווג שקבע המבקש למחסן הסופרמרקט של המשיבה. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין לטובת המבקש בסך של 20,000 ש"ח.

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש.

ניתן היום, כ"ג בחשון התשס"ז (14.11.2006).