עניינה של המחלוקת נושא העתירה הוא בסיווג חדרים במשרדי המערערת, המשמשים למחלקת "קריאייטיב" במשרד.

בקצרה יצוין כבר עתה, כי תפקידה של מחלקה זו במשרדי הפרסום של המערערת, הוא לפתח רעיונות שונים לפרסומות. עובדי המחלקה מפיקים בסופו של תהליך העבודה שלהם תשדיר או מוצר גראפי, המודפס, ומובא לאישורו של הלקוח – לצורך הדפסתו וייצורו בייצור המוני בבית הדפוס.

2. המערערת טענה כי יש לסווג את החדרים במחלקה זו בסיווג של "תעשייה ומלאכה", בעוד שהמשיב טען כי במחלקה מתבצעת פעילות שאינה חורגת מפעילות של מתן שירות, ובוודאי שאינה באה בגדר פעילות ייצורית. לכן יש לסווג את החלק הזה במשרד הפרסום בהתאם לסיווג של כל הנכס, היינו כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", שכן מהות הפעילות של המערערת הוא במתן שירותי פרסום.

ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית אביב קבלה, בהחלטתה מיום 30.8.07, את עמדת המשיב.

טענות המערערת

3. המערערת העלתה מספר טענות כנגד החלטתה של ועדת הערר.

ראשית, הפנתה המערערת לפסה"ד בעמ"נ 183/84 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב יפו נ. דרורי שלומי ארועטי משרד פרסום בע"מ (מיום 14.8.05, כב' השופטת קובו, להלן: "פס"ד דרורי שלומי"). המערערת טענה כי פס"ד דרורי שלומי לא בוטל במסגרת הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון, ולכן הלכה זו עומדת בעינה. פסקי דין מאוחרים של בית המשפט המחוזי קבעו כי פסק דינו של בית המשפט העליון לא השפיע על הלכת דרורי שלומי. הלכת פסק דין דרורי שלומי יושמה – כך נטען – על ידי ועדות ערר רבות נוספות, ואף ועדת הערר דנן היתה צריכה לכבדה וליישמה.

4. המערערת טענה כי מחומר הראיות עולה שיש במשרדה שלושה חדרים לעיצוב, שניים לעיבוד תמונות והכנה לקדם דפוס, וחדר ובו מדפסת צבעונית שייעודה הדפסת דוגמאות.

לטענתה, המבחנים לסיווג של "מלאכה", גמישים וקלים מאלה של "תעשייה", ודי בפעילות של עשיית פעולות בחומר - כדי שבית מלאכה יסווג ככזה. על פי הטענה, יישמה ועדת הערר בפועל מבחנים מחמירים של "תעשייה".

5. המערערת התייחסה למבחנים שונים שנקבעו בפסיקה ביחס לסיווג של תעשייה ומלאכה. לגישתה, יישום המבחנים הללו מביא למסקנה לפיה מחלקת ה"קריאייטיב", עוסקת במלאכה:

מבחן יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר – לטענת המערערת, תהליך הייצור משלב אב טיפוס, דגמי ביניים, ומוצר סופי המשווק בייצור המוני. לטענתה, יש להביא לענין זה בחשבון את התפתחות הטכנולוגיה.

במחלקת הקריאייטיב יש תהליך ייצור, וחלק מהמוצרים עונים להגדרה של יצירת יש מוחשי חדש. חלק מהפעילות מבוצע באמצעות מחשבים לעיבוד תוכנות, אך אין בשיטות הייצור כדי לשנות את אופיו של התהליך.

המבחן הכלכלי או השבחת הנכס – המערערת טוענת כי מבחן זה הוא המשכו של המבחן הקודם. על פי הטענה, אין צורך להתייחס ליצירת הרעיון, אלא לפעולה ספציפית טכנית של הוצאה לפועל של רעיון.

מבחן ההנגדה – יש לבחון האם הפעילות מנוגדת לפעילות של מתן שירותים? המערערת טענה כי ספק אם יש למבחן זה תחולה בדיני ארנונה, ועל כל פנים צריך לבחון את הפעילות במחלקת הקריאייטיב בלבד – ולא בכל משרד הפרסום.

מבחן השימוש למוצר – לטענת המערערת, אף שהתועלת במוצר היא רק ללקוחות המערערת, הרי בפסק הדין דרורי שלומי, בית המשפט לא ראה בכך בעיה. לטענת המערערת, מבחן השימוש הוא רק ל"תעשייה".

מבחן הגרביטציה – לטענת המערערת, לצורך יישום מבחן זה, יש לזהות את יחידת השומה – שהיא מחלקת הקריאייטיב עצמה. המערערת טענה כי גם המשיב מתעקש על פיצול למספר יחידות משנה, כאשר יש בכך כדי להגדיל את הארנונה.

6. המערערת התייחסה לתכלית של הסיווג של מלאכה ותעשייה, וטענה כי התכלית לפיה מדובר בפעילות המצריכה שטח גדול ונותנת תעסוקה לעובדים רבים, היא תכלית אנכרוניסטית, שאיננה מתאימה להתקדמות הטכנולוגית הקיימת.

טענות המשיב

7. מנגד, טען המשיב כי ועדת הערר קבעה כי מרכז הגרביטציה של הפעילות במחלקת הקריאייטיב דנן הוא שירותים, ולא פעילות ייצורית. הוועדה הבחינה בין יצירת רעיון פרסומי לשיווק, שהוא פעילות של יצירה רוחנית, לבין פעילות ייצורית. כן צוין כי הנכס של המערערת איננו מתקן רב תכליתי, המחייב הפרדת השימוש בכל חלק מהמתקנים בו.

גם המשיב הפנה למבחנים השונים שהוחלו בפסיקה, וטען כי יישומם מוביל למסקנה כי הפעילות במשרד דנן איננה פעילות ייצורית:

8. מבחן "יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר" – נטען כי למעט חיתוך והדבקה, לא הוכח כי מדובר בייצור, אלא מדובר בפעילות הדומה לזו של אדריכל, מהנדס או עו"ד, המשלבים בפעולתם רעיון ויצירה מחשבתית עם פעולות טכניות. יצירה מחשבתית היא לא "מלאכה ותעשייה".

מבחן היקף השימוש של המוצר – לא מדובר במוצר סטנדרטי המיוצר בייצור המוני. מרגע שהמוצר מאושר על ידי הלקוח, הוא מיוצר בייצור המוני – אולם ייצור זה הוא בבית דפוס, ולא אצל המערערת.

המבחן הכלכלי – מי שמוציא לפועל את הרעיונות של המערערת הוא בית הדפוס.

מבחן ההנגדה – הפעילות המחלקת הקריאייטיב נוטה לשירותים והיא אינה ייצורית. מדובר בגיבוש רעיון, והוצאתו מהכוח אל הפועל.

המשיב הוסיף וטען, כי הרציונל של מפעלי תעשיה התורמים לכלכלת המדינה, והצורך בשטחים גדולים להעמדת מכונות ייצור – לא מתקיים בפעילות המתבצעת במחלקה דנן.

באשר לטענות ההפליה, נטען כי טענה זו אינה בסמכות מנהל הארנונה, שסמכותו היא רק במסגרת ס' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו -1976. לכן, טענות אלה לא היו בסמכותה של ועדת הערר, והן אינן בסמכות בימ"ש זה. עוד נטען כי משנת 2006 ואילך, המשיב אינו עורך עוד הסכמי פשרה עם משרדי פרסום בעיר, בכל הנוגע לסיווג מחלקות קריאייטיב.

המשיב טען כי בית המשפט נדרש להתערב בהחלטות של ועדת ערר רק אם החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות – וזה אינו המקרה כאן.

פסק דיו דרורי שלומי ומשמעותו

10. המחלוקת לגבי סיווגן של מחלקות "קריאייטיב" במשרדי פרסום, היא מחלוקת שנבחנה על ידי ועדות ערר ובית משפט במספר מקרים בעבר.

בענייננו, הפנו שני הצדדים לפסה"ד דרורי שלומי.

באותו ענין קבלה ועדת הערר את עמדת משרד הפרסום, לפיה יש לסווג את מחלקת הקריאייטיב במשרד בסיווג של "תעשייה ומלאכה". מנהל הארנונה הגיש את הערעור, שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי המקרה הוא מקרה גבולי – כפי שגם קבעה ועדת הערר. אולם, כך נקבע, קביעתה של ועדת הערר ביחס לסיווג איננה מופרכת, והיא מצויה במסגרת האפשרויות הסבירות – ולכן בית המשפט לא יתערב בה.

11. על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי, הוגש על ידי מנהל הארנונה ערעור לבית המשפט העליון. הצדדים הגיעו להסכם פשרה במסגרת הערעור, שבית המשפט העליון נתן לו תוקף של פסק דין (בר"ם 10884/05 מיום 30.5.06). בהסכם הפשרה נקבע כי השטח נושא הערעור יסווג בין השנים 2001-2005 בסיווג "מלאכה ותעשייה", ולא "עסקים", כאשר משנת 2006 ואילך יעמדו לכל צד זכויותיו וטענותיו בשאלת הסיווג.

12. לכן, אינני סבורה כי פסק הדין בענין דרורי שלומי מונע מהמשיב לטעון כי הסיוג הנכון של הנכס איננו מלאכה ותעשייה. המשיב היה זכאי – לאור הסכם הפשרה הנ"ל להעלות את טענותיו בשאלת הסיווג. הוא היה זכאי – כעולה מהסכם הפשרה שלעיל, לבחור – משנת 2006 ואילך, האם להכיר במחלקות קריאייטיב שונות במשרדי פרסום, כנכסים שמתקיימת בהם פעילות של מלאכה ותעשייה. ועדת הערר היתה מוסמכת, לכן, לקבל טענות אלה. פרשנות אחרת היתה מרוקנת את הסכם הפשרה מתוכן.

13. יוער בהקשר זה, כי חרף קווי דמיון שקיימים אולי בין הפעילות במחלקות קריאייטיב שונות במשרדי פרסום שונים, הרי שאין הכרח לקבוע כי בכול משרדי הפרסום מתבצעת בדיוק אותה פעילות, ויש לבחון, לכן, כל מקרה בהתאם למכלול נסיבות שהוכחו ביחס לפעילות המתבצעת באותה מחלקה (ר' בהקשר זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רובינשטיין) מנהל הארנונה של עיריית תל אביב יפו נ. אל רון בע"מ, עמ"נ 255/06, והאבחון לפרשת דרורי שלומי).

14. זאת ועוד, לגרסת המשיב, משנת 2006 ואילך, ובהתאם לעמדתו ביחס לסיווג מחלקות קריאייטיב במשרדי פרסום, הוא אינו עורך עוד הסכמי פשרה עם משרדי פרסום בעיר, בכל הנוגע לסיווג מחלקות קריאייטיב. לכן, אני סבורה כי לא הוכחה טענת האפליה. המשיב נהג כדין כאשר בתום תקופת הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון בענין דרורי שלומי, הוא חדל להגיע להסכמי פשרה ביחס למחלקות קריאייטיב, וחזר לעמוד על עמדתו לפיה מחלקות כאלה צריכות להיות מסווגות בסיווג של "בניינים שאינם משמשים למגורים". ככל שהמשיב נהג באופן עקבי בעמדה זו משנת 2006 ואילך (ולא הוכח אחרת), הרי שהוא לא הפלה את המערערת לרעה לעומת משרדי פרסום אחרים.

לכן, אין צורך להכריע בשאלת סמכותה של הוועדה להתייחס לשאלת האפליה.

סיווג מחלקת הקריאייטיב במשרד המערערת

15. השאלה העיקרית שיש להכריע בה במסגרת הערעור הנוכחי, היא האם יש מקום לכך שבית המשפט יתערב בהחלטתה של ועדת הערר, נושא הערעור דנן, ביחס לסיווג מחלקת הקריאייטיב במשרד המערערת.

כדי לבחון שאלה זו, יש לבחון קודם כל את הרקע העובדתי ביחס לפעילות המתבצעת במחלקת הקריאייטיב במשרד המערערת. יהיה מקום לבחון את הרקע לקביעת סיווג שונה ותעריף נמוך יותר ל"תעשייה ומלאכה", ולאחר מכן - ליישם את המבחנים הרלוונטיים על המערערת דנן, ולהכריע ביחס להחלטת ועדת הערר, לאור כללי המשפט המנהלי ביחס להתערבות בית המשפט בהחלטות כאלה.

הרקע העובדתי

16. כעולה מהחלטתה של ועדת הערר נושא הערעור דנן, ערך המשיב בקורת בנכס, בנוכחות מנהל התפעול של המערערת, מר צביקה וויט. מדו"ח הביקורת ניתן ללמוד, כך קבעה ועדת הערר כי:

"מחלקת הקריאייטיב מחולקת למספר חדרים. ב-4 חדרים יושבים עובדים, אשר תפקידם לפתח רעיונות שונים לפרסומות. בחדרים אלו יש שולחנות משרדיים ומחשבים. ב-3 חדרים יש סטודיו לגרפיקה ולעיצוב ויזואלי של הרעיונות. גם בחדרים אלו מצאנו שולחנות משרדיים ומחשבים. בחדר אחד בלבד (מסומן מס' 9 בשטח של 12.23 מ"ר), קיים שולחן חיתוך קטן, בו חותכים את הדוגמאות הסופיות ומדביקים אותם על לוחות, המכונות קאפות, לצורך הצגה ללקוחות. בחדר נוסף (מסומן מס' 10) עומדת מדפסת דפוס יקרה מסוג אייריס, המדפיסה דוגמא לקדם דפוס, ושני חדרים נוספים הינם חדרים של הכנה ושליחה למדפסת הנ"ל"

ועדת הערר קבעה בהחלטתה, כי דברים אלה שנרשמו בדו"ח הביקורת, אושרו גם בעדותו של מנהל התפעול של המערערת מר צביקה וויט. זהו אם כן הרקע העובדתי, שעליו הסתמכה ועדת הערר. בית המשפט לא יתערב במימצאים העובדתיים הללו, ופסק דין זה יסתמך לכן על הרקע העובדתי הזה.

17. יוער כי המערערת חלקה במסגרת ערעורה על מסקנות אלה, וטענה כי מחקירתו הנגדית של מנהל התפעול של המערערת עולות מסקנות שונות (ר' ס' 50 לערעור). אינני סבורה כי יש להתערב במסקנותיה העובדתיות של החלטתה של ועדת הערר, אולם אף לו היה מתקבל הרקע העובדתי לו טוענת המערערת, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי בפסק דין זה.

המבחן לסיווג של "תעשייה ומלאכה".

18. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הצדדים הפנו את בית המשפט למספר גדול של מבחנים, שהצדדים בקשו ליישם אותם על מחלקת הקריאייטיב דנן. כל צד בקש לשכנע את בית המשפט, כי יישומם של המבחנים מביא לתוצאה המבוקשת על ידיו.

19. אני סבורה כי הענין הראשון שיש להביא אותו בחשבון – לפני קביעת המבחנים הקונקרטיים שאותם יש ליישם (ואשר אינם מובילים למסקנה חד משמעית), הוא תכליתם של חוקי המס, אשר קבעו סיווג מיוחד לנכסים המשמשים ל"תעשייה ומלאכה".

לענין זה התייחסה גם ועדת הערר בהחלטתה נושא ערעור זה. הוועדה קבעה כי התכלית של החוקים האמורים היא "עידוד הפעילות היצרנית בתעשייה ובמלאכה. מתן תעריף מוזל לענף התעשייה והמלאכה נועד לעודד פעילות יצרנית המצריכה שטחים גדולים ונותנת תעסוקה לעובדים רבים".

21. אכן, כיום, ניתן בנסיבות מסוימות לבצע באמצעות מחשב, מספר קטן של עובדים, ושטח מצומצם, פעילות שבעבר נדרשו לצורך ביצועה מספר גדול של עובדים ושטח נרחב. השאלה היא האם בנסיבות כאלה, מוצדק עדיין לעודד פעילות כזו, מבחינת דיני הארנונה?

אני סבורה כי ההצדקה לתעריף המוזל איננה קיימת בהכרח מקום שמדובר בפעילות שלצורך ביצועה לא נדרשת כמות גדולה של עובדים, ולא נדרש שטח גדול. לכן, לדעתי, כאשר קיים ספק ביחס לאופי הפעילות, אין מקום לסווג בסיווג המוזל פעילות שלצורך ביצועה נדרש שטח קטן ומספר מצומצם של עובדים. העובדה שמדובר אולי בפעילות שבעבר היה צורך במשאבים אחרים לצורך ביצועה – איננה משנה את המסקנה הזו.

24. כפי שציינתי, החלת המבחנים השונים על הפעילות של המערערת, איננה מביאה למסקנה חד משמעית ונחרצת – בין היתר משום שאכן מדובר במקרה גבולי (כפי שקבעה גם ועדת הערר בהחלטתה, וכפי שקבע גם בית המשפט בענין דרורי שלומי).

יחד עם זאת, אציין כי המסקנה העולה לטעמי מהחלתם של רוב המבחנים היא כי התהליך המתבצע במחלקת הקריאייטיב במערערת איננו תהליך של ייצור תעשייתי, או של מלאכה.

25. כך, המבחן העיקרי אליו הפנתה המערערת הוא מבחן יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר, כאשר המערערת טענה כי תהליך הייצור משלב דגמי ביניים, שבסופם מיוצר אב הטיפוס (שמיוצר כאמור בייצור המוני – אך לא במשרדי המערערת, אלא בבית דפוס).

יוער כי ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי מבחן זה, חרף היותו "טוב ויעיל, איננו בן יחיד ואין הוא מבחן בלעדיו אין. מבחן חלופי הוא למשל טיבו של הליך הייצור, טיבן של המכונות במפעל, היקף פעילותו הכללית של תהליך הייצור, וכיוצא באלה" (ר' פס"ד רעיונות, וכן בג"ץ 441/86 מסדה בע"מ נ. פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד מ(4) 788, 796-797).

26. השאלה מתי הופכת הוצאה של רעיון מהכוח אל הפועל – לפעילות "יצרנית", איננה שאלה שהתשובה לה היא פשוטה או חד משמעית. ישנם בעלי מקצוע הרבים העוסקים בהוצאה מהכוח אל הפועל של רעיונות, כאשר אין חולק כי הפעילות שלהם איננה מסווגת כפעילות של תעשייה או מלאכה.

כך, עורכי דין מוציאים רעיונות מהכוח אל הפועל, לעיתים באמצעים ויזואליים כאלה ואחרים – ואין חולק כי במשרד עורכי דין לא מתבצעת בדרך כלל פעילות של תעשייה או מלאכה.

כך, גם ארכיטקטים מוציאים רעיונות מהכוח אל הפועל, אף זאת באמצעים ויזואליים כאלה ואחרים. גם הפעילות במשרדי ארכיטקטים איננה בדרך כלל פעילות של "תעשייה" או "מלאכה".

יוער בהקשר זה כי ב"כ המערערת טען כי לו היה הארכיטקט בונה את הבית שהוא הוגה – היה מדובר בפעילות ייצורית. אכן, בניית בית היא פעילות ייצורית. אולם, ההשוואה בענייננו איננה לבניית הבית אותו הגה הארכיטקט, אלא לכל היותר לבניית הדגם, או התשריט של הבית – המובא לאישורו של הלקוח. אם הלקוח מאשר את התשריט, מתבצעת במקום אחר הפעילות היצרנית של הבנייה. באופן דומה, אם הלקוח של משרד הפרסום מאשר את הרעיון המוצג לו – מתבצע במקום אחר תהליך ההפקה ההמוני של הפרסומת.

27. יודגש, כי הפעילות המתבצעת בכלל משרדי המערערת איננה פעילות יצרנית, אלא פעילות של מתן שירותים – ועל כך אין למעשה מחלוקת. המערערת נותנת שירותים של משרד פרסום ללקוחותיה. אולם, המערערת טענה כי יש לבחון באופן ספציפי את הפעילות המתבצעת במספר חדרים בתוך המשרדים שלה, חדרי מחלקת הקריאייטיב. במחלקה זו – כך נטען - מתבצעת פעילות שאותה יש לסווג באופן שונה, בשל אופי הפעילות המתבצעת בחדרים אלה – פעילות שהיא מטיבה יצרנית.

28. אני סבורה כי אין מקום למסקנה כזו – וודאי שאין מקום להתערב במסקנתה של ועדת הערר בהקשר זה, גם לאור אופייה של הפעילות במחלקת הקריאייטיב.

אם נבחן את מסקנות הוועדה ביחס לפעילות המתבצעת בחדרים השונים במחלקה, הרי שבחלק מהחדרים ישנם מחשבים, והפעילות בהם היא פעילות באמצעותם. רק בחדר אחד ישנה פעילות של חיתוך והדבקה של דוגמאות, ובחדר אחד אחר ישנה מדפסת המדפיסה את הדוגמא ל"קדם דפוס". אין די לטעמי בפעילות כזו בלבד, כדי להצדיק את המסקנה כי במחלקה הנדונה מתקיימת פעילות של תעשייה או של מלאכה.

כפי שהערתי לעיל, גם אם נקבל את גישת המערערת לענין חלוקת החדרים (ר' ס' 50 לערעור), המסקנה שלעיל לא תשתנה.

לכן גם אינני מוצאת לנכון להתייחס לטענות הצדדים ביחס לפיצול הנכס, וביחס למבחן הגרביטציה.

29. המערערת הפנתה גם למבחן הכלכלי של השבחת המוצר. גם מבחן זה איננו מוביל בהכרח לסיווג מחלקת הקריאייטיב באופן המבוקש על ידי המערערת. המערערת טוענת כי יש להתייחס לעובדה כי במחלקת הקריאייטיב, מתבצעת פעילות של הוצאה לפועל של רעיון. כפי שהובהר, אין די בכך כדי להפוך את הפעילות במחלקה זו, לפעילות של תעשייה או מלאכה. הפעילות במשרדי המערערת – במחלקת הקריאייטיב, אינה שונה באופן מהותי מפעילות במשרדי עורכי דין או ארכיטקטים, גם שם מוצא רעיון מהכוח אל הפועל. העובדה שמדובר בהמחשה ויזואלית של רעיונות, איננה הופכת את הפעילות מפעילות של שירותי פרסום, לפעילות של ייצור.

יצוין עוד, כי בפסק הדין "רעיונות", התייחס בית המשפט העליון להוצאה לאור של ירחון, שכללה פעולות של איסוף חומר ממקורות מידע שונים, מיונו, עימוד של החוברות, באמצעות מחשבים ומדפסות, צילום ופיתוח במכונות מתוחכמות, שינוי צורת הטקסט, עריכה באמצעות שולחנות אור, העתקות שמש, והכנה לדפוס. גם באותו ענין, השכפול ההמוני התבצע על ידי קבלן משנה. בית המשפט העליון קבע כי הפעילות באותו עניין איננה פעילות ייצורית, לאור אופי הפעילות ולאור מטרת החוק.

30. מבחנים נוספים שהועלו על ידי ב"כ הצדדים, מחזקים את המסקנה שלעיל. הצדדים התייחסו כאמור למבחן היקף השימוש של המוצר. מבחן זה מתייחס לשאלה האם מדובר במוצר סטנדרטי, המיוצר בייצור המוני, או במוצר המיועד רק ללקוח ספציפי. ב"כ המערערת ציין כי בפס"ד דרורי שלומי, בית המשפט לא שלל את הסיווג של מחלקת הקריאייטיב שם לתעשייה ומלאכה, למרות שהיה מדובר במוצר שיוצר רק לתועלת הלקוחות של המשרד.

אכן, יתכן מצב בו מיוצר מוצר שלא לשימוש המוני – ובכל זאת מקום הייצור יסווג בסיווג של "תעשייה ומלאכה" (כך ככל הנראה יהיה המצב ביחס לחייט המייצר חליפות לפי מידה). עם זאת, העובדה כי בענייננו מדובר בייצור של דגם בלבד, המובא לאישורו של הלקוח, ושרק לאחר מכן הוא מיוצר בייצור המוני, מחזקת את המסקנה כי הפעילות במשרד הפרסום איננה פעילות יצרנית.

היקף הביקורת השיפוטית

31. כידוע, הביקורת השיפוטית על החלטת רשות מנהלית, מתמצית בבחינת השאלה האם ההחלטה מצויה בתחום הסבירות (ר' פס"ד דרורי שלומי, והפסיקה שהובאה שם).

לכן קבע בית המשפט (כב' השופטת קובו) בפסה"ד בענין דרורי שלומי, כי:

"אף אם מקרה הסיווג דנן הוא מקרה גבולי הנמצא בקצה מתחם הסבירות, בית משפט זה אינו שם שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של ועדת הערר. כל שיש לבחון הינו האם החלטת הרשות.... הינה במסגרת ההחלטות הסבירות אותן יכולה היתה לקבל בנסיבות הענין, ואין נפקא מינא אם בית המשפט היה מגיע להחלטה שונה. האמור ביתר שאת נוכח היותה של ועדת הערר גוף מקצועי, מעין שיפוטי, אשר מעבר לתפקידה בקביעת העובדות, קובעת היא אף קביעות משפטיות ומגיעה למסקנות על סמך האמור".

32. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי החלטתה של ועדת הערר במקרה דנן, היתה בתוך מתחם הסבירות, ואין הצדקה כי בית המשפט יתערב בה.

לכן, הערעור נדחה.

המערערת תשא בהוצאותיו של המשיב ובשכר טרחת עורכי דינו בסך 15,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום 17.3.08 בהעדר הצדדים.

רות רונן, שופטת