עמוד 21
גיליון מס' 6 מרס-אפריל 2000
|
לחתולים יש פטור מארנונה (ב) מאת דליה ישעיה לפני שאספר על פגישתי של אחה"צ עם בעלת הדירה ופרקליטה אספר את אשר עבר בי ועלי בשעות הביניים. הדרך מרחוב ביאליק לשדרות הילד הייתה מלאת רשמים. רגלי הובילו אותי כיודעות את דרכי וראשי מבולבל ומסוחרר. משפטו האחרון של הפרקליט עדיין הדהד באוזני, "פה זה לא אמריקה, פה זה ישראל" לא אמריקה, ישראל י ש ר א ל. וכל זה בליווי ארומה, ריח ניחוח, ריח של ארץ ישראל. בלי שום שליטה, קול פולט מגרוני "חצי מנה בבקשה". התיישבתי על הספסל. שתי ידי אוחזות בחוזה השכירות ובשלווה נחות על ברכי ועיני עצומות, מנסה להיזכר בפגישת הבוקר. חום שמש הצהרים נושקת לי ורוח קלילה מלטפת את פני, אוזני קשבת לרשרוש של מים נוטפים. טיפה, טיפה חמימה, והנה עוד טיפה על הרגל. holy shit דווקא על הרגל שלי?במהירות בזק ובצעקה שבטח הגיעה לשמים, קפצתי מהספסל. הכלב שנבהל יותר ממני ברח לחצר ממול. בדקות שבאו, חשבתי שאני בדיסני וורלד. המהומה הייתה גדולה. 7 כלבים הופיעו כבמרוץ כלבים ואחריהם שלש נשים בלבוש "שמלות ערב" בנעלים עם עקבים דקים בגובה של שיבר (לפחות) והן צועקות ומקללות. (רוסית היא שפה מאוד פיקנטית ועסיסית). הכלבים רצו אחד אחרי השני סובבים כל עץ וכמו רובוטים ממוחשבים נעצרים, מרימים רגל אחורית והנה, כל עץ מקבל את מנת הויטמינים שלו. (זה ברור למה לכלבים יש פטור מארנונה). וכמו בכוורת דבורים פרוצה, רבבות חתולים בשלל גדלים וצבעים זינקו בבהלה מתחת לשיחים שבסביבה, מנסים למצוא מקלט בפחי האשפה. אני המומה... גם באמריקה יש לאנשים חתולים אבל לא לכולם. לפתע נזכרתי בחתולים שקיבלו את פני הבוקר. כאשר יצאתי ממשרדו של העו"ד ללובי, נתקלו עיניי בעיניי החתולה שקידמה את פני בכניסתי לבניין. היא ישבה באותה פוזה בפינת הפרוזדור המוביל למדרגות. אך עתה, גבה התחיל להתרומם ולהתעגל כקשת ובשפת חתולים של דר. דוליטל נעצה בי את עיניה הירוקות ואמרה: "קישטע"? קישטע אמרת לי? מי את חושבת שאת? את יודעת מה זה "דייר מוגן"? אנחנו פה דור רביעי. ראית כמה אשפה יש ברחובות? מי את חושבת השוטרים של העכברים, הילדים שלי? ומי הקונסיארג' בכל בניין אם לא אנחנו? שמעת על מס ארנונה? זה בשבילנו. צדקה החתולה, כשביקרתי בפריז, שמתי לב שלכל בניין יש CONCIERGE.אחה"צ במשרדו של העו"ד "בבקשה, שבי!" אמר לי הפרקליט באדיבות. "תודה" עניתי, והנחתי את החוזה על שולחנו והמשכתי, "נכון שפה זה ישראל ולא אמריקה אבל הדולרים זהים". אני אשלם 700 $ לחודש לא כולל חשמל, וטלפון על שמי, וגברת בעלת הבית תהיה אחראית על כל השאר. והנה פיקדון ( (security deposit של 700 $ "Take it or leave it" אמרתי בנשמה אחת."ככה זה באמריקה" שמעתי את הגברת אומרת לפרקליטה. והוא מביט אליה ואומר ""תלוי בך". והיא אומרת "היא אמריקאית, זה בסדר". כעבור מספר דקות יצאתי ממשרד עו"ד וחוזה שכירות חתום בידי. הפעם כאשר יצאתי מהמשרד, שוב נפגשנו, הקונסיארג' ואני.אני לא אוהבת להישבע אבל אני נשבעת שראיתי חיוך בעיניה.
___________________________ ספור בהמשכים (סוף). חלק א' בגיליון הקודם דליה ישעיה, ילידת הארץ. בגיל 15 היגרה עם משפחתה לארה"ב ושם חיה כארבעים שנה (25 שנים באורלנדו, פלורידה). מאז ביקורה בדצמבר 1993 גרה ברמת-גן ובאורלנדו. |