|
היתר בנייה חריג*
המערערים, חברה יזמית ושני מנהלים, בנו מרכז ספורט תוך ביצוע חריגות גדולת מתוכנית המתאר אך תוך קבלת היתרי בנייה מן הועדה המקומית לתכנון ובנייה. האם יורשעו בעבירות של בנייה ללא היתר?
בית המשפט העליון קובע שלנוכח חומרת החריגות ולנוכח ידיעתם של המערערים על החריגות יש לראות את היתרי הבנייה שניתנו להם כהיתרים בטלים מעיקרם ויש להרשיעם בעבירות של בנייה ללא היתר.
המערערים, חברת מרכז הספורט אזור בע"מ ושני מנהליה, אבי יוחנן וישעיהו חכשורי, התקשרו עם המועצה האזורית אזור להקמה והפעלה של מרכז ספורט בשטח המועצה. הוועדה המקומית נתנה היתרי בנייה למרכז ספורט והחברה החלה לבנות את המרכז.
בניית המרכז נעשתה באופן המנוגד באופן בוטה לתוכנית המתאר החלה על המקרקעין, ובין היתר, הוקם מבנה הכולל אולם אירועים במקום המיועד למגרשי טניס, הוקמו מגלשות מים במקום המיועד לשטחי דשא פתוחים, במקום שתי בריכות שחייה נבנו שלוש, ובמקום המיודע לחנייה נבנה מזנון. למרות כל החריגות הללו מתכנית המתאר קיבלה החברה, עם התקדמות הבנייה, היתרים מטעם הוועדה המקומית שתאמו את הבנייה שבוצעה בפועל. לנוכח החריגות מתכנית המתאר, ולמרות היתרי הבנייה שהוצאו, הוגש נגד המערערים (ונגד אחרים) כתב אישום על עבירות של בנייה בלא היתר כדין ובסטיה מתכנית מתאר.
בית משפט השלום הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם, הטיל עליהם קנסות כבדים (בשווי כולל של 3,500,000 ש"ח) וכן עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות על שני המנהלים (על אבי יוחנן שלושה חודשים ועל חכשורי ששה חודשים). המערערים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי וזה דחה אותו בעיקרו אם כי קיבל את הטענה כי בטלותו של אחד מהיתרי הבנייה שהוצאו, היתה בטלות יחסית והוא לא היה בטל לצורך ההליכים הפליליים ולפיכך הופחת מעט העונש שהוטל על המערערים כך שהוטלו עליהם קנסות בשווי כולל של 2,250,000 ש"ח וקוצרו מעט תקופות המאסר (על אבי יוחנן חודש אחד ועל חכשורי חמישה חודשים).
בית המשפט המחוזי נתן למערערים רשות ערעור לבית המשפט העליון והם ערערו על ההרשעה ועל העונש בעוד המדינה מצידה הגישה ערעור על קולת העונש.
בטלות מלאה למול יחסית
בית המשפט העליון סוקר את התפתחות ההלכות ביחס להיתרי בנייה שניתנו שלא כדין ומציין כי אם בעבר היתה נהוגה ההלכה לפיה היתר שניתן שלא כדין יהיה מחוסר כל תוקף (הלכה שנקבעה עוד בבג"ץ 16/50 איגרא רמה בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א פ"ד ה, 229) הרי שכיום מאז ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מ"י פ"ד לו(3) 645, ההלכה היא שבטלותו של היתר בנייה שניתן שלא כדין יכול שתהא בטלות יחסית ולא מוחלטת וכפועל יוצא מכך ייתכן שבנסיבות מסוימות לא יהיה מקום להרשיע אדם שבנה על סמך היתר כזה.
עם זאת, בית המשפט העליון קובע כי בהלכה זו אין כדי להועיל למערערים. זאת, משום שכפי שקבע בית משפט השלום, מדובר בחריגות בוטות מתכנית המתאר (ולעניין זה מקבל בית המשפט העליון את קביעותיו של בית משפט השלום לפיהן כל שלושת ההיתרים, ולא רק שניים מהם, חורגים באופן בולט מתכנית המתאר) ונוסף לכך המערערים ידעו היטב כי היתרי הבנייה לוקים באי חוקיות וחורגים מתכנית המתאר ואולם הם התעלמו מחוקי התכנון והבנייה מתוך כוונה לגרוף את הרווחים הכספיים כתוצאה מן החריגות.
לפיכך לא ניתן לומר שמול האינטרס הציבורי קיים כאן אינטרס של צדק אישי של מי שהסתמך בתום לב על ההיתרים ולפיכך יש לקבוע כי ההיתרים בטלים מעיקרם.
דחיית טענות נוספות של המערערים
בית המשפט העליון דוחה גם טענות נוספות שהעלו המערערים כנגד הרשעתם. כך, דוחה בית המשפט טענה שלפיה החריגה לא היתה מתכנית המתאר אלא מתכנית הבינוי שצורפה לה ולתוכנית בינוי מעין זו (להבדיל מתוכנית מתאר או מתכנית מפורטת) אין מעמד משפטי מוכר במסגרת חוק התכנון והבנייה, ולכן חריגה ממנה לא יכולה להחשב כסטייה מהיתר.
בית המשפט העליון קובע כי במקרה זה תוכנית הבינוי צורפה לתוכנית המתאר ולפיכך היא היתה חלק מתכנית המתאר ויש לה מבחינה משפטית מעמד של תכנית כזו. בית המשפט מעיר, עם זאת, כי מן הראוי שהמחוקק יסדיר סוגיה זו של היחס בין תוכנית בינוי לתוכנית מפורטת באופן מפורש בחוק. בית המשפט העליון דוחה גם את טענותיהם של המערערים שהסתמכו על חלקן של המועצה המקומית והוועדה המקומית לתכנון ובנייה (שהיא זו שהוציאה את ההיתרים) בביצוע הבנייה בניגוד לחוק.
בית המשפט אמנם מותח ביקורת חריפה של גופים אלה ומציין שמן הראוי היה כי התביעה תציג את הסיבה שבגינה לא ננקטו כל צעדים נגד האחראים במועצה המקומית או בוועדה המקומית, אך קובע כי בכך אין כדי לפטור את המערערים שידעו כי הבנייה מתבצעת בניגוד לתכנית מאחריות פלילית.
גם בעובדה שלאחר הרשעתם של המערערים בוועדה המחוזית החליטה הוועדה מחוזית לתכנון ובניה להחליף את תוכנית המתאר החלה על המקרקעין באופן שתיתן תוקף חוקי לחלק ניכר מן הבנייה החדשה, אין כדי להועיל למערערים משום שהחלטה זו באה רק להכשיר בדיעבד מבנים שבנסיבות המקרה יהיה זה בלתי ראוי או בלתי אפשרי להרסם אך לא כדי לפטור את המערערים מאחריות פלילית.
דחיית הערעורים על העונש
כאמור, הן המערערים והן המדינה הגישו ערעורים על העונש. בית המשפט העליון דוחה את שני הערעורים. אשר לערעורם של המערערים קובע בית המשפט העליון כי לנוכח נסיבות המקרה והפיתוי להרויח כסף רב בבנייה של פרויקטים גדולים בחריגה מתוכנית מתאר, העונשים שהוטלו עליהם עלי ידי בית משפט השלום ולא כל שכן על ידי בית המשפט המחוזי אינם חמורים יתר על המידה.
אשר לערעור המדינה, שביקשה להחזיר את על כנם את העונשים שהטיל בית משפט השלום, קובע בית המשפט העליון כי לנוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ולנוכח התרומה של המועצה המקומית והוועדה המקומית לביצוע העבירה אין מקום להחמיר בעונש. הערעורים על העונש נדחים איפוא ודחייה זו מצטרפת לדחיית הערעור על ההרשעה.
ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ ואח' נ' מ"י. השופטים: י' זמיר, ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר; למערערים: עו"ד ז' הרטבי, עו"ד ק' ציפורן, עו"ד א' גולדנברג ועו"ד א' סופר; למדינה: עו"ד י' פרוכטמן.
____________________
* הכתבה לקוחה מתוך "השער המשפטי"
| 
