ראה למשל דווחו של הח"מ מטעם ישראל לקונגרס הארגון הפיסקלי הבינלאומי בסן פרנציסקו - אוקטובר 2001), והבעיות הרבות הכרוכות בו הן בקשר למיסוי הישיר והן בקשר למיסוי העקיף, דומה שלא ניתנה תשומת הלב הראויה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ש. סירוטה) בעניין צרפתי (מסים יד/4 עמ' ה-210) שם נדונה החבות בארנונה בגין מכירות באמצעות האינטרנט.
2. העובדות ככל שהן צריכות לענייננו הן פשוטות למדי: אומנית ובעלה גרים ומנהלים את מקום עבודתם באותו נכס. לפי אחד מסעיפי צו הארנונה של עירית תל-אביב, סטודיו של אמן במקום מגוריו שאינו משמש למכירה או הוראה יחשב לחלק ממקום המגורים.
העירייה טענה שהסטודיו משמש גם למכירה ופיצלה את השטחים באופן יחסי; ערר האומנים בפני ועדת הערר התקבל מנימוקים שונים ובכללם ידיעת הוועדה שבפועל אומנים מתפרנסים ממכירת יצירותיהם ועדות הנישומים לפיה אין הסטודיו משמש לתצוגה ואין בו מגע עם קהל.
3. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור (דהיינו - אישר את עמדת העירייה) כשהוא אומר בסעיף 5 לפסק דינו כך:
"סעיף 3.2.40 מתייחס במפורש לאיסור לבצע מכירות בנכס. דרך ביצוע המכירות של המשיבים אינה מצריכה מגע עם קהל בנכס עצמו ולכן נשאלת השאלה האם מכירה שכזו אינה מקנה לנכס נפח עסקי?
בהנחה שהמשיבים היו מוכרים את יצירותיהם רק דרך האינטרנט בלבד, גם אם נתעלם מהמכירה באמצעות פקס וטלפון, אין חולק, כי במסלול תקשורתי זה, אין כל מגע ישיר בין המתקשרים, אך האם לא נגדיר סוג מכירה שכזה כמסחר? זאת ועוד, במידה והמכירות חוזרות ונשנות, האם לא נאמר כי המשיבים מנהלים עסק?
בעידן שבו אנו מצויים כיום, מסחר אלקטרוני משמעו ביצוע עסקאות באופן שקודם לכן, טרם פרצה המהפכה האלקטרונית, היו נעשות פנים מול פנים. השוק שבו היינו נוהגים לגבש עסקאות עבר מטמורפוזה וכיום ניתן להתקשר דרך רשת התקשרות מבלי בכלל לדעת מיהו הקונה (למהפכה האלקטרונית ראה ecommerce).
המסחר האלקטרוני מתאפיין בשני סוגים של פעילות: מסחר אלקטרוני עקיף - הזמנה אלקטרונית של טובין מוחשיים, כמו בעניינינו.
ומסחר אלקטרוני ישיר - הזמנה מקוונת של טובין שאינם מוחשיים כגון: תוכנת מחשב, שירותי מידע וכדומה (להרחבה בנושא ראה
cordis וגם ראה countrythings).
לו היינו במקרה דנן עסקינן בסוג המסחר השני - הישיר, הרי שבו הקונה רוכש את המוצר, מקבלו, ומשלם עבורו מבלי לערב את המוכר ואף ללא ידיעתו (מידע אודות המכירה יתקבל אצל המוכר רק בדיעבד). במקרה שכזה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הייתי מתקשה שלה לראות בסטודיו, אשר ממנו, לכאורה, מתבצעת המכירה, כמוקד לפעילות מסחרית. סבורני כי בצורת מסחר שכזו נשאר מקום עבודתו של האומן בדלת אומנותו.
אולם, כאשר המסחר הוא עקיף, ביצועו תלוי במספר פקטורים חיצוניים כמו: אריזת המוצר, שליחתו, הוצאת חשבוניות ועוד. באופן שכזה נראה, כי נפגמת ההפרדה בין שטח היצירה של האמן לבין שטח המכירה והשיווק. לא זו אף זו, בלי נשכח, כי המשיבים מבצעים את מכירותיהם אף דרך הטלפון והפקס. מדיומים אלו מחייבים את האמן לעצור את תהליך היצירה, שהרי לא ניתן לנהל משא ומתן בטלפון על מכירת יצירה או לתאם את הצגתן של היצירות בתערוכה ובמקביל להמשיך ליצור ואם האמן מסמיך אדם אחר כמו בענייננו את הבעל - בודאי שיש לכך מאפיינים של מסחר. כל אלה הופכים את הסטודיו למקום יצירה ומסחר כאחד."
4. השאלה הנשאלת היא עד כמה ישמש פסק דין זה כתקדים ולעניין זה ראוי להסב את תשומת הלב הן למה שיש בו והן למה שאין בו, כדלהלן:
האבחנה שעושה בית המשפט בין מסחר ישיר לבין מסחר עקיף היא אבחנה חשובה ועם כל הכבוד - נכונה: מסחר עקיף איננו שונה מהותית מהזמנה באמצעות הדואר הפקס או הטלפון ומשקיימת סחורה פיסית שמועברת ממקום למקום בתוך המדינה, בין מדינה למדינה או אף באזורים שונים בתוך המדינה (למשל בין אזור הסחר החופשי באילת לאזורים אחרים) אין ולא צריך להיות קושי ביצירת תיעוד ובביסוס החבות במס - הן הישיר והן העקיף והן המוניציפלי - על תנועת הסחורות.
המסחר הישיר הוא לב הבעיה ולגביו נשאלת שורת שאלות כמו האם מדובר במכר טובין לא מוחשיים, במתן רשות שימוש בהם או בשירות; מיהו המוכר או נותן השירות; היכן מתבצעת העיסקה ועוד ועוד.
בית המשפט קבע שבמקרה שנדון בפניו המסחר היה עקיף ולכן דבריו בענין המסחר הישיר הם "אוביטר דיקטום" כשהוא עצמו, בזהירות רבה אומר "לו היינו במקרה דנן עסקינן בסוג המסחר השני - הישיר ... במקרה שכזה ומבלי לקבוע מסמרות בדבר הייתי מתקשה שלא לראות בסטודיו אשר ממנו לכאורה מתבצעת המכירה כמוקד לפעילות מסחרית".
5. ההדגשות הן שלי (י.פ) וניתן ללמוד מהן על קו הטיעון ומערכת הראיות שניתן וראוי להעלות בתיק הבא שיבוא לדיון ועל בעיית מיסוי כפל שעשויה להתעורר גם בתחום המוניציפלי:
כך לדוגמה שאלת מיקום השרת וחשיבותה שנדונה הרבה בהקשר למיסוי הבינלאומי בעסקאות סחר אלקטרוני לא עלתה כלל בפסק הדין ובית המשפט לא נכנס כלל לתחום הטכנולוגיה שמאפשרת את הסחר ותפקידיהם ומעמדם המשפט של נותני שירותי החזקת האתר, התקשורת בין הצדדים וכיו"ב ויצא מההנחה הפשטנית שהמכירות נעשות מתוך הנכס נשוא הדיון.
אך מה היה הדין אילו הוכח שהמכירות נעשות מתוך אתר ברמת גן ובאמצעות ספק שירותי אינטרנט שמקום מושבו בירושלים? האם בעל האתר בת"א היה מופטר מארנונה? האם לרמת גן ו/או ירושלים הייתה זכות להטיל ארנונה? ואולי מן הראוי להתחיל וליצור רשת של אמנות למניעת כפל מס בין הרשויות המקומיות?
