1. בפניי תובענה לתת פסק דין הצהרתי לפיו דרישת תשלום החוב שהומצאה לגב' סרור יפה (להלן: "המבקשת") מטעם עיריית רמת-גן (להלן: "המשיבה") בטלה ומבוטלת וכי המבקשת לא חייבת את הסכום הנקוב בדרישת התשלום ו/או כל חלק ממנו.
לטענת המבקשת, ביום 18/01/2001 קיבלה המבקשת דרישת תשלום חוב (להלן: "הדרישה") על סך - 36,643 ש"ח לעיריית רמת גן זאת ע"ח ארנונה ומים (להלן: "החוב").
החוב הוא בגין השנים 1990-1991, והוא עבור נכס הנמצא ברחוב ביאליק 60 רמת-גן (להלן: "הנכס").
המבקשת טוענת כי היא מעולם לא הייתה הבעלים ו/או המחזיקה של הנכס נשוא החוב ולא הייתה לה שום זכות בנכס זה, כשנודע לה על החוב בפעם הראשונה מדרישת התשלום שקיבלה.
המבקשת טוענת כי דרישת תשלום החוב איננה חוקית מאחר ועניין החוב לא הובא לידיעתה לפני הדרישה ולא ניתנה לה הזדמנות נאותה להשיג על החיוב בארנונה.
עוד טוענת המבקשת להתיישנות החוב, שכן אין זכות למשיבה לתבוע אותו יותר, היות והחוב הוא עבור השנים 90-91, ומאז עברו כ10- שנים.
המשיבה טוענת כי המבקשת החזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית להתגבשות החוב. אסמכתא לכך מביאה המשיבה מפנקסיה, מהם עולה כי המבקשת החזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית.
המשיבה טוענת כי בהעדר כל ראיה אחרת, פנקסים אלה הנם ראיה שלא נסתרה ובית המשפט מחויב לפסוק על פיהם, שכן מדובר בדרישות חוב כדין.
המשיבה טוענת כי משלא הציגה המבקשת כל ראיה שבכוחה לסתור את החזקה האמורה לעיל, אלא רק טענה באופן סתמי וכללי כי מעולם לא החזיקה בנכס, הרי שחובת תשלום ארנונה ומים בגין החזקת הנכס מוטלת על המבקשת.
המשיבה טוענת כי המציאה למבקשת, בתאריכים 13/8/98, 18/2/99, 21/8/00 ו- 6/3/01, ארבע דרישות תשלום בגין החוב.
המשיבה טוענת כי טענת ההתיישנות היא טענת הגנה בלבד, כאשר אין היא יכולה להיות עילה לתובענה בפי התובע, כשמדובר בטענה דיונית להבדיל ממהותית, כאשר אין בטענה זו כדי לבטל את הזכות לגופה.
עוד טוענת המשיבה כי ההתיישנות חלה רק על זכותה של רשות מקומית להגיש תביעה אזרחית בגין חוב ארנונה [עפ"י פקודת העיריות (נוסח חדש) סעיף 317], וכי אין היא חלה על זכותה של הרשות לגבות את החוב בדרך מנהלית עפ"י פקודת העיריות (נוסח חדש) סעיפים 309-315 (מכוח סמכויות שהוענקו לראש העירייה).
לכן, לטענת המשיבה, אין נפקא מינה כי חובה של המבקשת נתגבש 10 שנים קודם לדרישת התשלום, החוב בעינו עומד והמשיבה רשאית לגבותו וזאת מכוח הליכים של גבייה מנהלית והסמכויות שהוענקו לראש העירייה, השונים מהדרך של הגשת תביעה משפטית בדרך הרגילה.
2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, בראיות ובסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן:
א. קבלת טענת ההתיישנות
אני סבור שבמקרה דנן יש לקבל את טענת ההתיישנות של המשיבה שתובענה זו התיישנה ויש לדחותה עקב כך. במקרה דנן אין מחלוקת שהחיוב מתייחס בעיקרו לשנים 89-91.
גם אם נקבל את טענת המבקשת שהכרטיסים שצירפה לתובענה מהווים ראיה וחזקה לגבי תוכנם, עולה מכרטיסים אלו שהם מתייחסים לשנים 89-90 ולפיהם החוב נכון ליום 28/2/90 עמד על 2,030.- ש"ח קרן.
אין מחלוקת גם שהדרישה הראשונה לתשלום (שצורפה לתובענה) נמסרה לפי טענת המבקשת ביום 13/08/1991, כך שבכל מקרה עברו למעלה מ7- שנים ממועד התגבשות עילת התביעה שהינה המועד שבו נוצר החיוב בתשלום הארנונה.
מועד החיוב בארנונה נוצר בכל שנת כספים עם פרסום ההודעה על שיעורי הארנונה לפי סעיף 277 לפקודת העיריות ועם קביעת המועדים לתשלום לפי סעיף 274ג' [ראה ת"א 902/90 (חי) חיימוביץ' נ' עיריית חיפה, דינים מחוזי לב(4) 254] ובמקרה דנן ממועד החיוב בארנונה עברו למעלה מ7- שנים.
במקרה דנן, לאור העובדה שממילא הודעות הדרישות למבקשת (שיש בעיה גם לקבלן כראיה כפי שיפורט בהמשך) נשלחו לאחר 7 שנים מהתגבשות עילת התביעה, אין צורך להכריע גם בשאלה האם משלוח דרישות אלו מפסיק את מרוץ ההתיישנות [ראה לעניין דחיית תקופת ההתיישנות של עונש בתחום הפלילי בג"צ 1618/97 סצי נ' עיריית ת"א, פ"ד נב(3) 542 בעמ' 548 ועמ' 569].
אני דוחה את טענת המשיבה שטענת ההתיישנות הינה טענת הגנה בלבד, שלא יכולה לחול במקרה דנן.
עפ"י טענה זו טענת ההתיישנות היא טענת הגנה בלבד ואין היא יכולה להיות עילה לתובענה בפי התובע, כשטענה זו משתמעת מכוח חוק ההתיישנות, התשי"ח1958-, סעיף 2.
כמו-כן, טענה זו נלמדת מהספרות ומהפסיקה, ראה: ספרו של זלמן יהודאי "דיני ההתיישנות בישראל", כרך א', 1991, עמודים 13-15, ע"א 522/71, מוריס בנין נ' אלברט בנין, פ"ד כח(2) 309 (להלן: "פס"ד בנין").
את המשמעות לטענה ניתן ללמוד מפס"ד בנין בו נאמר על ידי כב' השופט י' כהן: "כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תש"י1958-, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לס' 2 לחוק 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'.
מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק".
בה.פ 30340/97 (חי), בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, אשר ניתן ב15- במרץ 2001 על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ד"ר ד. ביין, דינים מחוזי לב(8) 859 (להלן"פס"ד בתי זיקוק לנפט") בו נאמר בין היתר ע"י כב' השופט ד"ר ביין:
"עם כל הצניעות, אינני סבור כי יש קשר בין סיווג ההתיישנות כדיונית או כמהותית לעניין השאלה, אם מבחינה דיונית מי שמעלה את הטענה מגיש תביעה לפסק דין הצהרתי שלמעשה אינה אלא צעד מניעתי שבא לקדם תביעה, לבין מקרה שבטרם הספיק הצד לפעול פעולה מניעתית הקדימו התובע והגיש נגדו תביעה".
כמו כן נאמר בפסה"ד:
"אני סבור כי ניתן להעלות טענת התיישנות גם כאשר המבקשת היא פורמאלית "התובעת" ולא הנתבעת הליך הנוכחי. התובענה היא לפס"ד הצהרתי שמטרתה להגן על הזכויות הנטענות של המבקשת בפני פעולות גבייה ואכיפה בהן נוקטת המשיבה, אמנם טענת ההתיישנות היא "מגן" ולא "רומח"."
לשון אחרת: התיישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת לדעתי במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים.
תובענה לפס"ד הצהרתי יכולה להיות מוגשת (והיא אכן מוגשת לא פעם) ע"י מי שב"פוטנציה" עלול להיתבע והוא בא לשריין מראש את זכותו או מעמדו בפני "התקפה היעלה על הדעת שהוא לא יוכל להעלות טענות התיישנות כנגד עילות התקיפה האפשריות?".
ועוד נאמר בפס"ד בתי זיקוק לנפט ע"י כבוד השופט ביין:
"במקרה הנדון, מי שהוא מבחינה מהותית 'המוציא מחברו' היא המשיבה, התובעת מן המבקשת חוב ארנונה. העובדה שעומדים לימינה אמצעי גבייה מנהליים שאינם מזקיקים אותה להליך שיפוטי, אינה מעלה ואינה מורידה. לדעתי, מהבחינה המהותית יש לראות את המבקשת כנתבעת לתשלום חוב ארנונה ולכן רשאית היא עקרונית להיזקק לטענת התיישנות.
לעניין זה אין כל קשר לשאלה אם ההתיישנות האזרחית היא דיונית או מהותית. אכן, אין חולק כי ההתיישנות האזרחית בארצנו היא דיונית כעולה ברורות מנוסחו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אך אותם נימוקים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות כשאדם הוא פורמאלית הנתבע כגון הקושי הראייתי בשמירת ראיות, המצב שנוצר באפס המעשה של התובע שהוא זנח את תביעתו וההסתמכות על מצג זה מצד הנתבע, כל אלה קיימים גם במקרה דוגמת זה שלנו שבו נאלץ מי שנדרש לשלם חוב ארנונה להיות זה שפונה לביהמ"ש, באשר הרשות המקומית גובה את חובה בדרך אדמניסטרטיבית מבלי להיזקק לערכאות".
במקרה שלפני נראה כי המבקשת הינה "הנתבעת" בפועל, שכן ממנה תובעים את חוב הארנונה בגין הנכס. לעומתה, המשיבה הינה "התובעת" בפועל, שכן היא זו אשר תובעת את חוב הארנונה מהמבקשת.
בנוסף, למשיבה קיימת לכאורה הזכות בחוק, להשתמש בגבייה מנהלית לתשלום חוב הארנונה, דבר היכול לגרום לכך שחייב בתשלום לא יוכל להגן על עצמו בטענת ההתיישנות אפילו אחרי שנים רבות.
לא סביר שכוונת המחוקק הייתה למנוע מחייב את האפשרות להגן על עצמו על פי חוק, כשעיקר כוונת טענת ההתיישנות הינה להגן על נתבע מידי תביעה מסוימת.
אני דוחה את טענת המשיבה כי התיישנות אינה חלה על גבייה מנהלית.
לעניין ההתיישנות לגבי הגבייה המנהלית מציין כב' השופט ד"ר ד. ביין בפס"ד בתי זיקוק לנפט:
"את דברי השופט י. כהן יש להבין כמתייחסים רק למצב שבו הנושה יכול לגבות את חובו באמצעים שאינם אמצעי אכיפה שלטוניים, כגון שהוא גובה את החוב מתוך נכסי החייב המצויים בידיו או משתמש בזכות עכבון או משתמש בייפוי כוח שבידו (שזה האמצעי שהיה בידי הנושה בפרשת בנין הנ"ל). במקרה הנדון, פעלה המשיבה בהליכי גבייה מכוח כוחות המסורים לה לפי פקודת המסים גבייה, פקודת העיריות ופקודת המועצות האזוריות. אני סבור, שיש לראות שימוש בכוחות אלה כאנלוגיים להגשת תביעה לעניין התיישנות. העובדה שהמחוקק איפשר לרשויות מקומיות ל"דלג" על שלב הגשת תביעה אינה מעלה ואינה מורידה ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה".
אני מאמץ דברים אלו וכן את הדוגמא שמביא כב' השופט ביין לגבי הגשת שיק ישירות להוצל"פ בלא להיזקק להליך של תביעה, דבר שלא מונע העלאת טענת התיישנות מצד מפר השיק שכנגדו נפתח ההליך במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר.
המשיבה מנסה ל"אחוז את החבל משני קצותיו" ולהכניס את המבקשת למעשה למלכוד, שכן מחד המשיבה לא מגישה תביעה אזרחית רגילה בגין החוב, שכן היא מודעת לטענת ההתיישנות ומנסה לעקוף מחסום זה באמצעות הליכי גבייה מנהליים ומאידך טוענת המשיבה שלא ניתן להתגונן כלפי הליכים אלו בטענת התיישנות, טענה שאין לקבל.
לטעמי, ניתן לפרש גם פרשנות רחבה את הפעולות המשפטיות שנוקטת המשיבה בהליכי גבייה ועיקול שלמעשה מהווים מעין הליך שיפוטי, שלא יעלה על הדעת שאדם לא יוכל להתגונן בפניו.
מדובר בפעולה המצריכה שקו"ד מעין שיפוטית הדומה לעיקול עפ"י תקנות סד"א. אין למנוע מהאזרח אפשרות לטעון טענות ולהתגונן מפני פעולות כאלו, כולל טענה של התיישנות שהדרך היחידה שהוא יכול להעלותה הינה במסגרת הליך עצמאי ותובענה לסעד הצהרתי כפי שנעשה במקרה דנן. זאת, כאמור, עקב התנהגות הרשות עצמה ובחירתה בדרך זו, תוך ניסיון לעקוף את הצורך בהגשת תביעה רגילה והתמודדות עם טענת ההתיישנות.
לעניין זה ראה דברי כבוד השופט ד"ר ביין בפס"ד בתי זיקוק לנפט לגבי: "פרשנות הביטוי" אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו, שאין הכרח לפרש ביטוי זה כמתייחס ל"הליכים משפטיים" בבית משפט דווקא, אלא "הליכים משפטיים" בהקשר זה הם לפי תפיסתו, הליכים שבהם נעזר הנושה ברשות שלטונית לגביית חובו או אם הנושה הוא בעצמו רשות שלטונית הוא משתמש בסמכויות אכיפה מנהליות שהחוק מעניק לו.
דהיינו, ניתן לראות "הליכי גבייה מנהליים" כ"הליכים משפטיים" בהקשר זה, כשהרשות המקומית פועלת בהליכים אלו תוך שימוש בסמכויות אכיפה מנהליות שהוענקו לה עפ"י החוק ובמצב דברים זה, לטעמי, ניתן להעלות כנגד הליכים אלו טענת התיישנות.
ב. התנהגות הרשות, שיהוי, מניעות
למעלה מן הצורך וכמצטבר לשאלת ההתיישנות, אני סבור שבחינת התנהגות המשיבה כרשות מנהלית וההלכות לגבי שיהוי ומניעות מביאים במקרה דנן לאותה תוצאה של דחיית התובענה.
דרישת תום הלב המוטלת על הרשות המנהלית כרשות ציבורית מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט וזאת בין שהרשות פועלת בתחום המשפט האזרחי ובין שפועלת בתחום המשפט הציבורי [ראה: ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים, פ"ד נג(1) 761,743 וכן ראה לגבי חובת תום הלב וההגינות בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ ואח', פ"ד נב(1) (להלן:"פ"ד קונטרם") ורע"א 6078/98 שדמון נ' מ"י, פ"ד נד(1) 519, 527,526].
רשות מנהלית חבה חובת הגינות מוגברת תוך דגש על השוויון בין הרשות לפרט, המשקל המיוחד שראוי לתת למצגיהן של רשויות מנהליות תוך איזון בין עיקרון חוקיות המינהל לאינטרסים של הפרט, שהסתמך בתום לב ובסבירות על מצג של הרשות (ראה: פס"ד קונטרם).
כמו-כן, ניתן לראות כי המשיבה השתהתה יתר על המידה במשך שנים ארוכות עד שנקטה בצעדים לגביית החוב.
לעניין השיהוי, יש לבחון האם יש בשיהוי משום ויתור על זכות ואם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי [ראה: ע"א 6291/95 בן יקר גת חב' להנדסה ובניין בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין ואח', פ"ד נא(2) 825, 867-870, ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 634-635, בג"צ 2632/94 דגניה א' אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות ואח', פ"ד נ(2) 715, בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים ואח', נג(1) 193 ובג"צ 3638/99 בלומנטל ואח' נ' עיריית רחובות ואח', פ"ד נג(3) 220].
מדובר בפרק זמן ארוך של כ- 10-8 שנים היוצר קושי אובייקטיבי בהבאת עדים רלוונטיים, מסמכים וראיות לגבי נושא ההחזקה בנכס ו/או הדרישות שנשלחו, כשלזמן הרב שחלף יש השלכה על יכולת האזרח לשמר ולהביא ראיות לסתור את אותן חזקות וכרטיסיות שעליהן מתבססת המשיבה [ראה לעניין זה ובנוסף לאמור לעיל, דוקטרינת הנזק הראייתי רע"א 7953/99 פלבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529 וא. פורת א. שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי": ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא(2) 191].
במקרה דנן מדובר בשיהוי ניכר הן סובייקטיבי והן אובייקטיבי, היכול להוביל לנזק למבקשת להוכחת טענותיה ופגיעה באינטרסים ראויים להגנה של האזרחים תושבי הרשות המקומית הנפגעים מהטלת החיוב ומפעולות הרשות המופקדת על הצורך לספק שירותים לתושביה (ראה פס"ד אמקור).
טענת שיהוי יכולה להיות השתק והימנעות מתביעת זכויות במשך זמן ניכר עולה עד כדי מצג כלפי הנתבע שאין בדעת התובע לעמוד על זכויותיו אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה מצבו לרעה [ראה ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נד(5) 252 ורע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94].
במקרה דנן, העובדה שהמשיבה לא פנתה למבקשת לפחות כ8- שנים עד לדרישות (שלגביהן יש כאמור ספק אם הוכח שנתקבלו) וכ10- שנים עד להגשת התובענה, נגועה לטעמי בשיהוי ויכולה להביא אף להשתק ומניעות מטעם הרשות.
אכיפת חוק היא יסוד מוסד של שלטון החוק ושומה על הרשות המוסמכת לכלכל את צעדי האכיפה במסגרת המשאבים, בהתאם למדיניות אכיפה ולפי סדרי עדיפות המשתנים עם הנסיבות [ראה בג"צ 551/99 שקם בע"מ נ' מינהל המכס והמע"מ ואח', פ"ד נד(1) 112].
במקרה דנן פעולות האכיפה לא התנהלו בצורה תקינה וראויה.
על רשות מקומית לפעול באמצעי אכיפה ואם אינה עושה כן ולא יכולה להתמודד עם אמצעי אכיפה במשך שנים עליה לשקול שלא לנקוט צעדים אלו לאחר שנים ב"דלת האחורית" של הליכי גבייה המנסים לעקוף הליכים משפטיים וטענות משפטיות כגון התיישנות [ראה לעניין זה בהקבלה להליך גביית חובות של עונשי קנסות דברי כב' השופטת דורנר בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית ת"א, פ"ד נב(2) 542 בעמ' 576 וכן דברי השופט טירקל בפס"ד סצ'י בעמ' 569 לגבי חובת הרשות למלא את חובתה לגבי אכיפה].
מקרים בהם "ישנה" העירייה על זכויותיה במשך שנים רבות לגביית החוב והימנעות מלממש את זכויותיה במשך תקופה ארוכה אינה תופעה ראויה ואף מקל וחומר לעניין מסים עירוניים לעומת קנסות בעבירות חניה [ראה תיק פירוק 4909/85 (ת"א) עו"ד יוסף מולאור נ' עו"ד מרדכי גלוסקה ועו"ד יצחק ברוש, דינים מחוזי כרך לב(2) 136].
התנהגות הרשות, שבמשך שנים לא פונה לאזרח ודורשת ממנו את חובותיו ולפתע נוקטת נגדו בהליכי גבייה מנהליים, מהווה במקרה דנן ובהתחשב בפרק הזמן הארוך שימוש לא ראוי ולא הוגן בכוח אכיפה מנהלי שהוענק לרשות, התנהגות הנגועה גם בשיהוי.
כבר בפס"ד בנין בדעת היחיד של כבוד השופט לנדוי הייתה התייחסות לשיהוי לגבי אי שימוש בייפוי כוח אחרי שנים רבות עקב שיהוי וזאת כאשר שימוש בייפוי הכוח מהווה עקיפה של התיישנות החוב עצמו וכדברי כבוד השופט לנדוי בעמ' 339 לפס"ד בנין:
"מצאנו שההתיישנות הדיונית של "תביעה" לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, אינה יכולה עפ"י לשונה לחול על הפעלת כוחו של אדם כלפי רכוש חברו בתוקף ייפוי כוח שנתן לו הלה, אבל סבורני שלמרות זאת אין לגרוס, כי בעוד שתביעת החוב עצמה מתיישנת כעבור שבע שנים (ולפי הדין הקודם של המג'לה כעבור 15 שנה) ייפוי הכוח שאינו אלא כלי עזר לגביית החוב אינו מאבד את כוחו לעולם, כפי שטענו פרקליטיו של אלברט. אין בגרסה זו לא צדק ולא הגיון משפטי, אלא אותם טעמים המונחים ביסוד ההתיישנות הדיונית ובעיקר ההנחה שכעבור שנים רבות יותר קשה לנתבע להביא ראיות נגד תביעת החוב - חלים גם על הפעלת ייפוי הכוח".
דהיינו, וכדברי כבוד השופט ד"ר ביין בפס"ד בתי זיקוק לנפט, אין הצדקה לשימוש בלתי מוגבל בזמן באמצעי אכיפה אדמיניסטרטיביים לגביית חוב שעברה עליו תקופת התיישנות והמשיבה מנועה מלגבות את החוב שהתיישן בשל שיהוי.
כפי שנאמר כבר לפני שנים רבות ע"י כב' השופט ברנזון בע"א 436/62 עיריית ר"ג נ' תיק פ"ד יז 1262 לגבי אי הודעה לנישום על קיום שומה ומניעה מבנו לנקוט בצעדים חוקיים שהוענקו לו בחוק להביא לביטול השומה או לשינויה:
"אינני יכול לתאר לעצמי, כי אמנם החוק יצר מצב משונה ובלתי צודק כזה שהאזרח יהא נתון כליל לחסדה של העיריה, אשר הטילה עליו חיובי ארנונה שלא לפי דקדוקי החוק ועם זאת יהא האזרח חסר אונים לבחון בכלל את חוקיות החיוב, לאחר שנשללה ממנו שלא באשמתו האפשרות להתגונן נגד החיוב בדרך המקורית שניתנה לו עפ"י החוק".
באותה מידה, היעלה על הדעת שהאזרח יהא נתון לחסדי העיריה שהטילה עליו חיובי ארנונה לפי הליכי גבייה מנהליים והוא לא יוכל להעלות טענת התיישנות ולא יוכל להתגונן כראוי עקב הזמן הרב שחלף וכן לא יוכל להגיש השגה/ערר בגין החיוב? (ואני דוחה את הצעת המשיבה בסיכומיה לאפשר למבקשת להגיש כיום השגה, כשהצעה זו הינה בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי). לאזרח נגרם נזק עקב מחדל הרשות בכך שמונעת ממנו את זכות ההשגה והערר (ראה כבוד השופט ביין בפס"ד בתי זיקוק לנפט).
בעניין זה ראוי לציין שהרשויות מצדן לא מהססות לעתים לטעון טענות כגון מניעות מלתבוע תשלום יתר (שאין מחלוקת ששולם בגין ארנונה) עקב אי השגת האזרח על חיובי הארנונה תוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום [ראה רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214] וטענות מהסוג הנ"ל יש לדחות (כפי שנדחתה טענה זו בפס"ד קזס תך קביעות לגבי רשלנות הרשות וחיובה בהחזר תשלום היתר).
דהיינו, הרשויות לא מהססות מחד (כמו בפס"ד קזס) לטעון לעתים טענה הבאה לשלול מהאזרח את זכותו לתשלום יתר של ארנונה בטענה של אי הגשת השגה במיועד ולעומת זאת לא מהססות מאידך לשלול מהאזרח את זכות ההשגה ואף הרבה מעבר לכך תך ניסיון לבצע אכיפה של חוב מלפני כ10- שנים במקרה שלנו.
ג. ענייני חזקה והודעות דרישה
למעלה מן הצורך יש לציין שבמקרה זה יש למשיבה גם קושי ראייתי, שכן המבקשת לא נחקרה כלל על תצהירה ודבריה מתקבלים כראיה לאמיתות תוכנם.
כך, בין היתר, הצהרת המבקשת שמעולם לא הייתה בעלת הנכס ו/או המחזיקה בנכס ולא הייתה לה שום זכות בנכס וכן שמעולם, עד סמוך להגשת התובענה ב- 3/01, לא ידעה על דרישת התשלום ושלא ניתנה לה הודעה על החוב.
כידוע, יש צורך בהנמקה לעדות כללית זו של בעלת דין מעונינת ודבריה עומדים בניגוד לכרטיסיות של העירייה היכולה להוות רשומה מוסדית וכןהרשות נהנית מהחזקה הקבועה בסעיף 318 לפקודת העיריות - חזקה הניתנת לסתירה [ראה ע"א 1925/95 (ת"א) יחזקאל ואח' נ' עיריית ת"א ואח', דינים מחוזי כו(8) 358].
גם אם לגבי החזקה של הכרטסת שצורפה לא עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה לסתור חזקה זו (כשהרישום יכול להיות גם מוטעה), הרי לגבי הדרישות שנשלחו לה לטענת המשיבה ניתן לקבל את טענת המבקשת שלא נסתרה לגבי אי קבלת הדרישות, כשהמשיבה לא הביאה כל עדות ו/או ראיה לגבי משלוח ו/או מסירת ההודעות הנ"ל למבקשת.
אין ספק שבהליכי גבייה מנהליים ישנה חובה של משלוח הודעה מוקדמת [ראה ת"א 1760/92 (ת"א) ישר מיכקשווילי ואח' נ' עיריית ת"א יפו, דינים מחוזי לב (4) 238, כשכבוד השופטת שטיין מביעה דעתה שהעדר הודעה מהווה מחסום דיוני אף בפני הגשת תביעה וכן ראה רוסטוביץ - "ארנונה עירונית", מהדורה שלישית בעמ' 168-162].
גם אם אכן מתגבש החוב ללא קשר למשלוח ההודעות, הרי עצם המשלוח המאוחר ו"השינה על הזכויות" פוגעת בתושבי הרשות ומצטרפת לשיקולים המביאים לפסילת התנהגות כזו.
דהיינו, במקרה דנן לא הייתה דרישה גם לפי טענת העירייה במשך למעלה מ7- שנים מהתגבשות החוב, כשדרישה זו הינה תנאי להליכי הגבייה המנהליים ומשלא הוכחה גם קיומה של דרישה זו כדין ניתן לדחות את התובענה גם מהטעם הנ"ל.
והנה, הרשות מחד מנסה לפעול ולהסתמך על הליכי הגבייה המנהליים הדורשים משלוח הודעה כאמור כתנאי להליכים אלו והיא עושה זאת אף לפי גרסתה שלה ובלא שהוכיחה זאת בצורה מספקת, רק לאחר כ8- שנים מהתגבשות החוב תוך התעלמות מזכויות הצד השני והאפשרות שלו לפנות להגיש השגה, להציג ראיות ותוך גרימת נזק לאזרח עקב ההשתהות הבלתי סבירה בנקיטת הליכים כאמור.
3. מכל הטעמים דלעיל, אני מקבל את התובענה ומצהיר כי דרישת תשלום החוב שהומצאה למבקשת מטעם המשיבה בטלה ומבוטלת וכי המבקשת לא חייבת את הסכום הנקוב בדרישת התשלום ו/או כל חלק ממנו.
אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין.
ניתן היום ח' בחשון תשס"ב, 25 באוקטובר 2001 במעמד נציגת המשיבה גב' בוסתן (מתמחה).
המזכירות תמציא העתק לב"כ המבקשת שזומן לשימוע ולא התייצב.
זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.
