|
מפעיל עצמאי בבית-חולים אינו פטור מארנונה
בתי חולים של מדינת ישראל זכאים לתעריף מיוחד של ארנונה, ובעצם לפטור חלקי. פטור זה אינו חל על מפעיל עצמאי בתחום בית-החולים. בעקבות פסק-דין בע"ש 199/00 חברת מ.א.ר בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה
מאת הנריק רוסטוביץ ורונית כהן-כספי
עובדות המקרה
חברת מ.א.ר. כמפעילה של מכון לאבחון רפואי ולמתן שירותי הדמיה רפואיים, כרתה הסכם עם מדינת ישראל לפיו ניתן לה רשיון להפעיל מכון רפואי בין כותלי בית-חולים בני-ציון בחיפה. בהסכם נקבע, כי מעמדה של מ.א.ר בבית-החולים הוא של בת-רשות בלבד, כי המכון יופעל ע"י מ.א.ר כקבלן עצמאי, וכי היא תישא בכל ההוצאות והתשלומים.
עיריית חיפה השיתה ארנונה על מ.א.ר, וזו טענה כנגד החיוב בארנונה את הטענות הבאות:
א. היא אינה המחזיקה במכון אלא בת-רשות;
ב. העובדה שבית-החולים שילם את שומות הארנונה במשך 7 שנים מעידה, כי הוא הנישום הנכון;
ג. היא דייר משנה, ולפיכך אין להשית עליה ארנונה;
ד. היא זכאית לפטור חלקי מארנונה בהתאם לסעיף 3(ב) לפקודת מסי הממשלה מסי העירייה (פיטורין), 1938.
פסיקת בית המשפט
השופט ד"ר ביין דחה את כל טענותיה של חברת מ..א.ר ופסק:
א. חברת מ.א.ר היא הנישומה בארנונה, ומעמדה כבת-רשות אינו שולל את האפשרות שהיא הנישומה - "עיון בסעיפי ההסכם מראה כי אכן מחזיקה המערערת בנכס שברשותה בהסכם באופן בלעדי ועצמאי בנכס … בתחום השטח שהוקצה לה לניהול המכון המערערת היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס."
ב. חברת מ.א.ר אינה דייר משנה, משום שעל פי ההסכם המכון הוא יחידה נפרדת, ואף נקבע בהסכם מפורשות, כי כל ההוצאות הישירות והעקיפות מוטלות על חברת מ.א.ר.
ג. העובדה, כי בית החולים שילם את הארנונה במשך 7 שנים אינה יוצרת מניעות. "כל שנת מס עומדת בפני עצמה, ומה שנעשה או לא נעשה בעבר אינו יכול ליצור מניעות. אם תורת המניעות מחמת מעשה בי"ד אינה חלה על שנות מס שונות, קל וחומר שזהו המצב מקום שבו מבקשים להסתמך על מניעות מכוח התנהגות בעבר."
ד. יש לפרש את הפטור החלקי לנכסי מדינה בצמצום משום שיש בכל פטור כדי "להטיל עול מיסויי רב יותר על יתר הנישומים". רק מי שממלא פונקציה המוטלת על הממשלה ומשמש כידה הארוכה זכאי לקבל את הפטור.
ניתוח המקרה
ההגדרה בסעיף 1 לפקודת העיריות מבחינה בין סוגי "מחזיקים" שונים ומדרגת ביניהם: "בעל", "שוכר" או "בכל אופן אחר". במונח "מחזיק" הכוונה היא, לבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. ההגדרה בסעיף 1 לפקודת העיריות מבהירה, כי מחזיק הוא מי שמשתמש בנכס בפועל, ולא בהכרח בעל הזכות המשפטית להחזיק בנכס. בבואה להשית ארנונה, מוטל על הרשות המקומית להתחשב בשימוש שנעשה בנכס הלכה למעשה, ולשם כך ניתן להיעזר גם בזכות המשפטיות שיש לנישום בנכס.
ניתוח ההסכם שנכרת בין מדינת ישראל לבין מ.א.ר מלמד, כי עסקינן בהסכם שכירות בשיטת הבארטר. המדינה השכירה למ.א.ר שטח מסוים בבית-החולים, ובמקום דמי שכירות שילמה מ.א.ר באמצעות ביצוע בדיקות של הדמיה רפואית בלקוחות בית החולים מבלי לחייב את בית החולים בתשלום.
הרווח של מ.א.ר נבע מביצוע בדיקות של הדמיה רפואית בלקוחות אחרים, ששילמו תמורתם טבין ותקילין. בנסיבות כאלה, אין ספק שבעל עסק אינו יכול לחסות בצל הפטורים שניתנו ל"גופים מיוחסים".
בהקשר זה ראוי לציין, כי מאז שנת 1995 יש מגמה ברורה של תיקוני חקיקה, שמטרתם לצמצם את הפטורים שנתן המחוקק המנדטורי לנכסי המדינה ולשורה ארוכה של מיוחסים. הרעיון העומד מאחורי מגמת הצמצום הוא, כי אותו ציבור הנזקק לשירותי מוסדות אלה מממן את הוצאותיה של הרשות המקומית באמצעות נטל מוגבר של ארנונה המוטלת עליו. התפישה המודרנית היא, כי כל משתמש בנכסים ישלם את הארנונה בגין נכסיו.
מגזירה זו של ביטול הפטורים עתידים להינצל מעטים: בנייני שגרירות - שם הפטור ממסים הוא תולדה של "הסכם חליפין" בין המדינות, ובתי תפילה - משום שבורא עולם כל יכול אינו מסתדר עם התקציב.
| 
