|
אין לנו חברה מתוקנת
שכ"ט עו"ד תמורת טיפול בהשגה וערר של מס שבח אינם מוכרים כהוצאה
בעקבות עמ"ה 1008/00 אליהו בן-סניור נ' פקיד שומה ת"א*
מאת עו"ד הנריק רוסטוביץ
אליהו בן-סניור התקשר בעסקת קומבינציה, ולהפתעתו קבע מנהל מס שבח, כי שווי מכירה הוא 7,337,264 ש"ח. אץ רץ בן סניור ובעזרת פרקליטו הגיש השגה של שומת המס. לשמחתו, הוקטן שווי המכירה לסך של 2,000,000 ₪, אולם בן סניור לא הרפה. בערר שהגיש באמצעות פרקליטו, הוקטן שווי המכירה לסך של 1,570,000 ש"ח. שלשל בן-סימון לידי פרקליטו שכר טרחה נאה, וביקש ממנו לדרוש כי סכום זה יופחת משווי המכירה כהוצאה מוכרת.
דו-שיח שלא היה ולא נברא
"צר לי" אמר הפרקליט, "בית המשפט העליון פסק וקבע, כי רק השכר ששילמת לי בגין הסכם המכירה מוכר כהוצאה, ואילו השכר בגין הפחתת שווי המכירה ב- 80% אינו מוכר כהוצאה."
ספק בן-סניור את כפיו ושאל: "כיצד ייתכן שעלי לשלם דמים לתיקון שומת העוולה שהוצאה לי, והוצאה זו אינה מוכרת כהוצאה לגיטימית?"
"אל תירא בן-סניור" השיב הפרקליט. השבח הוא חלק מההכנסה החייבת במס הכנסה, ואנו נדרוש מפקיד השומה כי יכיר בה".
שמח בן-סניור למשמע הבשורה, ובדו"ח השנתי שהגיש ניכה מהכנסתו החייבת במס סך של 115,039 ש"ח ששילם לפרקליטו כשכר טרחה. לרוע המזל, סירב פקיד השומה להכיר בהוצאה, בנימוק המפתיע כי מותר לנכות הוצאות הכרוכות בענייני מס הכנסה להבדיל מענייני מס שבח. ערער בן סימון על החלטה זו והשופטת ברכה אופיר-תום דחתה את ערעורו בפסק דין מנומק היטב.
ההלכה המשפטית
א. לטענת בן-סניור יש לחפש את פרשנותו התכליתית של הסעיף 17(11) לפקודת מס הכנסה, ולפיה יש להכיר גם בהוצאות משפטיות הנגזרות מהליכים מול מס שבח. המילים "והטיפול בקשר למס בכל הליכי השומה והערעור", המופיעות בסעיף, כוללים גם טיפול בענייני מס שבח. צעד ראשון בבדיקת פרשנות זו הינה משמעות המונח "מס" בפקודה - והכוונה היא מס הכנסה ומס חברות. כאשר המחוקק מגלה את כוונתו בבהירות וחד משמעית אין מקום לפרשנות שונה (ע"א 5246/91 גיבור סברינה).
ב. בן סניור טען, כי משילוב המילה "ערר" עולה הכוונה שהמחוקק כיוון גם לחוק מיסוי מקרקעין. גם טענה זו אינה נראית, שכן הכוונה הינה להליך המתנהל בפני הוועדה לקבילות פנקסים ע"פ סעיף 130(3)(1) לפקודה.
ג. בן-סניור טען, כי לנוכח סעיף 48ב לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), יש לגזור גזירה שווה בין מס שבח למס הכנסה לעניין סעיף 17(11) לפקודה. יש לקבל את טענת המשיב, כי סעיף 48ב לחוק מיסוי מקרקעין קובע את הזהות בין שני החוקים לעניין "שיעורי המס והזיכויים ממנו" (עמ"ה 6/97 ניר). שלב ניכוי ההוצאות הינו שלב ראשוני של הליך קביעת המס, שבו אין חפיפה בין הוראות הפקודה לבין הוראות חוק מיסוי מקרקעין. הליך התרת ההוצאות המתבצע בשלב זה לגבי כל חוק בנפרד.
ד. בן סניור טען, כי סעיף 39(7) חל רק לגבי הוצאות שכ"ט אשר הוציא הנישום "בקשר לרכישת הזכות במקרקעין ולמכירתה". לפיכך, הוצאות כפי שהוצאו במקרה דנן אינן מותרות לפי חוק מיסוי מקרקעין אי לכך יש להתירן לפי סעיף 17(11) לפקודה. אכן ההוצאות דנן אינן ניתנות לניכוי לא דרך סעיף 39(7) ולא דרך סעיף 17(11) לפקודה.
ה. היסטוריה החקיקתית של סעיף 17(11) מלמדת, כי הסעיף שולב בעקבות המלצות ועדת בן-שחר, בעקבות הרציונל לפיו "עידוד ניהול חשבונות מחייב הסדרים שבהם הנהלת חשבונות תשמש הגנה נאותה לנישום. לשם כך יש לאשר לנישום התדיינות בתום לב ואין להענישו על כך". מדברי ההסבר של ועדת בן-שחר, הכוונה הייתה לעודד ניהול ספרים על ידי כל ציבור הנישומים, בכוונה למס הכנסה ולא למס שבח (ע"א 5080/90 יורם קפלן).
המסר החברתי
אין לי כל ביקורת על דרך ההנמקה של בית המשפט. יש לי ביקורת חריפה על התוצאה שלפיה על הנישום לשלם מכיסו את ההוצאות הכרוכות בשומת בלתי נכונה, בלתי סבירה ובלתי צודקת.
לטעמי, במקרים כגון דא על המדינה לשלם לנישום את כל הוצאותיו המשפטיות. אין להסתפק בהכרתם כהוצאה, שאז נושא הנישום במחצית העלויות (בהנחה ששיעור המס הוא 50%).
האם יעלה על הדעת, כי בחברה מתוקנת תגרום המדינה נזק לכיסו של הנישום (שלא לדבר על עגמת הנפש), פקיד השומה יזכה לטפיחה על שכמו על מאמציו, והנישום ישלם את המחיר?
התשובה לשאלה היא, כי אין לנו חברה מתוקנת.
______________
* תמצית פסק הדין התפרסמה במס-פקס העיתון המקצועי לענייני מסים.
| 
