|
פיצול אישיות*
מאת בעז ילינביץ, יועץ מס
"יום הרכישה" הוא היום הקובע לצורך חישוב המס החל על מכר מקרקעין לפי החוק למיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה) ("החוק"). יום הרכישה – לצורך חישוב המס – הוא היום בו, עברה הקרקע לידי המוכר דהיום. ככלל קובע החוק הסדר של דחית מס בקשר להעברות ללא תמורה. מקום בו מעבירים בני משפחה, קרקע ללא תמורה בדרך של מתנה או ירושה, לא משולם המס בעת ההעברה אלא במכירה של הנכס על ידי מקבל ההעברה. אולם בעת המכירה, יחשב כיום הרכישה, היום בו רכש אותה הראשון מבני המשפחה שירש את הקרקע בתמורה. בחישוב המס יושת מס השבח על מלוא עלית הערך מיום הרכישה עד יום המכירה.
בדצמבר 2001 ניתן פסק הדין בע"א 1458/99 שרון רוזנברג נ. מנהל מס שבח מקרקעין, שם עמדה במרכז המחלוקת קביעת "יום הרכישה" של הקרקע שמכר המערער בדצמבר 1996.
העובדות
הקרקע הגיעה לידי המערער בירושה מאביו. האב המנוח ירש מאביו, סבו של המערער, 3/8 מהקרקע. חלק נוסף (3/8) ירש האב מאחותו המנוחה (דודתו של המערער). 2/8 מהקרקע קיבל האב בשנת 1964 מאחיו (דודו של המערער). הקרקע שנתקבלה מהדוד דווחה עת נתקבלה כמתנה פטורה ממס. מנהל מס שבח קיבל את הדיווח ללא עוררין וכך נרשמה ההעברה.
טענת המערער
על פי רצף ההעברות ביקש המערער לראות את 'יום הרכישה' כיום שבו סבו רכש את הקרקע ולחייב אותו במס בשיעור של 13%, שחל על קרקע שמועד הרכישה שלה על פי החוק בשנת 1950.
גישת מנהל מס שבח והחלטת בית המשפט
בשנת 1997 עת קיבל מנהל מס שבח את הדיווח על העסקה של המערער, בדק את הדיווחים לגבי יום הרכישה. המנהל הגיעה למסקנה כי קודמו בתפקיד שכיהן בשנת 1964 כמנהל מס שבח הוטעה או טעה. למעשה סבר באותה שעה מנהל מס שבח כי בשנת 1964 נתן דודו של המערער לאביו המנוח את הקרקע שלא בדרך של מתנה, אלא, נתקיימה עסקת חליפין וכנגד הקרקע שנתקבלה מהדוד שילם לו המנוח בקרקע אחרת.
ביהמ"ש לא קיבל את העמדה החדשה. קבלת הפטור שניתן בשנת 1964 סותם את הגולל על בחינת הזכאות לפטור, אין בסמכותו של מנהל מס שבח לבחון נושא זה מחדש. שכן, אין בחוק סעיף המאפשר למדינה לחזור לתקן ולעיין בשומות משנת 1964. הרי בסופו של יום, פסק ביהמ"ש, המדובר בהחלטה מנהלית. לגבי החלטות כאמור נקבעו כללים שרק עם יתקיימו ניתן לחזור מהחלטה שניתנה. כללים אלו, לא התקיימו בעניין רוזנברג.
חזקת השיתוף לצורכי מס
שאלת יום הרכישה המצריכה בחינה וחקירה עשרות שנים לאחור מתעוררת כאשר יורשים הבאים למכור קרקע בבעלותם מבקשים לתקן רטרואקטיבית את רישום הבעלות של הקרקע שנתקבלה על ידם. בדרך כלל רשומה הקרקע ברישום המקרקעין על שם המוריש בלבד. היורשים מבקשים להעביר את הרישום על שמם של בני הזוג תוך יישום 'חזקת השיתוף'. שינוי כאמור אין לו נפקות אחרת פרט להשפעה על יום הרכישה. שינוי כאמור נעשה בדרך של פניה לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי על כי בין בני הזוג הייתה קיימת 'חזקת השיתוף'.
בשל העובדה שבאותם מקרים קביעה של 'חזקת שיתוף' רטרואקטיבית משפיעה בעיקר על חבות המס, מצטרפת המדינה כמשיבה, המיוצגת ע"י הפרקליטות.
בעקבות פסה"ד בעניין רוזנברג חזרנו ובחנו את גישת פרקליטות המדינה בערעורים אחרים כאשר הצד שכנגד מבקש לתקן תיקונים במציאות פורמלית שהייתה קיימת במשך עשרות שנים. מצאנו כי באותם מקרים ידעה המדינה, לנמק מדוע לא ניתן או לא רצוי לאפשר למבקשים לתקן רטרואקטיבית עשרות שנים לאחור רישומי בעלות שנעשו כחוק. וכך הציג שופט בית המשפט העליון, המנוח דב לוין, את עמדת המדינה באותו עניין (ע"א 5774/91 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח חיפה):
"מקרה ממין זה, שבו לראשונה מזה זמן רב וממושך נטען לקיומם של זכויות, הסותרות את חלוקת הזכויות הפורמלית (הזכויות שבדין), כפי שהוכרה וחייבה במשך שנים, הינו מצב בלתי תקין ובלתי רצוי, והוא עלול לגרום לבעיות ותקלות שרק ימים יגידו טיבן והיקפן במלואם.
אין כל טעם להרחיב תחולתה של הלכת שיתוף, ובכך לסטות מין העקרונות הכלליים, שעל פי הם זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו הינה מוגבלת בזמן (ראה, למשל, חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, להלן: חוק ההתיישנות). בעניין זה לא למותר הוא להזכיר כי אחד מן הטעמים המונחים ביסוד רעיון ההתיישנות נעוץ בכך ש"כל השהיה ארוכה מידי, בהשגת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור. בזה, למשל, מנמק המשפט העברי את 'ההתיישנות' של תביעת הכתובה על ידי האלמנה 'כל זמן שהיא בבית אביה', ובשל מחילה משוערת זו, היא אינה יכולה לגבות כתובתה מן היורשים אחרי עבור עשרים וחמש שנים" (ההדגשה שלי- ד.ל). (דברי כבוד השופט זילברג (כתוארו אז) בע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, תל אביב, פ"ד י 687, בעמ' 695).
טעם נוסף המועלה להצדקת עקרון ההתיישנות הכללי הוא האינטרס הציבורי "שזמנו המוגבל של בית משפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבד עליהם הכלח" (דברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 בעמ' 559).
טעם אחרון זה יפה במיוחד לסוגיה שלפנינו, שבה מתבקשים אנו להתיר דיון והכרה בזכויות שהולדתן, אם בכלל, עשרות בשנים קודם ליום הגשת הבקשה, ויסודן בחיים המשותפים שניהלו בני זוג שהלכו שניהם זה מכבר לעולמם..."
סיכום
נדמה כי פרקליטי המדינה לא זנחו כל טענה בכדי לשכנע את בית המשפט שלא לדון בעניינים שלדעתם, אז, אבד עליהם הכלח: הסדר הציבורי, זמנו היקר של בית המשפט, זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו מוגבלת בזמן סביר ועוד. כל טיעון שהעלתה המדינה מגובש להפליא ומגובה בפסיקה ואזכורים למכביר, עד שאפילו ספקנים כמונו השתכנעו.
והנה בעניין רוזנברג - מטמורפוזה – יש להסביר לבית המשפט ולשכנע אותו כי יש לשמור על זכויותיה של המדינה לתקן ולשנות (ספק) מעשים ומחדלים של פקידיה שנעשו 33! (שלושים ושלוש) שנים קודם לכן. גם הסברים אלו היו כמובן מלומדים ומגובשים וגם מההסברים החדשים שהיו משכנעים ומתוחכמים לא פחות כמעט ששוכנענו - עד שנזכרנו באלו הקודמים.
______________________________
* הכתבה לקוחה מתוך
השער המשפטי
מגזין למשפט ברשת.
| 
