ביום 25 נובמבר 2001 פורסם במדור זה מאמרו של כותב שורות אלה על חיוב נכסים ריקים בארנונה. במסגרת המאמר הובעו ספקות בדבר סמכותן של הרשויות המקומיות לחייב בארנונה נכס ריק ללא שימוש לאור הוראות חוק ההסדרים משנת 1992 המסמיכות את הרשויות המקומיות להטיל ארנונה.
למחרת היום ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין של השופטת גילאור בעניין עמ"נ 417/01 שירותי בריאות כללית נגד מנהל הארנונה בשבי ציון. השופטת גילאור פסקה, כי לא ניתן לחייב נכס בארנונה לפי שימושו האחרון, אלא לפי השימוש אשר נעשה בו בפועל. בית המשפט ציין עוד, כי ספק בעיניו אם קביעת צו הארנונה של המועצה המקומית שבי ציון לפיה "מבנה יחויב ע"פ יעודו כחוק" מתיישבת עם חוק ההסדרים משנת 1992. בית המשפט הוסיף, כי יש להתחשב בעובדה שנכס עומד בשיממונו ואינו צורך שירותים מהרשות המקומית.
המועצה המקומית שבי ציון נזעקה לצאת כנגד פסק הדין והוגשה בקשת רשות ערעור לעליון. הבקשה הוגשה באיחור ורשם בית המשפט העליון קיבל את הטענה שהטעות אליה נתפס ב"כ המועצה בסוברו שבג"צ הוא הפורום המוסמך לתקוף את פסק הדין, היא נימוק מיוחד המצדיק הארכת מועד. הטלת ארנונה על נכסים שאינם בשימוש, זו העומדת כאבן על צווארם של מחזיקים ובתי עסק רבים, הגיעה אולי לתחנתה האחרונה.
בעניין שבי ציון נידונה שאלת סיווגו של בניין ששימש כאכסניה למגורי עולים מאתיופיה, ולאחר מכן עמד שומם ולא שימש לתכלית כלשהי. המחלוקת בין הצדדים נתגלעה סביב שאלת סיווגו של הנכס בתקופה בה עמד שומם: העותרת, קופת חולים כללית, טענה שיש לסווג את הנכס בסיווג "מגורים", ואילו המועצה המקומית שבי ציון טענה שיש לסווגו כבית מלון לאור שימושו האחרון וייעודו התכנוני.
מפסק הדין הנזכר עולה שהעותרת לא ביקשה לפטור את הנכס מארנונה כלל, אלא ביקשה לסווגו כמגורים, בין היתר משום ששימושו האחרון היה כמגורים לעולים מאתיופיה. על רקע טיעון זה אפשר שבית המשפט העליון ימאן להידרש לסוגיית חיובו של נכס ריק בארנונה לנוכח הוראות חוק ההסדרים משנת 1992.
נימוקים רבים תומכים במסקנתו של בית המשפט המחוזי שיש לחייב נכס לפי שימושו בפועל. דיני הארנונה בישראל מוחלים לפי "המצב בפועל". כך למשל, פולשים וברי רשות נחשבים למחזיקים, ושטח בניין שנבנה ללא היתר יחויב בארנונה. בשל העיקרון האמור, תשולם ארנונה לפי השימוש בפועל, גם כשמדובר בשימוש חורג.
הפרוצדורה הנוגעת לחדילת חזקה, קבלת חזקה והריסת בניין מלמדת אף היא שהארנונה בישראל פועלת בדוקטורינת "דה פקטו" ולא לפי הפוטנציאל, שקשה לקבוע במדויק את מהותו. הטלת ארנונה על נכסים שאינם בשימוש, לפי פוטנציאל השימוש בהם או לפי השימוש האחרון, פוגעת ביעילות הגבייה ויוצרת מצבה של חובות קשיי גבייה, שהרשויות המקומיות מתקשות להתמודד עמה. מצבת החובות של הרשויות המקומיות עומדת על מיליארדי שקלים חדשים, והנכסים הריקים תופסים בה מקום של כבוד.
בהקשר זה יאמר, שהיקף החובות לרשויות המקומיות משמש ככלי בידי משרד הפנים והאוצר לדחות את הדרישות להגדלת השתתפות הממשלה בתקציבי השלטון המקומי.
נראה, כי הגיעה השעה שבית המשפט העליון יאמר את דברו בסוגיית חיובו בארנונה של נכס ללא שימוש. אמנם חלק מהרשויות המקומיות מגלות הבנה וגמישות ומסכימות בסופו של דבר להפחית את חיובי הארנונה לנכסים ריקים, אולם גם פתרון זה מעורר קשיים רבים.
_________________
