ביום 31 בדצמבר 2001 הוארך מחדש תוקפה של הכרזת המסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) (הוראת שעה), התש"ס2000- עד ליום 30 ביוני 2002. בהכרזת המסים (גבייה) נקבע, כי על גביית ארנונה ותשלומי חובה לרשויות המקומיות יחולו הוראות פקודת המסים (גבייה). נוסף על הארכת תוקפה של ההכרזה כאמור, הוסיף בה שר האוצר את סעיף 2(א) אשר זו לשונו:
2. (א) על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין (להלן - הליכי הערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב2002-.
(ב) בסעיף זה "השגה", "ערר" או "ערעור" כמשמעותם בהוראות הדין על פיו נקבע החיוב.
הוספתו של סעיף 2(א) להכרזת המסים (גבייה) באה בעקבות ביקורת, שהושמעה על עצם החלת הוראותיה הדרקוניות של פקודת המסים (גבייה) באופן גורף על גביית חובות הארנונה ועל אי הוצאת ה"חובות השנויים במחלוקת" מציפורניה של פקודה זו.
"חובות השנויים במחלוקת" הם אותם סכומים שהנישום חולק על גובהם או על עצם חיובם ונוקט באמצעים משפטיים הרלוונטיים לבירור המחלוקת (הגשת השגה, ערר או פנייה לערכאה המשפטית המוסמכת).
מבקרי הכרזת המסים (גבייה) הצביעו על העובדה, כי בשל הכרזתו הגורפת הנ"ל של שר האוצר, הופקדו בידי הממונים על הגבייה סמכויות גבייה מרחיקות לכת, כגון עיקול, והכל גם ביחס לחובות אשר עליהם חולק הנישום בתום לב ובצורה עניינית וחוקית.
מותחי הביקורת הצביעו על כך, שהדבר גם עומד בסתירה לכמה מסוגי המסים שעל גבייתם חלה פקודת המסים (גבייה), ושבהם המחוקק קבע מפורשות שהליכי הגבייה לא יחולו על חובות השנויים במחלוקת. כך למשל, בסעיף 183 לפקודת מס הכנסה נקבע: "נמסרה לאדם הודעת שומה לפי סעיף 149, חייב הוא, תוך 15 יום מיום מסירת הודעת השומה, לשלם את יתרת המס המגיעה ממנו לפיה, ואם הגיש השגה לפי סעיף 150 - את יתרת המס שאינה שנויה במחלוקת". בסעיף 91 לחוק מס ערך מוסף נקבע: "הוגשו השגה או ערעור, רשאי המשיג או המערער שלא לשלם את המס השנוי במחלוקת והמנהל רשאי שלא להחזיר את עודף המס או את עודף מס התשומות השנוי במחלוקת".
נראה לכאורה, כי בהיעדר כל הוראת חוק הפוטרת מחובת תשלומי חובות ארנונה השנויים במחלוקת יצרה הכרזתו של שר האוצר "פירצה" העלולה להביא לפגיעה קשה בקניינו של נישום הארנונה ובזכויותיו לנתונות על פי חוק להשמיע קולו בנוגע לסכומי הדמים המושתים עליו. אוזניו של מחוקק המשנה לא נאטמו לנוכח ביקורת זו, ולפני כחודשיים הוסף סעיף 2(א) להכרזתו של שר האוצר, כבדרך אגב להארכת תוקפה של ההכרזה.
אכן, הוספת סעיף 2(א) לאכרזה היא צעד ראוי לנוכח הביקורת שהושמעה ועמה החשש לפגיעה בזכויותיהם ובקניינם לציבור משלמי מסי הארנונה העירונית. ברי, כי הפקדת סמכויות גבייה כה מרחיקות לכת בחובות השנויים במחלוקת בידי הממונים על הגבייה מבלי להמתין לבירור המשפטי בנוגע לסכומם או לעצם חיובם עלול לגבות מחיר ציבורי וכלכלי כבד. ואולם, נקדים ונאמר, כי לדעתנו לא היה צורך בהוראה המפורשת, כמו זו שבסעיף 2(א) להכרזה, כדי להוציא את החובות השנויים במחלוקת מעולה של פקודת המסים (גבייה), וניתן היה בקלות להגיע למסקנה זו בדיוק על דרך הפרשנות התכליתית.
בסעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) נקבע:
"4. הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו... יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה המסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו...".
הביקורת סביב הכרזת שר האוצר נוגעת בעצם לתיבה "מן היום שהיה חייב לפרעו". מבקרי הכרזת המסים טענו, כי "היום שהיה חייב לפרעו" הינו המועד הקבוע בדרישת התשלום שנשלחה אל ביתו של הנישום, והרי אם ישנם בפי הנישום טענות כלשהן לגבי עצם החיוב או גובהו, אין הרשות מחויבת להמתין עד לבירור טענות אלו ויכולה להפעיל את אמצעים הקבועים בפקודת המסים (גבייה) מיד לאחר חלוף 15 ימים ממועד הנ"ל. כאמור, פרשנות זו לפסוק "מן היום שהיה חייב לפרעו" הובילה לתיקון הכרזת המסים בהוספת סעיף 2(א).
לדעתנו, פרשנות זו אינה נכונה.
את הפסוק "מן היום שהיה חייב לפרעו" יש לפרש על פי שיטת הפירוש התכליתית. זוהי השיטה השמה לה למטרה לפרש חקוק באופן המגשים את תכלית חקיקתו. בפרשנות תכליתית נקודת המוצא תהא לשונו של הטקסט אך לעולם לא נקודת סיום, שכן על הפרשן לקחת בחשבון פרמטרים חשובים נוספים, שיסייעו בידו למציאת משמעותו הנכונה של החקוק.
פירוש ראוי לפסוק "למן היום שהיה חייב פרעו" יהא הפירוש הרואה את "היום שהיה חייב לפרעו" כמועד שבו יש חובה לשלם את הארנונה לאחר מיצוי הליכי ההשגה והערר בפני ועדת הערר של הארנונה, ולא כמועד אשר נקבע על ידי הרשות כמועד לתשלום המס.
פירוש זה הוא הפירוש הראוי מכמה טעמים.
ראשית, מטעמי אחידות תחיקתית. מן המפורסמות, כי על המשמעות הפרשנית הניתנת לדבר חקוק לא להיסתר עם חקוקים אחרים שבמהותם דומים לה. מכיוון, שבכל סוגי המס העיקריים אין חובה סטטוטורית לשלם סכומי מס שנויים במחלוקת, כך עלינו לנהוג גם עם מסי הארנונה ותשלומי החובה לרשויות המקומיות. אין זה ראוי ואין זה הגיוני, כי ארנונה עירונית תהא נבדלת לרעה ממסים אחרים.
שנית, מטעמי שמירה על זכות הקניין כזכות יסוד, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מורינו כי חוקים שנחקקו לפני חקיקת חוק היסוד, יש לפרש ברוח אותם הערכים שחוק היסוד בא להגשים. אחד מערכיו המרכזיים היא זכות קניין, שקנתה מעמד של זכות יסוד במדרג זכויות האדם. נמצא, כי הוראה סעיף 10 הנ"ל מחייבת אותנו להעניק פרשנות כזו לפקודת המסים (גבייה) כך, שאינה תחול על חובות שנויים במחלוקת.
זו ואף זו, סעיף 4 רישא לפקודת המסים (גביה) מורינו כי לשם החלת פקודת המסים (גביה) על חובות ארנונה, הטלת הארנונה חייבת להיעשות "כחוק". "כחוק", משמעו, בין השאר, הוא מיצוי זכותו של הנישום, הנתונה לו על פי חוק, להשיג על גובהה וסבירותה של הארנונה המושתת עליו. כל עוד לא מיצה הנישום את זכויותיו כחוק להשיג על הארנונה, לא ניתן לומר כי הארנונה הוטלה כחוק, ולא ניתן להחיל את הוראותיה של פקודת המסים (גביה). מכאן, שחובות שנויים במחלוקת, עוד מעצם הגדרתם כבמחלוקת, אינם מוטלים "כחוק" לצורך הפעלת פקודת המסים (גביה) ולפיכך אינם מסורים להוראותיה.
עולה מן המקובץ, כי אמצעי הגבייה מכוח פקודת המסים (גבייה) ייכנסו לתוקף רק לאחר התבררותם של כל חובות המס השנויים במחלוקת, ואין נפקא מינה אם בחקוקי המסגרת של מס פלוני לא מצויה הוראה מפורשת הפוטרת מחובת תשלום חובות שנויים במחלוקת.
במילים אחרות, פרשנות נכונה ומדויקת של סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) מעלה, כי לא יופעל שום אמצעי הקבוע בפקודה לגבי חוב השנוי המחלוקת, זאת גם אם אין שום חקוק אחר הקובע זאת.
כך גם כמובן באשר לחובות הארנונה. לא היה כל צורך בהוספת סעיף 2(א) להכרזת המסים (גבייה), שהרי גם בלעדיו לא היה לגובה המס רשות להפעיל את סמכויותיו לפי פקודת המסים (גבייה) לפני שהתבררו טענותיו של הנישום.
