בתקופה האחרונה נפסקו בבתי משפט העליון פסקי-דין לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המכירים בזכות לקניין כחוק יסוד, ומאמצים את הגישה כי אין לפגוע בזכות הקניין מעבר למידה הנחוצה.
מדובר במהפכה של ממש שכן, עד לא מזמן פסקו בתי המשפט מכוח חוקים מנדטוריים בנושאי הפקעה וכן מכוח חוקי התכנון והבניה בנושאי הפקעות ופגיעות במקרקעין.
הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מטעמה (רשויות מקומיות, מע"צ, וכו') למען הכלל לצורך מימוש מטרה ציבורית (דרכים, מסילות ברזל, גנים, מבני ציבור וכו'), כנגד תשלום פיצויים.
בהתאם לחוקי ההפקעות המנדטוריים במקרים בהם הופקעו קרקעות לצורכי ציבור הפחיתו רשויות המדינה מהפיצוי סך של 25% משווי הקרקע. ובהתאם לחוק התכנון והבניה ההפחתה היא עד כדי 40% משווי הקרקע.
במקרים של הפחתת הפיצויים בעל המקרקעין יכול לפנות לשר האוצר ולבקשו להורות לשלם לו פיצויים נוספים מן החסד, שיקול הדעת הינו של השר כאשר הוא חושב שהנסיבות גורמים סבל לבעל הקרקע.
לדעתי, סמכות זו אינה מובילה לתוצאה צודקת.
הרציונל בהפחתת הפיצויים הוא כי, בעלי המקרקעין המופקעים נהנים מן הפיתוח של המקרקעין שהופקעו, המשביח את המקרקעין שנותרו בידיהם והם נהנים מההתפתחות הכללית של האזור, להערכתי קביעה זו אינה בהכרח נכונה.
כאשר הפקיעו את החלקה בשלמות הפיצוי שניתן עד כה היה בניכויי של 25% - 40% משווי החלקה. כיום נקבע (פס"ד הולצמן-בכור ע"א 5546/97) כי יש לפצות את בעלי הקרקע עבור כל שווי החלקה.
כדברי השופט ברק: "לשון החוק לא השתנתה, אך תכלית החוק השתנתה...עולמנו הנורמטיבי השתנה. צורת החשיבה שלנו השתנתה."
עד היום, כאשר קרקע כלולה בתוכנית בנין עיר המייעדת אותה להפקעה (בהתאם לפס"ד חממי) בעל הקרקע הגיש תביעת פיצויים בהתאם לסעיף 197 בגין ירידת ערך הקרקע וכאשר הקרקע הופקעה בפועל בעל הקרקע הגיש תביעת פיצויים בגין ההפקעה. במקרה זה הרשויות נהגו להפחית מהפיצויים 40% משווי החלקה.
לאור הפסיקה החדשה כאשר מפקיעים את החלקה בשלמות או את מרבית החלקה יש לפצות במלוא השווי (דהיינו מהמ"ר הראשון).
לדעתי, על בעלי הקרקעות, במקרים דומים (בכפוף לחוק ההתיישנות) לדרוש פיצויי מלא.
כאשר קרקע כלולה או גובלת נפגעה ע"י תוכנית שלא בדרך הפקעה (רעש, הסתרת נוף, חסימת אויר, צפיפות, פגיעה בזכויות במקרקעין כגון: הקפאה או איסור בניה, הקטנה או שינויי בזכויות הבניה, וכו')
ניתן לתבוע את הועדה המקומית בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה.
לאחרונה נפסק בבית המשפט העליון (פס"ד יהודית הורוויץ ע"א 3901/96) שם קבע השופט טירקל שאין פוגעים בקניינו של אדם, "אמרנו כי הדעת וחוק היסוד (כבוד האדם וחירותו) אינם סובלים עוד שהנפגע לא יזכה בפיצוי הולם עבור הנישול או הפגיעה, אלא אם כן הייתה זאת פגיעה מזערית שבמזערית, פגיעה של מה בכך ... לדעתי, שיעור ירידת ערך של מקרקעין, שניתן לראותו כפגיעה מזערית שהרשות פטורה מלפצות עבורו, הוא כדי 2%-3% לכל היותר."
בפס"ד הולצמן כבוד השופטת דליה דורנר פונה למחוקק שיסדיר את הפיצויים הראויים במקום שבו מפקיעים חלק ממגרש, להערכתי, בעקבות חקיקת חוק היסוד ולאור פסקי הדין שניתנו לא ירחק היום שכל הפקעה ופגיעה במקרקעין יזוכו בפיצויי מלא. לפיכך, על הרשויות, על הגורמים המתכננים והיועצים למיניהם, להיות יצירתיים ולדאוג לאיזון בין הציבור לזכויות בעלי המקרקעין.
לתוצאות טובות ניתן להגיע בעזרת תכנון שטח מקרקעין (גדול ככל האפשר) ע"י איחוד וחלוקה מחדש, כך שנטל ההפקעה נופל על כל בעלי הקרקעות, למרות שנותר לבעלים שטח קטן אשר יכול להיות גם פחות ממחצית החלקה המקורית, אך בתמורה הם מקבלים זכויות בניה גדולות יותר מכפי שהיו לחלקה המקורית, כך שבסך הכללי בעלי הקרקע לא נפגעים והשטחים המיועדים להפקעה משמשים את כלל הציבור.
הכותב הוא חבר לשכת סניף נתניה ושמאי מקרקעין.
