קראתי את מאמרו של שרון קדמי ב"גלובס" (6-5 במאי), על היזם ישעיהו חכשורי ופרויקט הפינוי-בינוי שלו בשכונת הארגזים. דמעות עלו בעיני.
זוכה חברה במכרז מינהל מקרקעי ישראל במאי 1998, וכעבור 4 שנים היזם מתראיין בעיתון מספר על ההוצאות הכבדות והמאמצים שהשקיע בקידום הפרויקט, ותוצאות אין. אני מאמין ליזם. הוא תקוע בעיסקה כלכלית שסופה לוט בערפל. אולי בסוף הוא יצליח להרוויח כסף, אולי. מה שבטוח - זה יעלה לו בבריאות.
לאלו שאינם זוכרים את השתלשלות העניינים, להלן תזכיר קצר: קרקע בשטח של 70 דונם תוכננה לבנייה של 1,200 יח"ד, ועליה התגוררו 300-200 משפחות, שהיו מיועדות לפינוי תמורת תשלום שנקבע ע"י המינהל, ושעמד על דירה בת 4 חדרים חדשה ו-50 אלף דולר במזומן. יתרה מזה: לא היה ברור כמה תושבים בעלי זכויות באמת מתגוררים על הקרקע. היזם מחפש כיום את האחראים לתנאים שפורסמו במכרז (המינהל? עיריית תל אביב?).
למרות האמור לעיל, פורסם מכרז פתוח, וזכתה בו חברה שהציעה 4 מיליון שקל עבור הקרקע במצבה התכנוני החדש. במילים אחרות, מכרו זכויות בנייה ל-1,200 יח"ד ב-3,300 שקל ליח"ד, כאשר על הקרקע שנמכרה יושבים וגרים 300-200 וסלים.
אין מחלוקת (גם לדעת בתי המשפט השונים), כי לוסלים מגיע פיצוי בגין זכויותיהם בקרקע. לצורך העניין הם מוגדרים בשמות שונים. אבל, למרות שלל הכינויים הבלתי מחמיאים הניתנים להם, מוסכם על כל הנוגעים בדבר כי יש להם זכויות בקרקע. עובדה: לא ניתן לפנותם ללא הסכמה וללא פיצוי. גם המינהל וגם היזם הביאו בחשבון כי יידרש פיצוי למתגוררים במקום. הפיצוי נקבע ע"י הריבון, הפיאודל הקודם - דירה בת 4 חדרים חדשה ו-50 אלף דולר.
כאן מתחילה הבעיה האמיתית, ומכאן גם התואר המדויק, לדעתי, שבו יש לכנות את תושבי השכונות המיועדות לפינוי: וסלים. דעתי אינה נוחה משם זה, כמו שאינה נוחה מהמונח פינוי. למה תושבי השכונות צריכים להיות מפונים? במה בדיוק חטאו? הרי הקרקע עליה הם יושבים היא שלהם, זו העובדה. לכן, הם ורק הם, זכאים לקבוע את מחיר הקרקע, מה יעשה בה ואיך תפותח. אבל משהחליט הריבון שזכויותיהם של וסלים, אשר יש לפנותם ויהי מה, יקבעו על ידו - התחילו הבעיות.
מה היה קורה אם היה המינהל פונה למתגוררים ומציע לכל אחד מהם לרכוש את זכויותיו בקרקע, כדוגמת רכישת זכויות הבעלות של דיירי עמידר בשיכונים ציבוריים, או כדוגמת מבצעי ההיוון של בעלי בתים צמודי קרקע בשכונות שנבנו ע"י הממשלה בשנות החמישים? איך היה מגיב אדם המתגורר בשיכון, אם המינהל היה מוכר את זכויותיו בקרקע ליזם כל שהוא, שהיה מתחיל להתדיין אתו על שווי זכויותיו בקרקע ופינויו?
שערו בנפשכם, כי המינהל היה נוהג כך בשכונה יפה בצפון תל אביב, נאות אפקה למשל, בה קיימת צפיפות דיור דומה, אפילו נמוכה יותר, וקובע כי יש לערוך פרויקט "פינוי בינוי" בשכונה זו. זה כמובן לא יעלה על הדעת. לדיירים בנאות אפקה ובשכונות דומות, הוצע היוון זכויות החכירה "במבצע". במה שונים דיירי שכונת הארגזים?
הגיע הזמן שכל ה"אבות המייסדים" של שיטת הריבון הפיאודל והוסלים יודו בטעותם, ויתחילו בקידום פתרונות אחרים להתחדשות עירונית ולצפוף הבנייה במרכזי ערים. במאמר קודם שכתבתי בנושא קיבלתי תשובה נלהבת ממשרד השיכון, המפרטת על הישגים מופלאים בקידום ואישור תוכניות בניין עיר חדשות בפרקי זמן קצרים. אולי תספרו לי גם מה נבנה ומה חודש החל משנת 1974, השנה בה הוחל בשיקום שכונות? כמה כסף השקעתם מאז בשכונות, וכמה שכונות שופרו? האם יש איזו שהיא פרופורציה בין הכסף הרב שהושקע לתוצאות?
אני מאמין שבאמת רוצים במשרד השיכון לקדם את הנושא של התחדשות עירונית וצפוף הבנייה. צעד ראשון וחיובי בנושא יהיה להפסיק להיות ריבון פיאודלי ולהתייחס לתושבים של השכונות המתפוררות כאל וסלים. אין יותר וסלים. יש בעלי זכויות בקרקע. בתקציבים צנועים בהרבה מאלו שבזבזתם עד היום, שילחו לשכונות אנשים שידברו אל העם היושב בשכונה המיועדת, ויבררו מה הם רוצים לעשות ואיך הם רוצים ששכונתם תיראה בעתיד.
