|
למועצה המקומית גני תקווה אין במה להתפאר
הרהורים נוגים בעקבות פסק הדין בה"פ 155/01
זילברבוים נגד מועצה מקומית גני תקוה
מאת ד"ר הנריק רוסטוביץ עו"ד
היה היו זמנים
בשנת 1934 נחקקה פקודת העיריות, ובה הקנה המחוקק הבריטי לרשויות המקומיות את הסמכות להטיל ארנונה ואת הסמכות לגבותה בגבייה מנהלית. חלפו 6 שנים, ובשנת 1940 באו ראשי הערים אצל הנציב העליון ואמרו לו: "ארנונה מטילים אנו בלב שמח ובנפש חפצה, אבל להיכנס לביתו של החייב ולעקל את מיטלטליו - אין נפשנו חפצה". "אין בעיה" השיב הנציב העליון, "אוסיף ואחוקק, כי תהיו רשאית להגיש נגד החייב תביעה לבית המשפט, ואת פסק הדין תגבו באמצעות פקידי ההוצאה לפועל ולא באמצעות עובדיכם". שמחו ראשי הערים לשמע הבשורה ושבו לביתם.
עברו חלפו 60 שנה, ובשנת 2000 באו ראשי הערים אצל שר האוצר ואמרו לו: "אנו רשאים לגבות ארנונה הן בגבייה מנהלית לפי פקודת העיריות והן באמצעות הגשת תביעה נגד החייב, אבל חשקה נפשנו לגבותה גם בגבייה מנהלית לפי פקודת המסים גבייה". תמה שר האוצר ושאל: "מה השתנתה גבייה זו מכל הגביות"?, והשיבו: "שבכל הגביות אין אנו מצליחים לגבות את החובות, וגבייה זו כולה נופת צופים". "אין בעיה" השיב שר האוצר, "אכריז כי הארנונה היא מס, ותהיו רשאית להיכנס לביתו של החייב ולעקל את מיטלטליו בנפש חפצה. שמחו ראשי הערים לשמע הבשורה ושבו לביתם.
סיפור המעשה
זילברבוים חב ארנונה למועצה המקומית גני תקוה. בתביעה הראשונה שהתקיימה בעניין זה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ובו נקבע כי הנכס יסווג, לצורכי ארנונה, כמבנה חקלאי, וכי זילברבוים רשאי לבקש הנחה. בשנת 2000 ישבו הצדדים על המדוכה, וסוכם כי זילברבוים חב למועצה 2,235 שקלים חדשים, וסכום זה שולם באותו מעמד.
שב זילברבוים לביתו שמח וטוב לב, אבל לבם של אנשי המועצה נחמץ בקרבם לנוכח הסכום הזעום שלא כיסה את הגירעון בקופה, והחליטו לבטל את הסכמתם, ולגבות עוד כספים בגבייה מנהלית. עתר זילברבוים לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וביקש צו הצהרתי לפיו הוא אינו חייב ארנונה למועצה, ועוד ביקש כי בית המשפט יורה לרשות המקומית להימנע מלעשות שימוש בסמכותה מכוח הוראת שעה של שר האוצר ולגבות את מה שלטענתה מהווה חוב ארנונה כלפיה.
פסיקת בית המשפט
השופטת ד"ר דרורה פלפל קבעה, כי בפגישה גובש הסדר תשלום בעבור מלוא חוב הארנונה שהצטבר במשך השנים, וכי חוב זה נפרע. המועצה טענה שגם אם התגבש הסדר, אזי הוא "חסר נפקות" משום שהוא נחתם בידי המנכ"ל ולא בידי ראש הרשות!!!
בית המשפט דן בסוגיה זו בפירוט רב, ניתח את ההלכות וקבע, כי מצד אחד עומד האינטרס הציבורי אשר יקודם על ידי ביטול ההחלטה, מנגד עומדים האינטרסים החשובים של שמירת יציבות ההחלטה המנהלית, ואינטרס האזרח בהחלטה המנהלית שבאה לביטוי בזכותו לא להיות מוטרד פעם אחר פעם ע"י הרשות, בעניינים שנגמרו לכאורה, ובהסתמכותו ובציפיותיו הסבירות הכרוכות בהחלטה.
נפסק, כי בין אם המנכ"ל היה מודע לסיווג הנכס בהסכם הפשרה כמבנה חקלאי ובין אם לאו, אין לכך נפקא מינא. מנכ"ל מועצה מקומית הנפגש עם אזרח, לדון בחוב הארנונה שלו, צריך להתכונן עובר לפגישה ולדעת את הפרטים הרלוונטיים ולהתייעץ עם הגורמים המקצועיים ברשות המקומית או במהלך הפגישה להזמין את התיק הרלבנטי על הנכס מפקיד מטפל על-מנת שהחומר הקיים ברשות יהיה בפניו בעת הפגישה ולפני החלטה סופית בנושא. לאחר ששמע את דבריו של האזרח, יכול המנכ"ל להבטיח שיקבל החלטה סופית בעניין לאחר התייעצות ובירור הפרטים עם הגורמים המקצועיים.
במקרה דנן נדמה שהמנכ"ל הגיע לפגישה לא מוכן, לא ביקש כל מידע במהלכה ואת מלאכת ההתייעצות עשה רק מספר ימים אחרי שכבר קיבל החלטה בעניין ואחרי שנתן הוראה לגורמי גביית הארנונה במשיבה לגבות מהמבקש את חובו בהתאם לפרמטרים שנקבעו בפגישה. הנישום, מצידו, רשאי היה להניח שבבואו לפגישה עם מנכ"ל מועצה מקומית, זה עשה ועושה מלאכתו נאמנה מעודכן בפרטים הרלוונטיים בטרם הוא מגיע עמו להסכם בדבר הסדר תשלום.
השופטת פלפל קבעה, שאין לייחס להתנהגותו של זילברבוים בפגישתו עם המנכ"ל מצג שווא, תרמית או הטעייה. זהו מחדל של הרשות המקומית, שמקורו נעוץ בנוהלי עבודה לקויים או בהפעלה חד-פעמית של שיקול דעת לקוי מצדו של המנכ"ל, ועל כל פנים האשם אינו רובץ לפתחו של הנישום.
נפסק, כי הרשות המקומית לא הייתה רשאית, לבטל את החלטתה בדבר הסדר התשלום, הנישום שילם את כל חובות הארנונה ודינו של העיקול להתבטל.
פניני לשון
מצאתי לנכון להביא כאן מעט פניני לשון מתוך פסק דין של השופטת פלפל.
"לא יתכן שהרשות תעשה לעצמה נוהג לקבל החלטה פלונית עם עלות החמה, ובשקיעתה תאמץ אחרת תחתיה. אזרחי המדינה צריכים לדעת שניתן להסתמך על החלטות ופעולות הרשות המינהלית."
"יש לקחת בחשבון את הנזק הצפוי להיגרם לאזרח מביטול החלטה בה נכרכו ציפיות והסתמכות סבירה."
ופנינת לשון מדברי השופט בן פורת שצוטט בפסק הדין: "זכותו של האזרח לדעת, אם בידיו החלטה סופית ומחייבת, ואין להטרידו שוב ושוב באותו נושא."
סוף דבר
עצוב לקרוא, כי רשות מקומית מחליטה לבטל הסכם שנחתם על ידה.
חמור לשמוע, כי הרשות טוענת, שלמנכ"ל שלה לא הייתה סמכות לסכם עם הנישום מהו חובו.
זה בלתי נסלח, כי בנסיבות כאלה מוצאת הרשות המקומית עוז בנפשה להפעיל הליכי גבייה מנהלית נגד הנישום.
התנהגות כזו עלולה לפעול כבומרנג, ולגרום לביטול מוחלט של זכותן של הרשויות המקומיות להפעיל הליכי גבייה מנהלית, ולהותיר להן דרך אחת בלבד - הגשת תובענה אזרחית לבית המשפט.
| 
