|
|
|
|
המועד הקובע לחיוב כונס נכסים בהוצל"פ בתשלום ארנונה
מאת עופר שטריקר*
הצגת הבעיה
מהו המועד הקובע לעניין חבותו של כונס נכסים לנכס ספציפי, מכוח חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לשלם לרשום המקומית, מתוך כספי הכינוס, חובות ארנונה ?
לשאלה זו, אשר לא מצאה תשובה חד משמעית בחקיקה, קיימות לכאורה שתי תשובות אפשריות:
1. חובת תשלום חובות ארנונה חלה על כונס הנכסים כבר ממועד מתן צו כינוס, ומינוי כונס הנכסים לתפקידו.
2. חובת תשלום חובות ארנונה חלה על כונס הנכסים רק ממועד פינויים בפועל של החייבים (או המחזיקים בנכס) מן הנכס, ותפיסת החזקה בנכס, בפועל בידי כונס הנכסים.
למותר לציין, כי ההכרעה בין האפשרויות הנ"ל אינה רק שאלה אקדמית, אלא מכילה בחובה השלכות כספיות כבדות משקל – הואיל ובחיי היומיום, פרק הזמן העובר בין מועד מינוי כונס נכסים לנכס לבין תפיסת חזקה כדין על ידו בנכס לעניינו הוא מונה, עשוי להיות פרק זמן ניכר, בגינו לעיתים קרובות – לא משלמים החייבים ו/או תופסי הנכס תשלומי ארנונה לרשות המקומית, בין אם עקב חסרון כיס אשר הביאם, מן הסתם, למצב של הליכי הוצל"פ כנגדם ובין אם עקב השיקול הקר של הטלת הבעיה על כתפי מי שמונה כדי לממש את הנכס על מנת ליצור לו חזית נוספת של התדיינות – הפעם מול הרשות המקומית.
זאת ועוד. שאלת מועד תחילת חיובה של קופת הכינוס בתשלום חובות ארנונה – קרי: מיום מינוי כונס הנכסים, או מיום תפיסת הנכס (ומתן פטור לכונס הנכסים מתשלום חיובי ארנונה המתייחסים לתקופה שקדמה לכך), עשויה להוות שיקול כבד משקל העלול להשליך על עצם הכדאיות במימוש נכסים מסוימים – שכן לחובות הארנונה בהם מחויב כונס הנכסים, יש דין קדימה ביחס לדמי המכר של הנכס.
נמחיש את הבעייתיות בדוגמא
זוכה בעל משכנתא רשומה על דירת מגורים הגיש בקשה למימוש המשכנתא. במסגרת תיק ההוצל"פ ממונה כונס נכסים, לדירה. במסגרת תפקידו, מוכר כונס הנכסים את הדירה בסכום נאה, אך מתברר כי לא זו בלבד שסכום זה לא כיסה את החוב בתיק ההוצל"פ, הרי שרובץ על הדירה חוב לטובת העירייה – בגין חיובי ארנונה.אשר העירייה טוענת כי, יש לה דין קדימה ביחס לדמי מכר הדירה – לעניין מלוא התקופה ממינוי כונס הנכסים.
הלאקונה החקיקתית ועמדות נוגדות בפסיקה
על-פי סעיף 274א' לפקודת העיריות [שהוחלף מאוחר יותר בהוראה זהה, הקבועה בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992], חל החיוב בארנונה על 'המחזיק' בנכס (וראה: פר' (ת"א) 4909/85 (המ' 10296/91), מולאור נ' גלוסקה, [טרם פורסם], תקדין-מחוזי, 98(2), 2347.
יוצא לפיכך, כי אם יש לראות את כונס הנכסים כ'מחזיק' בדירה כבר מיום מינויו, הרי שהחבות בארנונה מוטלת עליו כבר ממועד זה, וממילא יש לראות את חובות הארנונה, כבר ממועד זה, כ"הוצאות כינוס" - על כל המשתמע מכך לעניין החובה לפורעם מקופת הכינוס לפני כל חוב אחר.
אם לעומת זאת, כאשר בעלי הדירה החייבים, מתגוררים בדירה, עובר למועד מינוי כונס הנכסים, יש לראות את כונס הנכסים כ'מחזיק' רק מיום פינוי החייבים בפועל מדירתם על-ידו, הרי שפירוש הדבר, הוא, שהחבות בארנונה מוטלת עליו רק ממועד זה, ורק חובות הארנונה שנצברו ממועד זה ואילך, תיחשבנה כ'הוצאות כינוס'.
נקדים ונאמר כי לעניות דעתנו יש להעדיף את העמדה השניה – קרי: חיוב קופת הכינוס בחובות הארנונה רק ממועד הפיכת כונס הנכסים ל"מחזיק" בפועל, קרי: עם פינוי החייבים מן הנכס ותפיסת החזקה בו ע"י כונס הנכסים או מי מטעמו – בפועל.
עולה מן המקובץ לעיל כי, בכדי לענות על שאלת המועד הקובע, קיימת חשיבות עליונה לפרשנות הדיבור "מחזיק" בחקיקה הרלוונטית.
על-מנת להשיב לשאלה זו, נקדים ונזכיר, כי המונח "מחזיק" הוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות:
"מחזיק - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או שוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון" (ההדגשות שלי – ע.ש.)
עם זאת, סעיף 1 הנ"ל משתמש במונח "מחזיק" לצורך הגדרתו של המונח "מחזיק", ולפיכך, אין הוא נותן בסיס מניח את הדעת להבהרת מונח זה. בנסיבות אלה, עלינו להיזקק למקורות אחרים על-מנת לעמוד על משמעותו.
בהקשר זה ראוי להזכיר, כי אף שהמונח "מחזיק" משמש בענייננו לצרכי חקיקה פיסקלית (דהיינו, בהקשר להטלת ארנונה מוניציפלית), הרי שמונח זה מצא מקום של כבוד גם בחקיקה האזרחית הכללית, ובראש וראשונה, בסימן ב' של פרק ג' לחוק המקרקעין, שכותרתו "הגנת הבעלות וההחזקה", ואשר זכה להרחבה גם ביחס לנכסים שאינם מקרקעין, הודות להוראת ההפניה שבסעיף 8 לחוק המיטלטלין.
לפירושו של הדיבור "מחזיק" בחקיקה האזרחית, יפים דבריו של פרופ' מיגל דויטש, בספרו 'קנין' (בעמ' 325):
"למושג ההחזקה משמעות תורתית הכורכת עימה שני יסודות: יסוד פיסי ויסוד נפשי. היסוד הפיסי, עניינו בשליטה של האדם בנכס... היסוד הנפשי, עניינו כוונת השליטה של האדם בנכס. מבחינה תורתית, אין אדם נחשב ל'מחזיק', אלא אם כן שני היסודות גם יחד מתקיימים". (ההדגשות שלי – ע.ש.)
לשון אחרת: ככל שמדובר במשפט הפרטי, הרי ששאלת היותו של אדם "מחזיק" בנכס, אינה אלא שאלה שבעובדה, דהיינו, האם מבחינה עובדתית שולט אותו אדם שליטה פיזית-מעשית בנכס, והאם מבחינה עובדתית יש בליבו כוונה לכך. אין מדובר בשאלה שבדין, כגון, האם הנ"ל זכאי לעשות כן, הורשה לעשות כן, וכיוצ"ב.
ואכן, סימן ב' לפרק ג' לחוק המקרקעין דן בנפרד ובמובחן ב"מחזיק כדין", מחד גיסא, וב"מחזיק" סתם, מאידך גיסא - ללמדך, כי ככל שמדובר בשאלת מעמדו של אדם כ-"מחזיק", אין מדובר בשאלה של דין אלא בשאלה שבעובדה, דהיינו, בשאלת שליטתו או העדר שליטתו של אותו אדם בנכס.
בהקשר זה קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה (3), 303, כדלקמן:
"...החזקה הינה עניין שבעובדה... [החזקה] משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח."
ניתן איפוא לסכם ולומר, כי ככל שמדובר במשפט הפרטי, הנחת היסוד היא, שאדם אינו יכול להיחשב כ- "מחזיק" בנכס, אלא אם הוא זה אשר שולט בנכס מבחינה עובדתית-פיזית טוב יותר מכל אדם אחר.
אכן, דברים אלה אמורים במשפט הפרטי, ולא מן הנמנע שבהקשר לחקיקה פיסקלית כזו או אחרת, יהא מקום ליתן למונחים הנזכרים בו פרשנות שונה מזו שניתנה להם במשפט הפרטי. עם זאת, נקודת המוצא הפרשנית הינה קיום הרמוניה חקיקתית:
"כשכוללת הוראה בחוק מס מונח או מושג אשר מצאו את ביטוים ומובנם במשפט הפרטי, יינתן להם, באין כוונה אחרת משתמעת על-פי תכליתה של ההוראה בחוק המס, פירוש העולה בקנה אחד עם מובנם במשפט הפרטי"
(ע"א 496/93 פקיד שומה חיפה נ' סמו, פדי נ (4) 436)
לפיכך, גם כאשר תתעורר שאלה פרשנית באשר לאופן שבו יש לפרש את חיקוקי הארנונה ו/או את פסקי הדין העוסקים בארנונה, יש להעדיף, כמידת האפשר, את הפרשנות היוצרת הרמוניה בין מובנם של המונחים שבחקוקים אלה לבין מובנם של אותם מונחים במשפט הפרטי. ואכן, אף לעניין פרשנות המונח "מחזיק" שבדיני הארנונה, מצאנו בפסיקה הישראלית סימנים ברורים להרמוניה כאמור. בע"א 4012/99 כלמוביל בע"מ נ' עירית חיפה, [טרם פורסם] (ראה פדאור 21), נאמרו הדברים הבאים:
"לפי ס' 274 לפקודת העיריות (נ"ח) המועצה מוסמכת להטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה (למעט אדמת בנין). הארנונה תחשב לפי יחידת שטח ותשולם בידי 'המחזיק' בנכס. מחזיק לפי ההגדרות (ס' 1) הוא: 'אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון'. מכאן שלא הזכות המשפטית לחזקה היא הקובעת לענין הגדרת 'מחזיק'. ...בנוקטו בביטוי 'מחזיק' לא התכוון המחוקק דוקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא, יחסית, בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. זיקתו של הבעלים לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להידחק למקום שני אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר..." (ההדגשות שלי – ע.ש.)
למותר לומר, כי זכויותיהם המשפטיות של בר-רשות ושוכר נחותות מזכויותיו של בעל הנכס, ולפיכך לא בשל יסוד זו מצא בית המשפט לומר, כי יש לאל ידם לדחוק את הבעלים "למקום שני" ולזכות בתואר "המחזיק" (ובית המשפט אכן אומר מפורשות "שלא הזכות לחזקה היא הקובעת לעניין הגדרת מחזיק").
פשיטא, שהמאפיין היחידי שבו יכולה להיות לשוכר או בר-רשות יתרון אל מול הבעלים, ושבעטיו יוכל הוא "לדחוק" את הבעלים ממעמדו כ"מחזיק", הינו מידת השליטה הישירה - הפיזית בנכס.
לשון אחרת: בדומה למשפט הפרטי, גם בדיני הארנונה, מקום שבו בעל הזכויות המשפטיות הטובות ביותר בנכס, שולט בו - מבחינה מעשית-פיזית - פחות מאשר אדם אחר (גם אם אותו אחר נהנה מזכויות משפטיות נחותות יותר), הרי שיש בכך כדי לשלול את מעמדו "כמחזיק", ולהעניק "תואר" זה לאדם האחר הנ"ל.
ואכן, בר"ע 422/85 בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לט (3) 341 (להלן: "פס"ד בתי גן"), שמתוכו אף נלקחה בעניין כלמוביל הנ"ל, הקביעה כי:
"זיקתו של הבעלים לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להידחק למקום שני אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר"
וממשיך בית המשפט העליון וקובע, כדלקמן:
"היא (הכתרתו של הבעלים כ'בעל הזיקה הקרובה ביותר', וכפועל יוצא מכך כ'מחזיק' לעניין החיוב בארנונה - ע.ש.) שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ כאמור והבעל נשאר בגפו מול הרשות". (ההדגשות שלי -ע.ש.).
במילים אחרות: כנטען לעיל, מקום שבו קיים "גורם חוצץ", קרי, אדם אחר השולט (פיזית) בנכס טוב יותר מבעל הזכויות הטובות ביותר, יישלל מעמדו של בעל הזכויות כ'מחזיק' לעניין החיוב בארנונה.
ואכן, בע"א (ת"א) 2481/99, 2526/99 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים ועו"ד דוד לוי, (לא פורסם) להלן: "פס"ד וינבוים"), שבו נדונה ונדחתה הטענה בדבר חיוב כונסי נכסים של דירת מגורים לשאת בארנונה בגין התקופה שבה התגוררו עדיין החייבים בדירה, קובעת כב' השופטת הניה שטיין ז"ל:
"...ככאלה (כמי שמתגוררים בדירה - ע.ש.), הם (החייבים - ע.ש.) 'בעלי הזיקה הקרובה ביותר' לנכס בתקופה הנידונה... העולה מהמקובץ [הוא], כי המחזיקים לצורך תשלום ארנונה בתקופה השניה הם החייבים ולא הכונסים..."
(ראה עמ' 7 לפסק הדין).
מנגד קבעה כב' השופטת ורדה אלשייך בתיק פר' (ת"א) 4909/85 (המ' 10296/91), מולאור נ' גלוסקה, [טרם פורסם], תקדין-מחוזי, 98 (2) 2347 (להלן: "פס"ד מולאור"), כדלקמן:
"מרגע שמונה הכונס (על נכסי החברה - ע.ש.) לתפקידו, יש לראותו כבעל השליטה והפיקוח על נכסי הכינוס ובכללם המלון. זאת, כיוון שבמצב של כינוס נכסים (שכזה - ע.ש.) יכולתו של הכונס לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתו של כל גורם אחר".
יצויין כי העמדה שנזכרה בפס"ד מולאור, מצאה תמיכה בפסק דינה של כב' השופטת שרה סירוטה בבר"ע (ת"א) 1886/00 עירית ראשון לציון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח', [לא פורסם] שאף אומץ ללא הנמקה על-ידי כב' השופטת שידלובסקי אור בבר"ע (י-ם) 2422/00 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ ועו"ד גדעון פרום נ' עיריית ראשון לציון, [לא פורסם] ובבש"א (י-ם) 6923/01 (תיק 3561/00) עו"ד אלי יוגב נ' עירית כפר סבא, [לא פורסם] (פקסדין מס' 6483, גליון 881 עמ' 4).
לעניות דעתנו, דווקא עמדתה של כב' השופטת שטיין בפס"ד וינבוים ראויה לאימוץ, בכל הנוגע לשאלת מועד חיוב כונס נכסים מדיני הוצל"פ בחובת תשלום ארנונה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן, והינה נכונה וראויה יותר מאשר עמדתה של הפסיקה המחוזית הנוגדת - גם אם לפסיקה הנוגדת הנ"ל יש לכאורה, עובר לכתיבת רשימה זו, יתרון "כמותי", וזאת לא רק משום שהלכת וינבוים היא פועל יוצא הכרחי, הן של הגדרת המונח "מחזיק" שבדין הכללי, והן של ההלכה שבדיני הארנונה, לפיה מקום שבו יש בנמצא שוכרים או ברי-רשות המתגוררים בנכס, יידחק הבעלים ממעמדו כ'מחזיק' וסטטוס זה יועבר אליהם דווקא.
הלכת וינבוים ראויה לאימוץ גם משום שאימוץ הגישה הנוגדת עלולה, בכל הכבוד, לגרום לתוצאה חברתית בלתי רצויה, כמוסבר להלן.
כידוע, פעמים רבות קורה, שלחייבים ניתנת לפנים משורת הדין ומשום "מידת הרחמים", הזדמנות, ואף מספר הזדמנויות, לפרוס את חובם ולמנוע בכך את פינויים ואת הותרתם ללא קורת גג – וזאת חרף מינוי כונס נכסים אשר "מידת הדין" מתירה לו לפעול לאלתר, במגבלות כל דין, לפינוי הנכס ולמימוש זכויות הזוכה.
למותר לומר, כי התופעה של פריסת החוב בהסכמים עם כונסי נכסים (לעיתים עפ"י החלטת משרד השיכון, ולעיתים, בהלוואות נטולות "זכאות", על דעת הבנקים למשכנתאות בלבד), ומניעת פינויין של משפחות מדירותיהם, אינה ראויה לגנאי כלשהו - נהפוך הוא (וראה, למשל, בהקשר זה: חוק הגנה על נוטלי הלוואות לדיור, התשס"ב-2002, שנתקבל בכנסת, בקריאה שלישית, ביום 13.3.02).
דא עקא, שאם כתוצאה מפריסות חוב כאמור, "ייגזר דינם" של כונסי הנכסים להיות מחויבים בתשלומי הארנונה, ומאידך גיסא, יופטרו החייבים מתשלומים אלה (הגם שהם יוכלו להמשיך לשבת לבטח בדירותיהם, ולהנות מכל השירותים המוניציפליים, שבגינם משולמת הארנונה), יהא בכך, לדעתנו, משום תמריץ שלילי ביותר כנגד ביצוע פריסות של החוב, וכפועל יוצא מכך, יגדיל את כמות המשפחות "שתיזרקנה לרחוב".
יתרה מכך: אך טבעי שמי שישא בתשלומי הארנונה, יהיו אלה אשר נהנים מהשירותים המוניציפלים המסופקים הודות לתשלומים אלה - שאם לא כן, יעמוד הדבר בסתירה לעקרון האוסר התעשרות ולא במשפט.
לא תהיה זו טעות לומר בהקשר זה, כי מי ששולחים את ילדיהם לגני הילדים ובתי הספר הממומנים מקופת העירייה, משליכים ומייצרים באופן שוטף פסולת אשר נאספת על-ידי שירותי התברואה השוטפים של העירייה, שותים ומתרחצים במים המובלים בצנרת המתוחזקת באופן שוטף על-ידי העירייה, ומטיילים להנאתם בגנים ובמדרכות המתוחזקים באופן שוטף על-ידה, הינם בראש וראשונה, תושבי העיר, וזאת, ללא קשר לטיב זכותם המשפטית בנכסים שבתחומי העירייה.
כפועל יוצא מכך, ראוי וצודק כי חובת הארנונה תוטל עליהם דווקא, ולא על גורם אחר שאינו צורך כמוהם את השירותים המוניציפליים - גם אם מעמדו המשפטי בדירותיהם, וזכותו להחזיק בהן טובות, לכאורה, משלהם.
אשר על כן יש להעדיף לדעתנו, את העמדה הגורסת כי מקום שבו הוסיפו בעלי הנכס להחזיק בו בפועל, גם לאחר שמונה לנכס כונס נכסים, יהא הבעלים דווקא, ולא הכונס, בגדר ה"מחזיק" לעניין החיוב בארנונה, וזאת, עד אשר תילקח מהם בפועל החזקה על-ידי כונס הנכסים.
כאן המקום לציין, כי לא זו בלבד שמסקנה אחרונה זו מתחייבת, לדעתנו, מהגיונם של דברים והתכלית החקיקתית של דיני הארנונה, אלא שגם אין בפסק הדין בעניין ע"א 5957/92 באום נ' אשטרום, [טרם פורסם] דינים עליון כרך נג, 202 (להלן: "פס"ד אשטרום"), כדי להוליך למסקנה שונה, והגזירה השווה שמנסים לגזור ממנו פסקי הדין המחוזיים הנוגדים לפסק דינה של כב' השופטת שטיין בעניין וינבוים המפורטים לעיל, אינה, בכל הכבוד, במקומה כלל ועיקר.
יוזכר בהקשר זה, כי בפס"ד אשטרום הנ"ל נקבע, כי מיד עם מינויו של עו"ד באום לתפקיד המפרק של חברת גולשטיין בע"מ, יש לראותו כמחזיק של נכסיה, וכמי שנושא בחובות הארנונה לגביהם. באותו אופן נקבע בעניין מולאור הנ"ל, כי מיד עם מינויו של עו"ד מולאור לכונס נכסים על כלל נכסיה ועסקיה של חברת נאות מרינה בת-ים בע"מ, בהתאם לפקודת החברות, יש לראותו כמחזיק של נכסיה, וכמי שנושא בחובת הארנונה לגביהם).
דא עקא, שבמצב של פירוק או כינוס של חברה עפ"י פקודת החברות - בשונה ממצב של כינוס לנכס ספציפי עפ"י חוק ההוצאה לפועל - אין לדבר לעולם על המשך החזקה בפועל על-ידי החברה החייבת, גם לאחר מינויו של בעל התפקיד.
הטעם לכך הוא פשוט, חברה הינה, כידוע, תאגיד, ונפסק זה מכבר ע"י בית המשפט העליון כי:
"תאגיד, כאישיות משפטית שאינה טבעית, אינו מסוגל לגבש יסוד התנהגותי"
(ע"פ 3027/90 חברת מודיעים נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4), 379).
על-מנת לגבש יסוד עובדתי, זקוק תאגיד לנציגים מוסמכים בשר ודם ("אורגנים"), שיבצעו במקומו מלאכה זו, ומשכך ייעשה, ייוחס הדבר לתאגיד עצמו:
"על פי תורה זו (תורת האורגנים -ע.ש.)... הרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיים אצל האורגן נתפס כרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד"
יוצא, על-כן, כי חברה אינה יכולה להחזיק בפועל בנכס אלא אם פלוני (בשר ודם) המחזיק בנכס, ייחשב כאורגן שלה.
דא עקא, שברובם ככולם של ההיבטים, עם מינוי כונס נכסים על נכסי החברה בהתאם לפקודת החברות, אין עוד לראות במנהלי החברה, אשר קיימו עבורה עד אותה עת את יסוד ההחזקה בפועל, משום אורגנים של החברה, והוא הדין גם לגבי חברה שכזו שמונה לה מפרק, כשכל ההבדל בין שני המצבים, הוא –
"(ש)בעוד שמנהלים בחברה שמונה לה כונס נכסים מושעים מתפקידם החל ממועד מינויו של בעל התפקיד, הרי מנהלי חברה בפירוק חדלים לכהן בתפקידם"
(א. וולובסקי: "כונס נכסים בדיני החברות", 94).
יוצא לכן, כי בה בשעה שמעמדו כ'מחזיק' של כונס נכסים לנכס מסויים יכול להישלל הודות להמשך החזקתו בפועל על-ידי החייבים, הרי שלעולם לא ניתן לדבר על שלילת מעמדו כ'מחזיק' של כונס או מפרק של נכסי חברה, הודות להמשך "ההחזקה" על-ידי החברה עצמה.
על רקע זה, ועל רקע זה בלבד, יש להבין את דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בעניין אשטרום הנ"ל, שלפיהם:
"כאשר מדובר בחברה בפירוק... הופך המפרק להיות לבעל הזיקה הקרובה ביותר בנכס, שכן במצב זה יכולתו של המפרק לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה בפרוק או כל גורם אחר"
(פס"ד אשטרום, בסעיף 11 לפסק הדין).
על רקע זה בלבד, גם יש, לדעתנו, להבין את דבריה של כב' השופטת אלשייך בעניין מולאור הנ"ל, כי
"מרגע שמונה הכונס (על נכסי החברה - ע.ש.) לתפקידו, יש לראותו כבעל השליטה והפיקוח על נכסי הכינוס ובכללם המלון. זאת, כיוון שבמצב של כינוס נכסים (שכזה - ע.ש.) יכולתו של הכונס לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתו של כל גורם אחר".
ודוק: אין בדברים אלה כדי לומר, כי כל מינוי של בעל תפקיד שהוא, מעצם טיבו, הופך את בעל התפקיד לבעל השליטה. דברים אלה לא נאמרו בפסקי הדין הנ"ל, ולא סביר שייאמרו, שכן כמוסבר לעיל, יסוד החזקה, היה ונותר, בעיקרו, יסוד פיזי עובדתי, וקיימים בעלי תפקידים (כדוגמת כונס בהוצאה לפועל לדירה שבה מתגוררים עדיין החייבים) שלא בהכרח מתקיים לגביהם יסוד זה.
אמנם, אין לומר לדעתנו, כי לעולם יישלל מפלוני מעמדו כ'מחזיק', בהעדר חזקה פיזית מצידו. כך, למשל, בעלים של נכס ריק, ייחשב כמחזיק שלו, גם אם אינו יכול לעשות בו כל שימוש.
בהתאם לכך, אף נאמר בפסק דין אשטרום הנ"ל, כדלקמן:
"אין ללמוד מהמונח 'למעשה', המופיע בהגדרה (של המונח "מחזיק' - ע.ש.), כי נדרשת החזקה החזקה פיזית דווקא" (ההדגשות שלי – ע.ש.)
עם זאת, אין בכך כדי לסתור את המסקנה, כי מקום שבו דווקא קיימת חזקה פיזית, יביא הדבר - תמיד - להכתרתו של בעל החזקה הפיזית כ'מחזיק', ולדחיקת רגלם של כל שאר האנשים מממעדם כ"מחזיקים" (גם אם זכותם המשפטית, לעשות כן, טובה משלו).
כל קביעה אחרת, תעמוד בסתירה לדברים שנאמרו בעניין פס"ד בתי גן הנ"ל, שלפיהם:
"זיקתו של הבעלים לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להידחק למקום שני אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר".
נראה כל קביעה אחרת גם תעמוד בסתירה למשקל הסגולי הרב שיש למצב הפיזי-עובדתי, לצורכי הגדרת המונח "חזקה" בדין הכללי, ותפגע משום כך בהרמוניה החקיקתית שלאורה יש לשאוף ולפרס את חוקי המס.
וזאת לזכור: פסק הדין בעניין בתי גן הינו פסק דין מנחה בסוגייה, שאליו אף היפנה בית המשפט בעניין אשטרום שעה שאמר הוא את הדברים המצוטטים לעיל.
ברי, על-כן, כי בית המשפט העליון בעניין אשטרום לא התכוון לסטות מהלכת פס"ד בתי גן, וממילא גם לא התכוון לשלול את המשמעות הרבה שיש ליתן לדבר קיומה של החזקה הפיזית לצורך זיהויו של 'המחזיק', מבין "המועמדים" הפוטנציאלים השונים ל"זכייה" בסטטוס זה.
הנה כי כן: אין בפסק הדין בעניין אשטרום (כמו גם בפס"ד מולאור הנ"ל, שניתן תוך הסתמכות על הלכת אשטרום), כדי להוליך למסקנה, כי גם כאשר מדובר בכונס נכסים על נכס ספציפי (מדיני הוצל"פ), של חייבים בשר ודם המתגוררים בו, הופך את הכונס - מעצם מינויו - ל"מחזיק".
מטעם זה, יש לדעתנו לאמץ בכל פה, את עמדתה של כב' השופטת שטיין בנקודה זו בפס"ד וינבוים, שלפיהם:
"העירייה (סומכת - ע.ש.) על פסק הדין בעניין 'אשטרום', בו נדחתה טענת המפרק, כי איננו מחזיק בנכס, מאחר והיה בסכסוך משפטי תקופה ארוכה ולא ניתן לעשות בנכס שימוש כלשהו. אין בפסק דין זה להועיל לעיריה. בעניין אשטרום, לא היה מחזיק אחר בנכס, שעמד ריק, עקב ההתדיינות המשפטית. לא כך במקרה שלפנינו, כאשר הנכס הוחזק על-ידי החייבים, וככאלה, הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בתקופה הנידונה. כך אף לא תצמח ישועתה של העירייה מפסק הדין בע"א 739/89, מיכלשוילי נ' עיריית תל-אביב - יפו, פ"ד מח (3) 769, אליו היא מפנה. גם במקרה זה, עמד הנכס ריק במשך שנים רבות, ועל-כן, בהעדר מחזיק בפועל, חוייבו בעלי הנכס, כבעלי הזיקה הקרובה ביותר אליו" (ההדגשות שלי – ע.ש.)
חשוב לציין בהקשר זה, כי פסק דינה הסותר של כב' השופטת סירוטה בעניין בר"ע (ת"א) 1886/00 הנ"ל, ואשר אומץ ללא הנמקה על-ידי כב' השופטת שידלובסקי אור בהחלטותיה כאמור לעיל, החיל לענייננו את פסק הדין בעניין אשטרום, בכל הכבוד, ללא כל ניתוח ממשי של ההבדלים המהותיים שבין שתי הסיטואציות, ותוך התעלמות מוחלטת מכל השיקולים שפורטו לעיל.
אם לא די בכך, הרי שעל פסק דינה של כב' השופטת סירוטה נמתחה ביקורת נוקבת על-ידי המלומד, דר' הנריק רוסטוביץ (מחבר הספר 'ארנונה עירונית'), במאמרו ארנונה עירונית מול משכנתא - מי גובר ?, שפורסם בכתב העת "ארנונה - מגזין נדל"ן ומיסוי" – גליון 12 (מרס-אפריל 2001), עמ' 12) כותב הנ"ל את הדברים הבאים:
"אינני מסכים עם כל חלקיו של פסק הדין. לא היה מקום לחייב את כונס הנכסים בארנונה בגין התקופה שבה התגוררו הנישומים בדירה. היה מקום לחייבו בארנונה מיום שתפס בדירה את החזקה. הארנונה מוטלת על המחזיק ולא על בעל זכויות הקניין."
סיכום
מן המקובץ לעיל, נראה כי יש להעדיף את העמדה, שמצאה ביטויה בפס"ד וינבוים, לפיה כונס הנכסים אינו מחוייב בתשלומי ארנונה אלא מיום תפיסת החזקה בנכס על-ידו בפועל ולא מיום מינויו לכונס נכסים על הנכס (והדברים הם בבחינת קל וחומר, ככל שמדובר באגרת המים, שכלשונה של כב' השופטת שטיין בפס"ד וינבוים, "משולמת בגין המים הנצרכים ע"י המחזיק")
כפי שצויין לעיל, על פס"ד וינבוים הוגש ערעור לבית המשפט העליון בתיק רע"א 7037/00, בו טרם ניתן פסק דין, כמו גם בערעורים על פסקי הדין הסותרים – כך שנראה כי בסוגיית מועד חיובו של כונס נכסים מדיני הוצל"פ, על נכס ספציפי בחובות ארנונה, טרם נאמרה המילה האחרונה – וטוב היה אם היה המחוקק נדרש לשאלה וקובע מסמרות בשאלת מהותו של הדיבור "מחזיק", כאמור לעיל.
הערות
1. הוגש ערעור לבית המשפט העליון רע"א 7037/00. פסק הדין ניתן ביום 19.6.02
הקלק כאן
.
2. על פסק דינה של השופטת סירוטה בבר"ע (ת"א) 1886/00 הוגשה בקשת רשות ערעור בתיק רע"א 6945/01, אך טרם ניתן פסק דין.
3. על פסק דינה של השופטת שידלובסקי אור בבר"ע (י-ם) 2422/00 הוגשה בקשת רשות ערעור בתיק רע"א 7212/01, אך טרם ניתן פסק דין.
______________________
* הכותב הינו עורך דין, שותף בברנר ושות' – משרד עורכי דין, ומשמש ככונס נכסים.
המאמר התפרסם לראשונה באתר:
קישורי אינטרנט לעורכי דין ומשפטנים - בעריכת צבי פפרברג, עו"ד
|
|
|
| |
|
|