ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 27/2/2024
גרסת הדפסה

ערר 1091/06 - ועדת ערר, כביש מספר 6 - דרך ארץ

דרורי יהודה נגד דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (חלק שני)


11/3/2008

חזרה לחלק ראשון

 חלק שני

29. האם החוק ותקנות האכיפה, שנחקקו לאחר חוקי היסוד, היו שורדים את כור ההיתוך של פסק דין אמיץ זה? מסופקני, במיוחד לאור האמור בסע' 66 בו; אולם, מה לי צורך בביטול חוק או תקנות על ידי בית המשפט, מחמת אי חוקיות, כאשר הנהלת בתי המשפט עושה את המעשה ההפוך: לוקחת תקנה חוקית למהדרין, ומרוקנת אותה מכל כל תוכן עד כדי ביטולה .....

30. ולערר שלפנינו:

לאור החקירות הראיות שהוגשו, כבר אין ספק שמר דרורי קיבל את רוב החשבוניות נשוא הערר, ( הוא בעצמו הגיש אותן לועדה) אם כי לא הוכח מתי קיבל אותן.

מר דרורי, לא הגיש את הערר, אפילו לאחר קבלת אזהרת הוצל"פ, כלומר גם במועד שבו כבר לכאורה חייב היה לדעת על החיוב, אלא חיכה לכך שהמשיבה תעקל את רכושו. מדבריו בפרוטוקול הדיון מיום 6.8.2006 ניתן להבין כי בכוונתו היתה ללכת עם המשיבה למשפט, אלא שהוא התעלם מהאזהרות שקיבל, ולפי הבנתו, את ההתנגדות להליכי הוצל"פ, בין בהוצל"פ ובין בדמות ערר זה, היה עליו להגיש רק לאחר שננקטים הליכי גביה בפועל. גם לגרסתו הוא, הוא הבין כבר ביום 22.8.2006 כי עליו לפנות לועדת הערר, אך מחמת שהיה עסוק הוא פנה לועדה רק ביום 10.11.2006 . ( אם כי לפי החותמת שבתיק הועדה הערר הוגש כאמור ב 31.10.2006 ) .

31. ברם, על אף האיחור, ובין אם מר דרורי פעל כאדם סביר ובין אם לאו, לא ניתן לקבוע כי הערר הוגש באיחור, משום שתוצאת כל הבירור שערכנו לעיל, עולה כי המשיבה נכשלה בהקמת חזקת המסירה לגבי כל דברי הדואר שנשלחו למר דרורי, והתוצאה היא, שלא רק בדיעבד, אלא מלכתחילה, מעולם לא היתה לה סמכות להטיל עליו סכומי פיצוי והחזר הוצאות, וכל החשבוניות נושאות סכומי פיצוי והחזר הוצאות הן בטלות ומבוטלות מדעיקרא; ומשפתחה המשיבה תיק הוצל"פ מבלי שהיו בידיה הוכחות לכך שהחובות חלוטים, הן חובות נסיעות, והן חובות פיצוי והחזר והוצאות, בטלה פתיחת התיק מדעיקרא.

32. עד כה, בכל ערר, גם אם מצאנו כי המשיבה לא עמדה בחובתה, לא זיכינו אוטומטית את העורר, אלא בדקנו גם את תום ליבו, שמא גם עליו מוטל אשם. אולם מנהג זה טעון עיון וליבון מחדש, משום שדוקטרינה זו, יפה היתה כל עוד עצם הטלת חיובי פיצוי והחזר הוצאות בוטלו בדיעבד. אולם כיום, כאשר הם בטלים ומבוטלים מלכתחילה, לא ברור מדוע צריך להטיל על העורר אחריות הקשורה אליהם קשר ישיר.

33. וחוב אחרון: בהחלטתנו מיום 16.4.2007 קבענו כי ננמק בפסק הדין, מדוע איננו נעתרים לבקשת הדחיה על הסף שהועלתה ע"י המשיבה בדיון.

עו"ד י.רוה ביקש לדחות הערר על הסף מהסיבות הבאות :

הערר הוגש באיחור של 3 שנים

הועדה חרגה מסמכותה בכך שהחליטה לדון בחוקיות פתיחת תיקי הוצל"פ, ובענין זה הופנתה הועדה לכל הנימוקים שהועלו על הכתב, ובעיקר סמכות הועדה לדון בסמכויות המוקנות לבעל הזכיון בסע' 12 לחוק, אך לא בסמכויות המסורות להוצל"פ או על פי חוקי הוצל"פ

הועדה מוסמכת לדון רק בנושאים שבכתב הערר.

הכרעות הועדה בערר זה חייבות להתיחס לתיק הספיציפי ולא יכולות להשליך על כל תיקי הוצל"פ, שאינם מונחים בפניה לדיון.

34. הבקשה נדחתה ברוב דעות, ואלו הנימוקים לכך :

לגבי שאלת המועד: כבכל ערר, שאלה זו תלויה בקביעה אם החוב חלוט, ולא ניתן להכריע בה על הסף, לפני שמכריעים לגופו של ענין בשאלת החוב החלוט.

לגבי סמכות הועדה: הועדה מוסמכת לדון בכל הפעלת הסמכויות המסורות לבעל הזכיון לפי סע' 12 לחוק. סעיף זה הוא הסעיף הראשי המסמיך את המשיבה לדרוש פיצוי והחזר הוצאות. הליכי הוצל"פ, הם בסך הכל טכניקה למימוש סמכויות המשיבה, ועל כן ברור שדיון בדרישת פיצוי והחזר הוצאות כולל גם דיון בדרישתם בהוצל"פ, שאם לא תאמר כן, נמצא שכל פסק דין של הועדה לא יתפוס לגבי חוב שכבר הוחל בגבייתו בהוצל"פ... .

לגבי סמכות הועדה לדון בנושאים מיוזמתה: לגבי נושאי סמכות רשאית הערכאה השיפוטית ואף חייבת להעלותם מיוזמתה (רע"א 4779/05 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' נ' שלי בן דוד ואח' . תק-על 2007(1), 3576 ,עמ' 3580. ; וכן לגבי הסמכות ליזום העלאת ענין משפטי כאשר דרישת הצדק וטובת הציבור מחייבים, ולצדדים ניתנה זכות הטיעון, ר' דברי כב הש' ארבל בע"מ 8948/06 - פלוני ואח' נ' פלונית . תק-על 2007(1), 2192 ,עמ' 2194; ומה גם, שאפילו לשיטת המשיבה, עדיין קיימת סמכות נגררת לפי סע' 38 לחוק; שכן לפנינו הובא ערר כדין, וכן בקשת ביטול עיקול ולצורך הכרעה בהם אנו נזקקים לשאלה, אם אפשר שדין העיקול להיות מוכרז כבטל מדעיקרא, ובין היתר, אם הליכי הוצל"פ שנקטה המשיבה היו, או לא היו תקינים. אף אם תאמר ששאלת הליכי הוצל"פ אינה בסמכות הועדה בדרך כלל, הרי שלפחות לצורך ערר זה, מוסמכת הועדה לדון בנושא אגב גררא. ותשובה אחרונה בדבר, ואולי חשובה משלוש הראשונות – "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות , ב', ה') .

משמעות הכרעות הועדה לתיקים אחרים – אכן, עו"ד רוה צודק, שכל הכרעה שיפוטית, ניתנת בין שני הצדדים בתיק, ואינה מהווה מעשה בי דין בין צדדים אחרים. אולם עצם העובדה ששאלה אחת משותפת לעוררים רבים, אינה נימוק לדחיה על הסף בערר ספציפי. יחד עם זאת, כל הלכה, וכל קביעה, יכולה להיות תקדים שבו יעשה שימוש בתיקים אחרים.

אחרית דבר

35. המשיבה לא הצליחה להוכיח חזקת המסירה, משום שלא הוכיחה מועד משלוח הדואר.

36. בשרשרת הראיות חסרות שתי חוליות מהותיות: חוליה שתקשר בין קובץ שהמשיבה שולחת, לקבצים המופיעים על גבי תעודות המשלוח, וכן החוליה של רשות הדואר, שכלל לא הובאה ובמיוחד נושא קבלת הדואר ע"י רשות הדואר, לאור העובדה שהדואר מתקבל בשקילה ולא ע"י סורק ליזר. בנוסף, חסרה ההוכחה ה"שלילית", והיא הצגת תדפיס מסך המוודא כי המשיבה לא קיבלה מרשות הדואר משוב כי הדואר חזר.

37. בעתיד, לגבי הדואר הרגיל, אפשר שלא יהיה צורך כלל בכל הבוכהלטריה של חשבונית דפוס בארי ותעודות משלוח. אם יוכח שחותמת ה"נתקבל" של רשות הדואר אינה ריקה מתוכן, ושאכן מתבצע הליך של קבלת כל חשבונית ע"י סריקה או תהליך ממוחשב אחר, או כל תהליך אחר שיניח את דעת הועדה, אזי, אפשר להוכיח את משלוח החשבונית בדואר ע"י :

תצהיר עובדת המשיבה

דף פרטי חשבוניות למשלוח, הכולל מס' חשבונית, נמען, וכתובת, מוחתם בחותמת נתקבל ע"י רשות הדואר, בכל עמוד ועמוד.

צירוף תדפיס מסך גם לכל חשבונית רגילה כדי לודא שלא קיימת אצל המשיבה אינדיקצית חזרה של דבר הדואר.

38. להסיר ספק: בכל מקרה, וגם בכל דרך אחרת שבה יוכח משלוח דואר רגיל, על המשיבה לצרף מעתה ואילך תדפיס מסך גם לכל חשבונית שנשלחה בדואר רגיל כדי לודא שלא קיימת אצל המשיבה אינדיקצית חזרה של דבר הדואר.

39. חשבון פיצוי והחזר הוצאות, שבעת הפקתו, אין בידי המשיבה הוכחה כי החשבון הקודם הומצא לחייב במועד, בטל ומבוטל מלכתחילה, מחמת שהמשיבה לא קנתה סמכות לדרוש בגינו פיצוי והחזר הוצאות.

40. חשבון פיצוי והחזר והוצאות, או חשבון אגרת נסיעות, אסור לגבותם בהליכי הוצל"פ או בהליכי אכיפה אחרים, אם בעת גבייתם, אין בידי המשיבה שרשרת הראיות היכולה להראות כי החוב חלוט.

41. לאור האמור לעיל, תיק ההוצל"פ נשוא ערר זה, כמו גם כל חשבוניות פיצוי והחזר הוצאות נשוא ערר זה בטלים ומבוטלים. כל סכום שנגבה ע"י המשיבה מן העורר יוחזר לו בצירוף הצמדה וריבית כחוק.

42. אין באמור לעיל כדי לקבוע כי כל יתר תיקי הוצל"פ הקיימים בטלים ומבוטלים. הנכון הוא, למסור ההכרעה בכך, בידי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.

43. הערר מתקבל איפוא במלואו. לולא השיהוי שנקט העורר, היינו מזכים אותו בהוצאות לדוגמא, על שום שנטל על עצמו מלאכה קשה לשם ענין ציבורי חשוב; אולם משהשתהה, אנו מחייבים המשיבה לשלם לעורר הוצאות נמוכות בלבד, בסך של 5000 ₪ בלבד.

44. על המזכירות להעביר פסק דין זה לשר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, והנהלת בתי המשפט.

עו"ד ירמיהו גור

יו"ר הועדה

עו"ד שרון גלילי, חבר הועדה:

1. אני מסכים לפסק דינו המפורט והמקיף של חברי, יו"ר הועדה עו"ד ירמיהו גור, במה שנוגע לדרך ולתוצאה אליה הגיע יו"ר הועדה ביחס לערר זה, וערר זה בלבד.

2. ברם, יחד עם זאת אינני משוכנע, כי בסמכות הועדה לקבוע קביעות בנוגע ל"חוקיות תיקי ההוצאה לפועל" הנפתחים על ידי המשיבה. זאת מאחר, ופסילת הדרך שבה מיושמות, או יש לומר לא מיושמות, תקנות ההוצאה לפועל על ידי המשיבה בתיקי הוצאה לפועל אחרים, על פי "הכשר" מנהל בתי המשפט, שערורייתי ומקומם ככל שיהיה, אינו בסמכותנו, כל עוד לא הובא בפנינו מקרה פרטי של עורר הרואה עצמו נפגע מכך.

3. יובהר, כי אין זה מן הנמנע, כי כל מקרה פרטי שיובא בפנינו בעתיד, יישקל בהתאם לתוצאות שנקבעו בפסק דין זה, בנוגע לדרך שבה נפתחים תיקי הוצאה לפועל לגביית חובות הנחזים להיות חלוטים, זאת מבלי להוכיחם בהתאם לקבוע בתקנות ההוצאה לפועל. זאת כאשר כל בקשה שתוגש תישקל בהתאם לנסיבותיה, ולראיות שיובאו על ידי הצדדים, בנוגע להחלת החזקה העובדתית בדבר קבלת דברי הדואר, אם בכלל, וכן בנוגע לסתירתה, ככל שיהיה צורך בכך.

4. בעניין זה, מצטרף אני לדעתו של יו"ר הועדה, כי הדבר מצריך עיון דחוף של השר הממונה, לשם בחינת דרכי הפעולה של מנהל בתי המשפט והמשיבה בעניינים המנויים לעיל, ובכל הנוגע ליישום תקנות ההוצאה לפועל בפתיחת תיקים לגביית חוב חלוט, ודרכי הוכחת המשלוח כאמור בפסק דינו של יו"ר הועדה.

5. מעבר לאמור, מצאתי לנכון להוסיף ולהעיר מספר הערות, רובן ככולן בתמיכה למסקנותיו של יו"ר הועדה, זאת בנוגע לתנאים להחלת החזקה העובדתית של קבלת דברי דואר רגילים, ולמעט סייג אחד כפי שאפרט.

6. בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שנקבעה בפסק הדין בעניין בר"עות מאוחדות דרך ארץ נ' ראני נאסר ואח', הכרעה בשאלה האם יש להחיל בעניינו של העורר את החזקה העובדתית, הנוצרת בהתאם לתקנה 5(ב) לתקנות האכיפה, לפיה דבר הדואר אכן התקבל - מסורה לוועדה, אשר תשמע ראיות במידת הצורך ותבחן כל מקרה לגופו. דהיינו, על המשיבה להוכיח קיומם של תנאים הקבועים בתקנות הנ"ל, לשם החלת החזקה, כאשר מכל מקום, החזקה שתחול הינה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה בראיות על ידי העורר.

7. אחד התנאים אליו אתייחס בנוגע להחלת החזקה העובדתית שאכן דבר הדואר התקבל, על חשבונות הנסיעות הנשלחים בדואר רגיל, כפי שהוצב על ידי מתקין תקנות האכיפה בהתקינו את תקנה 5(ב) לתקנות, הינו כי, שולמו בעד החשבון דמי הדואר.

לשם ההשוואה, התנאי האמור, בדבר תשלום דמי הדואר, אינו קיים מקום שמדובר בחשבונות הנשלחים בדואר רשום בהתאם לתקנה 5(ג) לתקנות, מאחר ומטבע הדברים, דואר רשום "כשמו כן הוא" דואר אשר פרטיו, קרי – תאריך מסירתו בסניף הדואר, תאריך קבלתו בסניף המוסר ותאריך מסירתו ולמי או סיבת ההחזרה (ככל שישנה) – הינם רשומים ומתועדים, ואין צורך באישור תשלום בעדם אשר יוכח את משלוחם.

נראה, כי מתקין התקנות צרף את הדרישה האמורה, זאת לשם הוכחת המשלוח של חשבון הנשלח לחייב בדואר רגיל, כאשר אישור בדבר תשלום כאמור, אמור לכלול פרטים, כגון מועד התשלום ופרטי החשבון הרלוונטי, אשר יש בהם כדי לתמוך בחזקה כי דברי דואר נמסרים ליעדם, הנסמכת על נסיון החיים והשכל הישר.

על כן, מילוי תנאי הרישום והתיעוד, ביחס לחשבונות הנשלחים בדואר רגיל הינו אישור בדבר תשלום דמי הדואר בעד החשבון הרלוונטי ומועד תשלומו, וזהו הדבר טרם עלה בידי המשיבה להוכיחו במידת הצורך.

8. בפסק הדין בעניין בנימין קיסלר ערר 2582/04, עסקנו בפרטים בעניין דרישת התשלום האמורה, כאשר לבסוף הגיעו הצדדים לכדי פשרה, מבלי שנקבעה תוצאה אופרטיבית. ברם, הדיון בפסק הדין הנ"ל התרכז בשאלה של תשלום מראש ולא בשאלה האם הוכח על ידי המשיבה, כי התשלום הינו בגין חשבון זה או אחר.

אכן, דעתי הינה בהתאם לחוות דעתה של עוה"ד טלי ירושלמי מהרשות הממונה, נספח ח' לסיכומי המשיבה, כי תשלום דמי הדואר בגין החשבונות, אף אם אינו משולם מראש אלא מתוך חשבון פתוח אצל ספק הדואר, יש בו כדי חלופה מתאימה לקבוע בתקנה, אלא מה, נעלמה מחוות הדעת העובדה, כי כאמור נדרש הוכחת תשלום עבור כל חשבון וחשבון, ובלשון תקנה 5(ב) לתקנות האכיפה : "...בעדו...". דהיינו, על המשיבה להציג אסמכתא לכך, כי שולמו דמי הדואר בגין כל חשבון וחשבון, בציון מספרו, ומועד תשלום דמי הדואר, כאשר אין מניעה כמובן לרכז באותו אישור מספר חשבונות ובלבד שיצוינו מספרם.

בכך מצטרף אני למסקנתו של יו"ר הועדה, כי על האישור אותו תציג המשיבה להוכחת המשלוח, לכלול את מספר החשבון שהוצא לחייב, וככל שאין בידי המשיבה לציין את מועד תשלום דמי הדואר בעדו, עליה לציין מועד משלוחו, לשם עמידה בתנאים הקבועים להחלת החזקה העובדתית כי דבר הדואר הרגיל אכן התקבל.

9. אעיר בהערת אגב, כי בכל הנוגע למניין ארבעת הימים הקבוע בתקנה 5(ב) לתקנות האכיפה, הרי שמדובר בארבעה ימים מיום הוצאת החשבונית, ולא מיום משלוחו, ועל כן, ולאור אשר פרטתי לעיל בנוגע לאישור תשלום דמי הדואר בעד החשבון, "הוכחה" כאמור בסעיף 39 לפסק דינו של יו"ר הועדה, כי החשבון הומצא לחייב במועד, יכול שתהיה אישור בדבר תשלום דמי דואר בעד החשבון הרלוונטי במועדו.

10. לאור הדברים האמורים, ובהתאם לאשר ציינתי לעיל בדבר הסכמתי לפסק דינו של יו"ר הועדה עו"ד ירמיהו גור, בסיגים דלעיל, הריני קובע כדלקמן:

אני מסכים לתוצאות פסק דינו של יו"ר הועדה ביחס לערר דנן ונימוקיו.

ועדת הערר אינה מוסמכת לקבוע קביעות שיש בהם לפסול באופן גורף את ההליך על פיו נפתחים כיום תיקי הוצאה לפועל על ידי המשיבה, הגם שנתנו דעתנו הברורה על כך, אלא במקרים המובאים בפניה.

לשם החלת חזקת קבלת דברי הדואר כקבוע בתקנה 5(ב) לתקנות האכיפה, על המשיבה לפעול מעתה ואילך, בהתאם לפסק דינו של יו"ר הועדה, אלא אם כן יומצא אישור להנחת דעתנו, המעיד על תשלום דמי הדואר בעד חשבון רלוונטי, ומועד תשלומו כאמור.

עו"ד שרון גלילי

חבר הועדה

עו"ד אורלי סליקטר, חברת הועדה:

קראתי בעיון את פסק דינו של חברי, יו"ר הועדה המלומד, בד בבד עם כתב הערר ועם שלל הטענות, הראיות והעדויות שנגבו בתיק זה. דעתי שונה מדעת חברי כמעט בכל הסוגיות שעלו בפנינו בתיק זה, ובפרט אני חולקת על קביעותיו מרחיקות הלכת של חברי, בנושאים מסוימים, העולות לדעתי אף כדי חריגה מסמכותה העניינית של ועדה זו.

בעוד שחברי סבור כי "ערר זה הוא דוגמא מצוינת" לדיון בשאלת סמכותה של המשיבה לפעול בהוצל"פ ביחס לחובות חלוטים (סעיפים 7 ו- 31 לפסק דינו של יו"ר הועדה), אני סבורה, בכל הכבוד, כי שאלה זו כלל אינה עומדת לדיון בפנינו בערר זה.

לדעתי, לא רק שהוכח שהמשיבה היתה מוסמכת לחייב את מר דרורי בחיובי הפיצוי והחזר הוצאות הכלולים בערר זה, אלא שגם כל החיובים הפכו חלוטים כבר לפני שנים ! וערר זה, אשר הוגש כשלוש שנים!! לאחר שהעורר ידע על כל החיובים הכלולים בו, דינו להדחות מחמת השיהוי הניכר בהגשתו.

יתירה מכך, מסקנותיו של חברי, לא רק שאינן מתיישבות עם העובדות בתיק זה, אלא שהן אינן מתיישבות גם עם טענותיו של מר דרורי עצמו, ומעבר לכך, מנוגדות לעיתים להוראות החוק העוסק במאטריה דנן, הוא חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) תשנ"ה 1995 (להלן: "החוק" ו/או "חוק כביש אגרה") והתקנות שהותקנו על פיו. להלן אנמק את קביעותיי.

דיון בערר

הערר דנן הוגש ביום 31.10.06. בכתב הערר טען העורר (להלן: "דרורי" ו/או "העורר") כי אינו חולק על הנסיעות שבוצעו ברכבו בכביש האגרה בשנת 2003 או על הסכומים בהם חויב בגינם, וכי המחלוקת הנה על ה"קנסות" שהושתו עליו בגין אי תשלום אגרות הנסיעה במועד. לטענתו, במקום בו הוא מתגורר (שערי תקווה) לא מתבצעת חלוקת הדואר ישירות לבתים כי אם במרוכז, ובתקופה הרלבנטית היה הדואר פרוץ ומפוזר, כך שלעיתים לא קיבל את חשבוניות המשיבה בזמן. העורר טען, כי פנה ל"פורום החיובים" הפועל אצל המשיבה, ומכל מקום ביקש לשלם את חיובי הנסיעות ללא "הקנסות", אך סורב. משלא קיבל תשובה על פנייתו לפורום החיובים, טוען העורר, כי פנה למשיבה, ואז נאמר לו שהעבירו את מכתבו לועדת הערר, ממנה הוא אמור לקבל את תשובתו. בינתיים, טען העורר, כי נכנס למעגל עבודה מתיש בפרויקט שעבד עליו, והנושא נשכח ממנו עד שהחל לקבל חיובים התראות ועיקולים על סכומים "אסטרונומים", כלשונו. העורר הודה כי הוא חייב כספים למשיבה בגין הנסיעות שביצע רכבו בכביש האגרה, אך טען כי מדובר בחוב של כמה מאות שקלים בלבד. לכתב הערר צרף העורר את פנייתו לפורום החיובים של המשיבה, הנושאת תאריך 25.9.03, מכתב "התראה על נקיטת הליכים משפטיים", הנושא את התאריך 1.11.04 מאת ב"כ המשיבה, עו"ד פישר, המודיע לעורר כי נפתח נגדו תיק הוצל"פ וכי סך חובו בתיק עומד על 6303 ש"ח, וכן עותק מהחלטת רשם ההוצל"פ חיפה מיום 20.8.06 בבקשת זוכה. (במאמר מוסגר יצויין, כי בעדותו של עו"ד פישר בפנינו הובהר כי התאריך המתנוסס על המכתב מטעמו הנו שגוי, ומקורו ככל הנראה בטעות הדפסה, וזאת מאחר שלא ניתן לקבל מס' תיק הוצל"פ בטרם פתיחתו של התיק, אשר נפתח רק ביום 4.11.04. עובדה זו אף קיבלה את אישורו של מר כהן, מנהל אגף ההוצל"פ הארצי, בעדותו לפנינו).

הנה כי כן, כבר מקריאה ראשונית של כתב הערר ניתן להיווכח כי העורר כלל אינו טוען שלא קיבל את חשבוניות המשיבה. הוא גם אינו טוען שכל החשבוניות התקבלו אצלו באיחור, כך שלא יכול היה לשלמן במועד, והוא גם אינו טוען שהאיחור בקבלתן נגרם ב"אשמת" המשיבה. נהפוך הוא- טענת העורר הנה כי רק "לעיתים" לא קיבל את החשבוניות בזמן, וכי גם זאת, ארע בשל בעיות הקשורות בחלוקת הדואר במקום מגוריו (ללא כל זיקה למשיבה).

כבר בנקודה זו ניתן לדעתי לקבוע, כי הערר אינו מעלה כל ספק ו/או צורך להכריע בכל הנוגע לעצם קבלת החשבוניות על ידי העורר, ובכלל זה שאלת מועד הגעתן לידיו. שהרי, כאמור העורר מעולם לא טען כי המשיבה היא האחראית להגעת (חלק) מהחשבוניות באיחור. אדרבה, בסיכום שהגיש העורר ביום 25.3.07 לקראת הדיון בתיק, נטען כי: "... מאותו זמן שגיליתי שיש תקלה בדואר המקומי והחשבוניות שלהם לא מגיעות כסדרן, טיפלתי בדבר ע"י תלונה לוועד המקומי ולדואר, ואכן חל בנושא שיפור ומאז קיבלתי את כל החשבוניות ששלחו לי וגם מייד נגשתי להסדירן". (סעיף 3 לסיכומו).

יוצא אפוא, כי טענותיו של העורר בערר זה מתמצות בטענה, שהמשיבה סירבה לאפשר לו לשלם את חיובי הקרן במופרד מחיובי הפיצוי והחזר הוצאות, בכל האמור לחשבוניות המשולבות (דהינו אלה הכוללות חיוב נסיעות לצד חיוב בגין פיצוי והחזר הוצאות בגין אי תשלומה במועד של חשבונית קודמת) מה שגרם, לטענתו, לתפיחת חיוביו. כן מלין העורר על גובה ה"קנסות" בהן חויב.

העובדה כי העורר קיבל לידיו את כל חשבוניות המשיבה כלל אינה שנויה במחלוקת. העורר אף המציא לועדה את צילום חשבוניות ה"מקור" של חלקן הארי של החשבוניות הכלולות בערר, ובכלל זה שלושת החשבוניות היחידות שנשלחו אליו בדואר רגיל (נספחים א', ג' ו- י' לתגובת המשיבה). כאמור, במהלך ההליכים שנוהלו בתיק זה טען דרורי, לא פעם, כי הוא אינו מכחיש שקיבל לידיו את כל חשבוניות המשיבה, וכי אם חלקן התקבלו אצלו באיחור, היה זאת עקב הנסיבות שתוארו בעררו, היינו לא כאלה הקשורות במשיבה (ראה גם סעיף 1 לבקשה שהגיש ביום 30.4.07). אולם דומה שהמילה האחרונה והמסכמת (תרתי משמע) בנושא זה, נאמרה בתשובתו של דרורי לסיכומי המשיבה (אשר הוגשה ביום 15.10.07) כדלקמן:

"נושא הדואר הינו שולי אף שהמשיבה 'דוגרת' עליו ללא צורך. ... העורר אכן הודה בקבלת כל הדאר ורק חלקו הקטן (והראשוני) הגיע באיחור בגלל בעיות חלוקה – מה שגרם בעצם ל'קנס' הראשוני. מכאן, כל הדואר הגיע בזמן." (מתוך סעיף 5 לתגובתו. ההדגשה במקור).

הנה כי כן, כל שאלת המשלוח של החשבוניות לעורר, הגעתן לידיו, ואף מועד הגעתן לידיו, כלל אינם שנויים במחלוקת בערר זה !

בהקשר זה יש לציין, אפוא, כי מרבית פסק דינו של חברי, יו"ר הועדה, מוקדש לנקודה שאיננה במחלוקת בעניין שבפנינו, והנה לפיכך בבחינת אמרת אגב בלבד.

עם זאת, ונוכח החומרה הרבה הכרוכה בקביעות חברי, אתייחס אף אני בהמשך הדברים לנושאים המועלים על ידו. אך בטרם אעשה זאת, אמשיך לדון בטענות שעולות בערר, והקביעות שצריכות, לטעמי, להיות מיושמות לגביו, כסדרן.

טענתו של העורר הנה כי למרות שחלקו הארי של הדואר הגיע לידיו בזמן, הוא הגיע ".. עם 'חשבוניות מאוחדות' והעורר אף שרצה לשלם עבור נסיעותיו הוא סורב על ידי המשיבה (משום שביקש להפרידם מהקנסות)" (מתוך סעיף 5 הנ"ל לתגובתו).

בטענה זו, כשלעצמה, יש ממש. אין חולק כי מדיניות המשיבה באותה עת היתה שלא לאפשר פיצול חשבוניות משולבות. ועדות הערר קבעו, לא פעם, שאין לקבל מדיניותה זו של המשיבה המתנה תשלום ה"נסיעות" שבחשבונית "משולבת" בסילוק חיוב הפיצוי והחזר הוצאות ("קנסות", בלשונו של העורר). עמדה זו אף נתקבלה על דעתו של בית המשפט המחוזי בבר"ע 1173/04 (באיחוד דיון) בעניין דרך ארץ הייוייז בע"מ נ' ראני נאסר ואח' תק'-מח' 2005 (2) 7359:

"מכוח החובה להקטנת נזק והן מכוח חובת תום הלב, אין המשיבה רשאית להגביל באופן מלאכותי את החיוב בריביות הפרשי הצמדה ו"קנסות" נוספים על בסיס הקרן שהחייב מוכן לשלמה מיידית". (עמ' 19 לפסק הדין)

עיון בדו"ח בקשות שירות שהוגש ע"י המשיבה בתיק זה מצביע על כך שהעורר פנה למשיבה לפחות פעמיים (להוציא את פנייתו בפקס לפורום החיובים), ביקש לשלם עבור הנסיעות, וסורב בטענה שמדובר בחשבוניות משולבות אשר לא ניתן לפצלן (ראה תרשומת מתאריכים 8.7.03 ו- 25.9.03). בתאריך הראשון בו פנה העורר כאמור (8.7.03), טרם באה לעולם החשבונית המשולבת נספח ז' (אשר הופקה ביום 28.7.03) ואילו המועד האחרון לתשלומה של החשבונית המשולבת נספח ו' (אשר כאמור הוכח כי נמסרה לעורר במועד) טרם חלף. משמעות הדבר היא, כי לו היתה המשיבה מאפשרת לעורר באותה נקודת זמן לשלם את רכיב הנסיעות הכלול בחשבונית נספח ו' לא היה בא לעולם חיוב הפיצוי והחזר הוצאות הכלול בחשבונית נספח ז', וכך הלאה- אם היה מתאפשר לעורר לשלם את חיוב הנסיעות הכלול בחשבונית ז' לא היה מוטל עליו חיוב הפיצוי והחזר הוצאות הכלול בחשבונית המשולבת נספח ח', ואילו היה משלם במועד את רכיב הנסיעות הכלול בחשבונית נספח ח', לא היתה באה לעולם חשבונית הפיצוי והחזר הוצאות נספח ט'. כמו כן, במידה ולא היו באים לעולם חיובי הפיצוי והחזר הוצאות הנ"ל, ממילא היה חיוב הפיצוי והחזר הוצאות מושא חשבונית יא', קטן משמעותית, שכן היה מושת על פי מדרגת חיוב נמוכה יותר.

העורר אומנם הגיש ביום 29.9.03 בקשה לפורום החיובים המנוהל ע"י המשיבה (ראה תרשומת בדו"ח בקשות השירות של המשיבה, הפועל גם כאן כהודאת בעל דין לטובתו), אלא שבכך נראה כי בא העורר על סיפוקו. העורר עצמו ציין, כי לאחר שלא קיבל תשובה על פנייתו הוא נכנס למעגל עבודה מתיש בפרויקט שעבד עליו וכי הכל נשכח ממנו, עד שהתחיל לקבל חיובים והתראות ועיקולים על סכומים "אסטרונומיים", כלשונו, היינו בשנת 2006 עת עוקלו כספים מחשבון הבנק שלו.

כפי שהוכח במהלך העדויות והראיות שהוגשו בתיק זה, העורר היה מודע לכך שנפתח נגדו תיק הוצל"פ בשל חובותיו למשיבה, כבר ביום 25.11.04 עת נמסרה לו באופן אישי האזהרה מההוצל"פ (ראה עדותו של מר דרורי מיום 6.8.07). כפי שהוכח לנו (בעדותם של עו"ד פישר ובעדותו של מר כהן, מנהל אגף ההוצל"פ הארצי בהנהלת בתי המשפט) טופס האזהרה מכיל פירוט של כל החיובים הכלולים בחשבוניות שהוגשו לביצוע, ובכלל זה סכום החיוב בכל חשבונית, מספרן הסידורי של החשבוניות, תאריכי הפקתן, מס' הרכב שביצע את הנסיעה ואבחנה בין חיוב נסיעות לפיצוי והחזר הוצאות. (טופס האזהרה המלא אף צורף לאחת התכתובות שהגיש העורר לתיק הערר ביום 29.5.07).

בחקירתו הנגדית הודה מר דרורי, מפורשות, כי הוא התעלם מההודעות שנשלחו אליו מההוצל"פ בשנת 2004, וכי בעצם התכוון להגיש "התנגדות" רק כאשר יופעלו נגדו הליכי הוצל"פ מבצעיים. ואכן, ערר זה הוגש רק לאחר שהוטל עיקול על חשבון הבנק של דרורי בבנק הדואר, כשנתיים(!) לאחר פתיחתו של תיק ההוצל"פ, וכשלוש שנים(!) לאחר שפנה ל"פורום החיובים" של המשיבה.

אף אם אקבל את גרסתו של דרורי לכך שחשב שפורום החיובים של המשיבה הוא ועדת הערר , לא יכולה טענה זו לעמוד לו לאחר פתיחתו של תיק ההוצל"פ וקבלת האזהרה לידיו. משעה שנפתח תיק ההוצל"פ היה על דרורי כבר להבין כי מדובר ב"עליית מדרגה" בכל הקשור להתייחסות המשיבה לחובותיו, וכי עליו לעשות מעשה.

אילו היה מגיש את ההתנגדות לביצוע הליכי ההוצל"פ (כפי שעשה, כאמור, רק באוגוסט 2006) בעת שנפתח תיק ההוצל"פ ונמסרה לו האזהרה כאמור, היה מופנה לועדת הערר כבר בשנת 2004. בכך, ראשית היה מקטין משמעותית את חובו, אשר במהלך השנים בהן ישב בחיבוק ידיים הלך ותפח על פי המנגנון של מערכת ההוצאה לפועל, ושנית, ואולי חשוב מכך, היתה אז ועדת הערר עשויה למצוא "טעמים מיוחדים" (עפ"י הסמכות המוקנית למותב בסעיף 22 לחוק בתי דין מנהלים תשנ"ב 1992) על מנת להאריך לו את המועד (הקבוע בסעיף 12 ב' לחוק) לצורך הגשת הערר. שכן, כפי שציינתי, ניתן היה למצוא את הערר מוצדק לגופו, גם אם בחלקו.

העורר כאמור, משיקוליו שלו, בחר שלא לנקוט בכל פעולה; גם לאחר שכבר היה לו ברור כי קיים נגדו תיק הוצאה לפועל, ישב בחיבוק ידיים, ונזכר "להתעורר" רק לאחר שגילה (ב- 15.10.06) כי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו. בנסיבות אלה, ונוכח השיהוי הניכר והקיצוני בהגשת הערר, ובהתחשב בנסיבות המתוארות לעיל ובהתנהלותו של העורר, יש לדחות את הערר מן הטעם שהוא הוגש באיחור.

חזקת המסירה

כאמור, עניין מסירת החשבוניות לעורר, ובמועד, כלל אינו שנוי במחלוקת בערר זה. מטעם זה, המשיבה כלל לא נדרשה, בערר זה, להקים את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 5 לתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל)(אכיפת תשלומים) תשנ"ט- 1999 (להלן: "תקנות האכיפה"), ובכלל זה להוכיח את מועד משלוח החשבוניות לעורר – סוגיה אשר יו"ר הועדה הקדיש לה חלק נכבד ממהלך הדיונים בערר, ומפסק דינו. לאור האמור, אין לדעתי מקום, בערר זה, לבחון את אופן משלוח החשבוניות ע"י המשיבה, כל שכן לקבוע קביעה כלשהי בענין זה, וזאת יש לעשות, אד-הוק, וככל שהדבר יידרש, בערר הרלבנטי, קרי: בערר שבו התשתית העובדתית תחייב זאת.

יצוין, כי אף לשיטתם של חבריי, מקום בו העורר לא הכחיש את קבלת החשבוניות, פטורה הועדה מהשאלה אם הוכיחה המשיבה את משלוחן אם לאו (ראה פסק הדין בערר 3504/04 פאיז עאסי) .

לטעמי, גם במקרים בהם נטל הראיה להוכיח את מסירת הודעות התשלום לעורר, עובר למשיבה - הקמת חזקת המסירה היא אומנם "דרך המלך" לעשות כן, אולם קיימות אף דרכי הוכחה אחרות, אשר אינן מצריכות את הוכחת משלוח החשבונית, כפי שיפורט להלן.

שאלת החוב החלוט

סעיף 1 לחוק קובע את הגדרת "חוב חלוט" כדלקמן:

"חיוב שלא הוגש לגביו ערר כאמור בסעיף 12ב', או שהערר לגביו נדחה ולא ניתן עוד לערער על ההחלטה שניתנה לגביו, או שניתן לגביו פסק דין חלוט".

ואילו "חיוב" מוגדר כ-

"חיוב בתשלום אגרה, דמי גביה, פיצוי או החזר הוצאות, לפי הוראות חוק זה".

סעיף 12 ב' קובע כי המועד להגשת ערר לפי חוק זה הנו "בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב".

הנה כי כן, חיוב בפיצוי והחזר הוצאות, אשר לא הוגש לגביו ערר, בתוך 30 ימים מעת קבלת ההודעה על החיוב, הופך לחוב חלוט.

ויודגש, הסעיף נוקט בלשון: "הודעה על החיוב" ולא נאמר 'חשבון' או 'חשבונית' או כיו"ב. משמע, ההודעה על החיוב יכול שתימסר לחייב גם שלא באמצעות החשבון המופק ונשלח לחייב (במצוות תקנה 4 לתקנות האכיפה). לדוגמא, יכול שהחיוב יימסר לחייב בשיחת טלפון, במכתב התראה הנשלח אליו לפני נקיטת הליכים (כפי שהוכח לנו, בעררים אחרים, כי נשלח) וכיו"ב.

בענייננו, כאמור, אין כל מחלוקת כי העורר קיבל לידיו במועד את רוב רובן של החשבוניות שהופקו לו ע"י המשיבה, וגם אם החשבונית הראשונה (זו שגרמה לקנס "הראשוני", כלשונו) נמסרה לו באיחור, בשל הבעיות בחלוקת הדואר ביישובו, וודאי שלא מדובר באיחור של יותר מימים ספורים, או לכל היותר שבועות, כפי שקורה במצבים מעין אלה, על פי ניסיון החיים.

בנסיבות אלה, ברור שקביעתו של חברי, יו"ר הועדה, ולפיה החובות נשוא ערר זה מעולם לא היו חלוטים, נסתרת על פניה. כל אחת מהחשבוניות הכלולות בערר זה הפכה חלוטה, על פי החוק, בתום 30 ימים, מעת שנמסרה למר דרורי (ולגבי מסירתן במועד, כאמור אין מחלוקת), ומכל מקום הרבה לפני פתיחתו של תיק ההוצל"פ בחודש נובמבר 2004.

למעלה מן הצורך יובהר, כי גם אין כל קורלציה בין שאלת היותו של החוב "חוב חלוט" לבין שאלת תום ליבו של העורר, לעובדה שהמשיבה לא אפשרה לו לשלם את קרן החוב במופרד מחיובי הפיצוי והחזר הוצאות, או להיותו "סרבן תשלום", כפי שסבר, בטעות, העורר (כעולה מסיכומיו, ומהתכתובות הרבות שהגיש לועדה לאורך ההליך כולו). כאמור, שאלת היותו של החוב חלוט תלויה אך ורק בחלוף 30 יום ממועד קבלת ההודעה על החיוב. האפשרות שהועדה תקבע בדיעבד שהחיוב הוטל שלא כדין (ואף תבטל אותו, בהנחה שתאריך את המועד להגשת הערר) אינה הופכת את החיוב לכזה שהוטל מלכתחילה בלא סמכות.

יו"ר הועדה קושר בין העובדה שהמשיבה לא יכלה להציג לועדה ראיות קבילות אודות מועד מסירת החשבוניות לעורר, לבין שאלת היותם של החיובים הכלולים בערר בגדר חוב חלוט. לכך כאמור, אין אחיזה בלשון החוק, ובפרט בנסיבותיו של ערר זה.

ראשית, העובדה שהמשיבה לא הצליחה להציג (בערר זה) ראיות מטעמה אשר יש בהן כדי להעיד מה עלה בגורלן של החשבוניות שנשלחו בדואר רשום, (מהטעם שרשות הדואר [להלן: "רשות הדואר" ו/או "דואר ישראל"] אינה שומרת על מידע זה מעבר לשנה ממועד המשלוח) אינה מעלה או מורידה לעניין התרחשותם של הדברים בפועל, היינו עצם קבלתן של החשבוניות, באותם מקרים שכך אכן ארע בפועל, והיותם של החיובים בגדר חובות חלוטים. רוצה לומר: מדובר בכשל ראייתי שיש לו, לכל היותר, השלכה פרוצדורלית על אופן הוכחת העובדות, אך אין בו כדי להשפיע על המהות, היינו על העובדות עצמן.

על משלוח החשבוניות לעורר, כל שכן על קבלתן על ידו, או על ידיעתו של העורר אודות חיוביו, ניתן ללמוד גם באמצעות ראיות אחרות (לרבות ראיות נסיבתיות) המתקבלות ונאספות במסגרת הדיון בערר. לא פעם הוכח באמצעות עדותו של עורר בפני הועדה (בין בחקירתו ע"י ב"כ משיבה ובין בתשובה לשאלות הועדה), כי זה קיבל לידיו את החשבונית, או ידע על החוב בזמן אמת, למרות שלא הוצגה לנו אינדיקציה על גורלה של החשבונית (במיוחד אמורים הדברים ביחס לחשבוניות הנשלחות בדואר רגיל). לעיתים, קיימת אינדיקציה על כך שהחשבונית שולמה בבנק, ומכך ניתן להסיק שהעורר אחז בה בעת ביצוע התשלום, ומכאן כי זו (או לפחות העתקה) נמסרה לו. לעיתים מצורפות לכתב הערר צילומי החשבוניות המקוריות עצמן.

ערר זה הוא הדוגמא הקלאסית לכך, שהרי למרות שהמשיבה מצידה לא הציגה את הראיות הדרושות ולו להוכחת עצם משלוחן של החשבוניות לעורר, התברר, כבר בשלב מוקדם של הדיון, כי העורר אוחז בחלקן הגדול של החשבוניות הכלולות בערר !! וכי בעצם אין כל מחלוקת על כך שרוב רובן של החשבוניות הגיעו לידיו במועד.

שנית, כאמור לעיל, ידיעת העורר אודות חיוביו למשיבה יכולה לנבוע גם ממקור אחר, זולת החשבונית. ניתן ללמוד זאת, לדוגמא, מנוסח מכתב פניה ששלח העורר לפורום החייבים של המשיבה (ואשר צורף לערר) או מחקירתו של העורר, במהלך הדיון, לצורך אישוש תוכנה של שיחה שנערכה בינו לבין נציגי המשיבה, והמתועדת בדו"ח ריכוז בקשות שירות של המשיבה.

כן יתכנו מקרים בהם טענת עורר בדבר אי קבלת חשבוניות כלל לא תועיל למעלה אותה. כך למשל מקום בו הנסיבות תצבענה על חוסר תום לב מובהק מצדו של העורר, או מקום בו העורר עצמו, במחדל או במעשה, מנע את האפשרות שהחשבוניות תגענה לידיו במועד, או מקום בו תקועקע אמינותו של העורר ביחס לטענתו זו, וכדומה. (ראה פסק הדין בערר 2148/05 עופר בניטה).

לאור כל האמור לעיל, ברור כי עלול להיגרם למשיבה עיוות דין אם ייקבע (כפי שמציע חברי), רק על סמך הציון המופיע בפלטי רשות הדואר ("אין נתונים לגבי הברקוד") כי דברי הדואר כלל לא נשלחו לעורר, וממילא אין בפנינו חובות חלוטים. משמעותו של כיתוב זה ע"ג פלטי רשות הדואר רלבנטית אך ורק במישור הראייתי (הפרוצדורלי), ואין בו כדי לבסס קביעות פוזיטיביות, כפי שעושה חברי.

במישור הראייתי, אכן משמעותו של הכיתוב "ברקוד לא ידוע", הנה כי דבר הדואר אינו מוכר למערכת המחשב של רשות הדואר, ואכן אין בו כדי להוות ראיה באשר לעצם משלוחו. (ראה לענין זה גם עדותה של הגב' רות שחף בדיון מיום 14.5.07).

בשולי הדברים, ולמעלה מן הצורך יוער, כי גם כאשר מדובר בחובות חלוטים (היינו כאלה שלא הוגש לגביהם ערר תוך 30 ימים מהמועד בו נמסרה עליהם הודעה לחייב) מוסמכת הועדה להאריך בדיעבד את המועד להגשת הערר, אם מצאה טעמים מיוחדים לכך (סעיף 22 לחוק בתי דין מנהלים התשנ"ב 1992, להלן: "חוק בתי דין מנהליים"). הפרקטיקה הנוהגת היא שהועדה בוחנת תחילה האם חיובי הפיצוי והחזר הוצאות הושתו על העורר כדין. במרבית המקרים בהם נמצא הערר מוצדק לגופו (גם אם בחלקו) נמצאים, בעקבות כך, גם ה"טעמים המיוחדים" להארכת המועד. הועדה ככלל מעדיפה את זכותו של העורר לבוא בשעריה על פני היצמדות דווקנית לכבלי הפרוצדורה. כאמור, דעתי היא כי נסיבותיו החריגות של ערר זה, והאיחור הקיצוני בהגשתו, ממקמים אותו בתוך אותו אחוז שולי של עררים אשר יש לדחותם מחמת השיהוי הניכר בהגשתם.

הסמכות לחייב בפיצוי והחזר הוצאות

סמכות המשיבה להטיל חיוב בפיצוי והחזר הוצאות קבועה בסעיף 12(א)(3) לחוק:

"לדרוש ממי שלא שילם אגרה או דמי גביה שהוא חייב בתשלומם לפי חוק זה, או ממי שעשה מעשה שיש בו כדי למנוע זיהוי הרכב או את החיוב באגרה, או ממי שפגע במערכת גביית האגרה באופן אחר, את האגרה, את דמי האגרה, החזר הוצאות הכרוכות בגביית אגרה ובאכיפת התשלומים לפי חוק זה, ופיצוי בשל הנזק שנגרם".

המועד והתנאים להטלת תשלומי פיצוי והחזר הוצאות בגין חיוב שלא שולם במועד, מוגדרים בתקנות האכיפה. במסגרת זו קובעת תקנה 7(3) לתקנות האכיפה, כי המועד לתשלום חיוב אשר נגבה מחייב רגיל (היינו, לפי חשבון, ע"ס פרטי הרכב והחייב ברישומי רשות הרישוי) הינו עד היום ה- 15 מיום הוצאת החשבון.

תקנה 8, שעניינה 'אי פירעון חשבון' קובעת בס"ק (א) כי:

"חייב שלא פרע חשבון ראשוני או חשבון נוסף במועד התשלום, יחויב בפיצוי ובהחזר הוצאות בשל כל נסיעה בתקופת החיוב, נושא החשבון שלא נפרע".

הנה כי כן: מלשון החוק והתקנות עולה, כי לצורך הפעלת הסמכות להטלת תשלומי פיצוי והחזר הוצאות, די בכך שלא נפרע חשבון ראשוני עד חלוף חמישה-עשר ימים מתאריך הוצאת חשבון שנשלח בדואר רגיל. המחוקק ומחוקק המשנה לא מצאו לנכון להתנות את עצם הפעלתה של סמכות זו ביכולת להוכיח את המצאת החשבון הקודם לחייב, כפי שדורש חברי, יו"ר הועדה, מן המשיבה בסעיף 15 לפסק דינו. הקביעה כי סמכות המשיבה להטיל חיוב בפיצוי ובהחזר הוצאות תקום רק אחר חלוף 15 ימים ממועד קבלת החשבון על ידי החייב, ולאחר שהמשיבה וידאה כי מצויות בידה ראיות קבילות להוכחת המצאת החשבון, קוראת לתוך דבר החקיקה תנאים ותוכן שלא נקבעו בחוק ובתקנות - ולא בכדי. ההיפך הוא הנכון: משקבעה המשיבה (במסגרת מהלך עסקיה) כי קיימת תשתית עובדתית (ולענין זה צריכה, לטעמי, להיות לה אינדיקציה פוזיטיבית, בשונה מראיה קבילה) לכך שנשלח חשבון ראשוני בדואר רגיל בהתאם לדרישות תקנה 5 לתקנות האכיפה, עליה להמתין לפירעון החשבון בתוך 15 ימים מתאריך הוצאת חשבון זה (עפ"י רישומיה הפנימיים), ובמידה שלא נפרע החשבון עד חלוף תקופה זו, קנויה לה הסמכות להטיל על החייב תשלומי פיצוי והחזר הוצאות בגין החשבון שלא נפרע.

כאן המקום להבהיר, כי עצם העובדה שהחיוב עצמו הוטל ע"י המשיבה ב"זמן אמת" בסמכות, אינה מונעת מהועדה, לבטל בדיעבד את החיוב אם הוברר לה, ממכלול הנסיבות והראיות שהוצגו לה, כי זה הוטל שלא כדין. שכן בפסיקותיהן של ועדות הערר מהשנים שחלפו מאז חקיקתו של החוק ותקנות האכיפה (ובפרט בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי במסגרת בר"ע 1173/04 שאוזכרה לעיל), הוטלו על המשיבה חובות נוספים, ובכלל זה החובה לפעול לאיתורו של החייב (במקרים בהם ברור על פניו כי דברי הדואר אינם מגיעים אליו) או החובה לאפשר תשלום חיובי הנסיעות הכלולים בחשבונית משולבת, ללא חיובי ה"קנסות".

הסמכות לפעול לגביית חוב חלוט

סעיף 12ג(ד) לחוק מסמיך את המשיבה לפעול לגבייתו של חוב חלוט בהוצל"פ, וקובע כי:

"חוב חלוט, אף אם אינו פסק דין, הפרשי הצמדה, תוספת הפיגור ותוספת ריבית פיגורים ניתנים להוצאה לפועל כמו פסק דין בעניין אזרחי, ולעניין זה יראו את בעל הזיכיון כזוכה לפי חוק ההוצאה לפועל".

גם כאן, חובות ההוכחה שמבקש חברי יו"ר הועדה להטיל על המשיבה אינן מתיישבות, בכל הכבוד, עם לשון החוק והתקנות. בבוחנה אם לעשות שימוש בזכות המוקנית לה עפ"י סעיף 12ג(ד) האמור, שומה על המשיבה לבחון האם קיימת אצלה תשתית עובדתית סבירה לכך שהחיוב שלגבייתו היא מתכוונת לפעול עולה כדי "חוב חלוט" כהגדרתו בחוק.

אכן, לצורך הגדרת חיוב כ"חוב חלוט" דרש המחוקק כי יחלפו 30 יום ממועד קבלת ההודעה על החיוב אצל החייב, וכי בתוך תקופה זו בחר החייב שלא להגיש ערר בגין החיוב. ואולם, גם כאן - ההחלטה לפעול לגביית חוב חלוט, צריכה, לטעמי, להתבסס על תשתית עובדתית סבירה (בבחינת אינדיקציה פוזיטיבית) שעל בסיסה ניתן לקבוע, כי החשבונות הרלוונטיים הומצאו לחייב בהתאם לדרישות תקנה 5 (ובהתאם כי קמה חזקת המסירה הקבועה בתקנה זו) או כי החייב מודע לקיומו של החוב בדרך אחרת. החוק והתקנות אינם דורשים כי לצורך אכיפת חוב חלוט תהיה בידיה של המשיבה הוכחה (בדרגה של ראיה הקבילה עפ"י דיני הראיות) כי החשבונות אותם היא מבקשת לגבות הומצאו לחייב, ולא ברור כיצד חברי הנכבד קורא לתוכם דרישה זו.

אין לי אלא לצטט בהסכמה את הדברים שנכתבו, בין היתר ע"י חבריי, בפסק הדין בערר 838/04 ניצן נתן, לענין הפעלת סמכות האכיפה המסורה למשיבה בחוק:

"בעינינו, אין זה הגיוני, ואין זה תקין, ואף לא תואם את תכלית החוק, שהליכי הוצל"פ "רגילים", שהם פחות דרסטיים מעצירת רכב, יהיו טעונים התראה לפי כללי הוצל"פ, ואילו ההליך הדרסטי והקיצוני ביותר של עצירת רכב באמצע נסיעה על הכביש לא יהיה טעון התראה מראש. משמע, לצורך ביצוע פעולת האכיפה על הכביש, צריכה להיות בידי המשיבה אינדיקציה פוזיטיבית על כך שלחייב ידיעה בפועל אודות קיומו של חוב.

9. אמנם, המשיבה הוסמכה בחוק להפעיל את האכיפה לפי שיקול דעתה, ללא קווי מגבלה או מסגרת, אולם שיקול דעתה של המשיבה כפוף לביקורת השיפוטית של ועדה זו. לדידנו, ביצוע האכיפה במקרה זה אינו תקין, שכן מנסיבות העניין עולה כי לא היתה במקרה זה אינדיקציה פוזיטיבית על ידיעה בפועל של החייב אודות החוב." (ההדגשה אינה במקור, א.ס)

אכן, כפי שציינתי לגבי הפעלת סמכותה של המשיבה להטיל חיוב בפיצוי והחזר הוצאות, אף סמכות המשיבה לגביית חוב חלוט כפופה לביקורת השיפוטית של ועדה זו. ואם ימצא בדיעבד (היינו במסגרת הליך משפטי שיזום החייב בפני הועדה) כי תיק ההוצל"פ נפתח מבלי שהיתה בידי המשיבה אינדיקציה פוזיטיבית לכך שהחובות בגינם נפתח התיק היו חלוטים, או כי עצמה את עיניה נוכח אינדיקציות שליליות (כגון חזרה שיטתית של דברי דואר) לכך שהחובות לא היו חלוטים בעת שפתחה את התיק, בהחלט עשוי שיקבע כי המשיבה עשתה שימוש בסמכותה בחוסר תום לב, וכי דינם של החיובים, וממילא גם דינו של ההליך כולו, להתבטל.

בין היתר על המשיבה לבדוק, בטרם נקיטת אמצעי אכיפה כנגד החייב (עיכוב רכב, הליכי הוצל"פ ואי חידוש רשיון רכב), כי לא נפלה תקלה בשרשרת הדיוור אצלה (כגון שמשלוח דברי דואר יצא באיחור מדפוס בארי), דבר אשר עשוי לעורר אצלה חשש שמא אכן לא נשלח דבר הדואר הרגיל במועדו. שכן, מכח החובות החלים על המשיבה כרשות דואלית פרטית - מנהלית, אין היא יכולה לעצום עיניה במקרה שמתעורר אצלה חשש כלשהו, כי דברי הדואר לא נשלחו במועדם ואולם, בהעדר אינדיקציה כלשהי לתקלה כאמור, רשאית המשיבה לעשות שימוש בזכויות ובסמכויות שהעניק לה המחוקק מבלי שאנו נטיל עליה קשיים ומגבלות נוספים.

בשולי נקודה זו אציין כי עניינה של דוגמת הפקח מעיריית גבעתיים לנסיבות המקרה דנן, הנה בעיני, בכל הכבוד, כעניינה של שמיטה להר סיני. משהעניק המחוקק למשיבה סמכות מפורשת לחייב בפיצוי והחזר הוצאות בגין חשבונות שלא שולמו, ולנקוט בהליכים לגבייתם, ניתן היה להגיע למסקנה כי שימוש בסמכות זו לצורך גביית תשלומים שאינם בזיקה לתשלומים הקבועים בחוק (כגון שימוש בסמכותה לצורך גביית חובות משותפיה העסקיים), חורג מסמכותה החוקית של המשיבה, ובהתאם פעולות אלה בטלות מעיקרן. ואולם, משהפעילה המשיבה סמכויותיה לצורך התכליות, ובהתאם לתנאים המוגדרים בחוק, סבורני כי לא ניתן לדבר על חריגה מסמכות (וזאת אף, שכאמור, יכול ויקבע בדיעבד כי במקרה זה או אחר הוטל החיוב שלא כדין ומשכך דינו להתבטל).

האינטרס הציבורי

חשוב לציין כי קביעתו של חברי יו"ר הועדה בדבר בטלותן של החלטותיה של המשיבה להפיק חשבונות פיצוי והחזר הוצאות ולפעול לגביית חובות חלוטים בהוצאה לפועל, יש בה כדי לגרום לפגיעה חמורה באינטרס הציבורי, פגיעה העולה על הנזק שייגרם כתוצאה מהפגם הטכני (אם בכלל) שנפל בהליך משלוח החשבונות. קביעת בטלותן של ההחלטות האמורות עלולה להוביל לדרדור משמעותי במוסר התשלומים של ציבור המשתמשים בכביש האגרה, אשר לא יטרחו לשלם חשבונות המומצאים לידם באמצעות דואר רגיל, שכן בהעדר יכולת אפקטיבית של המשיבה להוכיח משלוח כל חשבון וחשבון בדואר רגיל (בהתאם לסטנדרטים הראייתיים המחמירים שמציב חברי) ממילא, יושמו פלסתר כל החיובים שמטילה המשיבה בגין תשלום פיצוי והחזר הוצאות.

דרדור משמעותי במוסר תשלומי האגרה עלול להביא לפגיעה חמורה במשיבה. שכן, המשיבה קיבלה זיכיון להקמת פרויקט בהיקפים כספיים אדירים, והשקעותיה אמורות להיות מוחזרות באמצעות תשלומי האגרה של המשתמשים בכביש. מוסר תשלומים קלוקל (כפי שלצערנו נוהג במקומות אחרים במדינה) עלול להפוך בקלות ל"כדור שלג" שהשפעותיו עלולות להיות קריטיות כלפי בעל הזיכיון, ולהשליך על מכרזים אחרים שמפרסמת המדינה בפרויקטים של תשתית.

בדיוק על מנת למנוע תוצאה מעין זו נתן המחוקק בידי בעל הזיכיון כלים אפקטיביים לגביית תשלומי האגרה. משמע, עמידה על כללים ראייתיים מחמירים (אשר אף אינם מתאימים להליך השיפוטי שבפנינו, כפי שיובהר להלן, לא כל שכן להתנהלות השוטפת של המשיבה במשלוח מאות אלפי חשבוניות בחודש) מהווה, לטעמי, פגיעה בתכלית החקיקה.

זאת ועוד, פגיעה חמורה זו באינטרס הציבורי, יש לשקול אל מול הפגיעה שנגרמת כתוצאה מהפקת חשבונות פיצוי והחזר הוצאות לחייבים שלא קיבלו דואר המכיל את חשבון החיוב המקורי, ואשר ככל שנפגעו מכך, פתוחה בפניהם הדרך לפנות לועדה ערר זו, אשר הפניה אליה אף פטורה מהצורך בתשלום אגרה. ואולם, גם לשיטתו של חברי (וכעולה מעדותו של מר נאור פקציארז, מנהל תיק המשיבה בדפוס בארי), שיעור דברי הדואר (הרגיל) החוזרים (כיום) הנו בסדר גודל של כ- 1.5% בסה"כ. שיעור זה, יש לזכור, כולל גם דברי דואר של חייבים אשר לא טרחו לעדכן את פרטיהם העדכניים ברשיון הרכב, ועל פי שיטתו של חברי, בהכרח מוטלת על המשיבה האחריות המלאה למחדלם של נהגיהם כאמור. ברי, כי גם החייבים בענייננו יודעים ומודעים הם לעובדה כי הם נוסעים ומשתמשים בכביש אגרה. גם עליהם מוטל נטל מסוים לוודא שהם מקבלים את החשבון ומשלמים בעד השירות אותו הם צרכו מהמשיבה, וממנו הם נהנו.

בפועל, ומבלי להאריך בענין זה, אציין כי במקרים רבים מחלקת ועדת הערר את האחריות לאי קבלת החשבונות בין העורר, שלא טרח לעדכן כתובתו, או שהעובדות מלמדות על מחדלים אחרים מצדו, לבין המשיבה. גישתו של יו"ר הועדה, כפי שמוצאת את ביטויה בפסק דין זה, מסירה למעשה כל אחריות מעל כתפי העורר, גם מקום בו התנהלותו תרמה לכך שהחשבוניות לא תגענה לידיו.

דיני הראיות ובית הדין המנהלי

לטעמי, יו"ר הועדה, בגישתו ביחס לאופן הוכחת משלוח הודעות התשלום ע"י המשיבה, אף חוטא לאופיה של המאטריה בה עסקינן. חשוב לזכור, כי על ועדת הערר חל חוק בתי דין מנהלים (מכוח סעיף 12ב (ג) לחוק) ובכלל זה סעיף 21 שבו, הקובע מפורשות כי בית דין (וכאמור בכלל זה ועדת ערר זו) לא יהיה קשור בדיני הראיות, פרט לדינים בדבר ראיות חסויות. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ויתקון בע"א 292/66 אקסלרוד נ' יצחקיאן, פ"ד כ(4) 387, 391-392 (1966):

"כשמוסר המחוקק סוג מסויים של סכסוכים לסמכותו ולהכרעתו של טריבונל סטטוטורי מיוחד, חייבים אנו להניח שחפץ למנוע מבעלי-הדין את הצורך להתדיין לפי סדרי הדין ודיני הראיות המקובלים בבית-משפט; שרצה לאפשר להם דיון קל, נוח ומהיר, מבלי שיהיו כפופים למגבלות המקשות על פשטות הדיון בבית-משפט רגיל, ובין השאר שרצה לשחרר אותם מן הפלוגתאות המשפטיות המסורבלות, העשויות להתעורר סביב שאלת קבילותה של ראיה פלונית, או סביב הכללים הנותנים לה משקל פלוני או ערך אלמוני".

שומה עלינו איפה לכבד את רצונו האמור של המחוקק ולחסוך, ככל שניתן, מבעלי הדין הבאים בפנינו את סרבול הדיון בכל הנוגע לקבילות הראיות המובאות בפנינו. לדעתי, בראש ובראשונה עלינו לנסות ולקבוע, בכל מקרה לגופו, את עובדותיו, על יסוד כלל החומר המובא בפנינו מטעם בעלי הדין, ובהסתמך על הניסיון והידע שצברה ועדה זו.

הדיון בחוקיות פתיחתם של תיקי ההוצל"פ של המשיבה

כפי שיובהר להלן, דעתי היא שהדיון שעורך יו"ר הועדה בשאלת חוקיות פתיחת תיקי ההוצל"פ של המשיבה, כל שכן קביעותיו בענין זה (דיון שבא לעולם מיוזמתו של יו"ר הועדה, בעקבות בקשה שהגיש העורר לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ ולביטול עיקול, ומבלי שנטענה כל טענה בנושא זה ע"י העורר), נעשה תוך חריגה מסמכותה הענינית של ועדה זו. לאור זאת, לא מצאתי לנכון לדון לגופן של קביעותיו של יו"ר הועדה ביחס להליך פתיחת התיקים ותפקידיה של מערכת הנהלת בתי המשפט בהקשר זה. להלן נימוקיי.

מסגרת הסמכות של ועדת הערר

ועדת הערר יונקת, למעשה, את סמכותה מסעיף 12ב(א) לחוק, הקובע כי –

"מי שחולק על חיוב או מי שרואה את עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12, רשאי בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב או ממועד הפעלת הסמכויות, כאמור, לערור על כך בפני ועדת ערר...".

סעיף 12 לחוק, שכותרתו "סמכויות לעניין אכיפת תשלום" קובע כדלהלן:

"(א) המדינה, בעל הזיכיון או מי מטעמם , לפי הענין, רשאים-

למנוע כניסה לכביש האגרה של רכב שבשלו לא שולם חוב חלוט לפי חוק זה,

וכן לעכב יציאה מכביש האגרה של רכב שבשלו לא שולם חוב חלוט כאמור;

לדרוש ממי שנוהג ברכב שבשלו לא שולם חוב חלוט לפי הוראות חוק זה לפנות את הרכב מכביש האגרה לדרך שיורו לו; לא מילא אחר הדרישה – לגרום לפינוי הרכב ולחייבו בהחזר הוצאות הכרוכות בכך ;

לדרוש ממי שלא שילם אגרה או דמי גביה שהוא חייב בתשלומם לפי חוק זה, או ממי שעשה מעשה שיש בו כדי למנוע את זיהוי הרכב או את החיוב באגרה או ממי שפגע במערכת גביית האגרה באופן אחר, את האגרה, את דמי הגביה, החזר הוצאות הכרוכות בגביית אגרה ובאכיפת התשלומים לפי חוק זה, ופיצוי בשל נזק שנגרם. "

הנה כי כן, החוק הקנה לועדת הערר סמכות יחודית, המצומצמת לדיון בשאלות הנוגעות לעצם החיוב המוטל על ידי בעל הזיכיון (בין אם מדובר באגרה, ובין אם מדובר בחיוב בגין פיצוי והחזר הוצאות) או לעצם הפעלת סמכויות האכיפה המוקנות לבעל הזיכיון, והמנויות בסעיף 12(א) לעיל.

ודוק: סמכותה של המשיבה להוציא לפועל את החוב החלוט, כאילו היה פסק דין בענין אזרחי, קבועה בסעיף 12 ג' רבתי, ואינה כלולה בסעיף 12 הנ"ל.

צודקת המשיבה בטענתה, כי הדרך הנכונה, על פי דין, לתקוף את עבודת לשכות ההוצאה לפועל היא באמצעות ההליך המתאים על פי חוק ההוצאה לפעול, תשכ"ז 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"), הקובע את הליכי הערר והערעור הרלבנטים למסגרת ההליכים המתנהלים על פיו. כך, קובע סעיף 80 לחוק ההוצל"פ, כי פעולות והחלטות של המוציא לפועל נתונות לערר בפני ראש ההוצאה לפועל, וצווים והחלטות של ראש ההוצל"פ (לרבות החלטותיו בערר כנ"ל) ניתנים לערעור, ברשות, בפני בית המשפט המחוזי.

מנגד, טענה בדבר היותם של החובות נשוא תיק ההוצל"פ בלתי חלוטים יש, כאמור, להעלות בפני ועדת הערר, אשר לה הסמכות היחודית לדון במאטריה דנן (סעיף 12ב לחוק). החלטת הועדה בענין זה, דינה בכל הנוגע להוצאה לפועל, כדין פס"ד של בית משפט (סעיף 44 לחוק בתי דין מנהלים) ועל כן ממילא, כאשר מחליטה הועדה שחוב פלוני למשיבה אינו חלוט, נשמט בסיסו של החוב נשוא תיק ההוצל"פ.

עוד יוער בענין זה, כי הן על פי עדותו של מר כהן, אשר ציין כי ראשי ההוצל"פ הונחו להעמיד כל חייב הפונה אליהם על זכותו לפנות לועדת הערר, והן על פי העתק החלטת ראש ההוצל"פ (מיום 22.8.06) בבקשה שהגיש מר דרורי בעניינו (ואשר הוגשה במהלך עדותו של עו"ד פישר, בדיון מיום 30.4.07), עולה כי כאשר חייב מבקש לחלוק על החוב שבבסיס תיק ההוצל"פ של המשיבה, הוא מופנה לעשות כן ע"י הגשת ערר לטריבונל זה.

סמכות נגררת

אין חולק כי מכוח סעיף 38 לחוק בתי דין מינהליים מוקנית לבתי הדין המינהליים (ולועדת הערר מכוח הוראות סעיף 12ב(ג) לחוק) סמכות נגררת לדון בעניינים שההכרעה בהם דרושה לצורך בירור ערר שהובא לפניה. סמכות זו הינה מקבילה לסמכות שהוקנתה לבתי המשפט סעיף מכוח הוראות סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. (להלן: "חוק בתי המשפט")

עם זאת, ברי כי הסמכות לדון בעניינים שבגררא איננה בלתי מוגבלת. סמכות זו תוחמה באופן ברור בחוק, מתוך רציונאל למנוע עקיפת כללי הסמכות העניינית באמצעות שימוש בסמכות זו שבגררא, שכן:

"שלטון החוק מחייב שזכויותיהם של פרטים תקבענה או תפגענה רק על ידי מי שהוטל עליו התפקיד לעשות כן, ואם המדובר בהכרעה בסכסוך על ידי ערכאה שיפוטית של המדינה – רק אם הוטל עליה התפקיד לדון בסכסוך". (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 82).

התנאים להפעלת הסמכות הנגררת שהוקנתה לבתי משפט מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט נידונו בספרות, וניתן ללמוד מהם גזירה שווה גם לגבי התנאים הדרושים לצורך הפעלת הסמכות המוקנית עפ"י סעיף 38 לחוק בתי דין מינהליים.

המלומד גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) בעמ' 41, קובע כי לצורך הפעלת סמכותו של בית המשפט לדון בעניינים שבגררא, נדרשת התקיימותם של הקריטריונים הבאים:

"א. המסגרת היא עניין שהוגש לפני בית משפט מוסמך

ב. העניין הוגש כדין, כלומר, שלא בטעות;

ג. השאלה המתעוררת אינה השאלה העיקרית אלא התעוררה דרך אגב;

ד. השאלה נוגעת לגוף העניין והיא חשובה לצורך ההכרעה בו;

ה. ההכרעה בשאלה זו תהיה לצורך אותו עניין, כלומר, לצרכי אותה תובענה, ולא תהווה מעשה-בית-דין לגבי הליכים אחרים;

ו. אותה שאלה, אם הייתה מבודדת או נפרדת, היתה מובאת להכרעה לפני בית משפט או בית דין אחר, בתחום סמכותו הייחודית של הטריבונל האחר".

קשה לטעון כי הדיון המקיף שעורך חברי בתקינותם של הליכי הוצל"פ ובהתנהלותה של הנהלת בתי המשפט בהקשר זה הינו דיון שהתעורר אגב ההכרעה בשאלה העיקרית בערר זה, וחשוב לצורך ההכרעה בה. יש לציין כי אף חברי עצמו עומד על הקושי הכרוך בכך שקביעותיו המקדמיות לגבי פעולות הגבייה והאכיפה, מייתרות ממילא את הצורך בדיון בהליכי פתיחת תיקי הוצל"פ (ראה עמ' 16 לפסק הדין), ואולם מוצא לנכון לדון בהליכים אלו בהרחבה, בנימוק של חשיבותם הציבורית.

לטעמי, במקרה שבפנינו לא התקיימו הקריטריונים לצורך הכרעה כעניין שבגררא בסוגיית הליכי פתיחת התיק בהוצל"פ, לא כל שכן באחריותה והפעלת סמכויותיה של מערכת הנהלת בתי המשפט בהקשר זה. הסוגיה לא התעוררה אגב השאלה העיקרית שבפנינו, והיא בוודאי לא היתה נחוצה לצורך ההכרעה בערר דנן.

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי הדיון בהליכי פתיחת תיקים בהוצל"פ, וקביעותיו של חברי במסגרת אמרות אגב בהקשר זה, חורגים מגדרי סמכותה העניינית של ועדת ערר זו, ולו היתה נשמעת דעתי, היינו, כועדת ערר, נמנעים לחלוטין מלעסוק בהם.

אי זימון הוצל"פ כצד להליך

לא זו אף זו. עצם הדיון בתקינותם של הליכי פתיחת תיק בהוצל"פ, אך ורק על סמך עדות שנשמעה בפנינו, מבלי שניתנה לנציג ההוצל"פ, או מי מטעמו ו/או מטעם הנהלת בתי המשפט, ובכלל זה היועמ"ש להנהלת בתי המשפט (שהרי לדיון בסוגיה האמורה יש השלכה ישירה גם על הנהלת בתי המשפט), הזכות לטעון בפנינו לגופם של דברים, את טענותיהם המשפטיות בהקשר זה, יש בו כשלעצמו כדי להצדיק ביטולו של הדיון בנושא זה מתוך פסק הדין. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט (בדימוס) ד"ר ש. לוין:

"הכלל הוא שבית המשפט פוסק בטענות לעומתיות המכחישות זו את זו. כדי לאפשר דיון ראוי בסכסוך, צריכה השיטה המשפטית לאפשר לכל בעלי הדין וגם למתערב שיש בידו אינטרס לגיטימי מספיק זכות גישה למערכת השיפוטית ואמצעים שווים (דיוניים וראיתיים) כדי למצות זכות גישה זו; ואם בעל הדין שכנגד אינו מתגונן או אינו מופיע לדיון, על בית המשפט להשתכנע שניתנה לו הזדמנות הוגנת לעשות כן. זהו הביטוי לכלל ש"ישמע הצד האחר" ושאין לדון בעניינו של אדם, העלול להפגע מהדיון, מבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן. כלל זה חל במידה שווה על מי שהוא בעל דין שכנגד וגם על מי שאינו בעל דין שכנגד אך בפועל פגע פסק הדין בזכויותיו...

אם הוא אינו בעל דין שכנגד ולפי החומר שבידי בית המשפט מתברר שיכול ופסק הדין יפגע בזכויותיו החוקיות, לא יתן בית המשפט פסק דין הפוגע בו, מבלי שעמדתו נשמעה. אם בדיעבד התברר שניתן פסק דין כנגד מי שלא היה בעל דין, שפגע באינטרסים לגיטימיים שלו, עשוי פסק הדין להיות מוכרז בטל או שיתבטל כלפיו".

(ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 66)

בהתאם לתקנות 3 ו- 4 לתקנות ההוצל"פ, הרי שמנהל בתי המשפט הוא הממונה על סדרי המנהל של לשכות ההוצל"פ ושופט ראשי של בית משפט שלום אחראי לסדרי המנהל בלשכה שליד בית משפט השלום לגביו הוא מכהן כשופט ראשי. (בנוסף המוציא לפועל שבכל לשכה אחראי על יישום סדרי המנהל האמורים). כך שגם לשיטתו של יו"ר הועדה, ולפיה מוסמכת הועדה להעביר תחת שבט ביקורתה את ההנחיות וההוראות של הנכבדים הנ"ל, שומה היה עליו לשמוע אותם תחילה בטרם הגיע למסקנותיו ובטרם חרץ דין לגבי התנהלותם ביחס למושאי אחריותם.

מנהל בתי המשפט פעל על פי סמכות המוקנית לו בדין

לאור האמור לעיל, לא מצאתי לנכון, כאמור, לדון לגופן של קביעותיו של חברי ביחס להליך פתיחת התיקים בהוצל"פ ותפקידיה של מערכת הנהלת בתי המשפט בהקשר זה. עם זאת, למעלה מן הצורך, אציין כי תקנה 11(ב) לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם – 1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ), קובעת כי:

"על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) ו-(א1), רשאי מנהל בתי המשפט להורות כי לבקשות ביצוע המוגשות ללשכה ממוכנת, או לסוגים מהן, לא יצורף העתק מפסק הדין או מהפסיקתה וכי נוסח הפסיקתה יכלל בבקשה עצמה, ואם הן בקשות לביצוע של חוב חלוט לפי הוראות חוק כביש אגרה, רשאי הוא להורות, כי במקום המסמכים המפורטים בתקנת משנה (א1)(1) ו-(2), ייכלל נוסחם או תיאורם, לפי הענין, בבקשה עצמה".

בעדותו בפנינו, ציין מר אריה כהן, מנהל אגף ההוצל"פ הארצי בהנהלת בתי המשפט כי-

"מערכת הוצל"פ אינה יכולה לעמוד בדרישות תקנה 11(א1)(2) דהינו צרוף לבקשת ביצוע של חוב חלוט לפי הוראת כביש אגרה, את תאור הדרך שבה הומצאה הודעת החיוב לחייב ומסמכים המעידים על כך , ולפיכך אישר הנהלת בתי המשפט כי לגבי המסמכים המנויים בתקנה הנ"ל יכלל נוסכם [צ"ל נוסחם, א.ס] או תאורם לפי הענין בבקשת הביצוע כאמור בתקנה 11ב לתקנות ההוצל"פ." (ראה פרוטוקול הדיון מיום 16.4.07).

הנה כי כן, החלטת הנהלת בתי המשפט שלא לאכוף את צרופה של ההעתק מההודעה על החיוב שנשלחה לחייב או מהחלטתה של ועדת הערר שלפי סעיף 12ב לחוק כביש אגרה, לא היתה פעולה בניגוד לתקנה מפורשת כפי שגורס חברי (ראה עמ' 18 לפסק הדין), אלא ההיפך הוא הנכון – פעולה זו היתה מכוח סמכות מפורשת שהוקנתה בתקנות ההוצל"פ. לא מצאתי מקום לדון בשאלת סבירותה של הפעלת סמכות זו, שכן, לשיטתי, כפי שהובהר לעיל, כל הדיון בשאלה זו חורג מגדרי סמכותה העניינית של ועדה זו.

סיכום

לסיכום - נוכח כל הטעמים שפרטתי לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת, הרי שהערר שבפנינו היה נדחה מחמת האיחור בו הוא הוגש והשיהוי המהותי בו הוא לוקה בעקבות כך. כאמור, במסגרת ערר זה בוודאי שלא היה מקום להידרש לכל הסוגיות אותן פרס בהרחבה חברי, יו"ר הועדה, בחוות דעתו. מטעם זה, ולאור התמשכות ההליכים והדיונים, שחרגו, לטעמי, מעבר לנדרש לצורך הכרעה במחלוקות הכלולות בערר זה, אינני מוצאת לנכון לחייב את העורר בהוצאות.

עו"ד אורלי סליקטר

חברת הועדה

הוחלט כאמור בפסק דינו של יו"ר הועדה.

ערעור על פסק דין זה טעון רשות ערעור מבית המשפט המחוזי תוך 15 יום, ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום ד' אדר ב' תשס"ח 11.3.2008 . המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים, וכן תמציא העתק פסק הדין לשר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, והנהלת בתי המשפט.

עו"ד שרון גלילי עו"ד ירמיהו גור עו"ד אורלי סליקטר

חבר הועדה יו"ר הועדה חברת הועדה


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן