ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 19/10/2019
גרסת הדפסה

ערר 1091/06 - ועדת ערר, כביש מספר 6 - דרך ארץ

דרורי יהודה נגד דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (חלק ראשון)


11/3/2008

ערר 1091/06

העורר: דרורי יהודה

נגד

המשיבה: דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ

ועדת הערר תל אביב

לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995

בפני: עו"ד ירמיהו גור, יו"ר, עו"ד שרון גלילי, חבר, עו"ד אורלי סליקטר, חברה

פסק דין

עו"ד ירמיהו גור, יו"ר הועדה:

1. המשיבה, בעלת הזיכיון עפ"י חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") חייבה את העורר בפיצוי והחזר הוצאות, כמשמעותם בס' 12 לחוק, ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות האכיפה") עקב אי תשלום במועד של חיובים בגין נסיעות שבוצעו ברכב בכביש האגרה כאמור, ומכאן הערר שלפנינו, שהוגש ביום 31.10.2006 .

ברוב העררים שלפנינו, מתקיים פחות או יותר ריטואל קבוע: העוררים מתלוננים שלא קיבלו חשבונות לתשלום או קיבלו אותם באיחור, ומלינים על גובה ה"קנסות" המופרזים; המשיבה טוענת כי פעלה כדין ומנסה להראות כי עמדה בחובות המוטלות עליה, ואנו בוחנים התנהגות שני הצדדים, ומכריעים בערר.

ובמה נשתנה ערר זה מכולם? שבערר זה, בנוסף לריטואל הקבוע, הועלו על הפרק, סוגיות כבדות משקל, הנוגעות לשורש, וליסוד, שממנו יונקת המשיבה את הכח והסמכות להפעיל סנקציות כלפי נוסעי כביש האגרה, שלא שילמו אגרת הנסיעות במועד. יאמר על אתר, וכבר בפתח הדברים: פגמים קשים וחמורים נמצאו בהליכי האכיפה של המשיבה. אך נוסיף ונאמר מיד : "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב" (תלמוד בבלי, גיטין, דף מה ע"א); האחריות, לפחות לגבי חלקם של הפגמים, יותר משהיא רובצת על המשיבה, היא רובצת על הנהלת בתי המשפט שאפשרה במו ידיה למשיבה, לפעול בניגוד לדין.

אקדמות מילין ושריות שותא

אי שם בשנות התשעים המוקדמות של המאה הקודמת, ואולי אף קודם לכן, נמנו וגמרו פרנסי הציבור להקים את כביש חוצה ישראל. דא עקא, שכסף לא היה, ולכן, הוחלט לבנות את הכביש על ידי ועל חשבון זכיין, שאמור היה לגבות את רווחיו מאת הנוסעים, והמשיבה שלפנינו היא זכיין זה.

אלא מאי, אליה וקוץ בה: הכביש נבנה בשיטות כה מתקדמות, שאפילו תחנות תשלום אגרה לא היו בו, ואם אינני טועה, באותה עת, היה רק תקדים עולמי אחד לכך, בארץ רחוקה שמעבר לים, אשר פעל באותה שיטה ששמה היה : "סע עכשיו, שלם אחר כך כשנשלח לך את החשבון". חככו איפוא פרנסי הציבור בדעתם: הרי מנהג הגויים אסור עלינו, ואם הגויים משלמים בזמן, הרי שאחינו בני ישראל, בודאי לא יעשו כמנהגם, אלא צריכים יהיו היתר הלכתי של "שינוי" (בהגיית מלעיל), ואם כך, מה יהא על אותו זכיין (וגם כמובן על הערבות שנתנה לו המדינה) אם בני ישראל לא יתמידו לשלם את דמי הנסיעות במועד ? .

נמנו וקבלו איפוא, לחוקק ולהתקין את החוק ואת תקנות האכיפה לאמור: מי שהומצא לו החשבון ועמד במריו ולא שילם במועד – יושת עליו פיצוי והחזר הוצאות; המשיך ונסע ועמד במריו, יושת עליו סכום גדול יותר, וכך הלאה. כך נמצא קשר ישיר בין החטא לעונשו: צדיק שנסע לשליחות מצווה (וגם באותה הזדמנות שילם בזמן) לא ינזק, שנאמר "שליחי מצווה אינם ניזוקים"; צדיק, גם אם נסע בשליחות מצווה, אך לא שילם בזמן, הרי זה טובל ושרץ בידו, ודינו כגנב מן השוק, וככל שהעבירה חמורה יותר, (ובעניננו - המשך מרי התשלום ארוך יותר), כך גם הפיצוי, הכל ברוח הלכות חכמים: "אחד האיש ואחד האישה שגנבו, חייבין לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה" (משנה תורה להרמב"ם, ספר נזקים, הלכות גניבה, פרק א') .

4. ואכן, מנגנון האכיפה פעל בחריצות רבה, וגם אחוזי הגביה היו בהתאם ( 97% לפי הידוע בציבור) ומיד עלתה שוועת בני ישראל השמיימה, אל ועדות הערר הוגשו עררים כמים לים מכסים, ואחרי לחץ ציבורי גדול, ופסיקות שונות של ועדות הערר, מותנו הסכומים, וגם נקבעה תקרה של 7000 ₪ לכלי רכב, בהסכמת המשיבה עם הרשות הממונה .

5. ואולם, כלל ידוע אחר קובע "אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה" (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף נו' ע"ב). גם כלל זה, מקומו לא נפקד בחוק ובתקנות האכיפה: תנאי בלעדיו אין לסנקציה הכספית, היה, שהחשבון יומצא תחילה לחייב. לשון אחרת - מבלי להמציא החשבון, לא ניתן למשיבה הכח להטיל סנקציות על החייב .

סע' 12 (א) (3), וסע' 12 ג (ד) לחוק הסמיכו את המשיבה לגבות חובות חלוטים, במערכת הוצל"פ כאילו היו פסקי דין; וכן ניתנו למשיבה סמכויות נוספות של עיכוב רשיון, עיכוב יציאה מן הכביש וכו'. החוק הגדיר חוב חלוט, בין היתר, כחוב שלא הוגש עליו ערר, תוך 30 יום מ "ממועד קבלת ההודעה על החיוב" ( סע' 1 וס' 12 ב לחוק) .

וכיצד מודיעין לחייב על החיוב? החובה להמציא את החשבון, מוטלת כמובן על הזכיין ( תקנה 4 (א) לתקנות האכיפה); וכיצד יוכיח הזכיין שעמד בחובתו? הרי אי אפשר, להעמיד מלאך על כל דבר דואר שנשלח? התקינו איפוא את תקנה 5 לתקנות האכיפה בדבר דרך המצאת החשבון, וזו קבעה כי חשבון הנושא אגרת נסיעות בלבד, ישלח בדואר רגיל, ואילו חשבון הכולל גם פיצוי והחזר הוצאות (עם או בלי אגרה) ישלח בדואר רשום; ועוד קבעה התקנה חזקות מסירה, גם לדואר הרגיל, וגם לדואר הרשום.

6. דא עקא, "דער מענטש טראכט, און דער גאט לאכט" (האדם חושב והקב"ה צוחק): עד עצם היום הזה לא הוכיחה המשיבה בפני ועדות הערר את משלוח דברי הדואר הרגיל, ולו מן הטעם הפשוט, שלשם הקמת חזקת המסירה, היה עליה להוכיח קודם את מועד המשלוח של החשבון, וזאת לא עלה בידיה.

כשלון זה היה נחלתה, פעמים רבות, גם בדברי דואר רשומים; אם משום שהפלט המוכיח את המסירה הוצא מאתר רשות הדואר הפתוח לעיון הציבור הרחב ( postil.com ) ולא מזה המוקצה לשימושה הבלעדי של המשיבה, ולגבי אלו, זה מכבר פסקנו אנו, כיתר ועדות הערר כי לא ניתן להסתמך עליהם כראיה, וזאת בעקבות עדות נציג רשות הדואר, בערר 368/03 בעניין סאאדה מחאגנה; אם משום שבפלט רשות הדואר צוין "אין נתונים לגבי הברקוד", כלומר דבר הדואר כלל לא מוכר למערכת המחשב של רשות הדואר, ומכאן, כי כלל לא נשלח; אם משום שפלט רשות הדואר ציין כי דבר הדואר לא נמסר, ועוד כהנה תקלות מתקלות שונות, אשר פסקי הדין של הועדות עסקו בהן בהרחבה.

התוצאה היתה, שעררים רבים נתקבלו כולם או חלקם, משום שלפי השיטה שתוארה לעיל, כל חשבון פיצוי והחזר הוצאות נשען על חשבון קודם; כל סדרת חשבונות מתחילה תמיד בחשבון שנשלח בדואר רגיל; מאחר שכשגרה, לא הוכחה המצאת חשבונות בדואר הרגיל, ופגמים רבים נמצאו בחשבונות שנשלחו בדואר הרשום, אזי סדרת החשבונות כולה התמוטטה כחוליות דומינו.

7. רק בשלהי תקופת כהונתי, ולאחר דיון בעררים רבים, הוארתי בתובנה, והיא, שאם מתברר פעמים כל כך רבות בדיעבד, שלמשיבה לא היתה שום הוכחה על המצאת החשבונות במועד, וכי מדובר בענין שהוא ביסוד שיטת העבודה שלה, כיצד זה שהיא מלכתחילה מרשה לעצמה לנהוג בחובות נשוא חשבונות אלו כחובות חלוטים?

ערר זה הוא דוגמא מצוינת: לכשהתקבלה תגובת המשיבה לערר התברר, כי לעורר הופקו 11 חשבוניות, 3 מתוכן בדואר רגיל (שלגביו כאמור, עד עצם היום הזה לא הוכיחה המשיבה את חזקת המסירה) ו 8 מתוכן בדואר רשום, שבו צוין כי "אין נתונים על גבי הברקוד", ודהיינו, שהמשיבה פעלה בהוצל"פ, כאילו מדובר בחובות חלוטים, שעה שלא עמדה בתנאי המקדמי להראות, כי מדובר בחוב חלוט, לאחר שהמציאה את החשבון לחייב.

לשון אחרת, עד שהועדה יושבת ובוחנת את הנעשה בדיעבד, צריכה היתה לצאת בקול קורא ולומר : מלכתחילה, המעשה כולו, נעשה בחוסר סמכות, והוא בטל ומבוטל. אולם, כדי שלא לפסוק מבלי לתת לצדדים זכות הטיעון, העליתי ביוזמתי את השאלה על הפרק, על מנת לקבל תשובות מן הצדדים, וכך החלטתי ביום 4.2.2007 :

4. עד שאשיב על השאלה, מה דינו של עיקול כזה, שבוטל לאחר שכבר מומש, עולה בדעתי, שאלה אחרת לגמרי, והיא, כיצד, ועל סמך מה, פתחה המשיבה את תיק ההוצאה לפועל? או, בלשון אחרת, שמא עיקול זה שבו עסקינן, הוא בטל ומבוטל מעיקרו ( VOID ) ?

5. ובמה דברים אמורים? המשיבה זכאית לפתוח תיק הוצל"פ, רק בגין חובות חלוטים. בהתאם לתקנה 11 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 , ( להלן - תקנות הוצל"פ ) חייבת המשיבה לצרף לבקשת הביצוע :

(1) העתק מההודעה על החיוב שנשלחה לחייב או מהחלטתה של ועדת הערר שלפי סעיף 12ב לחוק כביש אגרה;

(2) תיאור הדרך שבה הומצאה הודעת החיוב לחייב, ומסמכים המעידים על כך;

(3) ייפוי כוח - לפי הוראות תקנת משנה (א)(2);

(4) אישור בדבר פרטי החייב, אלא אם כן אישר המוציא לפועל לקבלה לרישום לאחר שראה, כי הבקשה מוגשת כנגד חייב שאין חובה על פי דין לרשום את פרטיו במרשם;

6. דברים אלו, הרי הם פשט: כשם שכל תיק הוצל"פ נפתח על יסוד מסמך (כגון פסק דין, שטר, ושטר משכון), שממנו יכול ר' הוצל"פ להבין מה עליו לבצע ומהיכן סמכותו, כך על המשיבה לצרף את המסמך המראה ומוכיח כי החוב הוא חוב חלוט הניתן לבצוע בהוצל"פ .

7. אמנם, ממשיכה התקנה וקובעת כי : "רשאי מנהל בתי המשפט להורות כי לבקשות ביצוע המוגשות ללשכה ממוכנת, או לסוגים מהן, לא יצורף העתק מפסק הדין או מהפסיקתה וכי נוסח הפסיקתה יכלל בבקשה עצמה, ואם הן בקשות לביצוע של חוב חלוט לפי הוראות כביש אגרה, רשאי הוא להורות, כי במקום המסמכים המפורטים בתקנת משנה (א1)(1) ו-(2), ייכלל נוסחם או תיאורם, לפי הענין, בבקשה עצמה" .

אולם, גם אם קיים אישור של מנהל בתי המשפט, עדיין חייבת המשיבה, למסור תיאור המסמכים המוכיחים את החוב החלוט, וברור כי מדובר בתיאור של מסמכים שפיזית, מצויים בידיה.

8. והנה, בלא מעט תיקים, ותיק זה בכלל, מתברר כי לגבי חשבוניות רבות, כל מה שיש למשיבה כהוכחה על היות החוב חלוט, הוא פלט רשות הדואר לגבי חשבונית "קנס" שנשלחה בדואר רשום, ולפיו "אין נתונים לגבי הברקוד". פירושו של פלט זה, הוא שדבר הדואר הרשום כלל אינו מוכר לרשות הדואר, ודהיינו שאין כלל הוכחה על משלוחו, ולא כל שכן על הגעתו; ברובם המכריע של המקרים מן הסוג הזה ( אם לא בכולם) , פסקו ועדות הערר, כי החוב אינו חלוט.

ועתה, אם אין הוכחה על המשלוח, ואם לא קמה חזקת המסירה לגבי דברי הדואר הרשום, אילו מסמכים הציגה המשיבה להוצל"פ, (או מסרה תיאורם), שלפיהם החוב חלוט?

ככל שאני הופך בבעיה, אני מוצא עצמי מוטרד עוד יותר. הרי לפי פסיקותינו, המוכרות היטב למשיבה, לא הרימה המשיבה עד היום את הנטל להוכיח את חזקת המסירה, לגבי דברי הדואר הרגילים; כלומר, במנותק לגמרי משאלת ה "קנסות" הנשלחים בדואר רשום, לא מובן לכאורה כיצד יכולה המשיבה לפעול בהוצל"פ לגבי חשבונות דמי הנסיעות הנשלחים בדואר הרגיל, שהרי אם בפנינו לא הוכיחה עד כה, את חזקת המסירה, וכנובע מכך, את היותם של חשבונות אלו בגדר חוב חלוט, כיצד עשתה זאת בהוצל"פ?

חשוב לזכור עוד, כי לאי הוכחת חזקת המסירה של החשבונות הנשלחים בדואר הרגיל, חשיבות לא מבוטלת לגבי "קנסות" הנשלחים בדואר הרשום; שכן רק אי תשלום במועד, של חשבון "רגיל", מהווה עילה להטלת "קנס" הנשלח בדואר רשום. וכבר מצינו לא פעם ולא פעמיים, כי בהעדר חזקת מסירה לגבי הדואר הרגיל, מתבטלים גם "קנסות" , למרות שנשלחו ואף הגיעו בדואר הרשום.

...

9. המסקנה, המבהילה משהו, היא כי לכאורה – גם בהנחה שהמשיבה מציגה להוצל"פ את הנדרש ממנה על פי התקנות, ובעיתוי הנכון, עדיין תיק הוצל"פ נשוא ערר זה, וכמוהו עוד תיקי הוצל"פ רבים, ושמא אף רובם המכריע, הם בגדר VOID , דהיינו, בטלים ומבוטלים, משום שאם המשיבה לא הצליחה לבסס בועדת הערר את היותו של החוב חלוט, אין כל אפשרות הגיונית אחרת שהיא עשתה כן בלשכת הוצאה לפועל.

כשם שראש הוצל"פ לא יבצע פסק דין שהוא VOID ( כגון שניתן בחוסר סמכות ענינית) כך לא יבצע ראש הוצל"פ חוב חלוט, שאף הוא מלכתחילה – אינו כלל חוב חלוט, בנסיבות שתוארו לעיל.

10. אין כל ספק, שמדובר בענין עקרוני, בעל חשיבות ציבורית החורגת אף מענינו של תיק זה. אולם, כמובן, שאינני מוכן להסיק מסקנות נמהרות, שלא על סמך בירור הדבר לאשורו, ובלא מתן הזדמנות למשיבה להגיב על הדברים."

8. החלטתי זו פתחה תיבת פנדורה ושרשרת בירורים נוספים, וכאן תם איפוא פרק ההקדמה, ואנו מגיעים אל הדיון בערר, אשר נסב על בירור שאלות חשובות אלו, בנוסף לנסיבות הערר עצמו.

בבבי תרי ותלת דאפתח בנקשו

9. גם כותרת זו לקוחה מהפיוט לשבועות – ותרגומה : "בדלתות שתים ושלוש שאפתח בחרדה" . הדלת הראשונה שנפתחה בחרדה, היתה בירור וחקירת כל שרשרת מסירת הדואר של המשיבה. ההליך כולו הועלה ביוזמתי, נוכח המציאות שנתקלתי בה במהלך הדיון בסעד הזמני, ומאחר שלא רציתי להכריע בכך לבדי, הוריתי על העברת הדיון למותב.

10. השאלה שהעסיקה אותנו: כיצד מוכיחין את הקמת חזקת המסירה, ובעזרתה, את סמכות המשיבה להשית פיצוי והחזר והוצאות מחד, ואת היותו של החוב חלוט מאידך. לפנינו העידו גב' רות שחף מנהלת המחלקה הכלכלית של חברת דרך ארץ הייוייז מנג'מנט קורפוריישן (חברה זו אינה הזכיין - המשיבה, אלא מפעיל הכביש מטעמה) והיא גם נתנה תצהיר מטעמה, ומר נאור פקציארז מטעם דפוס בארי, מנהל תיקי לקוחות, שמופקד על תיק הלקוח של המשיבה.

11. תחילה העיד מר נאור פקציארז , ותמצית עדותו מפרוטוקול הדיון מ 30.4.2007 היא כדלקמן:

המשיבה, שולחת באמצעות דפוס בארי כ 350,000 דברי דואר בחודש, מתוכם כ 200,000 ללקוחות מזדמנים ובנוסף, כ 30,000 דברי דואר רשום. ( האבחנה בים לקוחות מזדמנים לבין מנויים היא חשובה, כי המנויים משלמים בהוראת קבע, ולכן כמעט שאינם נתפסים על איחור בתשלום אלא במקרים נדירים. כ 99% אחוזים מהמקרים שבאו בפני הועדה, היו של לקוחות מזדמנים - י.ג) .

התהליך מתחיל בכך שהמשיבה שולחת לדפוס בארי קבצי חשבוניות במספר סבבי "בילינג", בדרך כלל כ 3 בחודש.

דפוס בארי, מוסיף על קבצים אלו נתונים נוספים של שם האב ותעודת זהות לגבי המגזר הערבי, מתוך קבצים של המשיבה.

לאחר מכן, נשלחת למשיבה דגימה, ולאחר אישורה מתחיל תהליך ההדפסה.

ההליך הדפסה הוא ממוחשב, עם בקרות לאיתור טעויות, ובקרת סורק ליזר שסופר את כל הברקודים ומונה את המעטפות; המחשב, באמצעות הברקוד, יודע לשייך חשבונות למעטפות.

בסיום ההדפסה, יוצא משטח מעטפות, עובר ביקורת נוספת, ואז הוא מנוילן ונשלח לדואר.

דפוס בארי מפריד בין מעטפות המכילות דף אחד, לבין כאלו המכילות 2-5 דפים.

הדואר אינו בודק את כמות המעטפות עם סורק ליזר, אלא באמצעות שקילה, ו"במדידה כזו יכולה להיות סטיה לעומת סריקה בסורק ליזר", ומר פקציארז לא ידע לומר כיצד מוודא הדואר התאמת המשקל של מעטפות עם יותר מנייר אחד לתעודת המשלוח.

פקיד הדואר מחתים בחותמת "נתקבל" תעודת משלוח בת דף אחד, שאיננה מכילה את מספרי החשבוניות, אך מכילה את מספר התוצרים וקובץ הנתונים אשר נשלח ע"י המשיבה, שהוא אותו קובץ שאושר ע"י המשיבה בתחילת התהליך.

ניתן להצביע על כך שהחשבונית שאת משלוחה ניסו להוכיח, נשלחה באחד מבין 3 המשלוחים שבתעודות המשלוח שצורפו לתצהיר גב' שחף, כלומר - באחד משני תאריכים, אך לא ניתן לדעת באיזה מהם.

דפוס בארי התחייב למשיבה שכל התהליך לא יקח יותר מ4 ימים ועומד בהתחייבות זו אלא אם המשיבה מורה לו אחרת.

לדפוס בארי אין יכולת לקבוע לפי מספר חשבונית מתי היא נשלחה, כי עבורו היא אינה מספר סידורי אלא נתון להדפסה.

דפוס בארי אינו שומר נתונים של המשיבה על מעבר ל 3 שבועות; ביכולתו לשחזר תעודת משלוח, גם משנת 2003 אך ללא חותמת רשות הדואר, וזאת על סמך נתוני חודש משלוח, מחזור הבילינג וקובץ הנתונים.

דפוס בארי אינו מספק למשיבה שירות סליקת דואר חוזר לגבי דואר רגיל, הגם שהדבר כרוך בעלות מזערית, ולגבי דואר רשום, לא מספק דפוס בארי שירות סליקת דואר חוזר לאיש מלקוחותיו. גם מי שכן מקבל שירות סליקה אינו מקבל את סיבת חזרת דבר הדואר, אלא רק את עובדת חזרתו.

דברי גב' אליאש, מנהלת מח' גביה במשיבה, בעדותה בערר 3277/04 מיום 21.3.2005 לפיהם, נתוני דואר חוזר של דואר רשום, מסופקים למשיבה ע"י דפוס בארי אינם נכונים.

לגבי דואר רשום בלבד, דפוס בארי ממציא לדואר בנוסף לתעודת המשלוח, גם דו"ח הכולל את כל הפריטים הנשלחים, וכל פריט מציין מס' דואר רשום, שם נמען, כתובת וברקוד, ואם תבקש המשיבה, אפשר להוסיף גם מספר חשבונית. דו"ח כזה עשוי להכיל גם 200 דפים, וניתנת עליו חותמת רשות הדואר אך מר פקציארז לא ידע לומר אם על כל דף ודף.

אחוז הדואר הרגיל החוזר הוא כאחוז וחצי, וההסבר לכך שבהסכם בין דפוס בארי לבין המשיבה, קיים נספח הגורס שמדובר ב 5%- 10% הוא שמאז 2002 הדואר השתפר והתיעל עקב התחרות.

12. אחריו, העידה גב' רות שחף, ותמצית עדותה, מתצהירה, ומפרוטוקול הדיון מיום 14.5.2007 היא כדלקמן :

חשבונית נספח א' לתגובת המשיבה לערר מופיעה בקובץ בילינג בדיסק צרוב שצורף כנספח ב' לתצהירה והוא אחד מסבבי בילינג של חודש פברואר 2003.

בגין כל קבצי בילינג של פברואר 2003 הפיקה דפוס בארי חשבונית נספח ג' לתצהירה, ובה מספרי תעודות משלוח, ולצד כל מספר תעודת משלוח גם מספר קטלוגי.

חשבונית א', נמצאת באחת משלוש תעודות המשלוח, נספח ד' 1-3 לתצהירה, הנושאות אותם מספרים המופיעים בחשבונית והן מוחתמות ע"י הדואר החותמת נתקבל. שלוש תעודות אלו נשלחו בשני תאריכים.

חיבור מספר תוצרי ההדפסה בתעודות המשלוח זהה למספר תוצרי ההדפסה בקובץ שבדיסק קובץ שבדיסק : 116,973 תוצרי הדפסה.

בנוגע ל 8 דברי דואר רשום שלגביהם הוצג פלט "אין נתונים לגבי הברקוד", הנתונים כבר לא קיימים באתר רשות הדואר.

כעיקרון רשות הדואר אינה שומרת נתונים אלו מעבר לשנה אך גב' שחף פנתה במיוחד לרשות הדואר ובאופן חריג ויוצא דופן נשלפו עבורה נתונים שמהם עולה כי דברי הדואר הרשום מסרו לנמען ( נספח ה' לתצהירה) והיא אינה יודעת אם ניתן לעשות זאת לגבי עררים נוספים.

לגבי דואר חוזר: המשיבה מקבלת שירותי סליקת דואר חוזר מרשות הדואר, הן לגבי דואר רשום, והן לגבי דואר חוזר, ופריטים אלו נשתלים בתדפיס המסך, ( המצורף לתגובת המשיבה לערר כשגרה, אך לגבי דואר רשום בלבד), ברובריקת דואר חוזר, ותדפיסי מסך אלו זמינים לנציגי השירות.

יחד עם זאת, יתכנו מקרים שדבר הדואר, לא נמסר, אך גם לא חזר, ובמקרה זה המשיבה לא תדע על כך.

מערכת המחשב של המשיבה, אינה ערוכה להזנת הסיבה שבגינה הוחזר הדואר החוזר, גם אם הדואר יספק את הסיבה. על כן, איתור סיבות החזרה, דורש משימה ידנית, שאינה אפשרית לאור ההיקף העצום של דברי הדואר.

מבדיקות מדגמיות שערכה, קיים שיעור גבוה של טעויות דוורים לגבי דואר חוזר בדואר רגיל, הנובע מטעויות כיתב וסימון שגוי של רובריקות, ביחס לשיעור נמוך של טעויות בדואר רשום.

הפער במועדי המשלוח בתעודות המשלוח ד' 1-3 נובע מהוראה של המשיבה לדפוס בארי, מחמת שלא רצתה להעמיס על מוקדי השירות שלה פניות מרובות מדי, במחזור אחד, אולם לכל היותר ניתן לקבוע כי חשבונית א' נמסרה לדואר במועד המאוחר מבין שני התאריכים.

כיום כן יש אפשרות לשחזר, במדויק, באיזו מבין תעודות המשלוח, נשלחה חשבונית ספציפית אולם זאת רק עד שדפוס בארי משמיד הנתונים. המשיבה שומרת את כל תעודת המשלוח ללא הגבלת זמן, ועל כן לגבי עררים תלויים ועומדים ניתן לשחזר את התאריך המאוחר ביותר של שבו נשלחה חשבונית, מבין כל תעודות המשלוח הרלבנטיות.

אחוז החזרה לגבי דברי דואר רגיל לשנת 2006 הוא למיטב ידיעתה כ 2% ולגבי דואר רשום כ 27% .

13. מסקנותי הן כדלהלן :

לשם הוכחת משלוח, יש להראות שרשרת ראיות, לגבי כל חשבונית וחשבונית, החל מהפקת החשבונית ועד קבלתה למשלוח בידי הדואר.

המשיבה הציגה שרשרת ראיות אך ורק לגבי חשבונית אחת (נספח א' לתגובת לערר) ומדובר בחשבונית שנשלחה בדואר רגיל ותאריך יצירתה המופיעה עליה הוא 27.2.2003 .

בשרשרת הראיות שהראתה המשיבה חסרה חוליה חשובה, המקשרת בין הדיסק הצרוב המכיל את החשבוניות, לבין תעודות המשלוח.

אמנם קיימת חשבונית של דפוס בארי, לגבי כל חודש פברואר, וחשבונית זו מתיחסת בין היתר לתעודות משלוח נספח ד' 1-3 , אולם תעודות אלו אינן מצביעות על כך שהחשבונית שנשלחו בהן נלקחו דווקא מאותו קובץ. בתעודות המשלוח מופיע שם קובץ e42002.d27 ואילו שם הקובץ בדיסק שצורף כנספח ב' לתצהיר הוא invoices_by_regular_27-feb 2003.zip . האם . d27 מתוך e42002.d27 כוונתו ל 27 בחודש פברואר? אולי. אבל גם אם כן, לפי אותו הגיון, לא מדובר בשנת 2003 ( תאריך החשבונית) אלא בשנת 2002 המופיעה ב e42002.d27 , כלומר שמדובר בשנה אחרת לגמרי.

מחשבונית המס של דפוס בארי עבור כל פברואר 2003, אפשר להבין איפוא, שחשבונית א' נשלחה באחת מ 11 תעודות משלוח המפורטות בה, אולם לעיוננו צורפו רק 3 תעודות משלוח מתוך האחד עשר שברשימה, ובהעדר שיוך, בין הקובץ של המשיבה, לקובץ המופיע על תעודות המשלוח, מי לכפנו יתקע, כי החשבונית נשלחה דווקא באותן 3 תעודות ד' 1-3 שצורפו לתצהיר?

חוליה עיקרית לא פחות, כלל לא הובאה, והיא עדות רשות הדואר. על פניו, לא ברור כיצד רשות הדואר, יכולה לאשר קבלת סדרת מעטפות ללא סורק ליזר, רק על סמך שקילה, המועדת לטעויות. שלא לדבר על כך, שלאור העובדה שלרשות הדואר נמסרות גם מעטפות המכילות 2-5 דפים, גם שקילה המדויקת ביותר בעולם, אינה יכולה לקבוע כמה מעטפות נמסרו לדואר. על כל אלו, יכול וצריך היה לענות איש רשות הדואר, אולם כפי שציינתי לעיל, אני הוא זה שיזם את הבירור, במקום שהמשיבה היתה צריכה ליזום אותו, ולמרות שאפשרתי לה להביא כל עד, היא לא הביאה את עובדי רשות הדואר, וכך נותרנו ללא החוליה החסרה, שאולי היתה מקרבת אותנו לסיום התשבץ.

לצרכי העתיד, הדבר שבעצם מתבקש, הוא לצרף אישור רשות הדואר, עם חותמת נתקבל, על פלט המכיל כל מספרי החשבוניות, עם שם נמען וכתובת, ופלט כזה, מוחתם בחותמת הדואר בכל עמוד, היה חוסך למשיבה את הפקת כל הנהלת החשבונות לגבי כל חשבונית וחשבונית. כל זאת בסייג אחד, והוא שסוגית קבלת דברי הדואר אצל רשות הדואר תתברר כהלכתה, שכן במצב דהיום, גם הטבעת החותמת אינה סוף פסוק, לאור העובדה שרשות הדואר רק שוקלת את דברי הדואר, ללא שימוש בסורק לייזר.

בנוסף, אין להסכין עם מצב, שבו למשיבה ידוע על חזרת דבר דואר רגיל, והיא אינה מיידעת את הועדה, למרות שנתון זה מצוי בידה. על כן, תנאי נוסף להקמת חזקת המסירה, הוא צירוף תדפיס מסך, גם לגבי כל חשבונית שנשלחה בדואר רגיל, כדי לודא, שלא נעשה עוול ללקוח שבאמת לא קיבל את הדואר, למרות שהוא נשלח אליו, וכפי שראינו, מספרם של אלו, נע בין 10% לבין 1.5% לכל חודש, ואם מדברים על 200,000 דברי דואר רגיל בחודש הרי שמדובר על 1500 עד 20,000 לקוחות בחודש (!!) העלולים לספוג "חוב חלוט" למרות שבאמת לא קיבלו את הדואר.

באשר ל 8 דברי הדואר הרשום, לא הצלחתי להבין איך רשות הדואר, שומרת נתוני דואר רשום רק עד שנה, אבל דווקא את אלו של מר דרורי, היא הצליחה לשחזר באופן חריג ויוצא דופן, לאחר חלוף למעלה משלוש שנים. גם כך, המסמך נספח ה', שצורף לתצהיר גב' שחף, לא תואר ולא הדר לו, ולמראית העין הוא נראה כקובץ סתמי שמישהו הדפיס לעצמו על נייר חלק לגמרי, ללא לוגו או כיתוב אחר המראה שהוא נלקח מקובץ רשמי ומסודר של רשות הדואר, ועל כן לא ניתן לראות בו ראיה למאום.

זו ועוד, איש מעדים אלו, לא הפריך, את שהיה ידוע לנו עד היום, והוא שהמשיבה אינה שומרת את אישורי הדואר הרשום סמוך להפקתם, אלא רק סמוך להגשת כתב תגובה לערר. פירושו של דבר, שבכל מקרה שהמשיבה פתחה בהליכי גביה ואכיפה, למעלה משנה לאחר הפקת חשבונית כלשהיא שנשלחה בדואר רשום, דהיינו בשעה שהנתונים כבר אינם נשמרים בידי רשות הדואר, היא עשתה כן ביודעין, שאין בידיה ההוכחות לעצם משלוח החשבונית, ומקל וחומר למסירתה לנמען. מדובר בעיוות דין חמור במיוחד, לאור העובדה שאחוז חזרת דברי הדואר הרשום הוא 27% (!) , קרוב לשליש (!) מדברי הדואר הרשום !! .

והשווה עוד, עפא ( מחוזי ת"א) 080059/07 גנאל נ' עת"א ניתן ביום 11.11.2007 ( טרם פורסם), ה"פ (תל-אביב-יפו) 201183/04 - קליר אלחנן נ' עיריית רמת-גן . תק-של 2005(1), 27907.

על תוצאותיהם של הפגמים ועל בטלות ובטלות יחסית

14. כבר ציינתי בסע' 5 לעיל כי מבלי להמציא החשבון, לא ניתן למשיבה הכח להטיל על החייב סנקציות.

להטלת הסנקציות שני שלבים :

א. שלב ראשון: הכח והסמכות להטיל פיצוי והחזר הוצאות בגין אי תשלום במועד של חשבון קודם; שלב זה אינו מותנה בהיות החוב חלוט; שהרי יכול שאדם יקבל את החשבונית, ויגיש עליה ערר במועד. ויודגש: שאלה זו עוסקת אך ורק בכח ובסמכות להטיל פיצוי והחזר הוצאות, ולא בכח ובסמכות לחייב באגרת הנסיעות; משום שהכח להטיל אגרת נסיעות מותנה בביצוע נסיעה ולא בהמצאת החשבון.

ב. שלב שני: הכח והסמכות לגבות חוב שהפך לחוב חלוט; בניגוד לשלב הקודם, שלב זה עוסק גם בגביית אגרת הנסיעות, משום שגם היא יכולה להיות נושאו של חוב חלוט.

15. ברם, שני השלבים אוחזין בתנאי משותף בלעדיו אין, והוא התנאי הבסיסי: המצאת החשבון ללקוח, כדבעי; ועתה נשאלות השאלות :

מה הדין, בשלב הראשון, כאשר המשיבה מפיקה חשבון פיצוי והחזר הוצאות, מבלי שיש בידיה הוכחה כי החשבונית הקודמת הומצאה ללקוח? האם, חשבון הפיצוי והחזר ההוצאות בטל מעיקרא, או שמא ניתן לביטול?

מה הדין, בשלב השני, כאשר המשיבה אוכפת חוב חלוט, (בין אם מדובר בחוב של נסיעות בלבד, ובין אם מדובר בחוב של פיצוי והחזר הוצאות) מבלי שיש בידיה הוכחה כי החשבונית שאותה היא מבקשת לגבות הומצאה ללקוח? האם, הליכי הגביה בטלים מדעיקרא או שמא ניתנים לביטול?

16. על פניו בנסיבות דנן, לא מדובר בהפעלת סמכות שבשיקול דעת, שאז, אם נפל פגם בשיקול הדעת, ניתן לבטל את המעשה, אך לא ניתן לומר שהוא בטל מלכתחילה; בעניננו מדובר בתנאי ברור, תקיף והחלטי שהוא בבחינת "שחור ולבן", והוא תנאי מקדמי להפעלת הסמכות.

משל למה הדבר דומה? לפקח עירוני בגבעתיים, שרושם דו"ח לרכב שעמד ללא כרטיס חניה. אם יתברר, שלרכב היה כרטיס חניה, אזי, מלכתחילה, פעל הפקח בסמכות, אך את הדו"ח יש לבטל ולזכות את הנאשם ( בבחינת ניתן לביטול) . אולם אם אותו פקח עירוני מגבעתיים, רושם דו"ח לרכב החונה בעיר דימונה, פשיטא שהדו"ח בטל מעיקרא, והוא כחספא בעלמא וכעפרא דארעא, וכל כך על שום מה? משום שמלכתחילה, סמכותו של הפקח משתרעת רק על חניות בעירית גבעתיים, ומעולם לא היתה לו כל סמכות מעולם לרשום דו"חות בעירית גבעתיים.

מה אותו פקח כך, אף המשיבה כך. אם נקלט רכב במצלמות כביש האגרה, מוסמכת המשיבה לחייב אותו באגרת נסיעה. אם יוכיח אותו אדם שהרכב גנוב, אזי למרות שהמשיבה פעלה בסמכות, עדיין יבוטל החיוב. אולם, בכל הקשור להטלת חיוב פיצוי והחזר הוצאות, הרי שהמשיבה מוסמכת להטילו רק אם המציאה ללקוח את החשבון במועד, חד וחלק, שחור ולבן.

כל כולה של הסמכות והכח לחייב אדם בפיצוי והחזר הוצאות נובע מעובדה בסיסית וראשונית: לחייב הומצאה חשבונית לתשלום במועד, והוא לא שילם. בכל מצב אחר, אין המשיבה מוסמכת, להטיל חיוב בפיצוי והחזר הוצאות.

אם בעת הפקת חשבונית פיצוי והחזר הוצאות, אין בידי המשיבה כל המסמכים המוכיחים כי החשבון הקודם הומצא לחייב במועד, נשמט הבסיס, ונשמטה הקרקע, מתחת אותה פעולה. החשבון הוא איפוא, לכאורה בטל מדעיקרא.

הוא הדין, לגבי השלב השני - גביית חוב חלוט. היותו של החוב "חוב חלוט" הוא הבסיס, הוא התנאי הבלעדיו אין, הוא מקור הכח והוא היוצר את סמכות המשיבה, לנקוט בכל פעולת אכיפה, בין אם פתיחת תיק הוצל"פ, ובין פעולה אחרת.

אם בעת פתיחת תיק הוצל"פ או כל פעולת אכיפה אחרת, אין בידי המשיבה כל המסמכים המוכיחים כי החוב חלוט, נשמט הבסיס, ונשמטה הקרקע, מתחת אותה פעולה, והיא לכאורה בטלה מדעיקרא.

17. יחד עם זאת הלכה היא, כי לא כל מעשה מנהלי שנפל בו פגם הוא בטל מדעיקרא. הכל תלוי בטיב המילוי, ובחומרת הפגם, ובאנאלוגיה למה שנאמר בבג"צ 170/87 - אסולין ואח' נ' ראש עירית קרית גת. פ"ד מב(1), 678 ,עמ' 694-695 :

"ניתן יהא להתחשב, מבחינת האינטרס של שלטון החוק, בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לא הרי הפרה שהיא מיוחדת לעותר, כהרי הפרה המשתרעת על ציבור רחב; לא הרי הפרה הנעשית בתום לב כהרי הפרה הנעשית שלא בתום לב; לא הרי הפרה שתוצאותיה חד פעמיות כהרי הפרה שתוצאותיה נמשכות; לא הרי הפרה שתוצאתה בטלות מוחלטת, כהרי הפרה שתוצאותיה בטלות יחסית או נפסדות; לא הרי הפרה שניתן לקבעה בלא הזדקקות למסמכים ותעודות אשר יכל ואבדו בשל עבור הזמן, כהרי הפרה המחייבת בחינה כאמור. הבחנות אלה ורבות אחרות יילקחו בחשבון, ויאוזנו על ידי האינטרסים האחרים הנאבקים על הבכורה".

לא אחזור על שלל המבחנים והתבחינים שבפסיקה, לגבי נפקות הפגם במעשה המינהלי. תמציתם היא, שככל שהפגם חמור יותר, ככל שהוא יורד יותר לשורשו של ענין, ככל שהוא חסר סבירות באורח קיצוני יותר, ורשות סבירה לא היתה מקבלת את ההחלטה, כך נוטה הכף לבטלות מדעיקרא, וההפך, ואידך זיל גמור.

18. בהתחשב בכל המבחנים דלעיל, סבורני, כי אין כל מנוס, מלהצהיר ולקבוע, כי התוצאות של העדר הוכחת משלוח, היא בטלות מדעיקרא, לגבי שני השלבים :

א. מדובר בתנאי מקדמי לסמכות שניתן לקבוע ולאבחן אותו בבירור, בבחינת שחור ולבן: קיים, או לא קיים.

ב. מדובר בחוסר סבירות קיצוני ביותר. שום רשות סבירה, לא היתה מקבלת החלטה, להשית על האזרח חיוב, או לגבות אותו, מבלי שהתקיים התנאי הראשוני להטלת החיוב, שהוא תנאי שניתן לאבחנה ברורה, "שחור ולבן".

ג. הפגם שנפל במשלוח החשבוניות הוא פגם חמור ביותר, היורד לשורשו של הענין; הסנקציה כולה, מותנית, תנאי בלעדיו אין בהמצאת החשבון ללקוח. המצאת החשבון ללקוח, הוא נשמת אפה של הסנקציה, ובלעדיו, אין בה רוח חיים. המצאת החשבון ללקוח, היא מקור הכח, והסמכות של המשיבה להטלת הסנקציות על הלקוח, ואם התנאי לא התקיים, כי אז חד וחלק – אין גם סמכות ואים כל כח למשיבה.

אוסיף ואדגיש :

א. מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, המשליכים על ציבור רחב מאין כמוהו ; צאו וחשבו, כי בין לשיטת המשיבה, ובין לשיטת דפוס בארי, מתוך 200,000 דברי דואר רגיל הנשלחים מדי חודש בחודשו, חוזרים חזרה החל 1.5% כיום וכלה ב 10% בשנת 2002, לאמור, בכל חודש, לקו 1500 עד 20,000 אזרחים, מכך שהופקה להם חשבונית פיצוי והחזר הוצאות למרות שלא קיבלו את הדואר; וכפי שיוברר להלן, מדובר בלמעלה מ 12,000 תיקי הוצל"פ!!! אלו הם מספרים בלתי נתפסים של עיוות דין.

ב. מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, סדרתית עקבית ושיטתית, שתוצאותיה נמשכות ונמשכות, ולו מעצם העובדה, שבגין כל חשבון שטרם שולם, ממשיכה המשיבה להפיק בכל חודש שבו נסיע החייב בכביש, חשבון פיצוי והחזר הוצאות נוסף.

ג. מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, שלא ניתן ליחס להם כי נעשו בתום לב. מתחילת הדרך פסקו ועדות הערר, כי חזקת המסירה היא חזקה עובדתית. המשיבה מיאנה להשלים עם פסיקה זו, עד שניתנה הלכת בית המשפט המחוזי בבר"עות מאוחדות 1173/04 ראני נאסר ואח', תק-מח 2005(2), 7359, ואף לאחר מכן, לאורך כל הדרך נקבע כי לא הוכיחה חזקת המסירה, תחילה משום שלא הוכיחה תשלום מראש עבור דברי הדואר, ובהמשך משום שלא הוכיחה מועד המשלוח. אף אני עצמי, העמדתי את המשיבה לא פעם ולא פעמיים על הצורך בשמירת אישורי המסירה של הדואר הרשום בסמוך למשלוח, אך ללא הועיל.

19. את כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, עוד לפני שנעשתה פעולת והאכיפה ואמור מעתה: כל פעולת אכיפה, אשר נעשתה מבלי שהתקיים התנאי המקדמי, שהוא בבחינת שחור ולבן, קרי הוכחה בדבר המצאת החשבון לחייב, ובמועד, דינה להיות בטלה מדעיקרא.

חוקיות פתיחת תיקי ההוצל"פ

20. משהגענו לכאן, הדיון בתיקי ההוצל"פ נראה כבר לכאורה מיותר. תיק הוצל"פ, הוא מקרה פרטי של פעולת אכיפה וגבייה של חוב חלוט. אם פעולת אכיפה היא בטלה מדעיקרא, משום שלא התמלא התנאי המקדמי שהחוב חלוט, אזי, מה לי הוצל"פ ומה לי עיכוב רכב על הכביש או עיכוב רשיון? דין אחד לכולם, וכולם לא שרירין ולא קיימין.

21. אולם, החלטה זו לא תהיה שלמה, מבלי שיובאו בה לפחות עיקרי הדברים הצריכים לענין, ומפני חשיבותם הציבורית הרבה, שכן בדיון עצמו, הובהר חד וחלק, כי מערכת הוצל"פ לא היתה – ועדיין איננה – ערוכה לקבל מן המשיבה את "תיאור הדרך שבה הומצאה הודעת החיוב לחייב, ומסמכים המעידים על כך" כאמור בתקנה 11 א (2) לתקנות הוצל"פ, ועל כן, הוחלט להתקדם ללא תקנה זו.

כך העיד מר אריה כהן, מנהל אגף הוצל"פ ארצי בהנהלת בתי המשפט, בדבריו לפרוטוקול מיום 16.4.2007 ע' 10 פסקה אחרונה ואילך ( כל ההדגשות שלי - י.ג) :

"במענה לשאלות הועדה אני מבהיר כי בניגוד לדרך המקובלת ביתר החוקים לא היינו שותפים לחקיקת החוק ותקנות קיבלנו אותם בדיעבד ללא שיכולנו להערך אליהם כהלכה. על דעת מנהל בתי המשפט היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט והמשנה למנהל בתי המשפט השופט רוני בודסקי עשינו את המיטב כדי לתת מענה במגבלות המערכת המדובר בלמעלה מ 12 אלף תיקי הוצל"פ, כאשר לצורף ( צ"ל צורך – הטעות בפרוטוקול - י.ג) הפרופורציה אציין שבמערכת מתנהלים כשלושה מליון תיקי הוצל"פ ומפאת מגבלות המערכת פתחנו בפיילוט שלמעשה נמשך עד היום.... נוהל העבודה שצורף כנספח 10 להודעת המשיבה מיום 15.3.07 מסומן כטיוטא אך זהו הנוהל התקף אם כי לאור העובדה שכל הפרויקט עדיין בגדר פיילוט זהו נוהל זמני עד שתבנה התוכנה המתאימה ואז יגובש נוהל עבודה מתאים שעונה לדרישות החוק והתקנות. מערכת הוצל"פ אינה יכולה לעמוד בדרישות תקנה 11(א) 2 דהיינו צרוף לבקשת ביצוע של חוב חלוט לפי הוראות כביש אגרה את תאור הדרך שבה הומצאה הודעת חיוב לחייב ומסמכים המעידים על כך ולפיכך אישר הנהלת בתי המשפט כי לגבי המסמכים המנויים בתקנה הנ"ל יכלל נוסכם ( צ"ל נוסחם - י.ג. ) או תאורם לפי הענין בבקשת הביצוע כאמור בתקנה 11 ב לתקנות הוצל"פ..... לא חייבנו את המשיבה לצרף דף מודפס ובו פירוט נוסחם ותיאורם של הפריטים המופיעים לתקנה 11 (א1) (2) מפני שלא הייתה יכולת למערכת להקליד אותם.... אנו אישרנו למשיבה לכתוב בבקשת הביצוע את המילה "דואר" כמענה לתיאור הדרך שבה הומצאה הודעת החיוב לחייב ומסמכים המעידים על כך מאחר שמדובר בעו"ד וסמכנו על כך שבידו יש את המסמכים האלה בהתאם לתקנות. והדבר מגובה ביעוץ משפטי שלנו."

כך העיד גם עו"ד ויקטור פישר, שמשרדו משמש ב"כ המשיבה בהוצל"פ בדבריו לפרוטוקול מיום 30.4.2007 עמ' 2 פסקה אחרונה ( כל ההדגשות שלי - י.ג) :

"אבקש לציין כי העובדה שלתיק הוצל"פ לא מצורפים אישורי משלוח החשבוניות היא באישור מערכת הוצל"פ לרבות המוציא לפועל, השופט רוני בודסקי המשנה למנהל בתי המשפט ומר אריה כהן מנהל אגף הוצל"פ והנהלת בתי המשפט ..... כאשר פונה אלי חייב ומבקש לעיין במסמכים המוכיחים כי החוב חלוט דהיינו אישורי המסירה או אישורי משלוח בדואר אני נוהג בו כמי שניתן נגדו פסק דין פס"ד ואינני בוחן טענות שמקומן על ציר הזמן לפני מתן פסק הדין. במקרים כאלו אני מפנה את הלקוח לבירור אצל המשיבה. גם ראש הוצל"פ עונה אותן תשובות לחייבים הפונים אליו בשאלות מסוג זה ומפנה אותם לועדת הערר בטענה שאינו מוסמך לדון באירועים שאירעו בטרם היות החוב חלוט. "

22. אין שום דרך אחרת, מאשר לכנות את הדברים כשערוריה רבתי, וחובה עלי להוציא ולהוליך את הקול מקצה הארץ ועד קציה.

הנה, עומד בפנינו פקיד בכיר, ראש אגף בהנהלת בתי המשפט ומצהיר בריש גלי: המדינה תיקנה תקנה, מבלי לשתף אותנו. המערכת לא בנויה לתקנה החדשה, אז במקום להתריע על כך, ולסרב לפתוח תיקי הוצל"פ, פשוט לא צייתנו לתקנה. כמובן, הכל בגיבוי אישור יועץ משפטי....

ואני שואל ומתריס: עד אנה מגיע כוחו של "גיבוי של יועץ משפטי" ? כלום כוחו מעל החוק? כלום כח קסם מסור לו, להפוך שחור ללבן, ולבן לשחור, לאסור את המותר ולהתיר את האסור? כלום יכול יועץ משפטי להתעלם מתקנה, או לרוקנה מתוכן עד כדי ביטולה ממש?

בסוגיה זו, חייבת היתה התשובה להיות ברורה לכל אדם בר דעת, לכל אדם החי במדינת ישראל שלאחר חקיקת חוקי היסוד, ולכל אדם שעיניו בראשו: בדיוק כפי שישנן פקודות בלתי חוקיות בעליל שהדגל השחור מתנוסס מעליהן, ואסור לציית להן, כך גם כאן, אסור היה לאיש, לציית לאישור יועץ משפטי או אישור מנהל בתי המשפט או המשנה שלו, המאפשר לו לפעול בניגוד לתקנה מפורשת.

הכח לבטל תקנה, מסור אך ורק למחוקק ומתקין התקנות או לערכאה שיפוטית; ומעולם לא נמסר כח זה ליועץ משפטי כלשהוא או להנהלת בתי משפט .

מה בעצם אומרת הנהלת בית המשפט לאותו חייב שמבקש לעיין במסמכי פתיחת תיק ההוצל"פ ולראות על סמך ולמה, החליט מי שהחליט שהחוב חלוט? אל נא באפך אדוני. אנחנו בפיילוט "זמני", שנמשך כבר ארבע שנים וקיצו מי ישורנו. כשנגמור אותו, והמערכת תתאים לתקנות, נוכל לספק מבוקשך. עד אז, פנה נא בטובך, לעורך הדין של המשיבה, אנו סומכים עליו. החייב פונה לעורך הדין של המשיבה, אך זה אינו עוסק בשאלות אלו. הוא מפנה את החייב אל המשיבה. אולם למשיבה, אין כמובן את המסמכים האלו תחת ידה, אם משום שמעולם לא היו לה, ואם משום שבמודע לא שמרה אותם. ועוד לא דיברתי על תלונות שהועלו בפנינו, מפי עוררים שטענו שהמשיבה מסרבת למסור להם חומר ומפנה אותם חזרה לעורך דינה....

23. רק בתיק זה, לראשונה, ורק משום שביוזמתי, שעשיתי מלאכה שהיתה צריכה להיות מלאכתה של המשיבה, וציוויתי על עדי המשיבה הנוגעים בדבר להתייצב ולהעיד על שרשרת הדואר, הוגש לנו מסמך שהוא פרי של מאמץ קשה כקריעת ים סוף, אשר אין חולק, כי כמוהו, לא היה ולא קיים לגבי 12,000 (!) תיקי הוצל"פ.

למערכת החקיקה העוסקת במשיבה יש תכלית, והיא להבטיח שהזכיין יהיה נתון לביקורת שיפוטית, אם בועדות ערר ואם בהוצל"פ, שהרי אחרת, אפשר היה לאפשר לו בפשטות, גבייה מנהלית כמו בכל הרשויות המקומיות.

למערכת זו אמור היה להיות שסתום בטחון ושמו חוב חלוט. השלב המקדמי במערכת נועד לודא שהזכיין אינו מוציא לפועל כל חוב, אלא רק חובות חלוטים. אולם הנהלת בית המשפט, סיכלה במו ידיה את כל התכלית שמערכת החקיקה הרלבנטית נועדה להבטיח, בכך שפשוט ויתרה על החוליה החשובה ביותר, היא היא אותה חוליה המאפשרת לקבוע שהחוב הוא חוב חלוט, ולא סתם חוב.

להנהלת בתי המשפט היו מסורים, גם הכח, גם הסמכות וגם האחריות, לודא שמערכת הוצל"פ עוסקת רק בגביית חובות חלוטים, אולם היא במודע, מסרה כוחות עצומים אלו לידי הזכיין, ובכך סללה את הדרך, לניצול מערכת ההוצל"פ לגבייה שיטתית של חובות שאינם חלוטים.

קשה לומר מילה טובה על המשיבה בענין זה. הרי היא לכאורה, מעלה באמון שניתן בה. היה עליה, לשמור בידה את ההוכחות לכך שהחוב חלוט, למען בוא יום פקודה, אולם היא לא עשתה כן. מאידך קשה גם לבוא אליה בטענות. אם מי שאמור להיות אורים והתומים, אם הנהלת בתי המשפט וכל בעלי התפקידים הבכירים המעורבים, אישרו לה לעשות כך, אז מה הפלא שהיא נהגה כפי שאשרו לה? הוא שאמרתי "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב".

24. לא אוכל לסיים העיסוק בשערוריות, מבלי לאזכר עוד שערוריה זוטא שהתגלתה במהלך הדיון, במסגרת ליבון השאלה, כיצד זה שאגרת פתיחת תיק ההוצל"פ לא שולמה מיד עם פתיחתו. והנה שוב עדותו של מר אריה כהן, המדברת בעד עצמה; ועד היום צרובה בזכרוני הדרך שבה מסר אותה: בהנמכת קול, בלאט, כמי שממתיק סוד עם רעיו לקשירת הקשר :

"ההסבר להחלטת הרשם ע.סעיד מיום 20.8.2006 בתיק הוצל"פ הנ"ל המתחילה במילים "תחילתו של הענין בפתיחת תיק זה מבלי ששולמה האגרה", הוא שרק בלשכת הוצל"פ חיפה על פי יוזמה מנהלתית מקומית שננקטה שם על פי אישור נשיא בית משפט השלום כב' הש' קיטאי, נדחה תשלום האגרה בהתאם לתקנות 5 ו – 6 לתקנות ההוצל"פ (אגרות שכר והוצאות) וכאשר הגיעה הדבר לידיעתי ביקשתי מן המשיבה שלא לנהוג לפי ההחלטה ואכן המשיבהשילמה את כל האגרות המגיעות לאותו שלב, והנוהל עצמו הופסק".

בדין ובצדק הנמיך מר כהן את קולו, כי גם אני הייתי מתבייש לומר את הדברים בקול רם. גם כאן, אין שם אחר למה שהתרחש, מאשר שערוריה: לקחו הסדר שנועד לאפשר למי שידו אינה משגת, להמנע מתשלום האגרה בעת פתיחת התיק, ולדחות תשלום האגרה עד הגבייה מהחייב. מדובר בתקנות שלגבי רוב הזוכים הן בבחינת "מאן דכר שמיה" איש כמעט אינו נדרש להן, והנה כאן, התעוררה "יוזמה מנהלתית מקומית" ונעשה מעשה של ניצול - חסר כל יסוד ובסיס משפטי – של אותן תקנות שבאו לעשות חסד עם העני, למטרת חסד עם הזכיין, גוף עתיר ממון, המצהיר כמעט בכל סעד זמני שהוא גוף איתן בשליטת קונסורציום חברות מהגדולות במשק.

בקיצור, אם בכל לשכה אחרת, נהנתה המשיבה מהיכולת לפתוח תיקים כאוות נפשה בניגוד לתקנות, מחמת ההפקר שזכתה ממנו מאת הנהלת בית המשפט, הנה בלשכת חיפה זה גם לא עלה לה כסף, לפחות בתחילת הדרך. לפחות כאן, יצאה המשיבה נקיית כפיים, נאה דרשה ונאה קיימה ומיד שילמה את הסכום כשנדרשה. אף שלא רשמנו את הסכום בפרוטוקול, אני זוכר אותו עד היום - כ 600,000 ₪.

ובאשר לאותה "יוזמה מנהלתית מקומית": מי היוזם? מדוע הוא התעורר? כבר לא עמד בי כוחי לשאול, וגרוני ממילא חנוק היה לנוכח דבריו הקודמים של מר כהן. הכח אבנים כוחי?

25. מסקנותי לגבי הוכחת משלוח דברי הדואר, רק מוסיפות ומחזקות את מסקנותי הקשות אודות התנהלות הנהלת בתי המשפט.

צאו נא וראו, כיצד יגעה המשיבה אלף יגיעות, להוכיח משלוח חשבונית אחת, ולא הצליחה.

צאו נא וראו, כמה מסמכים היו דרושים למשיבה לצורך הוכחת משלוח, דבר דואר רגיל, אחד (!): תצהיר גב' שחף, דיסק צרוב, חשבונית מס מדפוס בארי, שלוש תעודות משלוח, ועדות מר פקציארז מדפוס בארי, ומכל אלו, עדיין עולה, כי שרשרת הראיות חסרה עדיין שתי חוליות עיקריות.

צאו נא וראו, כמה מסמכים, מגלמת המילה האומללה "דואר", זו אותה מילה שהנהלת בתי המשפט התירה למשיבה לכתוב אותה כתיאור סתמי לשורת המסמכים המתארת את היות החוב חלוט.

צאו נא וראו כיצד הפקידה – הפקירה הנהלת בית המשפט את הגדרת חוב חלוט בידי המשיבה, וסמכה עליה שהיא תציג את המסמכים לחייבים, או לר' הוצל"פ בעת הצורך, כל זאת כאשר מסמכים אלו רובם ככולם, הוכנו במיוחד ונאספו רק לכבוד ערר זה, וחלקם אפילו לא היו בידיה בעת פתיחת תיק הוצל"פ, בדיוק כמו ביתר 12,000 תיקי הוצל"פ האחרים. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישורי דואר רשום לחשבוניות "קנס", שהמשיבה כלל לא שומרת, ולאחר שנה הנתונים אינם נשמרים.

26. לדעתי, פתיחת תיק הוצל"פ, מבלי שהזוכה מציג את היסוד לזכותו לפתוח התיק נגד החייב, היא מעשה שמתאים רק למדינה חשוכה, והדבר מהווה פגיעה בלתי חוקתית ובלתי מדתית בכבודו ובקנינו של החייב. כפי שלא ניתן לפתוח תיק הוצל"פ ללא פסק דין, שטר, או שטר משכון, כך לא ניתן לפתוח תיק בגין חוב חלוט, מבלי להציג את המסמכים המראים כיצד הפך החוב לחוב חלוט.

עם זאת, בל נשכח, שתיק הוצל"פ הוא רק שלב אחרון, מקרה פרטי, של פעולת גבייה ואכיפה. לאור מסקנותי בדבר כשלון המשיבה בהוכחת המצאת החשבון ללקוח, אזי האש כבר פרצה, ללא קשר למחדלי המשיבה והנהלת בתי המשפט, שאפשרו פתיחת התיקים בניגוד לתקנות; מחדלים אלו עתה, הם כבר רק בגדר תוספת של שמן למדורה.

טעם עד יתיהב להון שתיקין אדשתא

27. ומה יעשה איפוא בכל תיקי הוצל"פ ? אף לכאן יפה הפיוט משבועות שפסוק ממנו בכותרת ופירושו : "צו עד ינתן להם – ישתקו בדממה". לו דעתי היתה נשמעת, הרי לאחר אורכת חסד של 90 ימי התארגנות, יש להקפיא פעילות כל תיקי ההוצל"פ וכל פעילות אכיפה אחרת; ברגע שהמשיבה והנהלת בתי המשפט יצייתו לתקנות, ויצרפו לתיק את המסמכים הנדרשים, המוכיחים לגבי כל חשבונית וחשבונית, שהיא בגדר חוב חלוט, אז, ורק אז, ניתן יהיה לחדש את הפעילות בכל תיקי הוצל"פ, והוא הדין לגבי כל פעולות האכיפה אחרות.

עם זאת, אין זה מתפקיד הועדה לקבוע כעת, מה יעשה בכל תיקי ההוצל"פ. ברור לי, שסגירת כל תיקי הוצל"פ, גם היא נכונה וצודקת, עדיין אינה רצויה, שכן היא תוביל מבחינה מעשית, לכאוס זמני, ואולי גם תשרת חייבים סרבנים, שאליהם כיוון המחוקק, בקביעת מנגנון פיצוי והחזר הוצאות. לא התעלמתי גם מכך, שמול אינטרס הפרט, עומד גם אינטרס הציבור, והוא לאפשר למשיבה לגבות חובות באמצעות הכלים שהמחוקק העמיד לרשותה. דומני, כי ייטב, אם הקביעה מה לעשות בכל תיקי הוצל"פ, ובכל יתר פעולות האכיפה, הן הקיימים והן העתידיים, תופקד בידי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.

לקראת סיום

28. קיצורם של דברים, במקום גבייה מאוזנת ומרוסנת ע"י בקורת משפטית, קיבלנו גבייה מנהלית בלתי מבוקרת, ללא שום שסתום ביטחון, המסורה כולה בידי גורם אחד – המשיבה. היא קבעה את החוב, היא קבעה שהחוב חלוט, היא שהגישה אותו להוצאה לפועל, או אכפה אותו בדרכים אחרות היא היתה התובע השופט והמוציא לפועל כאחד. רק חייב שעמד לו כוחו ליזום הליך של הגשת ערר, זכה לביקורת שיפוטית ראויה, וגם זאת, בזרזיף דק, ובקצב איטי עקב עומס העררים הרב.

בענין הגביה המנהלית אין לי אלא לצטט מביקורתו החריפה והאמיצה של כב' השופט גדעון גינת, בפרשת עתמ003061/06 (חי) רכבת ישראל נגד עירית חדרה, טרם פורסם, דברים כדרבנות, כל מילה בסלע, (וכל ההדגשות שלי) :

"55. לטעמי, הליכים אלה של גביה מינהלית אינם עומדים בעקרונות של המשפט המינהלי-חוקתי.

56. המחוקק מקנה לרשות מקומית את האפשרות לנקוט בהליכי גביה מינהליים לצורך גביית חוב ארנונה. הוא מאפשר נקיטה של הליכים שכאלה, גם במקום שבו לא הוגשה תביעה של הרשות המקומית לתשלום החוב. מובן, עם זאת, כי הליכים שכאלה יש להפעיל בתוך מתחם של סבירות, מתחם אשר גבולותיו נקבעים בהתאם למבחנים של פרופורציה ומידתיות.

57. הליך של גביה מינהלית של חוב הוא חריג לכלל לפיו התובע כספים, חייב בהוכחת טענה זו בפני ערכאה שיפוטית. טענה של חוב צריכה להיבחן על ידי ערכאה שיפוטית. היא אינה מוכרעת רק על יסוד שיקול הדעת של מי שטוען לקיומו של החוב.

58. גם במקום שבו גוף פרטי מחזיק בפסק דין הקובע את קיומו של חוב כלפיו, הוא אינו יכול לנקוט בהליכי גביה על דעת עצמו. הוא אינו יכול לנקוט בהליכי גביה על פי שיקול דעתו שלו. הליכי גביה הננקטים על ידי גוף פרטי עוברים גם הם בחינה ואישור על ידי גוף שיפוטי (לשכת ההוצאה לפועל).

59. במצב דברים רגיל, קיימת איפוא, מסננת שיפוטית כפולה. הן בקביעת קיומו של החוב (על ידי בית המשפט) והן בקביעת דרכי הגביה של החוב (על ידי לשכת ההוצאה לפועל). גביה מינהלית של חוב ארנונה בידי רשות מקומית עוקפת את המסננת השיפוטית. גביה מינהלית מאפשרת לרשות המקומית להחליט על דעת עצמה כי פלוני חייב לה כספים. היא מאפשרת לרשות המקומית להחליט על דעת עצמה אלו הליכי גביה ינקטו כנגד אותו פלוני.

......

61. החקיקה האזרחית רצופה בשסתומי בטחון, במקום שבו נעשים צעדים לגביה של חוב. כאשר מוטל עיקול, יש צורך בהמצאה של צו העיקול תוך פרקי זמן קצובים הן למי שהוטל על נכסיו עיקול והן לגורם המעקל. אם צו העיקול לא נמסר לידי החייב תוך פרק זמן קצוב, הוא פוקע. כאשר מתבקש צו עיכוב יציאה מהארץ מבית המשפט, יש צורך בקיומו של חוב מינימאלי, יש צורך בהמצאתו לחייב בתוך פרק זמן קצוב, ויש צורך בהפקדת ערובה בקופת בית המשפט.

המחוקק אף קבע, בדיני ההוצאה לפועל, סכומים הפטורים מעיקול. לא ניתן לעקל כספים, מבלי להותיר בידי החייב סכומי מחייה מינימאליים. לא ניתן לעקל, למשל, קצבאות המגיעות מהמוסד לביטוח לאומי. בדרך של גביה מינהלית ניתן להטיל עיקול על כספים המצויים בחשבון בנק של חייב, גם אם מדובר בכספים שהתקבלו ממשכורת מינימום או מקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי.

62. כאשר פלוני מגיש תביעה כנגד אלמוני, הוא אינו זכאי לפסק דין אוטומטי במקום שבו אלמוני אינו מגיש כתב הגנה. בית המשפט רשאי לדרוש, כי פלוני יגיש תצהיר לאימות טענותיו, ויסביר את מקורו של החוב.

63. כל אלה אינם קיימים במקום שבו רשות מקומית פועלת לגביה מינהלית של חוב ארנונה. הרשות היא זו אשר מחליטה שלפלוני יש חוב כלפיה. היא מחליטה מה שיעור החוב. היא מחליטה באלו צעדים תנקוט על מנת לגבות חוב זה.

64. אף לא אחד מבין שסתומי הביטחון הקיימים בחקיקה האזרחית, והחלים על גוף פרטי, אינם קיימים במקרה זה. אדם יכול למצוא את עצמו במצב שבו רכבו נתפס על ידי גורמי עירייה, מבלי שידע כלל כי הוטל עיקול על כלי הרכב. הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי לגבי צו עיכוב יציאה מהארץ אינם חלים לגבי גביה מינהלית.

....

66. ספק בעיניי אם הגביה המינהלית היא חוקתית, בעידן שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הוראות הדין המאפשרות גביה מינהלית נחקקו טרם כניסת חוק היסוד לתוקפו, ועל כן מדובר בהוראות דין מוגנות, אשר בית המשפט אינו יכול להורות על בטלותן, גם אם לטעמו של בית המשפט מדובר בהוראות חוק לא חוקתיות.

67. בעידן שלאחר חקיקתו של חוק היסוד, מובן כי יש לפרש בצמצום רב ככל האפשר את הסמכות של הרשות המקומית לנקוט בהליכי גביה מינהליים. בעידן שלאחר חקיקתו של חוק היסוד, יש לתת לסמכות שילטונית המגבילה זכויות יסוד, פרשנות צרה ככל האפשר (למשל, בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 375 ג'-ד'). דין קודם יתפרש על רקע עקרונות היסוד הקבועים בחוקי היסוד. בג"צ 5688/92 ש' ויכסלבאום נ' שהב"ט, פ"ד מו(2) 812, 827.

....

70. המסקנה היא, כי רק במקרה חריג יש מקום לאפשר לרשות מקומית לנקוט בהליכי גביה מינהליים."

המשך לחלק שני


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. לבטול כנסות כביש 6   מאת: מוחמד אבו עיאש    2/2/2009









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן