ביום 11.3.2008 ניתנה החלטה חמורה ויוצאת דופן בקשר לדרכי גביית האגרה על ידי ועדת הערר, שהוקמה עניין זה. את ההחלטה כתב יו"ר הוועדה, עו"ד ירמיהו גור, וראוי לציין כי היא ניתנה בדעת רוב.

מתברר, כי לחברת דרך ארץ אין דרך ארץ כלפי החוק, וכי היא עושה דין לעצמה.

ההחלטה היא ארוכה ומורכבת, ואסתפק במספר ציטוטים ממנה.

18... הפגם שנפל במשלוח החשבוניות הוא פגם חמור ביותר, היורד לשורשו של הענין; הסנקציה כולה, מותנית, תנאי בלעדיו אין בהמצאת החשבון ללקוח. המצאת החשבון ללקוח, הוא נשמת אפה של הסנקציה, ובלעדיו, אין בה רוח חיים. המצאת החשבון ללקוח, היא מקור הכח, והסמכות של המשיבה להטלת הסנקציות על הלקוח, ואם התנאי לא התקיים, כי אז חד וחלק – אין גם סמכות ואים כל כח למשיבה. אוסיף ואדגיש : א. מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, המשליכים על ציבור רחב מאין כמוהו ; צאו וחשבו, כי בין לשיטת המשיבה, ובין לשיטת דפוס בארי, מתוך 200,000 דברי דואר רגיל הנשלחים מדי חודש בחודשו, חוזרים חזרה החל 1.5% כיום וכלה ב 10% בשנת 2002, לאמור, בכל חודש, לקו 1500 עד 20,000 אזרחים, מכך שהופקה להם חשבונית פיצוי והחזר הוצאות למרות שלא קיבלו את הדואר; וכפי שיוברר להלן, מדובר בלמעלה מ 12,000 תיקי הוצל"פ!!!אלו הם מספרים בלתי נתפסים של עיוות דין. ב. מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, סדרתית עקבית ושיטתית, שתוצאותיה נמשכות ונמשכות, ולו מעצם העובדה, שבגין כל חשבון שטרם שולם, ממשיכה המשיבה להפיק בכל חודש שבו נסיע החייב בכביש, חשבון פיצוי והחזר הוצאות נוסף. ג. מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, שלא ניתן ליחס להם כי נעשו בתום לב. מתחילת הדרך פסקו ועדות הערר, כי חזקת המסירה היא חזקה עובדתית. המשיבה מיאנה להשלים עם פסיקה זו, עד שניתנה הלכת בית המשפט המחוזי בבר"עות מאוחדות 1173/04 ראני נאסר ואח', תק-מח 2005(2), 7359, ואף לאחר מכן, לאורך כל הדרך נקבע כי לא הוכיחה חזקת המסירה, תחילה משום שלא הוכיחה תשלום מראש עבור דברי הדואר, ובהמשך משום שלא הוכיחה מועד המשלוח. אף אני עצמי, העמדתי את המשיבה לא פעם ולא פעמיים על הצורך בשמירת אישורי המסירה של הדואר הרשום בסמוך למשלוח, אך ללא הועיל. 19. את כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, עוד לפני שנעשתה פעולת והאכיפה ואמור מעתה: כל פעולת אכיפה, אשר נעשתה מבלי שהתקיים התנאי המקדמי, שהוא בבחינת שחור ולבן, קרי הוכחה בדבר המצאת החשבון לחייב, ובמועד, דינה להיות בטלה מדעיקרא.

22. אין שום דרך אחרת, מאשר לכנות את הדברים כשערוריה רבתי, וחובה עלי להוציא ולהוליך את הקול מקצה הארץ ועד קציה. הנה, עומד בפנינו פקיד בכיר, ראש אגף בהנהלת בתי המשפט ומצהיר בריש גלי: המדינה תיקנה תקנה, מבלי לשתף אותנו. המערכת לא בנויה לתקנה החדשה, אז במקום להתריע על כך, ולסרב לפתוח תיקי הוצל"פ, פשוט לא צייתנו לתקנה. כמובן, הכל בגיבוי אישור יועץ משפטי.... ואני שואל ומתריס: עד אנה מגיע כוחו של "גיבוי של יועץ משפטי" ? כלום כוחו מעל החוק? כלום כח קסם מסור לו, להפוך שחור ללבן, ולבן לשחור, לאסור את המותר ולהתיר את האסור? כלום יכול יועץ משפטי להתעלם מתקנה, או לרוקנה מתוכן עד כדי ביטולה ממש? בסוגיה זו, חייבת היתה התשובה להיות ברורה לכל אדם בר דעת, לכל אדם החי במדינת ישראל שלאחר חקיקת חוקי היסוד, ולכל אדם שעיניו בראשו: בדיוק כפי שישנן פקודות בלתי חוקיות בעליל שהדגל השחור מתנוסס מעליהן, ואסור לציית להן, כך גם כאן, אסור היה לאיש, לציית לאישור יועץ משפטי או אישור מנהל בתי המשפט או המשנה שלו, המאפשר לו לפעול בניגוד לתקנה מפורשת. הכח לבטל תקנה, מסור אך ורק למחוקק ומתקין התקנות או לערכאה שיפוטית; ומעולם לא נמסר כח זה ליועץ משפטי כלשהוא או להנהלת בתי משפט .

קשה לומר מילה טובה על המשיבה בענין זה. הרי היא לכאורה, מעלה באמון שניתן בה. היה עליה, לשמור בידה את ההוכחות לכך שהחוב חלוט, למען בוא יום פקודה, אולם היא לא עשתה כן. מאידך קשה גם לבוא אליה בטענות. אם מי שאמור להיות אורים והתומים, אם הנהלת בתי המשפט וכל בעלי התפקידים הבכירים המעורבים, אישרו לה לעשות כך, אז מה הפלא שהיא נהגה כפי שאשרו לה? הוא שאמרתי "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב".