2. סגנית נשיאת בתי-משפט השלום במחוז תל-אביב, כבוד השופטת מיכל שריר, שימשה מאז שנת 1999 בניהולו של בית-משפט השלום בהרצליה. מאז, כמתואר בתשובה לעתירה, הוארכה כהונתה בתפקיד זה פעם אחר פעם, ובסך הכל 3 פעמים. בשנת 2001 היא ביקשה לנצל את זכותה לחופשת שבתון, וזאת לאחר שבמשך 12 השנים בהן שימשה כשופטת היא יצאה לחופשת שבתון בת חודשיים בלבד. פנייתה לנשיאת בתי-משפט השלום במחוז תל-אביב, כבוד השופטת עדנה בקנשטיין (להלן גם: "הנשיאה"), נענתה בחיוב ואושרו לה שבעה חודשי חופשה, שחלקם הארי תוכנן להתממש בשנת 2006 (כלומר, כ-5 שנים לאחר מועד הבקשה). דא עקא, בראשית שנת 2005 ביקשה הנשיאה מהשופטת שריר לקצר את תקופת השבתון המתוכננת, בשל מחסור זמני בכוח-אדם בבית-משפט השלום בהרצליה. לכך לא נתנה השופטת שריר את הסכמתה, אף כי הציעה לדחות את מועד היציאה לחופשה במספר שבועות. על אף אותה הצעה, שלא נתקבלה, וחרף הבהרה מצדה של הנשיאה כי הרקע לדברים הוא מקצועי גרידא (עת/6), חשפה המחלוקת, ואף העצימה מערכת יחסים עכורה בין השתיים.

3. בחודש יוני 2005 מונה שופט אחר לסגן-נשיא בבית-משפט השלום בהרצליה, והוא מכהן בתפקידו עד היום. השופטת שריר לא ידעה על המינוי, שכמוהו יש רק אחד באותה ערכאה, וסברה כי מדובר בממלא מקום זמני עד לחזרתה מן החופשה. הנסיבות, כמו גם אופן התנהגותם של כלל המעורבים, לא נטעו בלבה יסוד לסבור אחרת. אלא שאז אירע מה שנדמה כתרחיש הקשה ביותר לאדם אשר שׂם מבטחו במעמדו המקצועי ובסביבת עבודתו, ובלא ידיעתו, וממילא בלא שיוכל לשנות דבר, נרקמת מאחורי גבו, בידיעת עמיתיו וכפופיו כולם, החלטה להדיחו מן התפקיד. כך ארע, שבחודש אוגוסט 2005, בבואה לבית-המשפט, גילתה השופטת שריר כי לוח הדיונים שלה ריק וכי כל התיקים בהם טיפלה חולקו בין שופטי בית-המשפט. מעובדי המזכירות היא שמעה על מינויו של סגן-נשיא תחתיה. ב"רשומות" התפרסם, כנדרש על-פי דין, דבר מינויו של סגן-הנשיא החדש, שמלכתחילה נועד לעמוד בתוקפו אף לאחר שובה של השופטת שריר מן השבתון (עת/11). אפילו עורכי-הדין המופיעים בפני השופטת ידעו על סיום תפקידה קודם שלה נודע הדבר. וכפי שקורה לא אחת במצבים מעין אלה, מאמציה לברר את פשר השינוי הפתאומי מול הגורמים הרלוונטיים נתקלו בחומה של אטימות או, גרוע מכך, בתגובה מיתממת.

השופטת שריר פנתה למנהל בתי-המשפט דאז, שנאות להיפגש עמה והבטיח לשוחח בהקדם עם הנשיאה. מקץ מספר ימים הפנה מנהל בתי-המשפט את השופטת שריר אל הנשיאה בקנשטיין, על מנת שיסכמו ביניהן את סדרי העבודה החדשים בבית-המשפט בהרצליה. בין לבין, מתברר, נפגש המנהל עם הנשיאה ועם סגן-הנשיא החדש, לפגישה בה פרשׂה הנשיאה טענות קשות בדבר אופן תפקודה של השופטת שריר בניהולו של בית-המשפט בהרצליה (עת/12). השופטת שריר לא ידעה על פגישה זו, וממילא לא הוזמנה אליה ולא נתאפשר לה להשיב באותו מעמד לטענות נגדה. שלושה ימים לאחר מכן, והיה זה בתאריך 24.8.05, שיגרה הנשיאה לסגן-הנשיא החדש מכתב מינוי רשמי, בו צוין כי "בשלב זה" הוא יכהן כסגן-נשיא בבית-המשפט בהרצליה (עת/13). מנהל בתי-המשפט, מצדו, הודיע כי מינויו של סגן-הנשיא החדש נעשה במענה לצורכי בית-המשפט בהרצליה בתקופת שְהִייתה של השופטת שריר בחופשה, וכי עם חזרתה היא תיפגש עם הנשיאה לדיון בסדרי העבודה (עת/14). בד בבד, ובאותו השבוע ממש, התבקשה השופטת שריר לפנות את לשכתה בבית-המשפט ואף היה מי שטרח וארז במקומה את חפציה.

בצר לה, פנתה השופטת שריר לנשיא בית-המשפט העליון דאז, שהגיב בהפתעה גמורה על האופן בו השתלשלו הדברים והבטיח לברר את הענין. את תשובת הנשיא, ולפיה אין הוא רואה מקום להתערב בפרשה קודם שתלובן בין המעורבים בה ישירות, קיבלה השופטת שריר בעקיפין בלבד, ממנהל בתי-המשפט (עת/16; עת/18).

משניאותה הנשיאה בקנשטיין להיפגש לבסוף עם השופטת שריר, ואף זאת בהתערבותו של מנהל בתי-המשפט, התברר לעותרת כי הרקע לפרשה הוא התנגדותה לקיצור חופשת השבתון, וכן טענות בדבר קצב עבודתה. אך גם בשלב זה לא הובא לידיעתה של העותרת דבר מן האמור בביקורת שנמתחה עליה בפגישה הנ"ל. יתרה מכך, הנשיאה החמיאה לה באותו מעמד על מקצועיותה והכחישה מכל וכל כי התגבשה כוונה להדיחה. הפגישה הסתיימה באווירה חמימה יותר, ובהבנה ברורה של השופטת שריר כי בתום חופשתה היא תשוב לבית-המשפט בהרצליה. או-אז יצאה הנשיאה עצמה לחופשה ולאחריה, ביום 15.1.06, היא שיגרה לשופטת שריר הודעת דוא"ל קצרה בזו הלשון:

הנני להודיעך, כי החל מיום 1.2.06 תכהני בבית-משפט השלום בתל-אביב. תיקי בית משפט שלום הרצליה, הקבועים להמשכים יישמעו בפנייך בתל-אביב. בברכה." [עת/19]

את ההחלטה להעבירה מכהונתה בבית-המשפט בהרצליה, ובנוגע לה לא ניתנה לשופטת שריר זכות הטיעון גם בשלב זה, נימקה הנשיאה, בפגישה שהתקיימה בתאריך 22.1.06, באי-סדר שנתגלה בבית-המשפט בהרצליה. על נימוק זה היא מיאנה להוסיף דבר באוזני העותרת. ועם כל זאת, יממה לאחר מכן וכמו באותה נשימה ממש, ביקשה הנשיאה ממנהל בתי-המשפט להוסיף ולקיים את מינויה של השופטת שריר בתנאים של סגנית-נשיא במחוז השיפוט – גם אם לא בבית-המשפט בהרצליה, ולא בתפקיד ניהולי – למשך שנה נוספת (עת/21), והמנהל אישר זאת ואף איחל לשופטת שריר הצלחה בתפקידה (שם). המינוי נעשה בהסכמתו של נשיא בית-המשפט העליון (עת/23).

בשלב מסוים נדרשה נציגוּת השופטים לפרשה ובפגישה עם הנשיאה בקנשטיין, אליה התבקשה השופטת שריר שלא להגיע (וכך אכן עשתה, עת/22), שמעו חברי הנציגות על ליקויים בניהולו של בית-המשפט בהרצליה ועל עיכוב בכתיבתם של פסקי-דין. הניסיון לגשר על המחלוקת לא צלח, ואז פנתה השופטת שריר לאפיקים משפטיים שתולדתם היא העתירה שבפנינו ולה קדמו פניות חוזרות ונשנות אל נשיא בית-המשפט העליון ואל מנהל בתי-המשפט הקודם. אותן פניות הועברו להתייחסות הנשיאה בקנשטיין ותשובתה – אודותיה כתב מנהל בתי-המשפט כי היא "מדברת בעד עצמה" (עת/28) – כללה פירוט ניכר בחומרתו של טענותיה בענין השופטת שריר. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה בה נפרשו בפניה של השופטת שריר טענות הנשיאה בענינה באורח סדור ומפורט, וזאת למעלה משנה לאחר פרסומו ב"רשומות" של דבר מינויו של סגן-נשיא אחר תחתיה.

"בזמן ניהולה", כתבה הנשיאה בהתייחסה לשופטת שריר, "קרס בית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה. [ב]תיקים רבים שהיו בטיפולה המתינו המתדיינים שנים ארוכות למתן פסקי-דין. הגיעו תלונות רבות על המזג השיפוטי ועל יחסי אנוש בעייתיים. ניהול בית-המשפט ותפקודו נדחו מפני אינטרסים אישיים של השופטת" (שם). ליקויים אלה, הוסיפה הנשיאה ופירטה בתשובתה, נתגלו "חלקם טרם צאתה [של השופטת שריר] לשבתון וברובם בזמן שהייתה בשבתון" (שם).

4. מסמך זה, המכונה בפי המשיבות "מכתב ההנמקות", שימש בסיס לתשובתן לעתירה שבפנינו. בתשובה מפורטים ארבעה ראשי טענות שהופנו כלפי העותרת. ראשון בהם הוא עיכוב ממושך במתן פסקי-דין ב-14 תיקים, שהיו תלויים ועומדים בפני השופטת שריר בלא שהיא, כך נטען, ייחסה לדבר חשיבות יתרה, וכך גם להערות שהופנו אליה בנדון. בהמשך מציגות המשיבות תמונה קשה באשר להתנהלותו של בית-המשפט לענינים מקומיים בהרצליה, וזאת בהתבסס על מכתבה של שופטת שמונתה לכהן בערכאה זו בשנת 2004, ויחסיה האישיים עם השופטת שריר אף הם לא היו מן המשופרים. המשיבות מסבירות, כי אפילו יש ממש בטענה כי היעדר משאבים הוא הסיבה העיקרית לכשל בתפקודה של ערכאה זו, אין בכך כדי לשחרר את העותרת מאחריותה, כמי שניהלה את כל תחומי פעילותו של בית-המשפט בהרצליה. מה גם שעל-פי הנטען, היא לא העמידה את הנשיאה על חומרת המצב. "הנתונים הנוגעים לבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה" – מוסבר בתשובה – "אינם נמצאים במאגר הכללי של הנתונים של בתי משפט השלום במחוז תל-אביב-יפו, ומשכך הנשיאה בקנשטיין איננה נחשפת אליהם באורח שוטף" (פסקה 14 לכתב התשובה). לאמור, ואינך יכול לקרוא את הדברים אלא כך, כי בה בשעה שלהשקפת המשיבות מוטלת האחריות לפעולתה התקינה של ערכאה שיפוטית על מי שעומד בראש המסגרת אליה היא משתייכת, הרי המחדל במקרה דנן אינו מונח אלא לפתחה של השופטת שריר, ואיש מלבדה אינו נושא בו. עוד התייחסו המשיבות למה שכינו "דחיית ענייני בית המשפט בפני אינטרסים אישיים" של השופטת שריר. טענה שזו תמציתה, אדגיש, נושאת עמה ממד של חומרה יתרה, שהלא מעובד הציבור, ומקל וחומר אדם שעיסוקו בשפיטה, מצפה אתה כי לא יערב בעבודתו המקצועית אינטרסים שאינם ממן הענין. אך מהם אותם אינטרסים בהם עוסקת התשובה, ומהי ההתנהלות שננקטה במימושם ו"מדברת בעד עצמה" (פס' 19 לכתב-התשובה)? – הבקשה לצאת לחופשת שבתון, לה זכאי שופט על-פי דין, ואותה ביקשה העותרת לנצל להשלמתם של לימודים אקדמיים בתחום המשפט. לבסוף, מפנות המשיבות לתלונות אשר נתקבלו באשר למזג השיפוטי של העותרת וליחסיה עם סביבתה ואף הן, לשון התשובה, "ידברו בעד עצמן" (פס' 23). חרף כל אלה, מוטעם, לא נשלל מהעותרת מעמדהכסגנית-נשיא, לא חל שינוי לרעה בתנאי השירות שלה והוקצו לה, בבית-המשפט בתל-אביב, תנאי עבודה נוחים לרבות לשכה ואולם מרווחים.

5. כל שאוכל לומר בהקשר לאמור לעיל, ובלא שאדרש להכרעה לגופן של הטענות, הוא כי אם מצב הדברים אכן היה חמור כמתואר, העובדה שהוא התגלה, כמו במפתיע, רק עם יציאתה לחופשה של השופטת שריר – שכיהנה בתפקידה משך שש שנים – היא, למצער, מעוררת תמיהה. וכמו מאליו תוהה אני כיצד זה לא הובאו הדברים מבעוד מועד לידיעתם של הגורמים הממונים, אף לא לידיעתה של השופטת שריר עצמה, וכיצד הם מתיישבים עם התשובות שניתנו לעותרת בפגישות השונות שהתקיימו קודם שהוכן המסמך המדובר, כמו גם עם ההארכות הנשנות של כהונתה כסגנית-נשיאה בבית-המשפט בהרצליה.

תהיות אלו מעלים גם באי-כוחה המלומדים של העותרת, עורכי הדין אלי זהר וצבי בר-נתן, אשר מוסיפים כי לטענות נגד השופטת שריר אין כל שחר, כי היא נמנית עם השופטים בעלי ההספק הגבוה ביותר במחוז השיפוט, כי היא אהודה על ציבור המתדיינים וכי ניהולו בפועל של בית-המשפט לענינים מקומיים לא היה בשליטתה אך היא השקיעה מאמצים בשיפור פעילותו. ברם, חרף כך שדעתי אינה נוחה, כפי שכבר ניתן היה להבין, מחלק מן הטענות שבתשובת המשיבות, ואף כי מן העבר האחר אני מוכן להניח כי רבות מן המחלוקות הבין-אישיות אינן נולדות "במעמד צד אחד", איני רואה מקום למקד את הדיון בכישוריה המקצועיים או הבין-אישיים של העותרת. לב הדברים, ככל שנוגע הוא לעתירה שבפנינו, אינו מצוי באלה, כי אם באופן בו חייבת כל רשות מנהלית לנהוג עת היא מכריעה בענינו של אדם. מותר להניח, כי לו התקיימו בהליך הנדון דרישותיו של הדין כי אז, ובלי קשר לתוצאתו, לא היה בית-משפט זה נדרש לו כלל, אף לא מתבקש לעשות כן.

6. כמו אין שיעור למספר הפעמים בהן הטעימו הערכאות, ובראשן בית-משפט זה, את החשיבות העמוקה שבמנהג הוגן בין בני אדם בכלל, ובהתנהלותן של רשויות השלטון בפרט. נדבכיה השונים של חובת ההגינות, ובהם דרישת תום הלב ועמה החובה שלא להתכחש למצג שהוצג (בר"מ 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה נ' הר, בפסקה 12 לפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש ([פורסם בנבו], 7.8.06)); ההכרח לשקול אך שיקולים שממן הענין (בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, בפסקה 15 ([פורסם בנבו], 10.10.05)); ההסתמכות על מסד נתונים מלא ומוכח (עש"מ 7797/07 מימון נ' נציבות שירות המדינה, בפסקה ה(4) ([פורסם בנבו], 6.11.07)); ההקפדה על שימוע ועל זכות טיעון מהותית (בג"ץ 3495/06 מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 9 ([פורסם בנבו], 30.7.07)); החובה להתריע בפני אדם על פגיעה אפשרית בו ועמה ההזדמנות הניתנת לו לתקן דרכיו במקרה הצורך (השוו לע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 ([פורסם בנבו], 19.11.07)); וההכרח לנקוט זהירות וריסון בהפעלת כוח השררה (בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים, פ"ד מד(2) 236, 245 (1990)), כמוהם – כשבע מצוות בני-נוח – עיקרי-יסוד החוצים את משפטנו לאורכו ולרוחבו. אותם עקרונות, החרותים על דגלה של מערכת המשפט אפשר שאף יותר מכל רשות שלטונית אחרת (רע"א 7471/07 בראוטבר נ' כלל ביטוח בע"מ, בפסקה 5 לפסק-דינו של חברי, המשנה לנשיאה ([פורסם בנבו], 22.10.07)), אין משקלם פחוּת מקום בו נדרש יישומם במבט הצופה אלי פנים. לסופו של יום, רשות שלטונית המבקשת למלא תפקידה בנאמנות לא תוכל לנהוג מנהג כפול, אף לא לנקוט בעשייתה לשון סותרת. מחויבותה לערכים שבבסיס קיומה, חוצת תחומים היא ומשתרעת על אפיקי פעולתה כולם. וגם על זאת אין אנו נדרשים להכביר מלים, כי מי שבידיו הסמכות המנהלית ולוֹ מסור שיקול הדעת בהפעלתה, אינו רשאי להתעלם מאותם עקרונות ואפילו סמכותו מקנה לו כוח ניכר, ושיקול דעתו רחב הוא. אדרבה, דומה כי דווקא בנסיבות מעין אלו, יש להקפיד שבעתיים בקיומו של עקרון ההגינות השלטונית. כך הוא במשפטנו המנהלי, וכך הוא בדינים הנוגעים למסגרות מקצועיות וליחסי עבודה, בהקשרם נודעת לעקרון זה חשיבות מיוחדת.

7. לא כך נהגו המשיבות בעותרת. חוששני, כי אף לא אחד מבין היסודות אותם מניתי לעיל הוגשם באופן בו הן התנהלו בענינה של השופטת שריר. במיוחד אמורים הדברים בזכות הטיעון. דומה, כי ככל שרב הדגש בתשובת המשיבות על הקפדה שהקפידו, כביכול, בזכותה של העותרת להישמע טרם נפלה ההחלטה הנוגעת לה, כך מתחדדת ההכרה בכך שזכות זו לא קוימה כלל ועיקר. אם מציין "מכתב ההנמקות" כי "השופטת שריר נשמעה והביאה טיעוניה הן בפגישותיה עמי [עם הנשיאה], הן בפגישותיה עם מנהל בתי המשפט והן בפגישותיה עם כב' הנשיא א' ברק" (שם), על כורחך תוהה אתה כיצד זה יכולה זכות טיעון להיות מוגשמת שעה שלטוען, כמו גם לשומעיו, נודעים הכשלים המיוחסים לו אך בדיעבד, לאחר שהתקיימו אותן פגישות. זאת ועוד, יסוד מוצק נמצא למסקנה, כי אף שהשופטת שריר הבינה – לא ניתן היה שלא להבין – כי דברים אינם כתמול שלשום, וחיזוק לכך נמצא לי במכתבה לנשיאה מיום 10.3.05 בו כתבה "היחסים ביננו יקרים לי מאד ואשמח ליישר ההדורים" (עת/5), הרי שאיש לא התריע בפניה על אפשרות של הדחה, אדרבה – בחלק מן הפגישות ניטע בה הרושם כי לא כך הוא הדבר. למרבה הצער, למקרא השתלשלות הדברים אף אינך יכול שלא לחשוש, שמא השיקול המקצועי גרידא לא היה היחיד שנשקל, אף לא הראשי. בכל אלה הופרה באופן בוטה חובת ההגינות המוטלת על המשיבות אשר לא השכילו לראות כיצד זה, במו ידיהן, מסכלות הן עיקרי יסוד של מִנהל תקין, בהתנהלן באורח אשר לוּ הובא בפניהן בשבתן בדין, זוכה היה ודאי לגינוי שיפוטי נמרץ.

8. דבר אינו מצדיק לנהוג כך באדם. דבר אינו מצדיק לנהוג כך בשופט, העושה עבודתו ימים כלילות, בהשקעה ובתעצומות נפש הידועות אך למי שהתנסה במלאכת השפיטה. מה חפץ לו בלשכה, מה לו באולם מרווח? אין לו מאום מלבד שמו הטוב, כבודו והמוניטין שלו, שבנייתם מושגת בעמל של שנים אך הפגיעה בהם – על נקלה מתרחשת. אין זה מתקבל על הדעת כי חילוקי דעות אישיים, עמוקים ככל שיהיו, יובילו לתוצאה שכזו. בידי המערכת כיום כלים טובים מבעבר להתמודד עם טענות נגד שופטים מכהנים, ולא מצאתי, אף לא בתשובה לעתירה, כי איזה מבין אלה שימש לבחינת ענינה של העותרת. בדין טענה, על כן, העותרת את שטענה. ואילו את ששבו והשמיעו המשיבות בפנינו, כי כל הענין כולו "חורג מפרופורציות" ולוקה ב"הגזמה יתרה בתיאור המצב" (פרוטוקול הדיון מיום כ"א בסיון התשס"ח (24.06.08)), אני דוחה מכל וכל.

10. מינויו של סגן-נשיא במערכת בתי-המשפט אינו דבר של מה בכך. לא בכדי הוא נעשה מכוחה של הוראת חוק מפורשת (סעיף 9(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לא בכדי הוא מפורסם ברשומות. לא בכדי הוא מסור בידיהם של הגורמים הבכירים ביותר במערכת המשפטית – שר המשפטים האחראי על סדרי מנהל בבתי-משפט, ונשיאת בית-המשפט העליון העומדת בראש המערכת השיפוטית (בג"ץ 7067/07 נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים, בפסקאות 29; 31 ([פורסם בנבו], 30.8.07)). לא אחת, כבמקרה שבפנינו, נושא עמו המינוי משמעות ניהולית וככזה הוא בעל השלכה ישירה על האופן בו מתפקדות הערכאות השיפוטיות. קיומם של כללי המינוי אינו אך מצוות אנשים מלומדה. אין להשלים עם מצב שבו יהיו אותו הליך, כמו גם היפוכו, היינו, העברה מתפקיד של סגן-נשיא, נתונים לגחמה כזו או אחרת של המעורבים בו, או להפעלה שרירותית של הסמכות הנוגעת בדבר. בית-המשפט אינו נחלתו הפרטית של איש, חשוב ומרכזי ככל שיהיה. אין אדם המוסמך לנהוג בו כרצונו. איש אינו פטור מקיומם של כללי יסוד של מִנהל ראוי, החרותים במשפטנו הציבורי מראשיתו. חלילה לי מלסבור, כי זו הדרך בה מתנהלים בתי-משפט השלום במחוז תל-אביב, שאם לא כן היה הדבר מעורר מחשבות נוגות. אף איני מקל ראש בחשיבות שבקיומם של יחסי אמון בין נשיא בית-המשפט במחוז שיפוטי לבין המופקדים על ניהולן השוטף של הערכאות באותו המחוז. אין להתכחש גם לכך שבכפוף להקפדה על עקרון אי-התלות השיפוטית, מסורות לנשיא סמכויות ניהוליות, בהיקף שיש להגדירו ושייתכנו לגביו דעות שונות (שלמה לוין "אי תלות שיפוטית – מבט כלפי פנים" עיוני משפט כט 5, 12-11 (2005) וההפניות שם, בפרט ה"ש 21). אולם מכאן ודאי אין משתמע, כי משעה שסר חנו של אדם בפני האוחזים באותן סמכויות, נסללת הדרך, ועוד דרך המלך, להדחתו מתפקיד אותו מילא. שלא כטענת המשיבות, אין די בעצם היווצרותו של חוסר אמון כדי להצדיק החלטה מעין זו, בלא שביסודה הקפדה על כללי מִנהל הראויים. "בית-המשפט אינו מהווה לטיפונדייה של הנשיא, ואינו אחוזה שהוא שולט בה ללא מצרים" (שם, בעמ' 13).

11. אם חרף כל האמור לעיל סברתי, כי לא נוכל לעשות צו מוחלט בעתירה זו, אין זה אלא מטעמים הקשורים במהות הסעד שהתבקש. לתרופה אחת ויחידה עתרה השופטת שריר – השבתה לניהולו של בית-המשפט בהרצליה. למרבה הצער, מגעים שהתנהלו בין הצדדים בעידודו של בית-משפט זה, למציאת הסדר מקצועי שיהא מקובל על הכל, לא צלחו ולסופו של יום נותרנו עם הסעד שהתבקש במקור. המשיבות, שטענו כי לא ניתן להעניק סעד זה, תלו יהבן בהוראתו של חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 45), התשס"ז-2007, המגבילה את משך כהונתם של סגני-נשיא בבתי-המשפט לשבע שנים שבסופן "לא ניתן לשוב ולמנותם לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד" (סעיף 9(ב) לחוק בתי-המשפט). תקופת כהונתה של השופטת שריר מסתיימת, על-פי הוראה זו, ביום ל' באב התשס"ח (31.8.08), ואולם היא טוענת כי פירוש ההוראה על-פי תכליתה מחייב שלא לִמְנות בגדרי התקופה את פרק הזמן בן השנתיים, שבו לא כיהנה בפועל בתפקיד ניהולי בבית-המשפט בהרצליה. איני רואה צורך לרדת לנבכי החוק, באשר להשקפתי אין העיקר בכך. מערכת היחסים שבין הגורמים המעורבים כה העכירה, לבלי תקנה, עד כי בנסיבות הקיימות ציווי על החזרתה של העותרת לתפקידה הקודם יהא בבחינת ייקוב הדין את ההר. לכך יש להוסיף את הפגיעה בסגן-הנשיא המכהן, שלא צורף כמשיב לעתירה, הכרוכה במתן סעד כאמור. דומני, עם זאת, כי אם ישנה עתירה ובה הסעד הקונקרטי שהתבקש אינו חזות הכל ואולי אף לא עיקר, הרי זו העתירה שבפנינו, ואשר, אם לנקוט לשון השגורה בפי המשיבות, כל שנכתב בגדרי ההכרעה בה, מדבר בעד עצמו. אוסיף ואדגיש, כי דבר מן האמור לעיל אינו פוטר את משיבה 1 מן החובה לתור אחר פתרון הולם לבעיה שנוצרה בענינה של העותרת, ולהפיק לקחים באשר לכללים הנוהגים במינוים או בהעברתם מן התפקיד של שופטים בעלי תפקיד ניהולי.

12. אציע, אפוא, לחברַי כי נדחה את העתירה, אולם אוסיף ואציע לחייב את משיבה 1 לשלם לעותרת את שכר-טרחת באי-כוחה, בסכום של 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה

אני מצטרף לפסק-דינו של חברי השופט א' א' לוי על כל נימוקיו ועל התוצאה אליה הגיע, וכן להערתו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.

ניתן היום, כ"א בתמוז התשס"ח (24.07.08).