סגנית נשיאת בתי-משפט השלום במחוז תל-אביב, השופטת מיכל שריר, שימשה מאז שנת 1999 בניהולו של בית-משפט השלום בהרצליה. כהונתה הוארכה בתפקיד זה 3 פעמים.

בשנת 2001 ביקשה השופטת לנצל את זכותה לחופשת שבתון, ונשיאת בתי משפט השלום, השופטת עדנה בקנשטיין, אישרה לה שבעה חודשי חופשה, שחלקם תוכנן להתממש בשנת 2006.

בראשית שנת 2005 ביקשה הנשיאה מהשופטת לקצר את תקופת השבתון המתוכננת, בשל מחסור זמני בכוח-אדם בבית-משפט השלום בהרצליה. השופטת לא הסכימה והציעה לדחות את מועד היציאה לחופשה במספר שבועות. המחלוקת העצימה את מערכת היחסים העכורה בין השתיים.

השופטת שריר פנתה לנשיא בית-המשפט העליון דאז, שהגיב בהפתעה גמורה על האופן בו השתלשלו הדברים, אך לא מצא מקום להתערב בפרשה לפני שתלובן בין המעורבים בה ישירות.

הנשיאה נפגשה עם השופטת, לא הביאה לידיעתה את הביקורת שמתחה עליה, החמיאה לה על מקצועיותה, והכחישה כי התגבשה כוונה להדיחה. הפגישה הסתיימה באווירה חמימה ובהבנה, כי בתום חופשתה תשוב השופטת לבית-המשפט בהרצליה.

"הכללים המסדירים יחסי עבודה ראויים, חלים על מערכת בתי-המשפט כשם שהם חולשים על כל רשות שלטונית אחרת. המעט לו היית מצפה מאותה מערכת הוא כי ביישומם היא תנהג הקפדה יתרה, הגינות ודרך ארץ, כמתחייב מן המסד הערכי בו נטועים יתדותיה ומן הערכים שמבקשת היא, מעשה יום-ביומו, להנחיל לאחרים... רשות שלטונית המבקשת למלא תפקידה בנאמנות לא תוכל לנהוג מנהג כפול, אף לא לנקוט בעשייתה לשון סותרת. מחויבותה לערכים שבבסיס קיומה, חוצת תחומים היא ומשתרעת על אפיקי פעולתה כולם. וגם על זאת אין אנו נדרשים להכביר מלים, כי מי שבידיו הסמכות המנהלית ולוֹ מסור שיקול הדעת בהפעלתה, אינו רשאי להתעלם מאותם עקרונות ואפילו סמכותו מקנה לו כוח ניכר, ושיקול דעתו רחב הוא. אדרבה, דומה כי דווקא בנסיבות מעין אלו, יש להקפיד שבעתיים בקיומו של עקרון ההגינות השלטונית. כך הוא במשפטנו המנהלי, וכך הוא בדינים הנוגעים למסגרות מקצועיות וליחסי עבודה, בהקשרם נודעת לעקרון זה חשיבות מיוחדת. לא כך נהגו המשיבות בעותרת. חוששני, כי אף לא אחד מבין היסודות אותם מניתי לעיל הוגשם באופן בו הן התנהלו בענינה של השופטת שריר. במיוחד אמורים הדברים בזכות הטיעון. דומה, כי ככל שרב הדגש בתשובת המשיבות על הקפדה שהקפידו, כביכול, בזכותה של העותרת להישמע טרם נפלה ההחלטה הנוגעת לה, כך מתחדדת ההכרה בכך שזכות זו לא קוימה כלל ועיקר. אם מציין "מכתב ההנמקות" כי "השופטת שריר נשמעה והביאה טיעוניה הן בפגישותיה עמי [עם הנשיאה], הן בפגישותיה עם מנהל בתי המשפט והן בפגישותיה עם כב' הנשיא א' ברק" (שם), על כורחך תוהה אתה כיצד זה יכולה זכות טיעון להיות מוגשמת שעה שלטוען, כמו גם לשומעיו, נודעים הכשלים המיוחסים לו אך בדיעבד, לאחר שהתקיימו אותן פגישות… למרבה הצער, למקרא השתלשלות הדברים אף אינך יכול שלא לחשוש, שמא השיקול המקצועי גרידא לא היה היחיד שנשקל, אף לא הראשי. בכל אלה הופרה באופן בוטה חובת ההגינות המוטלת על המשיבות אשר לא השכילו לראות כיצד זה, במו ידיהן, מסכלות הן עיקרי יסוד של מִנהל תקין, בהתנהלן באורח אשר לוּ הובא בפניהן בשבתן בדין, זוכה היה ודאי לגינוי שיפוטי נמרץ. דבר אינו מצדיק לנהוג כך באדם. דבר אינו מצדיק לנהוג כך בשופט, העושה עבודתו ימים כלילות, בהשקעה ובתעצומות נפש הידועות אך למי שהתנסה במלאכת השפיטה. מה חפץ לו בלשכה, מה לו באולם מרווח? אין לו מאום מלבד שמו הטוב, כבודו והמוניטין שלו, שבנייתם מושגת בעמל של שנים אך הפגיעה בהם – על נקלה מתרחשת. אין זה מתקבל על הדעת כי חילוקי דעות אישיים, עמוקים ככל שיהיו, יובילו לתוצאה שכזו. בידי המערכת כיום כלים טובים מבעבר להתמודד עם טענות נגד שופטים מכהנים… בית-המשפט אינו מהווה לטיפונדייה של הנשיא, ואינו אחוזה שהוא שולט בה ללא מצרים... מערכת היחסים שבין הגורמים המעורבים כה העכירה, לבלי תקנה, עד כי בנסיבות הקיימות ציווי על החזרתה של העותרת לתפקידה הקודם יהא בבחינת ייקוב הדין את ההר."

העתירה נדחתה, אולם הנהלת בתי המשפט חויבה לשלם לעותרת את שכר-טרחת באי-כוחה, בסכום של 25,000 ש"ח.