2. לאור היקף הטיעונים בכתב הערעור, בכתב התשובה ובתגובת ב"כ המערער לאמור בכתב התשובה, החלטתי כי הערעור יישמע על דרך סיכום הטענות בכתב, כאמור בתקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, וזאת מכח האמור בתקנה 8 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בערעור על שומת ההשבחה), תשמ”א- 1981.

3. המערער היה והינו בעל השליטה ובעל המניות בחברה "איזנברג את בנו, חברה לבנין והשקעות בע"מ", שהינה "איגוד מקרקעין", כאמור בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג- 1963. חברה זו החזיקה בבעלותה, בין היתר, את הנכס. בתאריך 10.7.96, החליטה החברה על פירוקה מרצון. בעקבות הפירוק, מועבר הנכס לבעלותו של המערער. רישום זכויותיו של המערער בנכס במרשם המקרקעין התעכב בגין הליכים משפטיים שונים שאין בינם ובין המחלוקת בתיק זה - דבר. העיכובים סולקו בתאריך 28.3.07, עת נמחקה הערת אזהרה שהיתה רשומה על הנכס לזכות צד שלישי . בשלב זה החלה ב"כ המערער בהליכי רישום הנכס על שם המערער.

4. בתאריך 2.7.04 פורסם פסק הדין שב- ע"א 6126/93 חב' חלקה 510 בגוש 6043 בע"מ (בפירוק מרצון) נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חולון (לא פורסם – ראה "נבו"). בפסק דין זה נקבע כי העברת מקרקעין מחברה בפירוק לבעל המניות בה הינה "מימוש זכויות", כאמור בסעיף 1(א)(3) לתוספת, על אף שהחברה החבה בהיטל בגין ההשבחה אינה זוכה בנזילות הנובעת, בדרך כלל, מהעברת או מימוש זכויות במקרקעין, וזאת בהעדר פטור מיוחד שכזה בתוספת, בשוני מחוקי מס אחרים. ב"כ המשיבה מודה בטיעוניה כי טרם פרסום פסק דין זה לא נהגה המשיבה להכיר בהעברת מקרקעין מאיגוד מקרקעין לבעל מניותיה בעת פירוק החברה כ"מימוש זכויות", אולם לאחר הפרסום - ואין חולק כי פסק הדין הינו אך הצהרה על הפירוש הנכון של החוק, ובענייננו – התוספת, כך שהוראות פסק הדין חלות אף למפרע, טרם פרסום פסק הדין - ולכן אף פירוק החברה והעברת הנכס למערער שמועדה בשנת 96', תיחשב כ"מימוש זכויות".

5. השבחת הנכס כ"ארוע מס" הינה בגין תוכנית משביחה שפורסמה בתאריך 23.10.92, זמן רב עובר לפירוק החברה והעברת הזכויות למערער. כאמור, אין יותר כיום כל מחלוקת בדבר מימוש הזכויות במועד הפירוק מרצון. כידוע וכאמור בתוספת זכאית המשיבה לדחות את מועד עריכת שומת ההשבחה עד לאחר מימוש הזכויות, כאמור בסעיף 4(4) לתוספת. בהתאם לאמור בסעיף 9 לתוספת, סכום היטל ההשבחה צמוד למדד המחירים לצרכן, ממועד ארוע המס, קרי - היווצרות ההשבחה, ועד למועד תשלום ההיטל. בסעיף 15 לתוספת נקבע כדלקמן:

"עד תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (להלן- חוק ההצמדה) ויראו לענין זה ועדה מקומית כאילו היתה רשות מקומית כמשמעותה בחוק ההצמדה ואת ההיטל כאילו היה כלול בתוספת לחוק האמור".

בחוק ההצמדה, בסעיף 2(א) נאמר כדלקמן:

"תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לתשלומו, ישולם בתוספת ריבית פיגורים".

המשיבה ערכה את חישוב ההשבחה, לבקשת המערער, הנזקק לאישור המשיבה לצורך ביצוע רישום זכויותיו בנכס במרשם המקרקעין (ראה סעיף 10(א) לתוספת), רק סמוך ליום 6.8.07, עת קיבלה ב"כ המערער את שומת היטל ההשבחה של שמאי המשיבה. יש לציין כי הבקשה להוצאת שומה נשלחה למשיבה עוד בתאריך 25.3.07, ומכתב "זירוז" נשלח למשיבה בתאריך 2.8.07.

מכל מקום, המערער פעל כאמור בסעיף 14(א) לתוספת והגיש "שומה אחרת" וזאת בתאריך 29.8.07, דהיינו, במועד הקבוע בסעיף 14(א) הנ"ל. בעקבות השומה האחרת התנהלו מגעים בין שמאי הצדדים ובתאריך כלשהו עובר ליום 29.5.08, הוסכם בין השמאים על סכום היטל בסך 28,656 ₪, נכון ליום ארוע ההשבחה, ה- 23.10.92. בהודעת התשלום שנשלחה למערער נדרש המערער לשלם סכום של 95,161.83 ₪, נכון לתאריך שובר התשלום, ה- 22.5.08.

עוד קודם לכן, וכדי למנוע עיכובים נוספים ברישום העברת הזכויות בנכס, העביר המערער למשיבה ערבות בנקאית ע"ס 125,238 ₪ וזאת בתאריך 9.9.07, וקיבל את האישור לרישום הנכס במרשם המקרקעין, כשהליכי בירור המחלוקת על שיעור ההיטל, שיעור הריבית וההצמדה - נמשכים. כאמור, כיום המחלוקת הינה אך לגבי חישוב ריבית הפיגורים כאמור בסעיף 2 לחוק ההצמדה, לגבי סכום ההיטל שאינו שנוי יותר במחלוקת.

ב"כ המשיבה טוענת כי מועד תשלום ההיטל הוא "מועד המימוש" ועל כן על המערער לשלם את ריבית הפיגורים החל ממועד החלטת החברה על הפירוק מרצון (2.7.96), אולם לפנים משורת הדין מוכנה המשיבה לחיוב בריבית הפיגורים רק ממועד פרסום ע"א 6126/98 הנ"ל (2.7.01). בנוסף, מוותרת המשיבה על ריבית הפיגורים בתקופה החל ממועד פנייתה של ב"כ המערער למשיבה בבקשה להוצאת שומת ההיטל (25.3.07), ועד מועד השומה המוסכמת, סמוך ליום 22.5.08. ב"כ המערער טוענת כי יש לחשב ריבית הפיגורים רק החל ממועד השומה המוסכמת. לטעמי, הצדק עם ב"כ המערער, אם כי לא באופן מלא.

6. לטעמי "פיגור" פירושו תשלום חובה אשר לא משולם במועדו, וכאמור בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה, ריבית פיגורים תחול בגין תשלום חובה שלא שולם תוך 30 יום מהמועד שנקבע לתשלומו. המונח "פיגור" יפורש על פי תכלית החקיקה הרלוונטית וכפי שאמרתי בבש"א 158348/08 בקר עדי ועמירם נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ת"א-יפו (לא פורסם), [פורסם בנבו], הרי:

"הפרשן אינו כבול רק למשמעות הלשונית של המונח. התכלית עשויה להשתנות על פי הקשרם של הדברים. פרשנות המתעלמת מעקרונות בסיסיים של שיטת המשפט, אינה ראויה. חזקה על המחוקק שלא התכוון שהאזרח ישלם ריבית פיגורים לרשות כאשר אין הוא מעכב או משתהה, אלא מממש את זכויותיו הדיוניות על פי הוראות החוק, ובענין זה - התוספת".

בפרשה זו מדובר על התקופה בה הוחלפו שומות הצדדים ועד לקבלת שומה מכרעת.

באותו פסק דין אף אימצתי את דבריו של כב' השופט מנהיים בפסק דינו בע"א (ראשל"צ) 154/06 דר' גרינשטיין ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה (לא פורסם), [פורסם בנבו], שם נאמר כדלקמן:

"גישת הוועדה לפיה המוכר "מפגר" בתשלום מרגע חוזה המכר יוצרת גם תמריץ לועדות לא להזדרז ואף להשתהות בהכנת השומה ובהגשת דרישת תשלום למוכר; שהרי בגין פרק הזמן שנדרש לוועדה (ולשמאי מטעמה), להכין את השומה תקבל הועדה ריבית גבוהה שאין לה מקבילה (פרט לריביות מכח הסכם, כגון ריבית בנקאית..."

ובהמשך:

"גם התקופה שמרגע משלוח דרישת התשלום והשומה מטעם הועדה ואילך יוצרת קושי דומה, במקרים בהם נישום חולק על שומה מטעם הועדה. במקרים אלה עליו לערוך שומה נגדית, ואחר כך ללכת במסלול של שומה מוסכמת ובהיעדרה – לפנות לשמאי מכריע, ולהמתין לשומה חדשה (המוסכמת או המכרעת). שוב בפנינו תקופה העלולה להיות לא קצרה שלנישום אין למעשה שליטה על התמשכותה (כל עוד הוא עומד בלוח הזמנים הקבוע בתוספת השלישית להגשת שומה נגדית). לפי פרשנות הועדה, גם בגין תקופה זו יוטל עליו חיוב ב"תשלומי פיגורים..."

"...האם זו תוצאה סבירה שניתן לייחס למחוקק כוונה להשיג? לדעתי התשובה שלילית...".

במסגרת ערעור על פסק דין זה, הגיעו הצדדים לפשרה כספית אולם אין בפסק דין ערכאת הערעור ביטול פסק דין בימ"ש קמא לגופו.

לא מתוך נימוקי חסד הסכימה ב"כ המשיבה שלא לדרוש ריבית פיגורים כאמור בחוק ההצמדה, על סכום ההיטל גם לתקופה שמיום המימוש ועד יום פרסום פסק הדין בע"א 6126/98 הנ"ל, כאשר ברור שאין כל סבירות בדרישת ריבית פיגורים כשאפילו הרשות עצמה אינה מכירה בחיובו של בעל המקרקעין בהיטל השבחה לתקופה זו. ברור שהבעלים אינו יכול להחשב כמי שמסרב לשלם תשלום חובה שנדרש לשלמו.

אולם גם לאחר מכן, בתקופה שמאז פרסום פסק הדין ועד שהמשיבה פרסמה את שומתה, עדיין אין המערער נופל לתחום הוראת סעיף 2(א) הנ"ל כחייב בתשלום חובה ושאינו משלמו במועד שנקבע לתשלומו. בסעיף 3 לתוספת נקבע שההיטל יהיה מחצית ההשבחה. בסעיף 4 לתוספת נקבע שההשבחה תיקבע ע"י שמאי הועדה המקומית. כל עוד לא הוצאה כל שומת השבחה, אין כל סכום היטל והבעלים אינו נדרש בתשלום היטל במועד כלשהו. אם החליטה הועדה המקומית, כאמור בסעיף 4(4) על דחיית השומה עד למימוש זכויות עליה להודיע על כך לבעלים.

במקרה שבפנינו, לא נשלחה כל הודעה שכזו ואף לא נשלחה לאחר פרסום פסק הדין ב- ע"א 6126/98 הנ"ל. על פי האמור בסעיף 5 לתוספת, שמאי הועדה המקומית קובע את השומה, ואז רשאי בעל המקרקעין, כאמור בסעיף 14(א) לתוספת, להגיש שומה אחרת מטעמו. כאמור, המשיבה הכינה את שומת ההשבחה רק לאחר פניית ב"כ המערער בבקשה לקבלת אישור לרישום הנכס במרשם המקרקעין, ובהמשך - לקבלת שומת ההשבחה לצורך תשלום ההיטל. כלומר - כל תקופה זו לא היתה קיימת בפועל כל שומת השבחה, אין כל חובה חוקית על הבעלים להכין שומה מטעמו, וכמובן שהמערער כלל לא נדרש לשלם היטל השבחה.

נשגב מבינתי מדוע עליו לשלם ריבית פיגורים בתקופה זו, כאילו התחמק מתשלום חובה שעליו לשלם. כמובן שעל פי האמור בסעיף 9 לתוספת, סכום ההיטל צמוד למדד המחירים לאורך כל התקופה מאז יום מימוש הזכויות ועד לתשלומו. הרי ריבית פיגורים הינה נורמה עונשית, המטילה חיוב כספי מיוחד רק על זה שגילה דעתו שאינו מוכן לשלם את חובו לרשות, על אף שנדרש, כשמועד תשלום החוב ידוע לחייב ואינו שנוי במחלוקת אמיתית.

7. בפרשתנו, שומת המשיבה היתה להיטל בסך של 28,650 ₪. השומה האחרת נקבה בסכום היטל נמוך יותר. לבסוף הגיעו הצדדים לשומה מוסכמת בסכום של 21,580 ₪ (הסכומים נכונים ליום פרסום התוכנית המשביחה). מכאן שסכום היטל כאמור בשומה האחרת, לא היה שנוי במחלוקת. על סכום זה, כאמור בשומה האחרת, זכאית המשיבה לריבית פיגורים כאמור בחוק ההצמדה, החל מהיום ה- 30 מיום קבלת שומת המשיבה בידי המערער או מי מנציגיו. מיום זה, אין למערער כל הגנה או פטור בדין מפני חיובו בתשלום ההיטל שאינו שנוי במחלוקת. לגבי היתרה שמסכום ההיטל שלא היה שנוי במחלוקת ועד לסכום ההיטל על פי השומה המוסכמת, תחול ריבית הפיגורים כאמור מהיום ה- 30 שלאחר יום ההסכם כאמור.

הצדדים יערכו את החישוב על פי האמור לעיל והמשיבה תחזיר למערער את היתרה, כשסכום זה נושא ריבית כחוק.

8. בכפוף לאמור לעיל, הערעור מתקבל.

תמהני מדוע פעלה המשיבה מול המערער בניגוד לפסק דיני בפרשת בקר, בש"א 158348/08 הנ"ל, תוך חיוב בריבית פיגורים מאז מימוש הזכויות, על אף שפסק דיני לא שונה בערכאת ערעור כלשהי. מן הדין היה כי המשיבה תחויב בהוצאות לדוגמה.

לפנים משורת הדין הנני קובע כי המשיבה תישא בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪, בצירוף מע"מ, וסכום זה ישא ריבית כחוק מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ט (20 באפריל 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ בעלי הדין.