לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדון בערעור לגופו.

עו"ד עופר שטריקר מונה ככונס נכסים למימוש משכנתא הרובצת על דירה ברחוב שבזי 14 רמלה. (להלן: "הכונס"). במסגרת תפקידו, מכר הכונס, את הדירה תמורת 55,500 דולר. מאחר שסכום זה לא כיסה את החוב בתיק ההוצל"פ ובנוסף רבץ על הדירה חוב ארנונה לטובת עיריית רמלה (המשיבה) הגיש הזוכה - הוא המערער שבפני בתאריך 12.12.01 בקשה למתן הוראות בשאלה: האם לחובות המגיעים לעירייה, בקשר עם הדירה, או לאיזה חלק מהם שייקבע ע"י ראש ההוצל"פ יש דין קדימה ביחס לדמי המכר.

לאחר קבלת תגובת העירייה ותשובת המערער נתן ראש ההוצל"פ את ההחלטה נשוא הערעור.

מוסכם על שני הצדדים כי ממועד מינוי הכונס ועד לפינוייה, הוחזקה הדירה ע"י החייבים שהמשיכו לצבור חובות ארנונה.

בטיעוניהם בפני ראש ההוצל"פ מיקדו הצדדים טענותיהם בשאלה האם יש לראות את כונס הנכסים כ"מחזיק" בדירה מיום מינויו וככזה כמי שחב בתשלומי הארנונה כחלק מהוצאות הכינוס. וגם כב' הרשם קורן התייחס בהחלטתו לסוגיה זו בלבד.

אלא שבינתיים הוכרעה הסוגיה שבמחלוקת ברע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבאום ואח' פ"ד נו (4) 856 ושני הצדדים מסכימים שעל פי ההלכה כיום בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס הם החייבים ולא הכונס ועל כן אין לראות בכונס הנכסים מחזיק ובחובות הארנונה שנצברו בתקופת הכינוס, עובר לקבלת החזקה בנכס, הוצאות כינוס.

אולם בכך לא הגיעה המחלוקת לסיומה וב"כ המשיבה גורס שגם לנוכח ההלכה שנפסקה בענין וינבאום זכותה של העירייה עדיפה על זו של הנושים מכח הוראת סעיף 11א לפקודת המיסים (גביה). ולמרות ששאלה זו לא עמדה כלל לדיון בפני ראש ההוצל"פ הסכימו ב"כ הצדדים כי יהיו רשאים לטעון כל טענה שבדין (פרוטוקול מיום 26.05.03) ואכן בסיכומיהם בערעור התמקדו עורכי הדין בשאלת חלותו של סעיף 11א הנ"ל על חובות הארנונה.

סעיף 11א לפקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה") קובע:

"(1) מס המגיע על מקרקעי סרבן יהיה שעבוד ראשון של אותם מקרקעין.

(2) כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה".

סעיף 2 לפקודה מגדיר "מס" לרבות מס הרכוש העירוני… כל מס, ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז על ידי שר האוצר כגבייה הכפופה לחוק הדן בגביית מסים.

ברע"א 2911/95 יוסף אברהם עו"ד ואח' נ' עיריית רמת גן ואח' פ"ד נג (1) 218 נקבע כי תשלומי החובה ובכללם ארנונה הנזכרים בהגדרת "מס" שבסעיף 2 לפקודה אחרי המילה "לרבות" ניתנים לגביה על פי הפקודה, אך ורק בהתמלא התנאי של הכרזה מטעמו של שר האוצר ומאחר שבאותו מועד לא פורסמה הכרזה לגבי ארנונה, אין היא בגדר "מס" כהגדרתו בפקודה. ומשכך אין היא נהנית מזכות הקדימה על פי סעיף 11א.

לנוכח הלכה זו פרסם שר האוצר בתאריך 16.3.2000 אכרזה (אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, בה הורה כי על גביית ארנונה כללית ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין יחולו הוראות הפקודה (להלן: "האכרזה").

המערער גורס כי הוראת השעה אשר פורסמה בתאריך 16.03.00 אינה חלה בענייננו שכן זכויות הנושה לגבי אופן חלוקת התמורה התגבשו קודם לפרסומה. ומאחר שמדובר בהוראת דין המשנה סדרי קדימות הנושים ופוגעת בזכויותיו הקנייניות של הנושה המובטח אין היא תקפה למפרע.

לעומתו סבור ב"כ העירייה, כי האכרזה אינה חלה על חובות שהתגבשו עובר לפרסומה, אולם ממועד פרסומה ואילך חלה על חובות הארנונה זכות קדימה.

כן חלוקים הצדדים בשאלות האם חובות ארנונה הינם בגדר "מס המגיע על מקרקעי הסרבן". והאם רשאית המשיבה לטעון בערעור שיש להחיל את דין הקדימה על חובות הארנונה החל מיום האכרזה בתאריך 16.3.00 בעוד שבפני ראש ההוצל"פ טענה כי היא זכאית לגבות מקופת הכינוס את דמי הארנונה מיום מתן צו הכינוס בתאריך 30.11.00.

אדון תחילה בשאלת הרטרואקטיביות של האכרזה.

בפסק דינה של כב' השופטת שרה סירוטה בר"ע 1886/00 (ת"א) עיריית ראשון לציון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' נדונה שאלת תחולתה הרטרואקטיבית של האכרזה ובהסתמך על ההלכה שנפסקה בעע"א 1610/91 אורית ארביב נ' מ"י פ"ד מו (2) 765, נקבע כי מאחר שהמכר בוצע עובר לפרסום האכרזה הרי שהדין אשר חל על העיסקה היה כאמור בפסה"ד בענין עו"ד יוסף אברהם דהיינו, סעיף 11 א לפקודה לא חל עליה ואין להחיל את האכרזה רטרואקטיבית לאחר שהתגבשו זכויות הצדדים.

ברוח הזו פסקה גם כב' השופטת שידלובסקי-אור בבר"ע (ירושלים) 2422/00 עיריית ירושלים נ' משכן, בנק הפועלים למשכנתאות.

שונה המצב בענייננו, חובות הארנונה נשוא הדיון נצברו כולם לאחר האכרזה. ועל כן, נשאלת השאלה האם יש לראות במועד יצירת השעבוד על הנכס את המועד בו התגבשה זכותם של הנושים או כגרסת ב"כ המשיבה, האכרזה חלה על כל חובות הארנונה שנצברו לאחר מועד פרסומה ללא קשר למועד בו נרשמה המשכנתא.

בבש"א 6920/01 (ירושלים) עו"ד אלי יוגב כונס הנכסים מטעם בנק פועלי אגודת ציון בע"מ ואח' שבה כב' השופטת שידלובסקי-אור ונדרשה לסוגיה זו אלא שהפעם חלק מחובות הארנונה התגבשו עובר לאכרזה וחלקם לאחריה ועל כן מצאה השופטת לאבחן בין החובות בהתייחס למועד התגבשותם ביחס לאכרזה.

"החלת האכרזה על זכויות הנושים שהתגבשו בטרם לפרסומה היא רטרואקטיבית אך לא כן לאחר מכן. לפיכך דין אחד יהיה לאותם חובות שהתגבשו טרם הפרסום (להלן: החובות הקודמים) אשר אינם זכאים למעמד בדין קדימה… ודין אחר לאותם חובות אשר התגבשו לאחר פרסום האכרזה (להלן: חובות חדשים)… אמור מעתה: כאשר צו הכינוס ניתן טרם פרסום אכרזת שר האוצר ייחשב המועד הקובע לחישוב החובות החדשים ביום פרסום האכרזה, ואילו כאשר צו הכינוס ניתן לאחר פרסום האכרזה ייחשב המועד הקובע לחישוב החובות החדשים ביום מתן צו הכינוס".

החלטה זו מעוגנת בפסה"ד המנחה בסוגיה דנן.

עע"א 1613/91 בענין אורית ארביב בו הבהיר כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) את האבחנה בין חוק בעל תחולה רטרוספקטיבית אקטיבית ופרוספקטיבית (בעמ' 778 ואילך):

"מה דינו של חוק, החל על מצב דברים נתון (להבדיל מפעולה שנעשתה בעבר או מצב שנסתיים בעבר או מצב או פעולה שיתהוו אך בעתיד) הקיים ביום הכנסו לתוקף: האם החלת החוק על מצבים אלה היא רטרוספקטיבית או פרוספקטיבית? טול חוק חדש, הקובע כי בעלים של נכס חייב לשלם מס חדש. האם החלתו על מי שרכש בעלות באותו נכס לפני הכנסו לתוקף של החוק היא החלה רטרוספקטיבית של החוק?.

לדעתי, התשובה היא בשלילה. החוק יחול על כל בעלי הנכסים ביום חקיקתו, בלא שהחלתו עליהם הוא רטרוספקטיבית. אכן, החלת החוק החדש תהא רטרוספקטיבית, אם היא תחול גם על מי שחדל להיות בעל נכס ביום כניסתו של החוק לתוקף (החלה על מי שהיה לו מצב של בעל נכס, ומצב זה הסתיים). החלתו של החוק אף אינה פרוספקטיבית (כלומר, מי שיהא בעל נכס בעתיד בלבד). החלתו של החוק על מי שהוא בעל נכס ביום כניסתו של החוק לתוקף היא החלה אקטיבית של החוק. החוק פועל מיד על מצב דברים כפי שהוא קיים ביום כניסתו לתוקף. כך, למשל, חוק, המטיל מס על כל מי שהוא בעל זכות בעלות ביום חקיקתו, אינו חוק בעל תחולה רטרוספקטיבית ואינו חוק בעל תחולה פרוספקטיבית, הוא חוק בעל תחולה אקטיבית, הוא תופס ברשתו כל מי שמקיים את דרישות החוק ביום חקיקתו. יטען הטוען: החוק הוא רטרוספקטיבי, כי הוא משנה את התוצאות המשפטיות של רכישת הבעלות (פעולה) בעבר: עד לחקיקת החוק לא גררה רכישה זו תשלום מס כלשהו, ועתה היא גוררת אחריה תשלום מס. התשובה האינטואיטיבית של טיעון זה הינה, כי אם שינוי זה בחוק ייחשב לרטרוספקטיבי, כי אז כל חוק וחוק הוא רטרוספקטיבי, שכן יש בו כדי להשפיע, במישרין או בעקיפין, בצורה זו או אחרת על תוצאות משפטיות של פעולות שנעשו בעבר או של מצבים שנסתיימו.

אך מעבר לכך: החוק החדש בענייני מס על נכסים אינו רטרוספקטיבי מבחינתו של מי שהוא בעל נכס ביום חקיקת החוק, שכן הטעם של חזקת הרטרוספקטיביות אינו מתקיים בו. תכליתה של חקיקה זו לא היתה לשנות את מהותן של פעולות שנעשו בעבר. מרכז הכובד של חקיקה זו הוא המצב הקיים בהווה, ולא הפעולות שנעשו בעבר. תכליתו של החוק החדש היא לגבות מס, הוא לא נועד לשנות פעולות שנעשו בעבר ולהשפיע עליהן, על כן, אין חקיקה זו גוררת אחריה פגיעה בעקרונות של צדק, הגינות, יציבות, ביטחון וודאות, ואין היא בעלת אופי רטרוספקטיבי. מבחן הרטרוספקטיביות - לענין תכלית החקיקה _ אינו מתחשב בהשפעות עקיפין רחוקות אלה."

ויפים דברים אלה גם לענייננו.

טוען המערער כי במועד יצירת המשכנתא ידע הנושה לאילו חובות בדין קדימה הוא יכול לצפות ועל פי ציפיה זו כלכל את צעדיו. אילו ידע באותה עת שהוא עלול להתחייב גם בחובות ארנונה היה קובע "טווח בטחון" רחב יותר.

לאור האמור בפסה"ד בענין אורית ארביב כפי שצוטט על ידי לעיל אין לי אלא לקבוע שמדובר בהשפעת עקיפין רחוקה, שאינה רלבנטית לסוגיית הרטרוספקטיביות.

בע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין תל אביב נ' שמש ואח' פ"ד מח (1) 841 (בעמ' 849) קובע השופט ד' לוין כי:

"בסעיף 11א(1) העניק המחוקק למדינה זכות קניינית עדיפה במקרקעי החייב, בגין חובות מס הרובצות על אותם מקרקעין, זכות זו גוברת על זכויות אחרות בנכס, קנייניות וחוזיות כאחת, והיא מבטיחה את זכותם של שלטונות המס להיפרע ראשונים מן הנכס."

באותו ענין מפנה בית המשפט לספרו של פרופ' א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל הדן בהשלכותיו של סעיף 11א' לפקודה:

"המקרקעין נשוא השעבוד 'ערבים' לפרעון חוב המס המובטח על ידם אפילו אם התקיימה אחת או כל אחת מההתרחשויות הבאות:

...חוב המס נוצר רק לאחר ששעבודים מתחרים כבר גובשו וכבר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כגון בצורת משכנתא ראשונה."

לנוכח מטרת החקיקה של הפקודה והאכרזה והפירוש שניתן לסעיף 11א בפסיקה, דין טענתו של המערער ככל שהיא נוגעת לתחולתו הרטרוספקטיבית של התיקון, להידחות.

לטענת המערער להבדיל ממס רכוש המוטל על הנכס עצמו, הארנונה אינה מס המוטל על המקרקעין, אלא על המחזיק הנהנה משרותיה של הרשות המקומית ועל כן סעיף 10 א (א) אינו חל עליה.

גם טענה זו דינה להידחות.

סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ב-1992 קובע:

"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס." (ההדגשות שלי - ש.ד.)

דהיינו, הארנונה הינה מס המוטל על הנכס אלא שחובת התשלום מוטלת על המחזיק בו.

ומכאן המסקנה כי הארנונה הינה מס המגיע על המקרקעין ואין בעובדה כי בעל הזיקה הקרובה ביותר ("המחזיק") הוא שמחויב בתשלומו של המס, כדי לשנות מסקנה זו.

בדיון בפני ראש ההוצל"פ טען ב"כ העירייה כי יש לחייב את המערער בתשלום ארנונה עבור התקופה שמיום מינויו ככונס ועד למכירת הנכס, ואילו בערעור נטען כי יש לחייב את המערער בתשלום גם עבור התקופה שקדמה למינויו של כונס הנכסים וזאת מכח האכרזה.

בע"א 5957/92 עו"ד יהושע באום כמפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח (בפירוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח' דינים עליון, כרך נ"ג, 202, מפנה כב' השופטת שטרסברג-כהן להוראת תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי:

"בית משפט של ערעור מוסמך לתת כל החלטה שצריך היה לתיתה... בית המשפט מוסמך להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד."

ובהסתמך על הוראה זו אפשר בית המשפט לב"כ המדינה לטעון את טיעוניה בערעור למרות שלא היתה צד להליך בבית משפט קמא וההחלטה נומקה, בין היתר, בכך שהשאלה שעמדה לדיון באותו ענין היתה משפטית טהורה ללא מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

גם בערעור שבפני המחלוקת הינה משפטית בלבד אלא שבהסכמה הדיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה הוסכם ע"י הצדדים כי יהיו רשאים להעלות כל טענה משפטית, ומכלל הן ניתן להסיק כי לא נתנה הסכמה להרחבת היריעה גם ביחס להיקף החוב הכספי. מה גם שדרישת העירייה בערעור חורגת מדרישתה בערכאה דלמטה.

לאור האמור לעיל החלטתי שלא לעשות שימוש בסמכותי על פי תקנה 462 הנ"ל. ולהותיר על כנה את החלטת ראש ההוצל"פ כמות שהיא.

הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום ז' באלול, תשס"ג (4 בספטמבר 2003) במעמד הצדדים.