ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 24/10/2020
גרסת הדפסה

שיטה אוניברסלית לפתרון סכסוכים בינלאומיים

סכסוכים בין מגזרים חברתיים ופוליטיים שונים נוצרים עקב ניגוד אינטרסים בין ציבוריים אלה. הטרגדיה היא, שברוב המקרים, ניגודיות אינטרסים זו אינה אמיתית, דהיינו, בעלת ערך קיומי, אלא פרי התניות, דעות קדומות, ומיתוסים לאומיים/דתיים ואחרים שהם פועל יוצא של חינוך סביבתי, שהוא עצמו מורשת מדורות קודמים

מאת: ד"ר יהודה  מולק  

19/3/2004

א. מבוא: גישה לוגית לפתרון בעיות חברתיות-מדיניות

כידוע, סכסוכים בין מגזרים חברתיים ופוליטיים שונים נוצרים עקב ניגוד אינטרסים בין ציבוריים אלה. הטרגדיה היא, שברוב המקרים, ניגודיות אינטרסים זו אינה אמיתית, דהיינו, בעלת ערך קיומי, אלא פרי התניות, דעות קדומות, ומיתוסים לאומיים/דתיים ואחרים שהם פועל יוצא של חינוך סביבתי, שהוא עצמו מורשת מדורות קודמים. כדוגמה לכך ישמש הסכסוך שלנו עם הפלשתינים: למרות שכל מה שגם רובנו וגם רובם רוצים הוא שלום ואיכות חיים -- כלומר האינטרס האמיתי שלהם זהה לשלנו (כך ש"להיות פרו-ישראלי" אינו נוגד את "להיות פרו-פלשתיני”, אלא זהה לו) -- הסכסוך עדיין חוגג, תודות לעובדה ששני הצדדים נעולים על המיתוסים הלאומיים/דתיים שלהם שאינם אלא אינטרסים מלאכותיים. מכאן שאין מנוס מהמסקנה, שהדרך המתבקשת לפתור סכסוכים היא באמצעות אלימינציה של האינטרסים או הערכים המלאכותיים (שכאמור נובעים מהתניות ומיתוסים) כדי לאפשר גישור פערים על בסיס האינטרסים האמיתיים של שני הצדדים לסכסוך (וזאת תוך שימוש בלוגיקה או בשכל הישר).

לאור זאת, במאמר זה, כמו באלה שיבואו אחריו, אצביע על פתרונות רציונליים לסכסוכים. דבר זה אינו שולל את חשיבותו של המרכיב האמוציונלי שביחסי אנוש, אך אומר שאם רוצים לפתור סכסוכים, חייבים להעדיף עליו את השיקול הרציונלי. אחרי הכל, כולנו כפרטים נדרשים יום יום על ידי החברה והמדינה להכפיף את רגשותינו לשכלנו: אם מישהו מכעיס אותנו, ואפילו אם המדובר בבעל המוצא את אישתו האהובה במיטתו עם חברו הטוב ביותר, עדיין איננו מורשים לפעול לפי רגשותינו ולפגוע פיסית במכעיסים.

אם ניתן לרגשות יד חופשית, נשלם מחיר כבד. אותו הדבר חייב להיות ישים לגבי החלטות פוליטיות, שכדי שלא יביאו לתוצאות דסטרוקטיביות, הן חייבות להיות רציונליות, מה גם שהציבור אינו עשוי מקשה אחת אלא מורכב מפרטים/מגזרים בעלי השקפות ורגישויות שונות שלעתים קרובות אפילו סותרות חזיתית אחת את השניה. הקביעה שהחלטות חייבות להיות (ובדרך כלל גם הנן) רציונלית, מתאששת באמצעות העובדה שכאשר מדובר בנושא שלא מעורבות בו התניות, חוקי התנועה למשל, שיקולי החקיקה לגביו הם ענייניים על טוהרת הרציונליות.

מאחר ורגשות הם פרי התניות (עיין ערך "כבוד המשפחה" אצל הערבים) ודבר זה כולל מיתוסים לאומיים ואמונות המוקנות על ידי שטיפת מוח של הציבור, יש לתכנת מחדש את מוחם של הנוגעים בדבר כדי שיפעלו רציונלית . הדבר לא קל, אך גם אינו בלתי אפשרי. למשל, עד סוף שנות השמונים רק אחוזים בודדים בציבור היו מסכימים להקמת מדינה פלשתינית ולאט לאט נפל לנו האסימון וכיום כמעט כולנו מבינים שאין מנוס מזה. כנ"ל לגבי השהייה בלבנון כשלקח לנו 18 שנים להבין שהיא, בעצם, פוגעת בביטחוננו יותר מאשר מחזקת אותו. לאור זאת, יש תקווה שנצא גם משטיפות המוח הנוכחיות (כגון האמונה ש"אין פרטנר בצד הפלשתיני", "ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית לנצח", "הזמן פועל לטובתנו" ).

דוגמאות אוניברסליות למהפכים רדיקליים באמונות הציבור הן, למשל, ביטול העבדות באמריקה, הענקת זכות הבחירה לנשים באותה ארץ, או היחס להומוסקסואלים (גם שם וגם אצלנו) שבמשך דור אחד הפכו מפושעים כבדים לאזרחים לגיטימיים ברי הגנה חוקית מפני אפליה על בסיס נטייתם המינית ובכמה מדינות מונהגים אפילו נישואים הומוסקסואליים.

כיצד יודעים איזו מההתניות (שטיפות המוח) אמיתיות/מוצדקות ואלו מלאכותיות, וכיצד נפטרים מאלו האחרונות?

בהקשר לאייטם האחרון, כדאי להיזכר בשיטת ריפוי שהשתמש בהם פסיכיאטר בספרTHE DICE MAN לגבי פציינט שהתלונן שההתניות שלו מפריעות לו ליהנות מהחיים וביקש עצה כיצד להיפטר מהן. הפסיכיאטר הציע לו לעשות רשימה של פעילויות נוגדות להתניותיו, ומידי יום לבצע מלאכותית בניגוד לרגשותיו משימה אחת מהם שתיבחר על ידי הטלת קוביה. בספר יצא, שבסופו של דבר ביצע הפציינט גם רצח, וזאת משום שלא הציבו לו גבולות. הגבול שהיה צריך להיות מוצב בפניו היה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך (אך חוץ מזה מותר לך לעשות הכל!)".

כל ערך/קוד חברתי/מוסרי שתפקידו לשרת עיקרון זה (דהינו, אי-פגיעה בזולת) הוא אמיתי (GENUINE) או טבעי, וכל ערך/קוד חברתי/מוסרי שאינו משרת את העיקרון הפשוט הנ"ל הוא מלאכותי (התנייתי). את הערכים האמיתיים חובה לכבד ואילו על המלאכותיים ניתן לוותר ואפילו חובה לוותר כאשר הם הרסניים (כלומר, כאשר שימורם גובה מחיר פרגמטי). דוגמאות לערכים מלאכותיים כאלה הן האמונות ש"הומוסקסואליות היא פשע נגד הטבע (ולכן חובה להוציאה מחוץ לחוק) " או "שלהיות זונה זה בלתי מוסרי (כנ"ל)", או ש"הר הבית הוא סלע קיומנו (ולכן יש להתעקש על החזקתו תוך הקרבת הסיכוי לחיות בשלום עם שכננו)", או ש"משום שהדת שמרה על העם חייב העם לשמור על הדת ( ולכן מדינת ישראל צריכה להיות מדינת הלכה בניגוד לרצון רוב תושביה, מה שמקביל לטענה, ש"מאחר והאנטיביוטיקה שלקחנו בעת מחלתנו הבריאה אותנו, מחובתנו להמשיך ולקחת אותה עד עולם גם לאחר שהחלמנו מהמחלה")ý".

צורת התניה יותר סובטילית נוגעת להגדרת פעילויות /ישויות באמצעות מושגים הידועים בציבור כמייצגים של תופעות שליליות ולגזור את גינויה של הפעולה/הישות משיוכה למושג. למשל, ידוע שרצח וא דבר שלילי, אז מספיק לטעון שהפלה היא רצח (דבר שנובע מהגדרת ביצית מופרית או עובר כ"אדם") כדי לגנותה. או, כדוגמא נוספת, בשיח הציבורי "גזענות" או "קולוניאליזם" נחשבים אפריורית לשליליים. מספיק, אפוא, לזהות ישות מסוימת, למשל הציונות, כגזענית או כקולוניאליסטית כדי לגנותה. ואמנם, אם גזענות מוגדרת בתור "אפליה בין אנשים על בסיס האתניות שלהם או דתם" הרי חוק השיבה שהוא אלמנט מרכזי בציונות הנו גזעני לעילא ולעילא מאחר ומהותו היא אפליה בין יהודי לגוי.

מצד שני, ובאותה מטבע, ניתן גם להסיק שכל תנועת תחיה לאומית היא גזענית, כולל השאיפה של הפלשתינים למדינה משלהם (במיוחד עם הספציפיקציה הנוספת שזו האחרונה תהייה נקיה מיהודים). גם אפליה מתקנת, לאור ההגדרה לעיל, היא גזענית במהותה, וזאת למרות שיעודה הוא דווקא לנטרל תוצאות של גזענות בעבר.

אותו דבר נכון גם כשהמדובר בקולוניאליזם. אם הוא מוגדר בתור "יצירת מושבות בחבל ארץ מסוים על ידי מתיישבים בני תרבות אחרת" או, יותר ספציפי, "ישוב חבל ארץ מ'העולם השלישי' על ידי מהגרים מהעולם הראשון", ברור שהציונות עונה על ההגדרה. השאלה היא, האם קולוניאליזם באשר הוא (per se) מהווה תופעה שלילית. למשל, האם ייסודה של ארצות הברית (והדבר נכון גם לגבי אוסטרליה, ניו-זילנד, ארגנטינה ברזיל ועוד) כקולוניה בריטית על חשבון האינדיאנים הופכת אותה לישות שלילית?

אולי, למשל, במבט היסטורי רחב, אי-הצדק שנגרם לאינדיאנים כתוצאה מהקולוניאליזם המערבי יותר מאשר מתאזן על ידי התרומה האדירה של אמריקה לשלום העולם ורווחתו? כדי לקבוע עמדה, יש אפוא לנתח רציונלית את תופעת הקולוניאליזם בהקשר לניגודיה השונים (כגון זכות היסטורית על פיסת אדמה, עצמאות, או במבט יותר רחב, חופש).

בהקשר זה אני נזכר בטיולי בהודו בשלהי שנת 1975. בטיול זה, חלקתי קרון שינה ברכבת עם הודי משכיל. כשנסבה השיחה על הביורוקרטיה הכרוכה בקניית כרטיס רכבת לנסיעת לילה, אמר לי ההודי: Things were better under the British"" ("הדברים עבדו טוב יותר בזמן הבריטים"). בתור מי שלמד הרבה על מהטמה גנדי ומלחמתו העיקשת לשחרור ארצו מהעול הבריטי, ובתור מי שבעצמו היה גדנעי במחתרת של ההגנה נגד הבריטים, נדהמתי מדבריו. "רק בוגד", חשבתי בלבי, "יכול להלל את אלה שדיכאו את עמו ולהעדיף את שלטונם על עצמאות לאומית". רק מקץ שנים תפשתי את המשמעות העמוקה של דברי שכני לתא.

חופש כערך אמיתי איננו סתם מצב טכני שבו קם אדם או עם, מכריז על עצמאות ונעשה חופשי. אם אין בו תועלת, לחופש אין שום משמעות. רק אנשים שטחיים רואים את החופש דרך המשקפיים של הגאווה הלאומית. כאלה הם, למשל, מיליוני מוסלמים מכל קצוות התבל, כולל שכנינו הפלשתינים, שהעריצו את סאדאם חוסיין כמייצגה של העצמה האיסלמית מול המערב, מעין סלאח-א-דין חדש, תוך התעלמות גמורה מהעובדה, שהוא בסך הכל עריץ מגלומני שלא היה מהסס להקריב את כל מעריציו על מזבח האמביציה האישית שלו.

מהו, אם כן, חופש?

חופש הוא הסך הכל של הרבה מרכיבים, שכל אחד מהם תורם לו ממד ייחודי. בנוסף לחופש פוליטי, או הגדרה עצמית, יש גם חופש מרעב, חופש ממחלות, חופש מבערות, חופש מרדיפות, חופש מאבטלה, והרשימה עוד ארוכה. לחופש פוליטי אין ערך רב כאשר הוא ניתן לאדם רעב, חולה וחסר-בית. שלטון זר נאור עדיף על שלטון עצמי כושל ומושחת.

לחיזוק התזה הנ"ל הבה ניקח דוגמה של שתי נשים שאחת מהן גרה בארץ דמוקרטית שאינה מתירה הפלות (כמו למשל, רוב מדינות ארה"ב לפני 1973), והשניה חיה בארץ בעלת משטר טוטליטרי שבה ההפלה מותרת (כמו למשל, ברית המועצות לשעבר). השאלה היא מי משתי הנשים חופשית יותר, זו שמעניקים לה זכות הצבעה בבחירות כל ארבע שנים אך שוללים ממנה את השליטה על גופה שלה, או זאת שאינה זכאית לבחור נציג פוליטי אבל רשאית לעשות בגופה כרצונה?

האין זה טבעי והגיוני עבור האישה שגרה במדינה ה"חופשית" לומר: "לעזאזל החופש הפוליטי, ולמי איכפת מהבחירות, ומה אומרת לי העצמאות המדינית, אם במדינתי הנקראת 'חופשית' גופי הוא רכושם של הפוליטיקאים, בעוד שעמיתתי במדינה ה'בלתי-חופשית' היא האדון היחידי לגופה?"

מהניתוח הנ"ל עולה ההגדרה הבאה:

עיקרון החופש-במונחי-איכות-חיים

חופש אינו נמדד רק באמצעות אספקט או מרכיב מסוים שלו, ויהי זה "חופש פוליטי", "זהות לאומית", "עצמאות מדינית", או "דמוקרטיה", וכיו"ב, אלא באיכות החיים המושגת על ידי הסך הכל של תרומותיהם של כל המרכיבים הרלבנטיים.

לאחר שעברתי בטיולי 140 מדינות בעולם, אוכל להעיד אישית שראיתי מעט מאוד חופש ברובן המכריע של מדינות העולם השלישי הקרויות "עצמאיות". האם אוגנדה תחת השלטון של אידי אמין (שאכל בני אדם לארוחת בוקר, פשוטו כמשמעו) הייתה חופשית יותר מאוגנדה בתקופת השלטון הבריטי? לרוע המזל, אוגנדה אינה יוצאת מן הכלל.

כמעט בכל אחת מ29- מהמדינות האפריקאיות שביקרתי בהם אישית, נוכחתי בכל כך הרבה שוחד ושחיתות וכלכלות פורחות שנהרסו (ובינתיים נוספו גם מלחמות שבטיות בהן נטבחו מיליוני אנשים), שאני יכול להרשות לעצמי לומר בבטחה שמבחינה פרגמטית, החיים בארצות אלה היו טובים יותר לעין ערוך, אילו היו נשארות במעמד של מושבות תחת שלטונן של המעצמות האירופאיות. אינני מתכוון לשלטון אימפריאליסטי ומנצל כמו שהיה במאה התשע עשרה, אלא לשלטון נאור, או אדמיניסטרציה מסייעת, כפי שהנהיגו הבריטים בהודו בשנה האחרונה לשלטונם שם (1947).

יתרה מזו, במקרה האפריקאי, איחוד אירופה, שהולך ונרקם לנגד עינינו, היה מתבטא שם באיחוד האדמיניסטרציה של כל ארצות יבשת זו תחת מטרייתו של האיחוד האירופי, וכך אפריקה הייתה הופכת למדינה ענקית אחת, מעין פדרציה, עם אדמיניסטרציה מערבית מתקדמת הפועלת לרווחתה).

הוכחה אמפירית ממש למקרים בהם השחרור הלאומי של מדינות העולם השלישי מאימפריאליזם לא הגדיל, ואולי אפילו הקטין את החופש במדינות אלה במונחים של איכות חיים ממשית (כפי שהוגדרה במסגרת האחרונה) מתקבלת בהשוואה בין איים קריביים שהיו תחת השלטון הבריטי וקיבלו עצמאות (כמו, למשל, אנטיגווה או ג'מייקה) לאיים קריביים שכנים להם שהיו תחת שלטון צרפתי והעדיפו להישאר חלק מצרפת במקום לקבל עצמאות מלאה (כמו, למשל, גוואדאלופ ומרטיניק).

מהסתכלות אישית אוכל לומר בבטחה שההבדל ברמת החיים בין שני סוגי איים אלו הוא תהומי לטובת האיים שהעדיפו לא להשתחרר. נא לשים לב, שהיתרון שאני מדבר עליו מתייחס למושבות עצמן, ולא למעצמות ששלטו עליהן. אלה האחרונות היו מוצאות את עצמן בתפקיד האדמיניסטרטיבי לא מפני שדבר זה היה מביא להן תועלת חומרית, אלא בגלל 'נובלס אובליז' (האצילות מחייבת)".

כיום, כמובן, בלתי ריאליסטי אפילו לדמיין שניתן להחזיר את הגלגל אחורה. מצד שני, קיימים עדיין די והותר סכסוכים בעולם שלגביהם כדאי לנצל את מה שלמדנו מניסיוננו (כפי שהוסבר לעיל) ולפותרם, לא בהכרח על ידי "שחרור" או "עצמאות", אלא ברוח "עיקרון החופש לפי איכות החיים". ברוח זו נבסס עתה עוד עיקרון, "עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה" שישמש לנו כנוסחה או חוקה אוניברסלית לפתרון סכסוכים בינלאומיים.

ב. עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה

הפלנטה 'ארץ' התקיימה מיליארדי שנים לפני ש"פלש" אליה המין האנושי. למרות זאת שלא תרמנו שום דבר ליצירתה של הפלנטה, אנו, "העולים החדשים", מתנהגים כאילו הייתה זו רכושנו הפרטי וכאילו שיש לנו זכות טבעית לגזול אותה מכל האחרים, כולל אלוהים. יתרה מזאת, אנחנו רואים את עצמנו כבעלים החוקיים היחידים לא רק של שטחים שאנו תופשים פיסית אלא - בין כל העמים השותפים לגזלה - של כדור הארץ בכללותו ואפילו של החלל מעליו. אחרי דורות רבים של מלחמות בינינו לבני מיננו, לאט לאט המצאנו חוקים - מעין "הסכם ג'נטלמני בין גנבים" - שמטרתם להבטיח שיצר הטריטוריאליות שלנו, או האינסטינקט הבסיסי הבלתי-מבוקר שלנו לשלוט על שטחי אדמה נרחבים ככל האפשר ואחד על השני, לא יהרוס אותנו במשך התהליך. חוקים אלה אסור שייחשבו לקדושים ומוחלטים וצריך לבחון אותם מחדש מדי פעם ופעם באמצעות השכל הישר.

הכלל הבסיסי אומר, שכאשר עם בודד תופש שטח אדמה מוגדר באזור מסוים, הוא בדרך הטבע טוען ל"זכויות היסטוריות" על אותו שטח. במידה והוא מכריז על עצמו כריבוני בתוך שטח אדמה זה, הקהילה הבינלאומית נוטה, כפי שמוכיחה המסורת, להכיר בו כמדינה בגבולות המוגדרים. כלל זה בדרך כלל עבד יפה ברוב המקרים. אך, לצערנו, קיימים גם מקרים חריגים שלגביהם מתעוררות בעיות שאינן קלות לפתרון. למשל:

כמה זמן צריכים עם או מדינה להיות קיימים כדי שיוכלו לטעון לזכות היסטורית?

איזה חלק מאזור גיאוגרפי צריך עם לתפוש כדי להיות זכאי לריבונות על האזור כולו? (למשל, האם העובדה שהאינדיאנים גרו בחלקים מסוימים של יבשת אמריקה מקנה להם זכות על היבשת כולה?)

מה קורה, אם מהגרים מקבוצה אתנית שונה מהתושבים המקוריים הופכים להיות הרוב? האם רשאי רוב כזה להשתלט על בני המיעוט ולהפכם לאזרחים סוג ב'; או האם, להפך, יכול המיעוט לעשות זאת לרוב?

אם שני עמים הגרים באותה מדינה מסתכסכים, האם יש לחלק את המדינה ביניהם?

אם התשובה לשאלה הקודמת חיובית, מה לעשות אם שני העמים גרים לא זה בצד זה, אלא זה בתוך זה?

אם אחד העמים מוגלה מארצו, האם יש לו זכות שיבה? אם כן, עד מתי?

אם גם העם המגלה מוגלה על ידי עם שלישי, האם לשני העמים המוגלים זכות שיבה?

אם כן, למי משניהם זכות קדימה?

האם יש התיישנות לגבי המקרים שהוזכרו, ואם כן מהי?

אין חוקים אובייקטיבים או תקדימים מחייבים שיכולים לתת תשובות חד משמעיות לכל השאלות שהוצגו לעיל או אפילו לחלק מהן. כדי לתת תשובה מוגדרת ומחייבת, יש צורך במערכת של אקסיומות או עקרונות שכל הצדדים לסכסוך יסכימו לקבל. הבעיה היא, שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס, משום שאין ספק שכל צד יבחר להסתמך על אותם עקרונות שיעשו אותו צודק יותר מהצד האחר.

למעשה, לא כל סכסוך מושך תשומת לב בינלאומית, אלא רק אותם סכסוכים שיש להם ערך מעשי לפוליטיקה הבינלאומית. למשל, מלחמות שבטיות באפריקה שגבו מחיר דמים לא גרמו לארצות הברית לשלוח לשם את צבאה, ואולם פלישתו של סאדאם חוסיין לכווית ב1990- עשתה זאת בגדול. הסכסוך בין צפון וייטנאם לדרומה לא היה גורם לארה"ב להתערב בו אילולא היה נתפש כחוד החנית במלחמה הקרה. לאחר סיום המלחמה הקרה נוצרו אפשרויות חדשות לפתרון סכסוכים רבים שלובו על ידי ברית המועצות (אנגולה, למשל, או אפילו ישראל וסוריה). העובדה שהעולם "מתכווץ" והופך להיות כפר גלובאלי עושה את הצורך במציאת כללים פונקציונליים לפתרון סכסוכים בינלאומיים יותר חיוני מאי פעם. כיצד לעשות זאת?

את המפתח לפתרון הבעיה נוכל למצוא באמצעות ניתוח העובדות המוכרות לנו מספרי הלימוד של ההיסטוריה, וכדוגמה נוכל להתרכז בהיסטוריה של אירופה. להוציא את המלחמות האתניות ביוגוסלביה לשעבר, היבשת האירופאית היום שקטה פוליטית ומאוחדת כפי שלא הייתה מעולם. אבל במשך ההיסטוריה שלה, קבוצות אתניות היגרו ממקום אחד למשנהו, כשהם דוחקות קבוצות אתניות שהיו שם לפניהם, או לחילופין, מתמזגות אתן. הרומאים, ההונים, הסלבים או הגוטים לפלגיהם השונים, ועוד רבים אחרים נדדו לאזורים שונים בזמנים שונים ויצרו מדינות.

אימפריות שקעו כשאימפריות אחרות נבנו על אפרן. לאיזה מאימפריות אלה יש להעניק מעמד חוקי אבסולוטי? לאימפריית הבסבורג? לגרמניה של ביסמרק? לאימפריה של נפוליון, או, אולי, דווקא לזו של הרייך השלישי? ושמא עלינו להרחיק לכת יותר לנבכי העבר עד לאימפריה ההונית של ג'ינגיס חאן? ומה עם רומי שאחראית לחלק גדול מאוד מהתרבות המודרנית? מי מוסמך לקבוע עד היכן להרחיק לכת בהיסטוריה כדי לבסס זכות חוקית לעם מסוים על אזור מסוים?

התשובה פשוטה. אין שום אפשרות לקבוע כלל אובייקטיבי להכרה בזכויות היסטוריות כל זמן שאנחנו מנסים לשפוט את ההיסטוריה. מה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות הוא בדיוק ההפך: לתת להיסטוריה לשפוט אותנו. במילים אחרות: לקבל את פסק הדין של ההיסטוריה. שאם לא כן, כל צד לסכסוך יעלה בחכתו עובדות סלקטיביות מהעבר, כאלה שישרתו את האינטרסים או ה"צדק" שלו, וכך נמצא את עצמנו לנצח במבוי סתום. לפתרון מצב סבוך זה, אני מציע עיקרון שבחרתי לכנות "עיקרון פסק-הדין של ההיסטוריה" שצריך לשמש כחוקה בינלאומית לישוב סכסוכים בין עמים וזה ניסוחו:

עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה

על מנת להבטיח שלום ויציבות בקרב כל העמים תושבי הפלנטה "ארץ", כולם חייבים לקבל את פסה"ד של ההיסטוריה, כלומר לקבל את המצב המדיני "כמות שהוא" (סטטוס-קוו) כלגיטימי, ולהכריז כבלתי-לגיטימי כל ניסיון לשנותו תוך שימוש בכוח (קרי, "לשכתב את ההיסטוריה"). בכל המקרים בהם קופח עם מסוים תהיה חובתו של העם שיצא "מורווח" ממצב זה לנסות ולתקן את העוול ההיסטורי ככל שניתן, אבל רק במידה שתיקון העוול לא יגרום לסיכון ביטחונו הוא, או לפגיעה חמורה באינטרסים חיוניים שלו. אם עם זה איננו מגלה רצון טוב, רשאית הקהילייה הבינלאומית להתערב ולהפעיל לחץ ואפילו להטיל סנקציות למען תיקון העוול, הכל לפי המקרה.

הסתייגות: אין ליישם את העיקרון במקרה והשינויים ההיסטוריים המהווים את המקור לסכסוך הם "חדשים" (כאלה ש"אירעו לאחרונה") ונגרמו כתוצאה מפעולות ששיפוט אובייקטיבי יגדירן כבלתי-לגליות (כמו, למשל, פלישה של מדינה אחת לשטח מדינה אחרת ללא שום פרובוקציה מצידה של זו האחרונה). במקרים כאלה, משפחת העמים רשאית, ולפעמים אפילו חייבת להתערב על מנת להחזיר את המצב לזה שהיה קיים לפני ביצוע הפעולה הבלתי-ליגלית .(Status quo ante)

מתוך עיון ראשוני בניסוח העיקרון, ולאור ההסתייגות המובעת בו, עולה מיד השאלה הביקורתית בדבר המונח "חדשים" (או "שאירעו לאחרונה") המכניס אלמנט של ערפול, שהרי לא ברור כלל, אם "לאחרונה" מתבטא בימים, שבועות, חודשים, או שנים, ושמא אפילו בעשרות שנים. אבל במבט עמוק ניתן לראות, שהערפול שבו מדובר במקרה שלנו אינו שונה מהערפול המאפיין מושגים משפטיים אחרים שאנו נתקלים בהם בחיי היומיום שלנו, ערפול שבעטיו נחשפים חוקים רבים לפרשנויות. מושגים מעורפלים כאלה הם, למשל, המושג 'פורנוגרפיה' בהקשר לחופש הדיבור, המושג 'הטרדה מינית' בהקשר ליחסים בין גברים ונשים במקומות העבודה, והמושג 'הסכמה' בהקשר של אונס (במיוחד כשהמדובר בבן זוג שהנערה יוצאת אתו ואפילו מגיעה אתו למצב אינטימי מדרגה מסוימת בהסכמתה או אפילו ביוזמתה).

אבל ללא תלות באופן שבו מפרשים את הביטוי "לאחרונה", אפשר לראות על נקלה שהעיקרון שניסחנו לעיל הוא מהפכני לא רק בקובעו שאירועים היסטוריים שאינם בלתי-חוקיים תופשים גם אם התרחשו "לאחרונה", אלא גם ובעיקר, בקובעו שעל אירועים שלא התרחשו "לאחרונה", חלה התיישנות, בין אם היו חוקיים או מוסריים בעת שהתרחשו, בין אם לאו( (בדומה לילד שגם אם אינו חוקי או אפילו פרי אונס, לאחר היוולדו הופך לאזרח שווה זכויות). במילים אחרות, יש היסטוריה, שחלה עליה התיישנות (או FINALLITY) ואין לשנותה (כלומר, היא בסטטוס של אקסיומה) ויש אקטואליה, שעליה אפשר לדון. שלוש הדוגמאות ליישום העיקרון שיפורטו בהמשך יבהירו את משמעותו ובמאמר הבא איישם את העיקרון בהרחבה גם על סכסוכנו עם העם הפלשתיני.

1. פלישת סאדאם חוסיין לכווית

ההצדקה שסיפקה עיראק לפלישתה לכווית הייתה זכויותיה ההיסטוריות על שטח זה שהיה לטענתה חלק מעיראק בתחילת שנות העשרים. מבלי להיכנס אפילו לשאלה אם טענתם של העיראקים עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות, ברור שמדובר בגבולות בני כשמונים שנה שנקבעו על ידי הבריטים ושעליהם מבוססת חלוקת המזרח התיכון העכשווי למדינות, כולל, למשל, ירדן, פלשתינה המנדטורית ולבנון. אם נפתח את הדיון בעניין זה, כאילו פתחנו תיבת פנדורה שתבלגן עוד יותר את המצב באזור, שכידוע, לא חסרות בו צרות גם בלאו הכי. ברור, אפוא, שחייבים לקבוע שחלה התיישנות בעניין זה ושהמצב הפוליטי שהיה לפני הפלישה העיראקית לכווית הוא המצב החוקי בתור "פסק הדין של היסטוריה". הניסיון העיראקי לשנותו (לשכתב את ההיסטוריה) באמצעות הפלישה לכווית הוא בוודאי "חדש" (ארע "לאחרונה"), ולכן על פי עיקרון-פסק-הדין-של-היסטוריה אינו לגיטימי (מה גם שאי-לגיטימיות זו גם אושררה על ידי האו"ם), מה שהצדיק את פעולת הקואליציה לסילוקו משם.

2. מלחמת איי פוקלנד

ארגנטינה, הרואה עצמה כיורשת המושבות של הכתר הספרדי בדרום אמריקה, פלשה לאיי פוקלנד (או האיים המלוויניים כפי שהארגנטינים מכנים אותם) שהיו בשלטון בריטי, בטענה שהבריטים כבשו אותם מהכתר הספרדי מאה וחמישים שנה קודם לכן. מאורע שקרה לפני מאה וחמישים שנה בוודאי אינו בסטטוס של "אירע לאחרונה" ולכן, גם מבלי להיכנס לצדקת הטענה לכשעצמה (כלומר, אם כיבוש האיים בזמנו על ידי הבריטים היה חוקי, אם לאו), ניתן לקבוע שהמצב המדיני שקדם לפלישה הארגנטינאית (קרי, השלטון הבריטי באיים) היה חוקי בתור פסה"ד של ההיסטוריה ומכאן, על פי עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה, כל ניסיון לשנותו הוא בלתי חוקי.

הפלישה הארגנטינאית, שהיא בוודאי "חדשה", מהווה ניסיון כזה ולכן הייתה בלתי חוקית, כך שהדיפתה על ידי הבריטים הייתה מוצדקת. יתרה מזו, העובדה שהעמדה הארגנטינאית מסתמכת על מצב אימפריאליסטי בנקודת זמן מסוימת, מהווה תמיכה נוספת לפילוסופיה שעליה מבוסס עיקרון-פסה"ד-של-ההיסטוריה הקובע התיישנות על מאורעות שקרו בעבר הרחוק. אחרי הכל, מעברם של האיים מיד ליד בתקופה ההיא לא נעשה על בסיס של צדק אלא אך ורק על בסיס של "כל דאלים גבר", שהרי גם ספרד כבשה את האיים בכוח לפני שאיבדה אותם לבריטים. הארגנטינאים אינם זכאים אפילו לסטטוס של נפגעי ההיסטוריה, שהרי התושבים הנוכחיים של האיים אינם ארגנטינאים ואין להם גם שום עניין להיות חלק מארגנטינה. הבסיס המוסרי, כביכול, שעליו מתבססים הארגנטינאים אינו אלא משחק כבוד לאומי ותו לא.

3. הסכסוך בצפון אירלנד

המחתרת האירית (אי.אר.איי) דרשה את איחוד צפון אירלנד (הנמצא עתה תחת שלטון בריטי) עם אירלנד העצמאית, על סמך העובדה שעד 1921 הייתה צפון אירלנד חלק מאירלנד. שוב, הפרדת צפון אירלנד מאירלנד קרתה בעבר המספיק רחוק כדי שלא תיחשב "אירוע חדש" ולכן היא מהווה פסה"ד של ההיסטוריה ותופשת חוקית גם אם לא הייתה צודקת. אם כל תושבי אירלנד הצפונית היו רוצים להתאחד עם אירלנד, בריטניה הייתה מוותרת ברצון על שלטונה על חבל ארץ זה ולא הייתה מתעוררת כל בעיה. אבל המצב שונה.

תושבי האי מורכבים משתי קבוצות אתניות ותרבותיות שונות בעלות אספירציות מנוגדות: האירים-קתולים שהם צאצאי התושבים המקוריים המעונינים באיחוד, והסקוטים-פרוטסטנטים, שהם צאצאי מהגרים שיושבו שם על ידי הבריטים החל מהמאות ה16- וה17- (שהימצאם במדינה, כיום, הוא פס"ד של ההיסטוריה), שמתנגדים לו. רצון האירים-קתולים לאיחוד מבוסס על זהותם האתנית-תרבותית-דתית עם עמיתיהם באירלנד. התנגדות הסקוטים-פרוטסטנטים לאיחוד מבוססת על כך שאם האיחוד יתבצע הם ייהפכו למיעוט, זאת בניגוד למצב הנוכחי בו (במסגרת צפון אירלנד) הם מהווים רוב.

המצב פה, אפוא, מסובך יותר מזה שהיה לנו בשני המקרים הקודמים בהם הפתרון היה חד וחלק. מה שברור בכל זאת הוא, ששאיפת הקתולים לאיחוד פירושה שיכתוב ההיסטוריה והיא אינה חוקית על סמך עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה. מצד שני, אם לא יתגשם האיחוד, יועמדו הקתולים במצב של נפגעי-ההיסטוריה הזכאים לפיצוי. אינני מציע פה פתרון ספציפי, אלא מדגיש, שמצד אחד, הוא אינו יכול להיות איחוד, אך מצד שני עליו לתת מענה הולם לצורכיהם הממשיים של הקתולים.

חלקו השני של המאמר


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן