 גרסת הדפסה
יישום עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה לסכסוך הישראלי- פלשתיני
סכסוכים בין מגזרים חברתיים ופוליטיים שונים נוצרים עקב ניגוד אינטרסים בין ציבוריים אלה. הטרגדיה היא, שברוב המקרים, ניגודיות אינטרסים זו אינה אמיתית, דהיינו, בעלת ערך קיומי, אלא פרי התניות, דעות קדומות, ומיתוסים לאומיים/דתיים ואחרים שהם פועל יוצא של חינוך סביבתי, שהוא עצמו מורשת מדורות קודמים (חלק שני)
מאת:
ד"ר יהודה מולק
13/5/2004
חלקו הראשון של המאמר
1. על זכותנו ההיסטורית לארץ ישראל
ישראלים רבים מאמינים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך עם הפלשתינים תודות לזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל (קיומה של
ממלכה יהודית בה עד לפני 2000 שנה) ומכנים "פוסט-ציונים" את מי שכופר בזכות היסטורית זו. אין ספק שלפי עקרון פסה"ד של ההיסטוריה, חלה כבר
מזמן התיישנות על זכות זו. אחרי הכל, אם הקהילה הבינלאומית, כולל ישראל, לא הרשתה לעיראק לממש זכות היסטורית בת 80 שנה ביחס לכוויית (רק 80 שנה לפני הפלישה הייתה כוויית חלק מעיראק), איך נוכל לטעון
זכות היסטורית בת 2000 שנה?
מה נאמר, למשל, למי שיציג בפנינו את השאלה איך זה ש2000- שנה בחרנו לחיות בניכר על סיר הבשר ולא עשינו דבר למימוש
זכות זו (בניגוד למיתוס, ברור שהייתה לנו האפשרות לעשות כן, ויעידו על כך יהודים רבים שהיגרו לישראל כפרטים במשך כל התקופה הנ"ל), ורק לפני מאה
שנה פתאום נזכרנו לחזור ארצה ולתבוע אותה (למרות העובדה שישב בארץ עם אחר)?
גם אם לא נשתמש בעיקרון פסק הדין של ההיסטוריה ונסתכל על הנושא מזווית של ניתוח היסטורי מעמיק, לא יהיה לנו מנוס
מהטלת ספק כבד בזכותנו על הארץ. אחרי הכל, לא ייתכן שכל מאות האלפים היהודים שגרו בארץ בתקופה הרומית הוגלו על ידי הרומים, מה שאומר,
שרובם המכריע של היהודים של התקופה הרומית נשארו לגור בארץ. במשך הדורות התערבבו יהודים אלה בעממים האחרים שגרו שם (למשל הפלישתים), קיבלו את הדת הנוצרית או המוסלמית לפי דתם של כובשי הארץ
בתקופות השונות, ואנשים אלה, צאצאי יהודי הבית השני, הם הפלשתינים. כאן עלינו להכריע בשאלה, האם הזכות ההיסטורית צריכה להיות מבוססת על
דבקות בארץ (ואז הפלשתינים, שמילאו כל העת את מצוות יישוב הארץ, הם בעלי הזכות), על אתניות יהודית (ואז הזכות היא של שני העמים), או על דתיות
יהודית (ואז זכות זו היא שלנו, למרות שמבחינה אתנית קלטנו לתוכנו מיליוני כוזרים שאינם צאצאיהם האתנית של אבותינו)?
גם למי שמבססים את זכותנו ההיסטורית על "ההבטחה האלוהית" לאברהם ("לזרעך נתתי את הארץ...") יש לי חדשות: זרעו של
אברהם כלל גם את ישמעאל כך שההבטחה האלוהים דווקא מחייבת את חלוקת ישראל בין שני העמים ושוללת את הכיבוש. יתר על כן, אם אנחנו היהודים
הם, כפי שהמסורת אומרת, צאצאי שבט יהודה (ויתר השבטים אבדו מעבר לסמבטיון), אז זכותנו ההיסטורית מוגבלת לחבל ארץ יהודה בלבד.
חשוב, אבל, להבין, כי כפירה ב"זכותנו ההיסטורית" אינה "פוסט ציוניות" כלל וכלל. את זכות קיומה של מדינת ישראל ניתן לבסס לא על מה שקרה לפני 2000 שנה, אלא דווקא על מה שקרה
במאה השנים האחרונות: לא רק שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק, גם אם יסודה היה בחטא, היא עובדה היסטורית המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית
(ואימפליקבילית, באמצעות הצהרת אוסלו, למשל, אפילו על ידי הפלשתינים) ולכן קיומה מהווה פס"ד של ההיסטוריה, אלא שלא נכון אפילו לומר שישראל
נולדה בחטא: ההגירה יהודית מתחילת המאה שעברה ועד פרוץ מלחמת העולם השניה גם תחת השלטון התורכי וגם תחת השלטון הבריטי (שקיבל מנדט
מחבר הלאומים והוציא את הצהרת בלפור) הייתה גם לגיטימית וגם ליגלית.
בסוף מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית הארץ כללה 600,000 יהודים וכמיליון ערבים. ניגוד האינטרסים של שני העמים הביא את
הסכסוך בפני האומות המאוחדות שהחליטו ברוב של 2/3 על חלוקה. ישראל בגבולות 1967 ובעיית הפליטים היא תוצר של דחיית ההחלטה על ידי הערבים
ובחירתם לפתור את הסכסוך בכוח. מאחר שקיום ישראל בגבולות הקו הירוק (לא רק מעשית, אלא גם מוסרית) עבד, הוא מהווה כיום את פסה"ד של
ההיסטוריה ואינו נושא לוויכוח (אפילו מהטיהור האתני שביצענו ב1948- יצאנו נקיים).
מבחינה זו, מצבנו אינו שונה מזה של ארצות הברית, אוסטרליה, ניו-זילנד וארגנטינה, מדינות שהוקמו על ידי מהגרים אירופיים
ללא "זכות היסטורית" תוך דחיקת האוכלוסייה המקומית אם לא השמדתה המוחלטת (בארגנטינה, למשל), ולמרות זאת, איש אינו כופר בזכות קיומם של
מדינות אלה.
בניגוד לריבונותינו בישראל בגבולות הקו הירוק שעובדת, שליטתנו בשטחים אינה עובדת, גם לא בשטח עצמו (האינתיפאדה) וגם
לא בזירה הבינלאומית (שום אומה, חוץ אולי ממיקרונזיה, אינה מכירה בלגיטימיות של הכיבוש). מכאן, שלמרות שהכיבוש הצליח מבחינה צבאית, הוא נכשל
מבחינה היסטורית/פרגמטית. יוצא, אפוא, שהחזקת השטחים על ידינו לא רק שאינה חלק מפסק הדין של ההיסטוריה, אלא להפך, בעניין זה פסק דין של ההיסטוריה עובד לטובת הפלשתינים ומכתיב את סיום הכיבוש.
בנקודה זו כדאי להתייחס לאחת מטענות הימין, שכדי להצדיק את קיום ההתנחלויות אומרת, שאין שום הבדל, למשל, בין קרני שומרון והרצליה: אם איו לנו זכות על קרני שומרון, אז
באותו מטבע אין לנו זכות גם על הרצליה. התשובה לטענה זו היא
פשוטה: ההבדל בין שני הישובים הנ"ל אינו "מוסרי" או אקדמי אלא פרגמטי: שליטתנו בהרצליה עובדת ושליטתנו בקרני שומרון לא. מה לעשות? כך פסקה
ההיסטוריה.
2. כיצד ייפתר הסכסוך?
ביסוד עיקרון פסק הדין של ההיסטוריה עומד למעשה הרעיון שלמען העתיד אין ברירה אלא לוותר על העבר (שיכתוב
ההיסטוריה). מנקודת ראות של הצד שנפגע על ידי ההיסטוריה, שיחזור העבר נחשב לעשיית צדק. הסיבה לקיום הסכסוך היא שלכל צד "צדק” משלו הסותר
את זה של הצד האחר. רעיון הפשרה בין הצדדים מבוסס על התובנה כי, פרגמטית, התשלום במונחי העתיד (הנזק הנגרם על ידי הקרבתו) עבור המלחמה
לצדק (קרי, שיחזור העבר) מהווה יותר אי-צדק מאשר האי-צדק המתקבל מאי-שחזורו של העבר, מה גם כאשר הסיכוי לשחזור העבר בסוף התהליך הוא
זניח.
הפשרה ההוגנת המתבקשת לסכסוך הישראלי-פלשתיני היא, איפוא, שתי מדינות ריבוניות לשני העמים עם מינימום/אפס שליטה
של עם אחד על אוכלוסיית העם האחר ואם אפשר, מינימום טרנספר. מבחינת הישראלים פירוש הדבר וויתור על שטחים שנכבשו ב1967-, כולל הר הבית (
מה שאומר וויתור על שיחזור ההיסטוריה שלפני 2000 שנה), ומבחינת הפלשתינים, הכרה בישראל בגבולות הקו הירוק וויתור על זכות השיבה (דהיינו, וויתור על שיחזור העבר שמלפני 1967). (הדבר הראשון מקובל היום על ידי הרשות הפלשתינית, והשני רק על
מיעוט ממנה).
נוסף לנימוק שמבחינה פרגמטית רעיון זכות השיבה מהווה קו אדום עבור הישראלים, כך שדבר זה אינו אופציה עבור
הפלשתינים, לדרישה מהפלשתינים לוויתור על זכות זו יש שני צידוקים אקדמיים/פילוסופיים. האחד, שזה חסר הגיון שככל שהמדובר בשטחים יוכר המצב של
1967 כפסק הדין של ההיסטוריה, בעוד שכשהמדובר באוכלוסייה יש לחזור ל1947-. הצידוק השני הוא, שזכות השיבה שוללת מישראל ריבונות לגבי ההגירה
לשטחה הריבוני מה, שלאור העובדה ששליטה בהגירה היא אחד מהאלמנטים החשובים ביותר של ריבונות, אומר, שפתרון הקבע הוא מצב א-סימטרי בו
למדינה הפלשתינית יש ריבונות מלאה על שיטחה, ולמדינה הישראלית אין שליטה דומה, זאת בניגוד להגדרתו של פתרון הקבע כ"שתי מדינות ריבוניות לשני
העמים".
חשוב לציין, שקביעת הקו הירוק כקו
הפשרה אינו מתחייב מהעובדה הטכנית שהוא היה הגבול לפני מלחמת ששת הימים (וזאת משום שהיה בסך הכל קו הפסקת האש, ולא גבול בינלאומי, כפי
שהיה המצב ביחס למצרים), אלא מהעובדה הגיאו-דמוגרפית, שהאוכלוסייה ממערב לו ישראלית וזו שממזרח לו פלשתינית. כך יוצא מעשית שהכיבוש אינו רק
כיבוש שטח (תפישת "נכסי דלא ניידא" שמצבם החוקי אינו ברור) אלא גם מיתרגם לכיבוש עם (שליטה על עם אחר ללא הסכמתו), דבר הסותר את פתרון
הקבע (שתי מדינות לשני העמים כשאוכלוסיית כל עם תתגורר בגבול מדינתו הריבונית).
יתר על כן, למרות העובדה שהקו הירוק הוא קו הגבול של שביתת הנשק ואינו גבול בינלאומי, הקהילה הבינלאומית דווקא כן רואה
אותו ככזה, ועובדה זו (ולא מה שאנו חושבים או מה שנכון אקדמית) היא היא הפוסקת בעניין (בדיוק כמו שבית דין של כל מדינה הוא הקובע מה לגיטימי
במדינה זו, ולא אזרחה הפרטי, אפילו אם הצדק עמו).
כיצד ישוכנעו הצדדים לקבל את הפשרה? אשר לנו ולהר הבית, עלינו לזכור, שמבחינה ממשית במילא איננו שולטים מעשית
בשטח ולא עשינו וגם לא נוכל לעשות שינוי במצב הקיים, כך שלריבונותנו על הר הבית אין שום ערך מעשי. בנוסף לכך, כמו שקיימים מקומות קדושים רבים
אחרים (באוקראינה, מצריים, מרוקו ועוד) שאינם בריבונות ישראלית ועובדה זו אינה פוגעת בקדושתם, אין סיבה להתייחס אחרת להר הבית (שעד 1967 לא
הייתה לנו בעיה עם העובדה שהיה חלק מירדן).
נחמה לא מבוטלת היא שבכל מקרה, הכותל המערבי יישאר בידינו. באשר לפלשתינים והוויתור שנדרש מהם על זכות השיבה, אז
מלבד התובנה שלחלום זה אין שום סיכוי להתגשם, אותם פליטים יכולים לראות בוויתורם על זכות השיבה תרומה נדיבה מצדם כפרטים למען הטוב הכללי (
דהיינו, לטובת הסכם שישים קץ לשפיכות הדמים ויביא לפריחה כלכלית).
מצבם מקביל, למשל, למצבם של מאות אלפי כפריים מצרים שכתוצאה מבניית סכר אסואן (הטוב הכללי), איבדו את בתיהם
מקדמת דנא שצללו לתחתית אגם נאצר כשהושלמה בניית הסכר. כמו הכפריים המצריים, גם על הפליטים הפלשתינים לדמיין שככל שהדבר נוגע להם,
ישראל בגבולות הקו הירוק כאילו נמצאת בקרקעיתו של אגם ואינה ניתנת להשגה.
במסגרת הצגת הפתרון, נשאר עדיין לטפל בגורל ההתנחלויות. הקמתם של אלה היתה השגיאה ההיסטורית הגדולה ביותר של
ישראל (כי מתחילה היה צריך להיות ברור שלכיבוש עם לא יהיה עתיד בסוף המאה העשרים לאחר שכל האימפריות הגדולות נאלצו לוותר על מושבותיהן).
מפעל ההתנחלויות עשוי היה כן להצליח, אם היו נוהגים בחוכמה ולא במשיחיות ובונים אותן ברציפות לקו הירוק, כך שצירופן לישראל בסוף תהליך שלום לא
הייתה משאירה פלשתינים תחת כיבוש. מה ניתן לעשות היום?
על מנת למנע פגיעה ברוב המתנחלים
(טרנספר), היציע כבר ברק לרכזם בגוש אחד שיהיה מסופח בקשר רציף לישראל ויכלול 5% של השטח הכבוש שתמורתו יינתן לפלשתינים שטח בגודל
דומה, למשל בנגב. ההתנחלויות שלא תיכללנה בשטח זה תפונינה. לשם מקסימים יעילות בשימוש בשטח שיישאר בידינו, אני מציע, שמקומות כמו אריאל,
למשל, לא יפונו ויהיו מקושרים לישראל על ידי כביש גישה. כביש זה יאובטח על ידי כוח בינלאומי ויופרד מהשטחים הפלשתינים הסובבים אותו באמצעות
גדר. כדי לא לפגוע ברציפות השטח הפלשתיני, יחוברו השטחים הנחצים על ידי הגדר באמצעות מנהרות במרחק של כרבע קילומטר אחת מהשנייה.
הסטטוס של התנחלויות כאלה יהיה דומה לזה של שגרירויות, שגיאוגרפית נמצאות בשטח המדינה המארחת, אך מדינית נמצאים בריבונות של המדינות אותן
הן מייצגות.
תקדים דומה היא ברלין לפני איחוד גרמניה, שחוברה לגרמניה המערבית באמצעות כביש גישה בן מאות קילומטרים דרך גרמניה
המזרחית. קראו לתוכנית שהצעתי תכנית קלינטון, הצעת ערב הסעודית, מפת הדרכים, הסכם ג'נבה או המפקד הלאומי, כל התוכניות הנ"ל אינן אלא אותה
תכנית בווריאציות (שונות רק במקצת אחת מהשנייה), המהווה את הפתרון הלוגי היחידי לסכסוך, פתרון שאין בלתו, פתרון שהוא המשחק היחידי בעיר.
איך קרה שכל כך הרבה זמן (כולל עדיין בהווה) לא נפל האסימון לציבור הישראלי, ולא פתרנו את הסכסוך על בסיס הפתרון הלוגי
הנ"ל שהוא כל-כך אלמנטרי וכל כך מתבקש? הסיבה הראשונה היא שלוקח זמן לציבור להשתחרר ממיתוסים ומשטיפות מוח. ניקח למשל מנטרות בעלות רייטינג גבוה במיוחד, כגון "הר הבית הוא סלע קיומנו" ו"
ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית לנצח". כיצד תיאר לעצמו עם ישראל, שהפלשתינים יסכימו לפתרון שמשאיר את המקום השלישי בקדושתו למיליארד
מוסלמים ורבע מיליון מבני עמם תחת כיבוש ישראלי (למה מה? האם רק משום שישראל הצליחה לכבוש שטח זה ב1967- היא יכולה לנכסו לנצח?)?
הסיבה השנייה והכי קובעת היא, שלא נעים להיפרד מההתנחלויות שהושקע בהם כל כך הרבה, למרות שברור שקיומן אינו יכול
להיות קביל על ידי הפלשתינים עקב העובדה שהן מפצלות את מדינתם לקנטונים. בגלל המבנה המיוחד של הפוליטיקה הישראלית יש למתנחלים כוח פוליטי עצום ללא שום פרופורציה למספרם והם כופים את האינטרס
שלהם על המדינה כמו זנב שמקשקש בכלב והופכים את ישראל לאימפריה היחידה בהיסטוריה העולמית שלגביה, במקום שמדינת האם תשלוט במושבותיה,
שולטות המושבות במדינת האם.
עובדה פשוטה היא, שלישראל כמדינה אין שום תועלת מעשית בקיום ההתנחלויות. מבחינה ביטחונית הן מהוות יותר נטל מאשר
נכס (מה שמוכח על ידי התכנית החדשה של שרון להתפנות מרצועת עזה, וברור כי מבחינה ביטחונית דין הגדה כדין רצועת עזה): הצורך להגן עליהן מכריח
אותנו להכביד את נטל הכיבוש על ידי הצבת שרשרת של מחסומים,
והתוצאה היא קשיים בלתי נסבלים לפלשתינים, שנאה תהומית מצדם אלינו וחממה לייצור מתאבדים.
מבחינה מדינית, הכיבוש מציג אותנו בזירה הבינלאומית כעם כובש הראוי לחרמות וגינויים וכתוצאת לוואי גם מתגברת
האנטישמיות. מבחינה כלכלית, נפט אין שם וגם לא זהב ואפילו לא עופרת, ולא רק שההתנחלויות אינן מכניסות לנו כסף (אחרי הכל, תועלת כספית הייתה
הסיבה שמדינות אירופה הקימו אימפריות), אלא שהן מדלדלות את אוצר המדינה בגדול: 70 מיליארד שקל הם כבר גזלו מאיתנו (כסף שאם היה מושקע
במדינה בחוכמה, היה הופך אותנו לשוויץ), ועוד ידן נטויה.
לסיכום, מבחינת מדינת ישראל כישות, הכיבוש הוא פשוט עסק כושל ( Bad Business) שיש לחסלו כמו שיש לחסל כל עסק שמפסיד בגדול ואין סיכוי שאי פעם ירוויח. בעוד שהימין ההוזה מסמם את העם על ידי הגדרת
ההתנחלויות כ"שטחי מולדת", השמאל הצידקני ("יפה הנפש") דורש את סיום הכיבוש בנימוק שהכיבוש הוא משחית, בלתי מוסרי, גורם עוול לפלשתינים וכיו
"ב.
איני מזלזל בנימוק המוסרי, אבל מבחינת יחסי ציבור לגיוס התמיכה של רוב הישראלים, נימוק זה לא רק שאינו משכנע, אלא
אפילו דוחה, והכי חשוב, הוא מאפיל את הנימוק הפרגמטי. הציבור הישראלי, שסובל מטרור מצד הפלשתינים, אינו מעונין להיות נחמד אליהם ולא מעניין אותו
במיוחד הסבל הפלשתיני (למרות זאת שסבל זה הוא המוטיבציה לטרור ולכן משתלם למנוע אותו מנימוקים אגואיסטים ולאו דווקא מוסריים, אך מסתבר
ששיקול זה עקיף מדי כדי לשחק תפקיד במוח הישראלי המוגבל).
השמאל (שיושרי האינטלקטואלי מחייב אותי לכנותו "מטומטם") היה הופך פופולרי עם תוצאות פוליטיות מרחיקות לכם אילו
במקום להשתמש בנימוק: "הכיבוש אינו מוסרי (מעשה עוולה ההופך אותנו לסדום)" היה משתמש בנימוק: "הכיבוש אינו כדאי (מעשה איוולת ההופך אותנו
לחלם)".
הדבר האחרון שישראלים רוצים הוא להיות פריירים, וזה בדיוק למה שההתנחלויות (הכיבוש) הופכים אותם, כשהם מבולבלים בין
הימין שמוכר להם הזיות והשמאל שמטיף להם צידקנות והממשל שכל מאוויו הוא "להרוויח זמן (וזאת למרות שברור שהזמן פועל לרעתנו)" ולהישאר בשלטון על ידי הימנעות מכל מעשה שיביא לשלום, והכשלת כל מעשה שמוליך בכיוון הנ"ל. (אותה
הגישה שהשמאל נוקט ביחס לכיבוש ולהתנחלויות נכון גם ביחס לתגובתו להצעה לעשות טרנספר לפלשתינים: הרי ברור כשמש שההצעה היא הזייה
מטופשת משום שהקהילה הבינלאומית לא תאפשר לנו לעשות זאת (עיין ערך מילוסוביץ'), אז במקום להסיר את ההצעה מסדר היום על בסיס של כדאיות,
שהוא משותף לכל אדם חושב, השמאל שולל אותו על בסיס של מוסריות. למה בכלל לדבר
במונחים של מוסר על דבר שבכלל אינו כדאי?)
מנטרה ימנית שנעשתה פופולרית לאחר ספטמבר 2001 היא הסיסמא "אוסלו נכשל" (שלא לדבר על "פושעי אוסלו לכלא"), דבר
שהוא שטות גמורה. וכי מפת הדרכים ששרון מאמץ אינה תוצאה ישירה (ואסטרטגית) של הצהרת הכוונות של אוסלו? נכון, שמבחינה טקטית בשלב מסוים
התהליך עלה על שירטון, אבל האם העובדה שמכונית מקבלת פנצ'ר (כישלון טקטי) פירושה שהמכונית (האסטרטגיה) אינה טובה? הרי, כל מה שצריך
לעשות במקרה זה הוא להחליף גלגל ולהמשיך לנסוע. מה שהכשיל את אוסלו מהצד הפלשתיני היה שהם לא הצליחו (וחלק מהם גם לא במיוחד רצו) לבלום
את הטרור.
יתר על כן, החלטתו של עראפאת בספטמבר 2000 לחזור לדרך הטרור לאחר שכבר הוצהר על פתרון בדרכי שלום מהווה לא
פחות מפשע מלחמה (ששותפות לו מדינות אירופה שלא הוקיעו אותו מיד והמשיכו לארחו כלוחם חירות). אך מי שחושב שזה אומר שאנחנו נקיים מאשמה
טועה בגדול. הכשל הראשון מצדנו היה רצח רבין, השני העדפת ביבי על פרס בבחירות שלאחר הרצח (1996). השלישי, פעולות הוסטיליות מצדנו בזמן
שלטונו של ביבי: איך אפשר לדרוש מהפלשתינים להאמין שפנינו לשלום צודק, כאשר אנחנו משתמשים בכוח הזרוע כדי להמשיך ולבנות בשטחם ישובים (
למשל הר חומה) בכוונה מוצהרת למנוע מהם קשר לירושלים?
האם זה פירושנו לרצון הטוב שהצהרנו עליו באוסלו?
ובאשר לברק, הרי לא רק שלא ביצע את חלקו בהסכם אוסלו (נסיגה), אלא שהוא חיזק את ההתנחלויות יותר מקודמיו
למרות שלבסוף היציע לפנות את רובן (וגם זאת, בעזרת מפה מבזה, שלא היה סיכוי שהפלשתינים יקבלו אותה, הוכחה נוספת ליחסו המזלזל כלפיהם). גם כששרון עלה לשלטון הייתה לו ההזדמנות להמשיך את תהליך ברק והוא סירב בדרישה
המטומטמת שקודם ייפסק הטרור.
מאחר והשלום הוא אינטרס ישראלי, הרי אי-קיום שיחות היא לא עונש רק לפלשתינים, אלא קודם כל עונש לעצמנו ומתכון בדוק
להמשך הטרור. רבים טוענים שמאחר שהם מאמינים שהטרור יימשך גם אם ייגמר הכיבוש אז "למה לתת לפלשתינים מתנה ללא תמורה"?
התשובה לזאת היא, ראשית, שמאחר והכיבוש הוא עסק מפסיד אז סיומו היא לא נתינה לפלשתינים אלא מתנה לעצמנו. שנית,
מבחינת יחסי ציבור, כדי שננצח בזירה הבינלאומית ולזכות בתמיכתה, עלינו להופיע בפניה בידיים נקיות (דהיינו, לא ככובשים). שלישית, זו הזדמנות לבדוק
האם אמנם ייפסק הטירור כשייפסק הכיבוש, וכל זמן שלא ננסה, לא נדע.
הרי גם ביחס ללבנון טענו ה"ביטחוניסטים" שאם נצא, נותקף עוד יותר על ידי החיזבאלה, והתברר שההפך היה הנכון. ואשר
לכוונות האמיתיות של הפלשתינים, נשאלת השאלה: האם עראפאת התכוון באמת לעשות שלום ובגלל הטעויות שלנו שינה את דעתו, או שמלכתחילה רימה
אותנו כדי לקבל שטחים ללא תמורה בצורה של הכרה בישראל והצהרת כוונות לחיות עמה בשלום?
רק הוא יודע את התשובה לשאלה זו וכל ספקולציה מצדנו בעניין זה
תהייה משוללת בסיס, ולמעשה גם בלתי רלוונטית.
מה הייתי אנוכי, עבדכם הנאמן, עושה כדי להשיג שלום אילו הייתי היום ראש ממשלת ישראל? הייתי בוחר אחת הוורסיות של
הפתרון היחיד, נאמר זו של המפקד הלאומי או ז'נבה (המפורטת), ומעניין בה גם את הקהילה הבינלאומית (במיוחד את ארה"ב, מדינות ערב המתונות
ומדינות אירופה) וגם את המנהיגות הפלשתינית. אם כל הגורמים יהיו תמימי דעים ביחס לתוכנית, אני מאמין שאפשר יהיה לגרור לכך גם את עראפאת, ואז
להעביר את הפתרון כהחלטת עצרת האו"מ ומועצת הביטחון (שתבטל ותחליף את 242 ואת ההחלטה בעניין החזרת הפליטים משנת 1949).
החלטה זו תיאכף בעזרת עשרות אלפים של חיילי או"מ שיוצבו בשטחים ויעזרו במיגור הטרור. ויפה שעה אחת קודם. ומה באשר
לתוכנית הנסיגה החד-צדדית? אני בספק גדול אם ללא הצבת חיילי או"מ וללא הסכמה לגבי הגבולות תביא לנו תוכנית זו את הישועה. הרבה יותר סביר שהיא
רק תנציח את הסכסוך. אם נקיים משאל עם או סקר בעניין פינוי הרצועה, מן הראוי שהאופציות
שהוא יציע לא יהיו שתיים ("כן" או "לא"), אלא שלוש: "פינוי חד צדדי ללא הסכם", "פינוי רק בהסכם על בסיס תכנית קלינטון", ו"אי פינוי בשום תנאי".
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
|
|
