עת"מ 2349/04 - מחוזי, ארנונה

עת"מ 2349/04

1. העותרת עתרה כנגד המשיבה בגין שומות ארנונה רטרואקטיביות שהוציאה המשיבה לתחנת דלק של העותרת ביום 10.8.04, ומתייחסות לשנים 1997 עד 2004.

העותרת טוענת כי שיטת חישוב הארנונה בשומות אלה שונתה. בעוד שמשך כל השנים, ובכללן תחילת שנת 2004, חושבה הארנונה על הקרקע שבשטח תחנת הדלק בסיווג של "קרקע תפוסה, ובתעריף המתאים", הרי בשומות הרטרואקטיביות סווגה הקרקע על פי סיווג של תחנות דלק, על פי תעריף, שלטענת העותרת "...(ה) מתאים לבניין של תחנת דלק" (סעיף 2 בעתירה).

עוד נטען שהשינוי נוגד את דיני הקפאת תעריפי הארנונה.

2. לאחר שהוגשה לי העתירה, קבעתי שמיעתה.

הצעת העותרת לפיה הסמכות העניינית תוכרע בהליך המתנהל בבית-משפט זה, בפני סגן הנשיא, השופט ח' פיזם, נדחתה על ידי.

3. לאחר שעיינתי בטעוני ב"כ הצדדים לא מצאתי עילה לשנות מדעתי שעמדה ביסוד ההצעה לב"כ הצדדים, לפיה תמחק העתירה וכי העותרת תוכל להגיש ערר שידון בפני ועדת הערר, כאשר המשיבה לא תטען טענות שעניינן המועד שבו הוגש הערר.

4. ב"כ העותרת מנסים להציג עתירתם כמחייבת הכרעה בשאלות עקרוניות, וזו יכולה להעשות רק בבית-המשפט לעניינים מנהליים. בצידו של טעון זה, מעמידים ב"כ העותרת בספק את כישוריהם המקצועיים של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר לדון ולהכריע בשתי השאלות המוגדרות על ידם "סוגיה משפטית עקרונית", והיא שאלת שומת ארנונה רטרואקטיבית ושינוי שיטת חישוב הארנונה בניגוד להקפאה.

5. המשיבה טוענת שהפורום הנאות לבירור המחלוקות הוא בפני ועדת הערר. תמצית טענתה היא שלועדת ערר סמכות ייחודית לדון בעילות שבסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו1976- (החוק). היא מצביעה על הסעיף (א)(2) לפיו "נפלה בהודעת התשלום שמסיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו" (ההדגשה הוספה), כדי להצביע על כך שכאשר המחלוקת היא בסוג הנכס, אין לבית-המשפט לענינים מקומיים סמכות לדון בעילה זו והיא מסורה אך ורק לועדת הערר.

עוד היא טוענת שקבלת עמדתה של העותרת תביא לפיצול ההליכים בין שתי ערכאות, שכן חלק מן הדיון צריך יהיה להתקיים בועדת הערר ואחר בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים.

"התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאות מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון לתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים.

(1) סמכות גופי הערר לדון בעניינים שהחוק הפקיד בידם הוכרה כמצדיקה בדרך כלל הימנעות בתי המשפט מלדון באותם ענינים, מבחינת קיומו של סעד חלופי.

(2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקימים אותם".

"אפילו אניח כי הסמכות היא מגבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר 'הסעד החלופי' להכיר בסמכותה של ועדת הערר".

לא ברור, אם כן, לאחר שסגן הנשיא פיזם דחה את העתירה על הסף ביום 23.2.05, מדוע לא פנתה העותרת והודיעה שלאור זאת, אם לא לאור נימוקים אחרים, היא חוזרת בה מטיעוניה.

9. יהיו פני הדברים אשר יהיו, שוכנעתי שאין הצדקה שההליך ידון בשלב זה בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים. אם יוגש ערר ותהיה עילה להתמודד עם תוצאתו, ימצאו עצמם הצדדים בין כה וכה בבית-המשפט לעניינים מנהליים.

אני דוחה את העתירה.

המזכירות תשלח עותקי פסק הדין לב"כ הצדדים.