 גרסת הדפסה
א 5066/02 - שלום, ארנונה
המספק-חב' לבנין ומסחר חיפה נגד עיריית חיפה
30/3/2005
א 5066/02
המספק-חב' לבנין ומסחר חיפה
נגד
1 . עיריית חיפה
2 . אם .י. שירותים עסקיים בע"מ
בית משפט השלום חיפה
כב' השופט א. גנון
[30.3.2005]
פסק דין
1. התובעת, מחזיקה בנכסהמצוי בתחומי העיר חיפה ברח' קיבוץ גלויות 54, והחייב ארנונה לפי הדין. היא מחזיקה בנכס מאז 1.1.1988 והיא נדרשת לתשלום חובות ארנונה לנכס בגין שנים עברו. משפעלה העירייה באמצעות חברת הגבייה, הנתבעת מס' 2, לצורך גביית החוב, בגביה מנהלית, על פי פק' העיריות ופק' המיסים גביה, נזעקה התובעת והתנגדה. צו מניעה זמני להמשכת פעולות הגבייה ניתן בבית משפט זה ע"י כב' השופטת ב. בר-זיו, עוד ביום 4.3.02, ועתה הגיעה שעת ההכרעה בתביעה עצמה.
2. הצדדים הסכימו להכריע על יסוד המסמכים והתצהירים שהוגשו על פי הסדר דיוני שהוגש, וזו הכרעתי בקצרה. העמקתי ושקלתי כל טיעוניהם הנאים של ב"כ הצדדים אולם לא הזכרתי את כולם בהכרעתי רק למען הקיצור.
מבלי שנדרש להיכנס לכל פרטי ההיסטוריה שביחסי התובעת והעירייה, ניתן לומר שלאחר כל הבירורים שנעשו, עולה שהעירייה החלה בפעולה לגבייה מנהלית של יתרות חוב ארנונה, שמקורן בשנת 1988, כ- 13 שנה לפני משלוח ההתראה לתובעת, והחלטת פעולות הגבייה והעיקול בבנק.
התובעת שילמה במהלך השנים את תשלומי הארנונה אולם בספרי העירייה קיים חוב ישן משנת 1988, שהוא נשוא התביעה. הנתבעות מסרו עדות, בתצהיר של מר יאיר בן זאב, סגן מנהל מחב' הגבייה בעיריית חיפה, לפיו נשלחה לתובעת ביום 16.1.01 דרישה לתשלום החוב באמצעות הנתבעת מס' 2 – כנציגתה המוסמכת של העירייה.
4. מחומר הראויות והחשבונות שהוגשו כמו גם על פי הודעת העירייה עולה כי מקור החוב הוא הארנונה לשנת 1988. נכון הוא כי בשנת 1992 נעשה תיקון בחשבון לאור הודעתה המאוחרת של התובעת, כי היא המחזיקה בנכס מאז 1.1.1988, אולם בכך אין כדי לשנות את תמונת המצב ביחס לתקופה אליה מתייחס החיוב במס, והשאלה היא האמנם צודקת הנתבעת כי בנסיבות אלה אין דין התיישנות לחוב זה. התובעת טענה כלפי החיוב, וכלפי שרשרת מעשיה של העירייה ומחדליה בגביית החוב, טענות לרוב, לרבות טענת התיישנות, והשאלה הראשונה והעיקרית שיש לברר היא האם חלה התיישנות על החוב נשוא הליכי הגבייה, האם רשאית התובעת להעלות טענת התיישנות כאשר נדרשת היא לתשלום המס בהליך של גביה מנהלית.
5. הנתבעת מס' 1 טוענת כי במשך כל השנים מאז 1992 שלחה באופן רצוף ושוטף הודעות ושומות בגין הארנונה וכי התובעת קיבלה אותן. התובעת הכחישה טענה זו ועמדה בתוקף על הטענה כי שילמה את כל הדרישות שקיבלה, ומעולם לא קיבלה דרישות ביחס לשנים הנ"ל. לראשונה קיבלה התובעת את ההודעה נשוא תביעה זו מן הנתבעת וכך נודע לה על דבר קיומו של החוב הנדון – ועל כן התיישן החוב במועד הדרישה, אפילו נאמר שתחולת מועד ההתיישנות הוא בשנת 1990 ולא 1988.
טענות התובעת כלפי החוב וכלפי פעילות הנתבעות כללו שורה של טענות בנוסף לטענת ההתיישנות והן: (א) החוב אינו בר גביה מפאת שיהוי והעדר תום לב שכן העירייה "ישנה" שנים על זכויותיה ולא נקטה בכל פעולה. (ב) מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול. (ג) אין תחולה לסעיף 3 לחוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ 1980, העוסק בזקיפת תשלום. (ד) הליכי הגבייה פגומים ובטלים בשל העדר המצאת דרישה כדין, ו/או צו העיקול בטל ו/או חוסר סמכות ו/או פסול בהאצלת סמכויות הגבייה לנתבעת מס' 2 ועובדיה. (ה) נקיטת הליכי גבייה בדבר חוב שבמחלוקת אינה נוהל תקין ואין ראוי לפעול לגביו בהליכי גביה מנהלי אלא בתביעה משפטית .
6. כאן המקום להעיר כי הנתבעות לא הציגו שמץ של ראייה שניתן לסמוך עליה כי אכן שלחו לתובעת דרישת תשלום ושומות לשנים 1988 עד 1992 או אף לאחר מכן וביחס לחוב הנטען. כל המסמכים שצורפו על ידן מקורם ברישומי מחשב עכשוויים, אך אינם העתק של המסמך המקורי שנשלח, על פי הנטען, בעבר. אין בפני ראייה כי התובעת קיבלה את הדרישה לפני מועד הדרישה הראשונה ב- 2001, או כי בפנקסי השומות הופיעה "יתרת חוב" משנת 1988 וזאת בכל הפנקסים של שנות המס שלאחר מכן.
7. לטענת התובעת בדבר התיישנות החוב נשוא הליכי הגבייה המנהלית יש בסיס וטעם והיא מניחה את דעתי. הגם שמדובר בהליכי גבייה מנהלית ועל אף שהטענה מועלית (פורמאלית) ע"י בעל דין שהוא תובע, יש לקבל את הטענה ואפרט בקצרה את הנימוקים לכך. אני ער לכך שקיימת בפסיקה מחלוקת בשאלה זו, אם כי הדבר לא הוכרע בפסיקת בית המשפט העליון, ופסיקת בתי המשפט המחוזיים היא מנחה בלבד .
טענת ההתיישנות מהווה הגנה בידי מי שנישום ונתבע לתשלום המס ו/או כל חוב, בין אם בטענה זו יעשה שימוש כנתבע בהליך משפטי, ובין ייעשה בו שימוש כתובע בהליך משפטי. היותו תובע (פורמאלית) אינה הופכת את פניה של טענת ההתיישנות לפסולה, שכן גם בהגשת תביעה כצעד למניעת החיוב, יש משום הגנה לטוען – הגנה מהותית. בטענתו של התובע ואחיזתו בהתיישנות, אין היא הופכת לעילת תביעה ועל כן במהותה משמשת לו להגנה בלבד – הגם שזו הגנה בפני הליכי גבייה של השלטונות הפועל מכוח דין.
בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בה.פ. 30340/97 בתי זקוק לנפט נגד המועצה האזורית זבולון, הביע בית המשפט את דעתו בנדון, ובא למסקנה כי טענת ההתיישנות תעמוד גם למי שמעלה אותה בנסיבות דומות כתובע ולא כנתבע:
"לכאורה, עומדים הדברים דלעיל בניגוד לפסק דינו של כב' השופט י. כהן (בהסכמת השופט ברנזון). בפסה"ד בענין ע"א 522/71; 360/72; 557/72; 558/72; בר"ע 142/72 מוריס בנין נגד אלברט בנין פד"י כ"ח (2) עמ' 309 בע' 326 הקובע, כי "מעצם מהותה התישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתוח של השופט המלומד (בבימ"ש קמא ד ..) שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו הופכת את ההתישנות לפי החוק מדיניות למהותית ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק".
.. .
עם כל הצניעות, אינני סבור כי יש קשר בין סיווג ההתישנות כדיונית או מהותית לענין השאלה, אם מבחינה דיונית מי שמעלה את הטענה מגיש תביעה לפסק דין הצהרתי שלמעשה אינה אלא צעד מניעתי שבא לקדם תביעה, לבין מקרה שבטרם הספיק הצד לפעול פעולה מניעתית הקדימו התובע והגיש נגדו תביעה.
הסיווג הדיוני של ההתישנות בא רק לבטא את הרעיון, כי עצם הזכות ממשיכה להתקיים על אף חלוף תקופת ההתיישנות; מוסד ההתיישנות נוצר בעיקרו של דבר בשל הקושי הראייתי העומד בפני הנתבעת ולכן אם הודה הנתבע בקיום הזכות או ויתר על טענת ההתישנות אם במפורש (ואם מכללא בכך שלא העלה אותה בהזדמנות הראשונה), הרי הוא הצהיר בכך שהקושי הראייתי אינו מפריע לו, או מאחר ואין הוא חולק על זכות התובע, או שמעבר הזמן אינו מפריע לו ל"גייס" ראיות .
ער אני לחובתי לכבד הלכות של שופטי ביהמ"ש העליון ועלי לדחות דעתי מפני דעתם, אך כאשר מדבר השופט י. כהן על כך שטענת ההתישנות אינה יכולה לשמש כנגד נושה אשר "אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו", אין הכרח לפרש ביטוי זה כמתיחס ל"הליכים משפטיים" בבית משפט דוקא, אלא "הליכים משפטיים" בהקשר זה, הם לפי תפיסתי, הליכים שבהם נעזר הנושה ברשות שלטונית לגביית חובו, או אם הנושה הוא בעצמו רשות שלטונית האו משתמש בסמכויות אכיפה מינהליות שהחוק מעניק לו.
את דברי השופט י. כהן יש להבין כמתיחסים רק למצב שבו הנושה יכול לגבות את חובו באמצעים שאינם אמצעי אכיפה שלטוניים, כגון שהוא גובה את החוב מתוך נכסי החייב המצויים בידיו, או שמשתמש בזכות עכבון או שמשתמש ביפוי כוח שבידו (שזה האמצעי שהיה בידי הנושה בפרשת בנין הנ"ל)". (דברי כב' השופט ד"ר ביין) .
8. הנתבעות דנן נקטו הליכי גבייה מנהלית ואין כל טעם שבמדיניות משפטית לראות הליכים אלה באורח שונה מהותית מתובענה רגילה – לפחות לעניין הנדון כאן. כב' השופט ביין הסביר את הטעמים לכך ועם כל הכבוד, אני מקבל אותם ומסכים להם, כמו שכבר פסקתי בעניין זה בעבר פעמים מספר, אוסיף כמה הערות וטעמים נוספים .
אימרותיו של כב' הנשיא לשעבר י. כהן בבית המשפט העליון בפרשת ע"א 142/72 בנין נגד בנין (פד"י כ"ח(2) 309) בדבר מהותה של טענת ההתיישנות, היתה במשך השנים, בבסיסה של ההשקפה (המוטעית) כי פסק הדין הנ"ל מונע מתובע לטעון טענות התיישנות כלפי החוב. את דברי הנשיא אין להרחיב עד למרחבים אלה, ואין להעניק לדבריו משמעות זו, כל אשר ראוי ליחס להלכת בנין הוא לעניין הפיכתה של ההתיישנות לעילת תביעה, ותו לא. השימוש בהתיישנות במקרים כמו בעניננו אינו סותר את הוראות סעיף 2 לחוק ההתיישנות .
9. אשר לעצם תחולת ההתיישנות בהליך של גביה מנהלית הרי שסוגיית ההתיישנות בגביית חובות ארנונה גם בגבייה מנהלית, נושקת לבעיות כבדות משקל של שמירה על זכויות חוקתיות מכוח חוקי היסוד, כגון; חוקי זכות הקניין. תשלום המיסים והארנונות לשלטונות המדינה והרשויות המקומיות היא ללא ספק חובה על כל אזרחי המדינה החייבים במס; היא נעשית למטרה ראויה ובד"כ תעמוד הטלת המס במידתיות הנדרשת בחוק היסוד, אולם דווקא מפאת הפגיעה בזכות הקניין הפרטי יש לעשות שימוש זהיר ביותר בסמכות גביית המס.
אין זה סביר, למשל, שתישלל זכותו של נישום לטעון התיישנות בתביעה משפטית שתוגש נגדו רק משום שמדובר במס שנועד לגביה מכוח דין ולמטרות ציבוריות. גם בעניין זה, קבעה הפסיקה רבת השנים, כי תביעת חוב ארנונה בתביעה אזרחית נתונה וכפופה להלכות ההתיישנות – אף על פי שתחילה היו מהססים גם באלה. אין טעם ממשי ומהותי, לא משפטי ולא במדינות משפטית, להחיל כללים שונים לגבי התיישנות החוב ולתלות את הדבר רק בצורה שבה נקטה הרשות, תתבע בבית המשפט – יוכל הנישום לטעון טענות התיישנות, נקטה הליכי גביה מנהלית – יהיה הנישום מנוע מכך.
השוואת מצבו של הנישום בשני המקרים, נגזרת הן מן הצורך לאיזון ראוי, והן מכוח חובתה של הרשות לנהוג בתום לב בהפעלת סמכותה. העובדה כי נתונה לרשות הציבורית היכולת לפעול בהליכי גבייה מנהלית, ולנקוט בצעדים דרסטיים ישירים כמו עיקול כספי החייב ורכושו - בלא הליך משפטי ראוי ומלא, היא הנותנת כי בהליך כזה מן הדין לשמור על כל זכויותיו של הנישום להגנה בפני החיוב. הגנה זו אינה ניתנת לעיתים ליישום מעשי בלא פנייה לעזרת בית המשפט, לרבות בבקשה לסעד זמני. זאת ועוד, גם ההליך המנהלי, כפוף לכללי המשפט הנוהג והמקובל בארץ, ואין דיני ההתיישנות "זרים" להליך זה. ההליך המנהלי נתון בסופו של דבר לביקורת בתי המשפט, ובמסגרת זו עומדות לאזרח כל הזכויות שהיו עומדות לו אילו נתבע בבית המשפט.
10. פק' העיריות שהעניקה לרשות המקומית סמכויות מרחיקות לכת להליכי גבייה מנהלית של ארנונה, הלכה בדרך מיוחדת וייחודית. דרכה של הפקודה היתה לקבוע שאת הארנונה ניתן לגבות כחוב אזרחי, לאמור, שהרשות תתבע את חובה בבית המשפט בהליך רגיל אזרחי, ובד בבד אפשרה לרשות לבחור גם בהליך גביה מינהלי. מה שנפסק ביחס להליך האזרחי – קרי, שדיני ההתיישנות חלים בו גם ביחס לארנונה – חייב לחול גם על ההליך בגבייה מנהלית מאותו טעם מהותי. המחוקק לא הקים שתי מערכות שונות כדי לאפשר לרשות לנצל לרעה את הבחירה. הליך הגביה המנהלי נועד כדי להקל את הליכי הגביה, אולם לא נועד לעקוף הליכים וזכויות במשפט, לכך לא התכוון המחוקק. זאת ועוד, אין להעלות על הדעת מצב שבו תוכל הרשות לתבוע בבית המשפט את חובות הארנונה, בכפוף לזכות הנישום לטעון התיישנות (שהוא במקרה זה 7 שנים) אולם אם הרשות זנחה את ענייניה, התרשלה, ולא קיימה את חובותיה במשך שנים רבות – תוכל עדיין למצוא לעצמה "רווח והצלה" בנקיטת הליך גביה מנהלי. הדעת לא סובלת פירוש כזה. פרשנות כזו אינה עולה עם תכלית החקיקה המעניקה לעירייה סמכויות לגבייה מנהלית .
11. אומר עוד, שהליכי הגביה המנהלית עצמם הינם בעייתיים כשלעצמם. לא ארחיב בעניין זה, אומר רק כי החקיקה הקיימת בעניין זה, ראויה לבדיקה מחודשת לאיזונים ולתיקונים המתחייבים מהשינויים המהותיים שחלו במשפט בארצנו בעשורים האחרונים ובפסיקה, ומלאכה זו ראוי לה שתעשה בידי המחוקק .
12. הגבייה המנהלית היא כלי סטטוטורי שאחת מתכליותיו היא להקל על הרשות ולקצר את ההליך לגביית חובות. אין מקום להנחה כי בהליך מקוצר זה קיימת מטרה לפגוע בזכויות החייב. ההליך לא נועד כדי לקצץ בזכות הנישום ; אין בו הסכמה מראש של הנישום לחיוב גופו ואין לפרש את השימוש בהליך זה אלא כאמצעי לגביית המס, כאשר באותם מקרים בהם קיימת מחלוקת של ממש בדבר החבות. יש לשמור על זכות הנישום להעלאת טענותיו. רוצה לומר – הנוחות המנהלית שבגבייה המנהלית לא תשמש אמתלא לפגיעה בזכויות מהותיות הנהוגות בשיטת המשפט. הזכות "המעין חוקתית" (עד לחקיקת חוקי יסוד בהליכי המשפט) לקיום הליכי משפט, זכות גישה למשפט, זכויות טיעון וכיו"ב, תביא לפרשנות מצמצמת להליכי הגביה. זכותו של הנתבע לטעון טענת התיישנות לרבות עפ"י חוק ההתיישנות, היא זכות הראויה להגנה. זכות זו לא תיפול "קורבן" על מזבח היעילות שבגביית המס בגבייה מנהלית. התוצאה המסתברת היא, אפוא, שיש להימנע משלילת זכויות הנישום לטעון התיישנות התביעה והחוב, ולהשוות מצבו של הנישום בכל הליכי גביה ותביעה .
13. הנחת היסוד המונחת בדין המעניק לרשות סמכות מנהלית לגביית הארנונה, היא שהרשות תפעל בתום לב, בזריזות הראויה למימוש זכותה. אין המחוקק קוצב לרשות זמן לבצע הליכי הגבייה, אולם אין להחזיקו כמי שהתיר לרשות לפעול לגבייתו ללא הגבלת זמן כל שהיא. ממילא תוחזק הרשות, מכוח פק' הפרשנות, וחוק הפירושים, כמי שחייבת לפעול להפעלת סמכותה תוך זמן סביר – ועל כן בענייננו, ראוי לבחון אם הפעלת הליכי גביית מס 14 שנה מתום שנת המס אליה הוא מתייחס הינו פרק זמן סביר. נראה לי שלפי כל קנה מידה, ייחשב הדבר כשיהוי בלתי סביר יתכן ורק מטעם זה, לא היה ראוי לנקוט דרך זו, והיה על הרשות להגיש תביעה משפטית – אלא שהרשות ביקשה לעקוף את מכשול ההתיישנות, ע"י שימוש בלתי סביר בגבייה המנהלית. נראה לי כי מהטעם האמור לעיל נובעת מסקנה כללית יותר, והיא שהסמכות שניתנה לרשות לגבייה מנהלית, גם אם תופעל תוך זמן סביר בנסיבות, אינה יכולה להעניק לרשות יתרון דיוני שמשמעותו נטרול מכשול ההתיישנות – קל וחומר כאשר הרשות פועלת בשיהוי, תוך זמן לא סביר או שלא בתום לב .
14. כב' השופט ד"ר ביין הביע דעתו המפורשת בסוגיית ההתיישנות, ודעתו היתה שאין לשלול טענה זו מן הנישום גם בהליך של גביה מנהלית ואף אם הטענה מועלית ע"י התובע שפתח בהליך, דעתו זו מקובלת עלי, ובשנים האחרונות הולכת דעה זו וכובשת לה מקום נרחב בקרב הפוסקים. הדעה שהובעה ע"י אחדים מהשופטים בבית המשפט המחוזי, כמו, פסיקתה של כב' השופטת וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה, בפרשת קמחי, אינה מקובלת עלי, הנמקותיה כבדות משקל אך אינן יכולות להביא לתוצאה השוללת מן הנישום טענת התיישנות .
15. הליכי הגבייה שנוקטו ע"י הנתבעות נגד התובעת כללו חובות ארנונה לתקופה שלפני 1992, למעשה מדובר בחוב עבור שנת 1998 אשר נדרש רטרואקטיבית בשנת 1990 (עקב איחור במתן הודעה על שינוי מחזיק), וככל שהליכי העיקול והגביה שננקטו ע"י הנתבעים מתייחסים ליתרות, או חובות, ארנונה בגין תקופה שקדמה ל- 1.1.1992 יש לראות את ההליך כבטל ולהבהיר כי אין הנתבעת רשאית לגבות כל כספים בגין תקופה זו.
התביעה לסעדים כספיים נוספים שהגישה התובעת בגין פיצויים בסך 30,000 ₪, נזקים שנגרמו לה, עקב מחדליה ומעשיה של חב' הגביה ו/או העירייה, לא הוכחו ואין להן בסיס ותשתית מספקת. העיקולים אשר הוטלו יבוטלו ואני מורה בזה לבטל גם כל עיקול או הליך אחר שננקט ע"י הנתבעות נגד התובעת בגין הארנונה נשוא תביעה זו, אולם אין מקום לחייבן בתשלום פיצויים, למעט הוצאות משפטיות בהליך זה.
16. לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה במובן האמור לעיל בסעיף 15 לפסק הדין דהיינו, אני מצהיר כי הנתבעות לא רשאיות לנקוט כל הליכי גביה לרבות עיקולים בגין תשלומי ארנונה של התובעת לנכס נשוא התביעה לתקופה שקדמה ל- 1.1.92, וכל פעולה שנעשתה, כל עיקול או הליך שננקט בטל בזה. התביעות האחרות נדחות .
הנתבעות ישלמו לתובעת יחד ולחוד הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד 9,000 ₪ + מע"מ .
ניתן היום י"ט ב אדר ב, תשס"ה (30 במרץ 2005) .
למאמר בנושא
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
|
|
