טענת ההתיישנות היא הגנה בידי מי שנתבע לתשלום מס או חוב. למרות זאת, קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות למרות שהיא נטענה על ידי התובע. בפסק דין ארוך ומנומק כדבעי נקבעו מספר עקרונות חשובים, והרי תמציתם:

1. היותו תובע (פורמאלית) אינה הופכת את פניה של טענת ההתיישנות לפסולה, שכן גם בהגשת תביעה כצעד למניעת החיוב, יש משום הגנה לטוען – הגנה מהותית.

2. אין קשר בין סיווג ההתיישנות כדיונית או מהותית לעניין השאלה, אם מבחינה דיונית מי שמעלה את הטענה מגיש תביעה לפסק דין הצהרתי שלמעשה אינה אלא צעד מניעתי שבא לקדם תביעה, לבין מקרה שבטרם הספיק הצד לפעול פעולה מניעתית הקדימו התובע והגיש נגדו תביעה.

3. אין טעם ממשי ומהותי להחיל כללים שונים לגבי התיישנות החוב ולתלות את הדבר רק בצורה שבה נקטה הרשות, תתבע בבית המשפט – יוכל הנישום לטעון טענות התיישנות, נקטה הליכי גביה מנהלית – יהיה הנישום מנוע מכך.

4. אין להעלות על הדעת מצב שבו רשות מקומית שזנחה את ענייניה, התרשלה, ולא קיימה את חובותיה במשך שנים רבות – תוכל עדיין למצוא לעצמה "רווח והצלה" בנקיטת הליך גביה מנהלי.

5. הגבייה המנהלית היא כלי סטטוטורי שאחת מתכליותיו היא להקל על הרשות ולקצר את ההליך לגביית חובות. אין מקום להנחה כי בהליך מקוצר זה קיימת מטרה לפגוע בזכויות החייב.

6. אין לפרש את השימוש בהליך זה אלא כאמצעי לגביית המס כאשר קיימת מחלוקת של ממש בדבר החבות.

7. זכותו של הנתבע לטעון טענת התיישנות לרבות על פי חוק ההתיישנות, היא זכות הראויה להגנה. זכות זו לא תיפול "קורבן" על מזבח היעילות שבגביית המס בגבייה מנהלית.

8. הנחת היסוד המונחת בדין המעניק לרשות סמכות מנהלית לגביית הארנונה, היא שהרשות תפעל בתום לב, בזריזות הראויה למימוש זכותה. אין המחוקק קוצב לרשות זמן לבצע הליכי הגבייה, אולם אין להחזיקו כמי שהתיר לרשות לפעול לגבייתו ללא הגבלת זמן כל שהיא.

נפסק, כי העירייה אינה רשאית לנקוט כל הליכי גביה לרבות עיקולים בגין תשלומי ארנונה של הנישומה לתקופה שקדמה ל- 1.1.92, וכל פעולה שנעשתה, כל עיקול או הליך שננקט בטלים. העירייה חויבה בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ש"ח + מע"מ.

מקרה זה אינו חריג או יוצא דופן. הרעה החולה שפשטה כמגיפה במרבית הרשויות המקומיות נובעת מהפרטת הליכי הגבייה לקומיסיונרים, העושים שימוש בפקודת המסים (גביה) ללא ביקורת ציבורית הולמת. המניע היחיד אינו גביית חובות ראויים אלא ניסיון לגבות חובות בכל מחיר ללא התחשבות בתושב ובבעלי העסקים.

במקרים מסוימים מכתיבים קומיסיונרים אלה, בברכתו השקטה של ראש הרשות המוקמית, גם את שומות הארנונה וגם את החלטת מנהל הארנונה בהשגה.

מצוקתן הכספית של הרשויות המקומיות אינה מצדיקה את הפיכת כלי הגבייה המנהליים למכשיר להתעשרות של חברות קבלניות לגבייה, כמו במקרה הנדון, והליכה בתלם זה תהפוך לרועץ לרשויות המקומיות. מספרם של הנישומים גדול ממספרם של גובי המס, ההתנגדות לשומות מופרזות ולהליכי גבייה בלתי מוצדקים הופכת לנחלת הכלל, ואחוזי הגבייה הנמוכים מוכיחים כי לגבייה חסרת הבחנה אין תכלית כלכלית.

לפסק הדין