כיוון שכתבי התביעה זהים לחלוטין, זולת הסכומים הנקובים בהם, לא הצלחתי להבין מדוע הוגשו שלוש תביעות ומהו הסכום הנכון בו חייב הנתבע, לגירסת התובעת.

כך או אחרת, הנתבע הגיש בכל אחד מן התיקים, בקשה לדחיית התביעה על הסף.

הדיון אוחד בשלושת הבקשות ולאחר שתי ישיבות הסכימו הצדדים על הגשת סיכומים (החלטה מיום 10.07.05 עמוד 3 שורה 1 לפרוטוקול).

מן החומר שבפני עולה התמונה הבאה -

הנכס נשוא הליך זה נמצא בקצה של איזור התעשיה עטרות, אשר נמצא כידוע מצפון לירושלים, באיזור עוין.

עם שפרצו אירועי האלימות (האינתיפאדה) הוקמה גדר אשר מגינה על איזור התעשיה מפני כניסת גורמים עויינים.

הנכס דנן נמצא מחוץ לגדר.

בגדר קיים שער אשר ניתן לפתוח אותו אולם שילטונות הביטחון אוסרים על כך מפני החשש לכניסת גורמים עוינים (ראה מכתבה של קצינת תלונות הציבור של משמר הגבול, מכתב מיום 30.03.05).

ניתן להגיע אל הנכס מן הצד השני, שלא מכיוון איזור התעשיה. כביש הגישה אל הנכס מכיוון זה, הוא הכביש נשוא ההיטלים והאגרות.

כביש זה עובר בתוככי שטח עוין ואינו מומלץ לנסיעת ישראלים (ראה דברי נציג התובעת, מר יוסף טובול בישיבה מיום 10.07.05 עמוד 1 שורה 19 לאמור: "לא נעים לנסוע שם ליהודי").

ראוי לשים לב כי אותה הגנה אשר קיימת לנכסים הנמצאים בתוך הגדר , כאשר השערים סגורים, לא קיימת לנתבע אשר הנכס שלו נמצא מחוץ לגדר ואין כל הגנה היכולה למנוע כניסת גורמים עוינים.

הנתבע טוען כי לאור המצב הבטחוני הוא אינו מפעיל במקום עסק. יש שם אדם אשר שומר על המקום ומפעיל כ - 1/3 מן הנכס, באתר לרחיצת כלי רכב (ראה ישיבה מיום 10.07.05 עמוד 1 שורה 7).

לאור המצב העובדתי כאמור לעיל ולאור המצב הביטחוני הידוע לכל - אני מקבלת את טענת הנתבע במלואה.

שוכנעתי כי בתנאים הנוכחיים פועל הנתבע בדרך שכל אדם סביר היה פועל.

ראשית, הפעלת עסק במקום עלולה להיות כרוכה בסיכון עצמי - לעניין זה ראוי שוב להזכיר כי נכס הנתבע נמצא מחוץ לגדר המהווה הגנה על יתר הנכסים אשר באיזור התעשיה.

שנית, גם אם היה הנתבע מחליט להפעיל עסק במקום, ספק רב היה מאן דהוא היה מסכן את עצמו כדי להיות לקוח של אותו העסק.

לעניין זה, יש לזכור כי כביש הגישה לנכס הוא דרך בית חורון אשר אינו מומלץ לנסיעת יהודים.

למותר לציין, כי לו היה הנתבע מקים עסק המכוון לאוכלוסיה המקומית היה מגדיל את סיכונו האישי.

בנוסף, אין ספק כי הנתבע גם אינו יכול למכור את הנכס שהרי הנסיבות המפורטות לעיל ירתיעו, מן הסתם, כל רוכש פוטנציאלי.

לאור האמור, שוכנעתי כי הנתבע אינו יכול להשתמש בנכס הנדון. יותר מכך, עבור הנתבע לנכס דנן אין, כיום, כל ערך כלכלי.

היטל הסלילה ואגרת תיעול מוטלים, ברגיל, על מי שהנכס שבבעלותו גובל ברחוב שנסלל ונמצא באיזור האיסוף של התיעול (ראה סעיפים 4 ו - 8 לכתב התביעה).

עיקרון זה היגיון בצידו. מי שמחזיק בנכס אשר נהנה או משתבח כתוצאה מעבודת הסלילה והתיעול - מחוייב בתשלום ההיטל והאגרה.

אני מקבלת את גירסת התובעת כי כאשר מדובר בהיטל ובאגרה אין משמעות "לתמורה" או "למידת השימוש וההנאה של המשלם מהשירות או מהעבודה אשר מומנו באמצעות אותו תשלום". (סעיף 3 ג' לסיכומים).

אולם, לעיקרון זה, כמו לכל עיקרון, יש יוצאים מן הכלל.

מסקנתי היא כי המקרה דנן הוא יוצא מן הכלל ומן העיקרון.

העיקרון האמור נקבע תוך הנחה בסיסית, כי שיגרת החיים התקינה נמשכת וחלה בכל המועדים הרלוונטיים. כאשר הנחה בסיסית זו מתנפצת אל מול מציאות קשה, יחד איתה מתנפץ העיקרון.

כדוגמא, כדי לסבר את האוזן, נפליג למחוזות רחוקים ודמיוניים. נניח שבמחוזותינו היתה מתרחשת סופה קשה כדוגמת "קתרינה" אשר פקדה את נוי - אורלינס, ונניח שהכביש דנן היה נסחף לו ביחד עם התיעול בשיטפון אדיר, כדוגמת כבישים וגשרים אי שם בדרום ארה"ב. האם היתה התובעת עומדת כאן, כיום, מולי ודורשת מן הנתבע כי ישלם את האגרה בגין סלילת אותו הכביש והקמת התיעול?! ספק בעיני אם היתה התובעת, במקרה כזה, מעיזה לטעון כי ההיטל והאגרה אינם תלויים בהנאה מן הכביש ועל כן יש לשלמם גם מקום שלא ניתן להינות מהם כיוון שהכביש והתיעול נעלמו להם בשיטפון.

איני רואה הבדל רב בין הדוגמא הנ"ל לבין המציאות העכשווית בכביש נשוא הליך זה.

כביש זה אינו קיים, נסחף ונעלם לו, עקב האילוצים הביטחוניים אשר המציאות מכתיבה לנו.

אין מדובר, במקרה זה, במידת ההנאה מן הכביש, אלא שמדובר בהעדר אפשרות סבירה לעשות בו כלל שימוש.

מסקנתי היא על כן, ברורה - יש לפטור את הנתבע מן ההיטל והאגרה.

בשולי הדברים אציין כי מסקנתי זו מבוססת, בין היתר, על שיקולים של מדיניות ראויה.

ושוב אתחבר לדוגמא דלעיל - כפי ששילטונות ניו-אורלינס מממנים ומשקיעים בשיקומה של העיר ואין דרישה מן התושבים להשתתף בעלות השיקום, כך גם בענייננו.

נזקי המצב הבטחוני הקשה הם נזקים אדירים. לנתבע נגרם נזק מעצם העובדה שהוא מחזיק בנכס אשר אינו מביא לו כל תועלת ואינו מחזיר את ההשקעה בו.

מדוע יוטלו על כתפי הנתבע, האזרח הפשוט, כל הנזקים הנובעים מן המצב הביטחוני? מדוע יאלץ האזרח הפשוט להמשיך ולממן ולשלם ולהוציא הוצאות, מקום בו נסיבות גדולות ועצומות שאינן תלויות בו, מונעות ממנו לפעול על-פי תוכניותיו?

מדוע, בין האזרח לבין השילטונות יונהג כאילו "כלום לא קרה" וכאילו "עולם כמנהגו נוהג" למרות שהאירועים הביטחוניים הם כבדי משקל ואינם מאפשרים את המשך השיגרה?!

סיום:

אני מקבלת את הבקשה לדחיית התביעה על הסף.

ה3ההתביעות נמחקות והתובעת תוכל לשוב ולחדשן רק אם וכאשר ישתנו הנסיבות הביטחוניות באופן שהאיזור כולו יהיה פעיל ובעל תנועה רבה.

התובעת תשלם לנתבע סך של 5,000 ₪ הוצאות בתוספת מע"מ כדין.