התובעת, איל חברה להנדסה וחרושת בע"מ (להלן: "התובעת"), מחזיקה נכס מקרקעין בתחומה המוניציפאלי של העירייה, ומשלמת לה ארנונה.

הנכס, המשמש כמפעל תעשייתי, מצוי בגוש 6592 חלקות 76-77 ומופיע ברישומי העירייה כנכס מס' פיסי 6592051000000 לבניין, ומס' פיסי 6592051000400 לקרקע (להלן: "הנכס").

בהתאם לחקיקה הקיימת במשק מאז שנת 1985, רשות מקומית אינה רשאית להעלות את תעריפי הארנונה מעבר לשיעור שהותר לה על פי דין (להלן: "חוקי ההקפאה"). בתביעה שבפני, טוענת התובעת, כי העירייה חרגה מחוקי ההקפאה, כפי שיפורט להלן, וכפועל יוצא חוייבה בארנונה בשיעור העולה על המותר בחוק.

התובעת טוענת כי העירייה גבתה ממנה תשלומים בלתי חוקיים בגין הנכס החורגים מסמכותה והמנוגדים לחוקי ההקפאה. התביעה מתייחסת להחזר ארנונה, שנגבתה ביתר, בגין השנים 1993 - 1999, בשל חריגות מחוקי ההקפאה שהשתרשו משנת 1986 ואילך. התעריפים הבלתי חוקיים, שנקבעו בצווי הארנונה של העירייה, שימשו בסיס לתעריפי השנים הבאות, ויצרו תעריפים בלתי חוקיים גם בשנים הבאות. לטענת העירייה, גביית ארנונה בכל שנת מס מהווה עילה עצמאית לתביעת השבה על פי דין.

הפגמים להם טוענת התובעת הינם, בתמצית, כדלקמן:

1. בשנת 1986 לא הטילה העירייה ארנונה בצו, ומכאן שהיתה צריכה לגבות מתושביה את הסכומים הנומינליים שהטילה וגבתה בשנת 1985. העלאת הארנונה בשנת 1986 בשיעור של כ -167% הינה העלאה בלתי חוקית.

2. בשנת 1987 רשאית היתה העירייה להעלות את תעריפי הארנונה בשיעור של 22% לכל היותר. כפועל יוצא מביטול הסיווג של "מבני עזר" הועלתה הארנונה בפועל בשיעור הגבוה מ 22%.

3. בשנת 1988 העלתה העירייה שלא כדין את תעריפי הארנונה לתעשייה בשיעור של 15%, על אף שהיתה רשאית להעלות את הארנונה בשיעור של 10% בלבד.

4. בשנת 1990 העלתה העירייה את שיעור הארנונה לקרקע תפוסה של תעשייה בשיעור של 20.7%, על אף שרשאית היתה להעלות את התעריף בשיעור של 17.5% לכל היותר.

1. לטענת העירייה יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, וכן אין לראות בצווי הארנונה בשנים 1999- 1993 כיוצרים עילות מתחדשות.

2. לחלופין, טוענת העירייה, כי גם אם נראה בחיובי הארנונה בשנים 1999-1993 כמצמיחים עילות תביעה חדשות גם אז השתהתה התובעת בהגשת התביעה שיהוי עצום, המשתרע על תקופה שבין 3 ל – 9 שנים.

לגרסת העירייה, התובעת היתה צריכה להגיש השגה למנהל הארנונה. משחלפו זה מכבר המועדים להגשת ההשגה לא תשמע התובעת ודין תביעתה להידחות על הסף.

3. השבת הסכומים לתובעת תהא בלתי צודקת בשל הפגיעה שהדבר יגרום לאינטרסים של העיר הרצליה ותושביה.

בעניינינו, טוענת העירייה, יש לדחות את התביעה מחמת השיהוי הרב בהגשתה.

מאז נפסקה הלכה בבית המשפט העליון בברע"א 6590/05 עירית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (טרם פורסם) (להלן: "פרשת צרפתי") מפי השופט א. גרוניס, אותה יש ליישם בעניינינו, וממנה עולה כי יש לדחות את טענת השיהוי שהועלתה על ידי העירייה.

מפרשת צרפתי עולה כי, כשעסקינן בתביעה להשבת כספים, רשאי התובע להגיש את תביעתו תוך תקופת ההתיישנות, גם אם תביעה זו הינה כנגד רשות מקומית על כל ההשלכות הנובעות מכך. זאת להבחין ממקרה שבו מקבל אדם דרישת תשלום מרשות מקומית לתשלום היטל כלשהו, והוא מעוניין לתקוף את הדרישה. במקרה האחרון הסעד המבוקש הינו ביטול הדרישה, וההוראות שבתקנות לעניין שיהוי יחולו (ראה פסקה 4 להחלטה):

במקרה שלפנינו עסקינן בתביעה להשבת ארנונה ששולמה ביתר, כטענת הנתבעת, ועל כן חלים עליה דיני ההתיישנות.

בע"א 9657/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עירית קרית גת , פ"ד נח (6) 164 (להלן: "פסק דין עירית קירית גת") הכיר בית המשפט העליון בתביעה להשבת תשלומי ארנונה ששולמו ביתר במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, גם באותו מקרה דובר על חריגה שהשתרשה משנת 1986 ואילך בשל חריגה שבוצעה באותה שנה.

יש לציין כי בבקשה לדיון נוסף באותו עניין (דנ"א 6270/04 עירית קריית גת נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004 (3), 1372) טענה העותרת כי מפסק הדין של בית המשפט העליון ניתן להבין כי דיני השיהוי והמניעות בוטלו לכאורה, ועל כך נאמר:

ועוד, אשר לאבחנה בין החלת דיני ההתיישנות לעומת השיהוי בבג"צ 170/87 אסולין ואח' נ' ראש עיריית קרית גת ואח' (מב (1) 678 , 692 ):

ובהמשך נקבע באותו פסק דין כי:

ראה בעניין זה גם ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433 , 445 שם נקבע כי:

תביעת התובעת מסתמכת גם על העילה של עשיית עושר ולא במשפט. פרופ' פרידמן בספרו "עשיית עושר ולא במשפט" (מהדורה שניה הוצאת אבירם, כרך ב' עמ' 1198) מסביר כי טענת השיהוי אינה יכולה להשפיע על תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט שאיננה תביעה על פי דיני היושר, אלא תביעה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט המקנה זכות מהותית להשבה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את טענת השיהוי שהועלתה על ידי העירייה.

על-פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") התקופה שבה מתיישנת תביעה, שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים מיום שבו נולדה עילת התובענה.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בהתיישנות שלא מדעת, וזו לשונו:

כעולה מלשון הסעיף, מדובר בעובדות שנעלמו מידיעת התובעת ומסיבות שאינן תלויות בה, ואשר גם בזהירות סבירה לא היתה יכולה למנוע אותן.

השאלה שבמחלוקת היא, האם יש להחיל על נסיבות המקרה דנן את סעיף 8 דלעיל.

התובעת טוענת כי רק בשנת 2000 גילתה כי נגבתה ממנה ארנונה ביתר, וכי לדידה לא היתה יכולה לגלות בזהירות סבירה את הפגמים ואת גביית היתר. לטענת התובעת, אין זה סביר לדרוש מכל אדם שאיננו עוסק באופן מקצועי בתחום הארנונה לחשוד כי קיימים בצווי הארנונה פגמים כנטען בכתב התביעה.

בעניין זה הדין הוא עם העירייה, ואין להחיל את הוראת סעיף 8 על המקרה שבו עסקינן. הציבור רשאי לעיין בהחלטות העירייה לגבי ארנונה. התובעת הייתה יכולה בזהירות סבירה, לבדוק החלטות אלה גם באמצעות אנשי מקצוע מטעמה כבר בשנת 1986 כפי שעשתה בשנת 2000. משלא עשתה כן, לא תוכל התובעת להסתמך על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולהעמיק את תביעתה מעבר לשבע השנים המותרות על-פי חוק ההתיישנות. העיקרון שעמד בבסיס חקיקת חוק ההתיישנות, הוא שיש לקחת בחשבון את הפגיעה בהסתמכות הנתבעת כי לא תתבע על נזק שנגרם לפני שנים רבות כל כך.

בעניין זה יפים דבריו של הנשיא ו. זיילר בתא (י-ם) 1114/99 אליהו שוקרון ואח' נ' עירית ירושלים (להלן: "פסק דין שוקרון"):

יש לציין כי באותו עניין הגיעו הצדדים להסכם דיוני בבית במשפט העליון, לפיו הוסמך בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט תשמ"ד - 1984, סכום בגבולות הסכומים אשר סוכמו בין הצדדים.

בע"א 165/83 בוכריס יתרו נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554 נקבע כי:

השאלה האם כל שנת מס מקימה עילת תביעה חדשה נדונה בפסק דין שוקרון בו נקבע על-ידי הנשיא ו. זיילר כי :

בבש"א (י-ם) 431/02 עירית ירושלים נ' רשות השידור נקבע על ידי השופט דרורי כי:

ובהמשך קובע השופט דרורי:

יחד עם זאת, במקרה שבפני לא נטען על ידי מי מהצדדים כי התובעת איחרה איחור משמעותי בתשלום הארנונה, ולפיכך אין אני מוצאת לנכון להרחיב בסוגיה זו.

בפסק-דין עירית קרית גת, שאוזכר לעיל, הכיר בית המשפט העליון בתביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, וזאת כתוצאה ממחדלים ופגמים בצווי הארנונה שהתרחשו שנים רבות קודם לשנים שבהם בוצעה גביית היתר.

התביעה שלפני הוגשה ביום 25.3.02, ועל-כן אני קובעת כי היא לא התיישנה ככל שהדבר נוגע להשבת הסכומים ששולמו בפועל ביתר מיום 26.3.95. לגבי סכומים ששולמו לפני תאריך זה, אני קובעת כי התביעה לגביהם התיישנה.

סעיף 279 (א) לפקודת העיריות בנוסחו דאז קבע לאמר:

אין מחלוקת כי בשנת 1986 לא הטילה מועצת העירייה את הארנונה. ראה בעניין זה את הודאת מר וידר – המצהיר מטעם העירייה (בעמ' 16 שורות 8-10 לפרוטוקול הדיון), ממנה עולה כי לא התקבלה החלטה על ידי מועצת עיריית הרצליה ביחס לשנת 86 להעלות את הארנונה. ובהמשך בעמוד 18 לפרוטוקול:

השאלה שנשאלת בעניינינו היא, האם הארנונה לשנת 1986 תחול לפי הסכומים הנומינליים של השנה הקודמת, כטענת התובעת, או שמא יחולו תעריפי הארנונה של השנה הקודמת בתוספת שיעור עליית המדד באותה שנה, כטענת העירייה.

כלל ידוע הוא כי כאשר קיים ספק בפירוש של חוק פיסקלי, יש לקבל את הפירוש שהוא לטובת הנישום (ראה לעניין זה ע"ש 171/84 דיאמנט נ' מנהל מס רכוש, פ"מ תשמ"ה ג 341).

בפסק דין שאקי קבעתי כי יהיה זה נכון לפרש את סעיף 279 הנ"ל לטובת הנישום ולהעמיד את השומה בערכים של השנה הקודמת ללא הצמדה למדד. קביעה זו יפה גם למקרה דנן. במיוחד בתקופה של אינפלציה דוהרת התרשלה מועצת העירייה, מקום שלא הטילה בצו את הארנונה לשנת המס 86 כמתבקש על פי חוק. העירייה הותירה את הנישום באי וודאות אשר לערך שומת המס ובכך פגעה בזכויותיו הבסיסיות. יהיה זה נכון, על כן, לפרש את סעיף 279 הנ"ל לטובת הנישום ולהעמיד את ערך השומה בערכים של השנה הקודמת ללא הצמדה למדד.

בבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 793 נקבע בעניין זה כי:

ובהמשך:

בבג"צ 130/82 מרדכי סופר ואח' נ' עירית הרצליה , פ"ד לו (2) 607 , נקבע לאמר:

סעיף 10 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג - 1992 ביטל את סעיף 279 בניסוחו הקודם וקבע כי:

בתקנות הארנונה של כל שנה נקבעו הוראות דומות לסעיף 10 לחוק ההסדרים. בסעיף 10 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993), תשנ"ג - 1993 נקבע כי:

מכלל הן אתה למד לאו; מנוסח התיקון עולה כי נכון לפרש את סעיף 279 דאז כמעמיד את ערך השומה בערכים של השנה הקודמת ללא הצמדה למדד.

המסקנה המתבקשת, מכל האמור לעיל, היא כי תעריפי הארנונה אשר העירייה היתה אמורה לגבות בשנת 1986 הינם תעריפי שנת 1985.

עד שנת 1987 נקבע בצווי הארנונה סיווג ותעריף מיוחד ל"מבני תעשיה, מלאכה, מחסנים..." (סעיף 2.13 לצו לשנת 1986/87 ) ותעריף נפרד למבני עזר למבנים של תעשיה, מלאכה וכו' (סעיף 2.14 לצו).

בשנת 1987 הושמט מצו הארנונה הסיווג של "מבני עזר", ונקבע תעריף אחיד למבני תעשייה, אשר היה תעריף ביניים, הנמוך מהתעריף לתעשייה וגבוה מהתעריף למבני עזר.

חוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז – 1987 (להלן: "חוק ההקפאה") קבע בסעיף 14 (א) כדלקמן:

שר האוצר ושר הפנים הוסמכו לאשר העלאות גבוהות יותר (סעיף 14 (ג) לחוק ההקפאה).

מחוזר משרד הפנים, המצורף לתצהירו של מר דוידי (נספח ה), עולה כי :

בהסתמך על סעיף 14 (א) המצוטט לעיל, טוענת התובעת, כי כתוצאה מביטול הסיווג של מבני עזר הועלתה הארנונה בפועל לסוג נכס זה בשנת הכספים 1987 בשיעור הגבוה בעשרות אחוזים מ–22%. לפי צו הארנונה לשנת 1986/7 תעריף של מבנה עזר לתעשייה הינו 11.59 ₪ למ"ר. בצו הארנונה של שנת 1987/8 בוטל כאמור הסיווג של מבנה עזר, והתעריף למבנה תעשיה הועמד על סך 22.89 ₪ למ"ר. כפועל יוצא, הועלה התעריף הנוגע למבני עזר, כך טוענת התובעת, בעשרות אחוזים מעל המותר.

מנגד, טוענת העירייה, כי לשטח כולו נקבע תעריף משוקלל, כהגדרתה, שהינו תעריף ביניים הנמוך מהתעריף לתעשייה ומשרדים וגבוה מהתעריף למבני עזר. בפועל, כך טוענת העירייה, סך כל הארנונה שנגבתה בגין כל הנכס של התובעת (לרבות מבני העזר), היה נמוך מסך הארנונה שהעירייה היתה רשאית לגבות בהתחשב בשיעור ההעלאה המירבי המותר.

כמצוין לעיל, בחוק ההקפאה נקבע כי:

מלשון החוק עולה, כי לצורך קביעת סכום הארנונה המגיע בשנת הכספים 1987 צריך לבדוק מהו סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1986 ולהעלותו ב – 22% לכל היותר.

מטרת חוקי ההקפאה שבחוקי ההסדרים היתה למנוע מהרשויות המקומיות להגדיל את שיעורי הארנונה כראות עיניהן וללא פיקוח.

בבר"ע 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז (2) 481 בחן בהרחבה השופט א. ריבלין את הוראות ההקפאה השונות ואת תכליתן וקבע כדלקמן:

במקרה שנדון בפסק-דין עירית קרית גת עברה העירייה לשיטת תעריף אחיד לכל מ"ר של נכס לעומת שיטת תעריף מדורג. התעריף האחיד החדש היה גבוה מחלק מהתעריפים המדורגים הקודמים ונמוך מחלק אחר. במקרה שבפני, העירייה מבקשת להסתמך על כך, שבית המשפט בדק באותו עניין את החיוב החדש ביחס לכל שטח הבנק לצורך בחינת השאלה אם חויב הבנק ביתר אם לאו. יש לציין, כי באותו עניין ניתן אישור שרים אשר התייחס לשיעור הגבייה ביחס לכל הנכס.

מר וידר אישר בחקירתו כי בשנת 1987 או בסמוך לשנה זו פנתה העירייה לקבל אישורי שרים, וכי בבקשה זו הוצג בפני השרים הרעיון של הממוצעים (עמ' 18 לפרוטוקול, 4 שורות אחרונות).

אין ספק כי כתוצאה מהתעריף האחיד נוצרו עיוותים. מר וידר מציין בתצהירו (בסעיף 29) כי בעלי מפעלי תעשייה בשטחים כוללים זהים, אשר החלוקה הפנימית בהם (בין מבנה עיקרי, משרד ומבני עזר) היתה שונה, היו לא אחת מחוייבים באופן שונה.

בחקירתו ציין מר וידר כי הבקשה לקבלת אישורי שרים הוגשה כדי לתקן את העיוותים שנוצרו כתוצאה משיטת הממוצעים, וכי הוגשה רשימה של 220 נכסים שהעירייה נאלצה לבקש בגינם אישור הואיל ובשל הוראות ההקפאה ניתן היה לגבות רק חלק מהארנונה (עמ' 20 לפרוטוקול). מר וידר מוסיף כי לגבי הנכס שבבעלות התובעת לא התעוררה בעיה.

מר וידר מאשר בחקירתו כי לא התקבלו אישורי שרים לבקשות אלו (עמ' 20 לפרוטוקול), ואולם בחקירתו החוזרת מתקן ואומר "למיטב זכרוני התקבלו אישורים חלקיים. אנחנו גובים מהם תעריפים נמוכים על פי החוק" (עמ' 24 לפרוטוקול).

בפני לא הוצג אישור שרים המאפשר חריגה מחוקי ההקפאה לגבי הנכס שבנדון.

עוד הצהיר מר וידר (סעיף 27 לתצהירו) כי אם לאור ההגדרה החדשה של "נכס" והתעריף המשוקלל שנקבע לו, עלה חיוב הארנונה בשיעור העולה על שיעור ההעלאה המירבי שאושר בשנת 1987 ביחס לשנה הקודמת, גבתה העירייה בפועל רק חלק מהארנונה, בשיעור שחב בו בעל הנכס בשנה הקודמת (לפי הסיווגים וההגדרות התקפים אז) ובתוספת שיעור ההעלאה המירבי בלבד.

מר וידר מציין בחקירתו כי "יש נכסים שעד היום משלמים תעריפים שלא תעריפי הצו ... " (עמ' 22 לפרוטוקול).

העירייה מבקשת להסתמך על לשון החוק שאסרה על גביית ארנונה בפועל מעבר לשיעור המירבי שנקבע.

לטענת התובעת, תביעתה אינה עוסקת בחיוב בפועל בשנת 1987, אלא בשינוי התעריף אשר הוביל לתעריפים בלתי חוקיים בשנות התביעה. מכאן שלדידה אין משמעות לטענת העירייה כי החיוב בפועל בשנת 1987 היה פחות מן הקבוע בצו.

בשאלה זו דן הנשיא ו. זיילר בת"א (י-ם) 1114/99 שוקרון נ' עירית ירושלים, (פ"מ תש"ס (1) 500 ) וקבע בזו הלשון:

משהגעתי למסקנה כי תעריפי הארנונה אשר העירייה היתה אמורה לגבות בשנת 1986 הינם תעריפי 1985, הרי ששיעור עליית הארנונה בשנת 1987 יהיה ביחס לשיעורים שהיו בשנת 1985. במילים אחרות, שיעור הארנונה למבני עזר בשנת 1987 היה צריך להיות גבוה ב 22%, לכל היותר, לעומת השיעור שנקבע למבני עזר בשנת 1985.

בהקשר זה יש להתייחס למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים אשר לשטחם של מבני העזר.

לטענת התובעת שטח מבני העזר החייב בארנונה הינו 1,312 מ"ר.

מר דוידי – המצהיר מטעם התובעת, הצהיר (סעיף 40 לתצהירו) כי לאחר ביטול סיווג מבני העזר נערכה מדידה של הנכס על ידי העירייה. תוצאות המדידה היו שגויות בהפרזה, ולפיכך נערכו בירורים משותפים (של התובעת והנתבעת יחדיו) של השטח המוחזק על ידי התובעת (מוצג נ/4 להלן - "המדידה המשותפת").

עוד מצהיר מר דוידי (סעיף 41 לתצהירו) כי הבירור המשותף הביא לתוצאה של שטח בנוי כללי המשתרע על פני 3,400 מ"ר, ו – 3653 מ"ר קרקע לתעשייה. עוד העלו תוצאות המדידה המשותפת כי ישנם מבני תעשייה בשטח של 2,088 מ"ר, והיתרה בשטח של 1,312 מ"ר הינם פונקציות עזר לתעשייה.

מר דוידי נחקר בסוגיה זו (עמ' 9 לפרוטוקול). לשאלה היכן כתוב 1,312 מ"ר פונקציות עזר לתעשייה בתוצאות המדידה המשותפת ענה:

"זה ההפרש. זה לפי החשבון שלי".

ובהמשך:

מר דוידי מאשר בחקירתו כי לא היה שותף למדידה (עמ' 8 לפרוטוקול). למותר לציין בעניין זה כי מר דוידי לא הגיש חוות דעת מומחה, והוא גם אינו מעיד על עובדות שבידיעתו האישית, ומכאן שאין לקבל את עדותו אשר לשטחי מבני העזר.

עובר לקבלת ההחלטה על ביטול הסיווג של מבני עזר חוייבה התובעת בגין 560 מ"ר מבני עזר.

מר וידר ציין בתצהירו (בסעיף 31) כי בשנת 1985 חוייבה התובעת בגין 560 מ"ר שטחי עזר. כך גם בשנת 1986, כפי שעולה מקבלה בקשר לחשבון שנתי לשנת 1986/7 (מוצג נ/2).

בשנת 1987 חוייבה התובעת בגין 1877 מ"ר שטח מבנים לפי תעריף אחיד (מוצג נ/1).

מר וידר מציין בתצהירו כי בשנת 1988/89 עקב המדידה שנעשתה על ידי העירייה עודכן שטח המבנה ל – 3,400 מ"ר.

מר אורנשטיין מטעם התובעת אישר בחקירתו כי המדידה שסומנה נ/4 בוצעה על ידי העירייה, וכי נציג מטעם התובעת הצטרף למודדים של העירייה (עמ' 12,13 לפרוטוקול).

מהעתק דפי תוצאות המדידה המשותפת עולה כי סך כל השטח הבנוי הוא אכן 3,400 מ"ר. מדפי החישוב עולה כי שטח מבנה המפעל הינו 2,088 מ"ר

שאר השטחים שנמדדו הינם כמפורט להלן:

משרד 754 (להלן: "מבנה מס' 2")

חדר הלבשה 63

מבנה טרומי 23.80

סככה סגורה 364

סככה פתוחה 84

סככה .... 6.6

סככה פתוחה 16.2

מכאן ניתן לחשב את שטחי מבני העזר כדלקמן:

נחסיר מסך כל השטח הבנוי (3,400 מ"ר) את שטח מבנה המפעל (2,088 מ"ר) ואת שטח המשרדים (754 מ"ר) אזי נקבל סך של 558 מ"ר שהם כשטח מבני העזר שהעירייה חייבה בגינם גם עובר לביצוע המדידה.

מר דוידי מצהיר בסעיף 42 לתצהירו כי :"... סעיף 2 לרשימה בפירוט השטחים, אשר הוכתר בכותרת "משרד", הינו למעשה מבנה בן שתי קומות (היחיד בו ישנן שתי קומות) המשמש ברובו פונקציות של עזר לתעשייה כאשר שטח המשרד בפועל הינו כרבע מן השטח". יחד עם זאת, מר דוידי העיד כי היה בקשר עם התובעת רק החל משנת 2000 (עמ' 2 לפרוטוקול), ועל כן אין לקבל את עדותו אשר לשימוש שנעשה בשטח המוגדר במדידה המשותפת כ"משרד" לפני שנה זו.

מר דוידי מבקש להסתמך על חוות דעת של המודד מר יצחק בן-אבי שערך מדידה ביום 13.10.03 למבנה מס' 2 , ממנה עולה כי שטח אותו מבנה הינו 805 מ"ר מתוכם בקומת הקרקע 31.3 מ"ר משרדים ובקומה הראשונה 145.36 מ"ר משרדים. אולם, אין במדידה זו משנת 2003 כדי ללמד או להוכיח מה היה שטח המשרדים בשנות התביעה. בהקשר זה יוסף כי לא די בעדותו הסתמית של מר אורנשטיין כי "השטח נשאר אותו שטח" וכי "נהרסה סככה" (עמ' 13 לפרוטוקול).

אם חפצה התובעת לחלוק על הנתון של שטח המשרדים, כפי שמופיע במדידה המשותפת, ולהוכיח כי מבני העזר הינם בשטח 1,312 מ"ר, היה עליה להציג חוות דעת של מודד מוסמך הרלוונטית לשנות התביעה.

משלא הוגשה על ידי התובעת מדידה אחרת שיש בה להוכיח ששטח מבני העזר בשנות התביעה הינו 1,312 מ"ר, אני קובעת כי היה על העירייה לחייבה בגין 560 מ"ר לפי הסיווג של מבני עזר.

התובעת טוענת כי בשנת 1988 רשאית היתה העירייה להעלות את תעריפי הארנונה ב –% 10 לכל היותר. התובעת מבססת טענתה זו על חוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 27.3.88 המצורף לתצהיר מר דוידי כנספח י"ב, ועל הליך אחר שנוהל בבית משפט השלום בהרצליה ת.א. 4324/91 עיריית הרצליה נ' קומט (להלן: "פסק דין קומט"), ממנו עולה כי הצדדים באותו עניין הסכימו כי בשנת הכספים 1988 הותרה העלאה של 10% בלבד לתעשייה.

למרות המגבלה דלעיל, הועלו תעריפי הארנונה בצו ארנונה של העירייה בשנת הכספים 1988 ב – 15%.

בחקירתו של מר וידר בעמוד 22 לפרוטוקול – לשאלה האם נכון כי בשנת 1988 צו הארנונה הועלה ב – 15%, השיב בחיוב (ראה גם סעיף 35 לתצהירו).

ובהמשך חקירתו של מר וידר (בעמ' 23 לפרוטוקול בשורות 5-6), כאשר נשאל אם העירייה קיבלה אישור שרים לשנת 88/89, ענה כי "קשה לי לומר לך. כנראה שלא קיבלנו. היו הרבה פניות במשך השנים".

מר וידר מצהיר (סעיף 35 לתצהירו) כי "עם קבלת החוק, שאסר על גביית ארנונה מעל השיעור המירבי שאושר (10% באותה שנה) פעלה העירייה על פי הוראותיו וחייבה את המחזיקים במבני תעשייה ומלאכה (כמו גם עסקים אחרים) בשנת 1988/9 בתעריף של 25.18 ₪ למ"ר בלבד, המהווה 10% יותר מהתעריף שנקבע לשנת 1987/8.

אין נפקא מינה אם באותה שנה נגבו מהתובעת שיעורי ארנונה הגבוהים ב – 10% בלבד, שכן התביעה שבדנן אינה מתייחסת לאותה שנה. השאלה הרלוונטית בעניינינו, היא האם נקבעו שיעורי הארנונה בשנת 1989/90 על בסיס העלאה של 10% בשנת 1988.

מר וידר, ממשיך ומצהיר כי שיעור הארנונה לשנת 1989/90 נקבע בצו בהתבסס על תעריף שנגבה בפועל (25.18 ₪ למ"ר) בתוספת שיעור ההעלאה שהותרה באותה שנה, ולא על פי השיעור שנקבע בצו (26.3 ₪ למ"ר).

אכן בצו הארנונה לשנת 1989/90 תעריף הארנונה לתעשייה הינו 28.96 ₪ למ"ר בהתבסס על התעריף שנגבה בפועל (25.18 ₪למ"ר) בצירוף העלאה של 15% (המשתנה בהתאם לתעריף של שנת הכספים הקודמת) אשר, ככל הנראה, הותרה באותה שנה.

ברם, הואיל וקבעתי כי התעריף שעליו התבססה העירייה הינו בלתי חוקי בשל החריגות אשר פורטו לעיל, הרי שגם התעריף של שנת 1988 אינו נכון וזאת בשל הטעויות שהשתרשו.

להסרת ספקות, ולצורך חישוב תשלומי הארנונה שנגבו ביתר מהתובעת, אני קובעת כי בשנת 1988 הותרה העלאה של 10% בלבד לתעשייה, ובהתאם לנתון זה יש לבצע את חישוב הארנונה.

לטענת התובעת, בשנת 1990 העלתה העירייה את שיעור הארנונה לקרקע תפוסה של תעשייה בשיעור של 20.7%, על אף שרשאית היתה להעלות את התעריף בשיעור של 17.5% לכל היותר.

בשנת 1990 שיעורי ההעלאות המותרים סווגו על פי סוגי נכסים.

בהיתר של השרים (נספח יג לתצהירו של מר דוידי) נקבעו שיעורי העלאה מרביים לסוגי נכסים שונים:

1. תעשייה ומלאכה
2. מלונאות,
3. בנקים
4. מגורים וסוגי נכסים אחרים שאינם מפורטים בסעיפים א' – ג' דלעיל.
   לגבי הסוג האחרון אושרה העלאה של 20.7%.

אין בסיווג הנ"ל סיווג ספציפי לקרקעות.

גם בישיבת מועצת העיר מיום 28.2.90 (נספח טו' לתצהיר מר דוידי) נקבע כי:

העירייה טוענת כי הקרקע התפוסה הינה סיווג מופרד ומובחן ממבני התעשיה והמלאכה ובהתאם הועלו שיעורי הארנונה לקרקע זו בשיעור של 20.7%.

אין בידי לקבל את טענתה זו של העירייה. מלשון ההוראה דלעיל עולה כי הסיווג של "קרקע תפוסה" המשמשת לתעשייה נכלל בקטגוריה שכותרתה "תעשייה". שיוך הסיווג "קרקע תפוסה" המשמשת לתעשייה לקטגוריה של "סוגי נכסים אחרים שאינם מפורטים בסעיפים א' – ג' דלעיל "תיצור אבחנה מלאכותית, ותאפשר לעירייה להעלות את שיעור הארנונה לקרקע תפוסה המשמשת לתעשייה בשיעור גבוה מהמותר, זאת בניגוד לתכלית הוראות ההקפאה ובניגוד ללשון ההוראה בהיתר השרים. מכאן, שהסיווגים "מבני תעשייה" ו"קרקע תפוסה" המשמשת לתעשייה שייכים לאותה קטגוריה "תעשייה". כך גם נקבע בפסק דין קומט, הנזכר לעיל, והמתייחס לנתבעת בתיק זה.

אשר על כן, אני קובעת כי הסיווג של "קרקע תפוסה" המשמשת לתעשייה נכלל בקטגוריה של "תעשייה".

בקטגוריה שכותרתה "תעשייה" קיימת אבחנה בין נכס ששיעור הארנונה עבורו היה עד 26₪ למ"ר (שאז שיעור העלאה המותר הוא 17.5%) , לבין נכס ששיעור הארנונה עבורו היה למעלה מ 26 ₪ למ"ר (שאז שיעור העלאה המותר הינו 16.5%).

אני מקבלת את טענת התובעת, וקובעת כי העירייה היתה רשאית להעלות את שיעור הארנונה לקרקע תפוסה לתעשייה בשיעור של 17.5% לכל היותר. העירייה חרגה מהסמכות שהוקנתה לה, כאשר הטילה על התובעת חיובי ארנונה שלא במגבלת הוראות ההקפאה.

בשולי הדברים אתייחס לטענת העירייה לפיה השבת הסכומים לתובעת תהא בלתי צודקת בשל הפגיעה שהדבר יגרום לאינטרסים של העיר הרצליה ותושביה.

בתא (י-ם) 2517/00 בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ נ' עירית ירושלים נקבע כי:

במקרה שלפני, ניתן לומר שלפחות משנת 1994 , וככל הנראה אף לפני, כאשר ניתן פסק הדין בעניין קומט, ידעה הנתבעת כי קיים סיכוי שיוגשו נגדה תובענות להשבת כספים שגבתה ביתר, והיה עליה לכלכל את צעדיה בהתאם.

העירייה, ככל נתבע אחר, אינה יכולה להתעשר על חשבון התושב, מחזיק נכס, המשלם ארנונה ביתר בגין דרישות תשלום בלתי חוקיות ולהסתתר בטענה של פגיעה קשה מידי לרשות. הן החוק והן הפסיקה קובעים כי על הרשות להשיב את שגבתה ביתר, ולפיכך אין מקום לטענה זו של העירייה.

לטענת התובעת אחת מעילות התביעה מקורה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979. ההגדרה בחוק לאדם המתעשר ללא משפט היא "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס...".

בעניינינו נראה כי יש ממש בטענה של עשיית עושר ולא במשפט. לאור התוצאה שאליה הגעתי, אין אני רואה צורך להרחיב בסוגיה זו.

התביעה מתקבלת בחלקה.

נוכח כל האמור לעיל , על הנתבעת (העירייה) להשיב לתובעת את תשלומי הארנונה אותם גבתה ביתר מיום 26.3.95 ועד ליום 31.12.99 (כולל).

התביעה אינה מתייחסת לתקופה שלאחר שנת 1999 , ומכאן שאיני מחייבת בהחזר מעבר לתקופה זו.

בעלי הדין יערכו ויגישו חשבון משותף לפי העקרונות דלעיל ויגישו פסיקתא לחתימתי תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו.

אם לא יצליחו לערוך חישוב משותף המקובל על שניהם, יגיש כל צד תחשיב מטעמו ובית המשפט יחליט, במידת הצורך, למנות מומחה בתחום החשבונאי.

הוצאות ושכר טרחת עורך דין יקבעו בפסק הדין.

ניתן בלשכתי 5.4.06. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

___________