הנישומה העלתה פגמים אחדים בהליכי חקיקת צווי הטלת הארנונה, ובמאמר זה אתרכז באחד מהם.

הנישומה טענה, כי בשנת 1986 לא הטילה העירייה ארנונה בצו, ומכאן שהייתה צריכה לגבות מתושביה את הסכומים הנומינליים שהטילה וגבתה בשנת 1985. לפיכך, העלאת תעריפי הארנונה בשנת 1986 בשיעור של כ -167% הייתה בלתי חוקית.

העירייה טענה, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, וכן אין לראות בצווי הארנונה בשנים 1999-1993 כיוצרים עילות מתחדשות. עוד טענה העירייה, הנישומה השתהתה בהגשת התביעה וכי היה עליה להגיש השגה למנהל הארנונה. משחלפו זה מכבר המועדים להגשת ההשגה דין התביעה להידחות על הסף.

הטענה השלישית הייתה, כי השבת הסכומים לתובעת תהא בלתי צודקת בשל הפגיעה שהדבר יגרום לאינטרסים של העיר הרצליה ותושביה.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 6590/05 עירית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ נפסק, כי יש לדחות את טענת השיהוי שהועלתה על ידי העירייה. עם זאת, על התובענה חלים דיני ההתיישנות. לאבחנה בין החלת דיני ההתיישנות לעומת השיהוי בבג"צ 170/87 אסולין ואח' נ' ראש עיריית קרית גת ואח'

סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בהתיישנות שלא מדעת, וזו לשונו:

מדובר בעובדות שנעלמו מידיעת התובעת ומסיבות שאינן תלויות בה, ואשר גם בזהירות סבירה לא היתה יכולה למנוע אותן. השאלה היא, האם יש להחיל על נסיבות המקרה דנן את סעיף 8 דלעיל.

הנישומה טענה, כי רק בשנת 2000 גילתה כי נגבתה ממנה ארנונה ביתר, ואין זה סביר לדרוש מכל אדם שאיננו עוסק באופן מקצועי בתחום הארנונה לחשוד כי קיימים בצווי הארנונה פגמים כנטען בכתב התביעה.

נפסק, כי אין להחיל את הוראת סעיף 8 על המקרה שבו עסקינן. הציבור רשאי לעיין בהחלטות העירייה לגבי ארנונה. התובעת הייתה יכולה בזהירות סבירה, לבדוק החלטות אלה גם באמצעות אנשי מקצוע מטעמה כבר בשנת 1986 כפי שעשתה בשנת 2000. התביעה הוגשה ביום 25.3.02, ועל-כן היא התיישנה לגבי הארנונה ששולמה 7 שנים קודם לכן.

לגופה של מחלוקת, בשנת 1986 לא הטילה מועצת עיריית הרצליה ארנונה. המסקנה היא, כי תעריפי הארנונה אשר העירייה היתה אמורה לגבות בשנת 1986 הינם תעריפי שנת 1985.

בית המשפט דחה את טענת העירייה לפגיעה בתושבי העיר. בשנת 1994 , וככל הנראה אף לפני, כאשר ניתן פסק הדין בעניין קומט, ידעה הנתבעת כי קיים סיכוי שיוגשו נגדה תובענות להשבת כספים שגבתה ביתר, והיה עליה לכלכל את צעדיה בהתאם.

העירייה, ככל נתבע אחר, אינה יכולה להתעשר על חשבון התושב, מחזיק נכס, המשלם ארנונה ביתר בגין דרישות תשלום בלתי חוקיות ולהסתתר בטענה של פגיעה קשה מידי לרשות. הן החוק והן הפסיקה קובעים כי על הרשות להשיב את שגבתה ביתר, ולפיכך אין מקום לטענה זו של העירייה.

התביעה התקבלת בחלקה, והעירייה חויבה להשיב לנישומה את תשלומי הארנונה אותם גבתה ביתר מיום 26.3.95.

טענת השיהוי נדחתה, ולדעתי בצדק.

עם זאת, טענה זו מועלית מחדש כמעט בכל תובענה להחזר ארנונה ששולמה ביתר. ניתן ללמוד מכך, כי טענה זו היא חרב פיפיות בידי הרשות המקומית, שכן היא עשויה לשמש כטענה בידי נישום, החולק על סכום הארנונה ומסרב לשלם את סכום הארנונה השנוי במחלוקת כנגד הליכי גבייה מנהליים של הרשות המקומית כנגדו.

טענת ההתיישנות של העירייה נתקבלה, ולדעתי בצדק.

מועד ההתיישנות נדחה רק כאשר נעלמו מהתובע העובדות היוצרות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו. נפסק, כי הציבור רשאי לעיין בהחלטות העירייה לגבי ארנונה, ולבדוק החלטות אלה גם באמצעות אנשי מקצוע.

צא ולמד, כי צו הטלת הארנונה אינו בבחינת כזה ראה וקדש.

הבעיה היא, כי צווי הטלת הארנונה אינם מתפרסמים ברשומות, וכל הפרסום הדרוש להם על פי דין הוא תליית הצו על לוח המודעות של העירייה.

לא זו אף זו, לאחר חלוף השנה, מוסר צו הטלת הארנונה של השנה הקודמת, והצו העדכני תופס את מקומו. בהיעדר פרסום רשמי של צווי הטלת הארנונה, קשה למצוא את צווי הטלת הארנונה שנחקקו בשנים הקודמות.

החברה למשק וכלכלה מיסודו של מרכז השלטון המקומי שוקדת מידי שנה לפרסם את קובץ צווי הטלת הארנונה של הרשויות המקומיות, הנכונות לשתף פעולה ולשלוח לה את הצווים. דא עקא, לא ניתן לרכוש את הפרסומים של השנים הקודמות, וכאשר אוזל מלאי הספרים, לא ניתן לרכשם עוד.

בתחילת השנה עלה לאוויר אתר האינטרנט: האנציקלופדיה של דיני הארנונה העירונית, ושם ניתן למצוא את מרבית צווי הטלת הארנונה של הרשויות המקומיות, משנת 1985 ועד לשנת 2005.

אלא שגם בכך לא די. כאשר צו הטלת ארנונה פלוני חסר במאגר, אפשר שהוא נחקק כדין ולא הגיע לידי עורכי האנציקלופדיה, ואפשר שהוא לא נחקק כלל ועיקר.

במקרה הנידון הדבר תמוה שבעתיים. במאגר של האנציקלופדיה קיים צו הטלת ארנונה של עיריית הרצליה לשנת 1986. עם זאת, בפסק הדין נקבע, כי בשנת 1986 לא התקבלה החלטה על ידי מועצת עיריית הרצליה להעלות את הארנונה. ואכן, עיון מדוקדק בפתיח ל"צו" מעלה, כי לא מצוי בו הנוסח המקובל לפיו "מועצת העירייה החליטה להטיל ארנונה", ותחת זאת נכתב בו, כי העירייה מודיעה, כי סכומי הארנונה לשנת 1986 הם כפי שנאמר באותו פרסום.

לסיכום סוגיה זו, על פי פסיקת בית המשפט במקרה הנידון, המסתמך על פסיקה של בית המשפט העליון, כל נישום בארנונה, חדש או ותיק, אמור לשכור צוות מומחים, שיבחנו בזכוכית מגדלת את צווי הטלת הארנונה משנת 1985 ואילך, ויחפשו אי חוקיות בתהליכי החקיקה. נישום שלא יעשה כן, לא יהיה זכאי לתבוע השבה של ארנונה ששילם לפני יותר מ- 7 שנים. בכל חודש מתיישן החודש שחלף לפני 84 חודשים, ועמו מתיישנת זכות התביעה לגבי סכומי הארנונה ששולמו בו.

כל חודש מתיישנות תובענות פוטנציאליות של מיליוני שקלים. המסקנה היא, שרצוי ליזום בדיקת עומק של חוקיות תעריפי הארנונה, ויפה שעה אחת קודם.

א 177229/02 איל חברה להנדסה וחרושת בע"מ נגד עיריית הרצליה
בית משפט השלום תל אביב-יפו, השופטת שושנה אלמגור 5.4.2006