מונחת בפניי עתירה מטעם מקורות חברת המים (להלן: "מקורות") נגד מועצה מקומית חורה (להלן: "המועצה"). ברקע, דרישת המועצה לחייב את מקורות בתשלום ארנונה, בגין בריכות ומתקנים שהיא מחזיקה בתחום המועצה. הדרישה שהוצגה בשנת 2007, עומדת על סך של כ – 280,000 ₪. כפי שמציינת המועצה, שתי טענות עיקריות בפי מקורות. האחת – חריגת המועצה מהחוק בכך שהוסיפה סיווג ארנונה חדש בשנת 2004, בניגוד לדיני ההקפאה. האחרת – החיוב האמור התייחס באופן רטרואקטיבי לשנים שלפני שנת 2005.

הצדדים טענו טענות שונות, אך לצורך ההכרעה בעתירה זו, די להתמקד בטענה האמורה של הוספת סיווג ארנונה חדש בשנת 2004. המדובר בסיווג מספר 118 – "מתקני תשתית, חשמל, מים, תקשורת, תעריף אחיד כולל כל שטח המגרש". מקורות הניחה תשתית לפיה תוספת זו העלתה את חיובה בארנונה בצורה משמעותית. המועצה איננה מכחישה כי סיווג זה כפי שהוא טרם בא לעולם לפני שנת 2004.

באילו תנאים מותר אפוא למועצה להוסיף סיווג חדש לחיוב בארנונה? המתווה הנורמטיבי מצוי בתקנות ההסדרים, משק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2004), סעיף 4(א) שכותרתו שינוי סיווג קובע: "מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 2004 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו". שינוי סיווג בצו הארנונה מחייב קבלת אישור חריג מהשרים הרלוונטים (ראה תקנה 9(ב) לתקנות ההסדרים במשק המדינה). אין מחלוקת שלא הושג אישור כאמור. הרציונל בתקנה 4 הוא "למנוע עקיפת ההוראות האוסרות העלאת שיעור הארנונה מידי שנה באמצעות שינוי סיווגו של הנכס..." (עע"מ 980/04 המועצה האיזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ [פורסם בנבו]). משמע, תקנה 4 מהווה מערכת של איזונים ובלמים שבין זכותה ואף חובתה של מועצה לממן שירותים לתושביה לבין מתן חירות יתר למועצה על ידי יצירת מנגנון אוטונומי של גביה שאינו בר פיקוח.

הפסיקה לא רואה בעין יפה גביית ארנונה בניגוד לדיני ההקפאה בכלל ועל ידי קביעת סיווג שלא על פי דרישות הדין בפרט. גישה זו נשזרת כחוט השני בהכרעות בית המשפט העליון בנדון. בעניין שקם בע"מ, ביטל בית משפט העליון פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך ציון "שאין מנוס מלקבוע כי המשיבות חרגו מהסמכות שהקונתה להן, כאשר הטילו על המבקשת חיוביי ארנונה שלא במגבלות הוראות ההקפאה וללא אישור משר הפנים ומשר האוצר. כיוון שכך החלטתן בטלה" (דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 490, 495). עוד הודגש כי מועצה אינה רשאית לקבוע לנכסים מסוימים סיווג חדש בנפרד ללא האישורים הנדרשים. תוצאה כזו פוגעת בעקרונות הצדק והשיוויון. זאת משום ששינוי כאמור "היה מביא לגידול משמעותי בגביית הארנונה, דבר שהמחוקק ניסה למנוע". למסקנה דומה הגיעה כב' השופטת ארבל בעניין כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עיריית חיפה : "... לו היה מתאפשר לרשות מקומית ליצור סיווג חדש של נכסים, היינו מרוקנים את הוראות ההקפאה מתוכן, שהרי על – ידי סיווג מחודש היתה יכולה הרשות המקומית להתחמק מאיסור העלאת הארנונה" (רע"א 11304/03 [פורסם בנבו]).

ניתן לומר שכשם שרשאית עירייה או מועצה מקומית לדרוש תשלום ארנונה על פי דין, כך אסור לה לדרוש תשלום שאינו על פי דין. אף אם כוונותיה טובות לא יתכן שעל דעתה בלבד ייקבע שיעור הארנונה בו יחוייב הפרט.

לנוכח האמור, מתבקשת המסקנה שדין העתירה להתקבל בכל הנוגע לביטול חיוב ארנונה שנדרשה ממקורות, על פי סיווג 118, בשנים הרלוונטיות. לכן, אין צורך להידרש לסוגיית הדרישה הרטרואקטיבית, לו היה מדובר בדרישה על פי דין מבחינת סיווג הנכס. מקורות אף ביקשה כי בית משפט יקבע שהסכום אשר שילמה על פי החישוב שלה הינו מדוייק. די לומר שהכרעה זו שוללת את החיוב על פי הסיווג החדש, אך אינה נוקטת עמדה לגבי החיוב שעל מקורות לשלם על פי דין.

נותרה סוגיה אחת והיא טענת המועצה שעתירת מקורות לוקה בשיהוי. אינני מקבל קו הגנה זה מכמה סיבות. ראשית, אין זה ברור שטענה זו נכונה מבחינה עובדתית. כפי שהציגה מקורות בהשלמת טיעוניה, היה מגע בין הצדדים בנושאים שונים במשך תקופה במהלכה ביקשה מקורות נתונים שונים. שנית, בהנחה ומקורות השתהתה בהגשת העתירה, אין זה סוף פסוק, אלא יש לבחון את העניין על פי כללי הפסיקה. טענת השיהוי עומדת על שלוש רגליים – השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. אין לשלול את הגישה כי הפגיעה בשלטון החוק חמורה היא, היה ותותר למועצה לגבות ארנונה על פי סיווג חדש שלא אושר על פי דין. נכון הוא כי מבחן הפגיעה אינו עומד לבדו, וכי יש לשלבו עם המבחנים השונים. אולם, בנסיבות מקרה זה, לא בנקל תצליח המועצה לעבור את המשוכה שהשיהוי האובייקטיבי הינו ממשי. הרי, המועצה היא זו אשר דורשת ארנונה רטרואקטיבית. נתון זה מלמד שמימד הזמן אינו שיקול מכריע עבורה. לכך יש להוסיף כי אין מחלוקת שמקורות הגישה את העתירה ביחס לדרישת התשלום שהוצגה בשנת 2007, תוך התקופה שנקבעה על פי דין, וזאת על רקע הבירורים שהתנהלו בין הצדדים בתקופה שקדמה לכך. מכאן, מסקנתי היא שבשקלול כל הנסיבות, אין לדחות את העתירה על בסיס טענת השיהוי.

סוף דבר, הנני מקבל את העתירה ומורה על ביטול דרישת הארנונה של המועצה על פי סיווג 118, כלפי מקורות בשנים הרלוונטיות. המועצה תישא בהוצאות מקורות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ להיום.

ניתן היום כ"ב בשבט, תשס"ח (29 בינואר 2008) בהעדר הצדדים