1. להלן בתמצית רקע עובדתי:

ביום 8/11/2001 נחתם בין העותרת לבין חב' סלטקס תעשיות בע"מ זיכרון דברים, לפיו שכרה העותרת מבנה הבנוי על שטח של כ-1,300 מ"ר (להלן – הנכס), (ראו עותק מזיכרון הדברים שצורף כנספח א' לתשובת המשיבה לעתירה).

בהתאם לזיכרון הדברים, מטרת שכירות הנכס הייתה הפעלת "סופרמרקט" במקום (ראו סעיפים 5 ו-11 לזיכרון הדברים).

מאז השינוי הנ"ל התעוררו מחלוקות בענייני הארנונה בין העותרת לבין המשיבה, והעותרת פעלה כנגד השינוי הנ"ל בדרכים שונות, אך לא עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד שינוי הסיווג שנעשה.

ה. מחודש מרץ 2006 ועד חודש אוקטובר 2007, חויבה העותרת (לשיטת המשיבה בשל טעות טכנית) בתעריף הארנונה המתאים לסיווג 200, כתיאורו "בתי עסק וחנויות".

ו. בחודש אוקטובר 2007 שינתה המשיבה את מדיניות השתת הארנונה, וחייבה את העותרת בגין הנכס בתשלום ארנונה לפי סיווג 236 שתיאורו "בתי כלבו", כאמור לעיל. שינוי הסיווג חל רטרואקטיבית, ובהתאם נקבע סכום הפרשי ארנונה לתשלום של 63,295 ₪ (יתרת שנה שוטפת 2007).

ז. ביום 11/11/2007 שלחה העותרת למנהל הארנונה של המשיבה השגה על שומת ארנונה לשנת 2007 כנגד השינוי בסיווג שנקבע לנכס וכנגד החיוב הכספי שהוטל בעקבות כך על העותרת (ראו עותק מההשגה שצורף כנספח ו' לתשובת המשיבה לעתירה).

ח. מנהל הארנונה של המשיבה דחה את ההשגה, וביום 7/2/2008 הגישה העותרת הודעת ערר לועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה, שדחה את ההשגה, כאמור לעיל. ועדת הערר טרם נתנה את החלטתה בערר שהוגש.

2. אלה בתמצית נימוקי העתירה:

א. העתירה מעלה סוגיות משפטיות מובהקות, המתמקדות בעיקר בנושא אי חוקיות השתת חיובי ארנונה רטרואקטיביים שהושתו על העותרת לשנת הכספים 2007, אי חוקיות שינוי סיווג של הנכס, ואי חוקיות הסיווג של "בתי כלבו" כשלעצמו. סוגיות משפטיות אלה אינן מעלות שאלות עובדתיות, אשר צריכות להתברר בפני ועדת הערר.

ב. שינוי הסיווג שנעשה בשומה הרטרואקטיבית לשנת 2007, מסיווג של "בתי עסק וחנויות" לסיווג של "בתי כלבו" אינו חוקי. הטעם לכך הוא שהשימוש בנכס לא השתנה מאז שהעותרת החלה להחזיק בו, והמשיבה לא קיבלה את אישורם של שר האוצר ושר הפנים לשינוי הסיווג.

ג. השתת הארנונה בסיווג של "בתי כלבו" אינה חוקית, מאחר והיא נעדרת קריטריונים ברורים וראויים, ומאחר והיא נעשתה באופן שרירותי על ידי פקיד השומה ללא אבני בוחן מקובלים ובהירים.

ד. סיווג הנכס בתחילת שנת 2007 בסיווג של "חנות" היא החלטה מנהלית. בהתאם להלכה הפסוקה בדבר אפשרותה של רשות מנהלית לחזור בה מהחלטה מנהלית, הרי שבמקרה דנא לא התקיימו הנסיבות לחזרה מההחלטה.

ה. שינוי הסיווג שנעשה בשומה הרטרואקטיבית לשנת 2007, הוא בבחינת השתת ארנונה באופן רטרואקטיבי בניגוד לדין ולפסיקה, אשר אוסרים פגיעה באינטרס ההסתמכות של העותרת ופגיעה בעקרון סופיות השומה.

ו. החיוב בהפרשי ההצמדה והריבית בגין חיובי הארנונה שנוספו בשומה הרטרואקטיבית לשנת 2007, בעקבות שינוי הסיווג של הנכס, אינו חוקי.

ז. בהתאם להלכה הפסוקה, המשיבה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חיובי הארנונה, אשר שנויים במחלוקת בשנת המס 2007.

3. אלה בתמצית טענות המשיבה:

א. העתירה מוקדמת, מאחר והיא הוגשה בטרם מוצו הליכי הערר על חיובי הארנונה.

ב. העותרת הנה חסרת ניקיון כפיים, מאחר והיא לא שילמה את חובותיה בגין שומות חלוטות והוצאות שנפסקו נגדה בהליכים משפטיים קודמים.

ג. במקרה שלפנינו לא מדובר בתיקון שומה, אלא בתיקון טעות בחישוב החיוב, או לחילופין מדובר בתיקון שומה מוטעית, שתיקונה מותר על-פי דין.

ד. חזקה על העותרת שהיא מסכימה לכך שהשימוש שנעשה בנכס הוא לשם הפעלת בית כלבו, זאת מאחר והשומה המתוקנת בשנת 2007 זהה לשומות בשנים 2005 ו-2006, ובגין שומות אלו לא הגישה העותרת השגה, הן הפכו לחלוטות, והעותרת אינה טוענת לשינוי כלשהו בשימוש בנכס משנת 2006 לשנת 2007.

ה. הסיווג הנכון של הנכס הוא סיווג 236 "בתי כלבו". האבחנה בין בית כלבו לבין חנות מכולת או חנות אחרת היא בעיקר בגודל ובהיקף העסקים, אשר מתבצעים בנכס. הנכס של העותרת הנו בשטח כולל של כ-1,300 מ"ר, ובעסק של העותרת נמכרים מוצרי מזון, חומרי ניקוי, קופסאות שימורים, בשר, חטיפים, מוצרי חלב, פירות וירקות. יש בו עמדת אטליז ונמכרים בו משקאות. לכן מדובר בבית כלבו כהגדרתו בצו הארנונה.

4. דיון והכרעה:

טענה מקדמית – העתירה מוקדמת:

א. השאלה הראשונה שנדרשת בה הכרעה הנה אם צודקת המשיבה בטענתה כי העתירה מוקדמת. מן הראוי להזכיר, כי במקרה שלפנינו, מתנהלים שני הליכים בו זמנית, אשר אמורים להכריע באותו עניין של השתת חיובי ארנונה רטרואקטיביים שהושתו על העותרת לשנת הכספים 2007. האחד – הערר, אשר הגישה העותרת ביום 7/2/2007 לועדת הערר על דחיית השגתה ע"י מנהל הארנונה, כאמור לעיל, והשני – העתירה שלפנינו. באם ראוי כי שני ההליכים הנ"ל יתנהלו בו זמנית בשתי הערכאות? אומנם, הטענות שהעלתה העותרת בעתירתה הנוכחית הן לכאורה טענות משפטיות, אשר לא נמצאות בסמכותו של מנהל הארנונה, אלא בסמכותו הבלעדי של בית המשפט לענייניים מנהליים. לעניין זה קובעים סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר) כי:

"(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)".

בסעיף 6 לחוק הערר נקבע, כי על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור בפני ועדת ערר ועל החלטת הוועדה ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. בפסק דינו של בית המשפט העליון - רע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה (פורסם במאגר נבו), קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי:

"מקריאת סעיף 3 עולה כי המחוקק הסמיך את המנהל לדון בעניינים ספציפיים בלבד המפורטים בס"ק (א). ס"ק (ב) בא להבהיר, על-פי פשוטם של דברים, כי המנהל אינו מוסמך לדון בטענות של אי-חוקיות בכלל הנוגעות לתשלום הארנונה וסמכות זו תועבר לבית המשפט.

יצוין, כי סמכותו של מנהל הארנונה נידונה על ידי בית משפט זה עוד בטרם חקיקתו של סעיף 3(ב), ונפסק כי הסמכות "מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו קריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש" (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עריית קרית אתא, פ"ד מו (1) 793, 799)" (ראו פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל).

ב. לדידה של המשיבה, טענות העותרת בנוגע לטעות בנתוני השומה, הנן טענות טכניות של סיווג, חישוב שטח, אשר נכללות במסגרת סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. לכן, הסמכות לדון בטענות אלו מסורה למנהל הארנונה, ולא לבית משפט זה, ולפיכך הגישה העותרת השגה וערר לשנים 2007-2006 בגין טענות אלו.

אכן, מעיון בחשבון לתשלום ארנונה לשנת 2007 שנשלח לעותרת מטעם המשיבה (ראו נספח ט' לסיכומי העותרת) עולה, כי בעמודות של "פרטי הנכס" נרשם: "סוג הנכס – 236, תאור הנכס – בתי כלבו וסופרים", ומתחת לעמודות אלה, בעמודות של "פרוט הנכסים" מופיע: "סוג הנכס – 200, תאור - בתי עסק וחנויות". כמו כן, חישוב השומה בחשבון הנ"ל נעשה בהתאם לתעריף הקבוע לסיווג של "בתי עסק וחנויות". לכאורה, ברור כי שני סיווגים שונים לאותו נכס לא יכולים לחול עליו בו זמנית, וכי יש כאן טעות טכנית בציון אחד הסיווגים. השאלה, אם כך, מהו הסיווג הנכון, אשר אמור להופיע בחשבון הנ"ל. באם מדובר בסיווג של "בתי כלבו" או בסיווג של "בתי עסק וחנויות"? לטענת העותרת החלטת המשיבה לסווג את הנכס בסיווג של "בתי עסק וחנויות" בראשית שנת הכספים 2007 הנה החלטה מנהלית שאין מקורה בטעות משרדית טכנית, שנעשתה בהיסח דעת. לשיטת העותרת, מסקנה זו עולה מכך כי השינוי לסיווג של "בתי עסק וחנויות" בראשית שנת הכספים 2007 בוצע לאחר הגשת ההשגה לשנת 2006 ולצד חזרותיה של העותרת על טענותיה כנגד הסיווג הבלתי נכון של "בתי כלבו" (ראו סעיף 81 לסיכומים מטעם העותרת).

לטענת העותרת, יוצא אפוא, כי השארת "סוג הנכס – 236, ותאור הנכס – בתי כלבו וסופרים" בעמודה של "פרטי הנכס" בחשבון לתשלום ארנונה לשנת 2007 היא הטעות הטכנית, ולא שני השינויים האחרים של קביעת סיווג הנכס כ"בתי עסק וחנויות" כפי שמופיע בעמודה של "פרוט הנכסים" בחשבון הנ"ל וחישוב התעריף לתשלום ארנונה בהתאם לסיווג זה.

ג. הסמכות להכריע בדבר טענותיה הנ"ל של העותרת באשר לטעות בסיווג הנכס בחשבון לתשלום ארנונה לשנת 2007 נתונה בידי ועדת הערר, שאמורה לדון בסוגיה זו במסגרת הערר שהוגש ע"י העותרת, כאמור לעיל, ואין בידי להכריע בעניין זה. אם כך, סבורני כי צדקה המשיבה בטענתה כי העתירה הינה מוקדמת, הואיל ובמידה וועדת הערר תיקבע כי הסיווג הנכון שאמור להופיע בחשבון לתשלום ארנונה לשנת 2007 הנו "בתי עסק וחנויות", הרי שלא יהיה עוד מקום לדון בשאלת אי חוקיות השתת חיובי ארנונה רטרואקטיביים לפי התעריף של סיווג הנכס כ"בתי כלבו", שהושתו על העותרת לשנת הכספים 2007 וכן ביתר הטענות שהועלו ע"י העותרת בעתירתה הנוכחית, וכך תבוא העותרת לסיפוקה.

סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 קובע:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ קבע כי:

"בית משפט זה אינו נוהג לעשות שימוש בסמכותו כל עוד לא מיצה העותר סעד חלופי יעיל שעומד לו על פי דין" (ראו בג"צ 7190/05 אריה לובל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', תק-על 2006(1), 638).

לאור הוראות סעיף 8 הנ"ל, וההלכה הפסוקה, סבורני כי בנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, אין מקום לעשות שימוש בסמכות, אשר נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כל עוד ההליך בפני ועדת הערר לא הגיע לסיומו, ואשר יש בו כדי להעניק סעד חלופי יעיל לעותרת.

לפיכך ולאור העובדה כי ועדת הערר טרם הכריעה בערר שהוגש, אין מנוס אלא לקבוע כי העותרת מיהרה להגיש את עתירתה שבפני. העתירה מוקדמת ואינני רואה מקום לדון בה.

סוף דבר:

5. לאור כל האמור לעיל אני מוחק את העתירה על הסף.

6. לעותרת שמורה הזכות לחזור ולעתור לבית משפט זה, אם וכאשר תתקבל החלטה של ועדת הערר, אשר לדעת העותרת, אינה מספקת.

7. העותרת תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ כחוק, נכון להיום.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ה ב אדר ב, תשס"ח (1 באפריל 2008) בהעדר. על המזכירות להמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

הווארי זיאד