ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 18/10/2019
גרסת הדפסה

עמנ 436/07 - מנהלי, ארנונה

הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית נגד מנהל הארנונה עירית קרית אתא


15/4/2008

עמנ (חי') 436/07

הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית

נגד

מנהל הארנונה עירית ק. אתא ואח'

בבית המשפט לענינים מינהליים בחיפה

בפני סגן הנשיא השופט ש' ברלינר

[15/04/2008]

פסק דין

1.בבעלות המערערת ובבעלות קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל, חלקות מקרקעין שונות המיועדות לחקלאות, הנמצאות בתחום השיפוט של עירית ק. אתא (להלן - העיריה), ולפי צו הארנונה של העיריה, מוטלות על חלקות אלה, שעה שהן מעובדות, ארנונה בסכום העולה כדי 60 ש"ח לדונם לשנה.

2. ביום 18.11.04 שלחה העיריה למשיבה שתי התראות (ראה נספח ה' לערעור) בגין יתרות פיגורים של חובות ארנונה שלא שולמו "למרות חשבונות וההודעות הרבות", ככתוב בהתראה, שהועברו על ידי העיריה אל המשיבה. התראה אחת היא ע"ס של 6,989.60 ש"ח והשניה היא ע"ס 1,077 ש"ח.

המערערת ביקשה לקבל פירוט של החובות שבגינם נשלחו התראות, ובמכתב מיום 11.1.05 פירטה העיריה במה מדובר, וציינה גם את מספרי החלקות ואת החוב בגין כל חלקה. במכתב מיום 13.3.05 השיגה המשיבה על דרישת התשלום לפי ההתראות האמורות (נספח ט' לערעור). בהשגתה כותבת המערערת כי דרישת הארנונה היא בגין "קרקע חקלאית". קרקע כזאת מוגדרת בצו הארנונה ובסעיף 101א לפקודת העיריות כקרקע "המשמשת מטע ומשתלה"; מדובר לטענת המשיבה בשימוש בפועל, ואין די לצורך החיוב בארונה שהקרקע מיועדת לחקלאות. לטענת המערערת "המקרקעין שבנדון אינם משמשים לחקלאות, ולא נעשה בהם כל שימוש על ידי מרשתי"; כמו כן נודע למערערת, לטענתה, רק לאחרונה על החיוב בארנונה בגין החלקות האמורות, ולפיכך טענה המערערת כי הטלת הארנונה כאמור לעיל נעשתה בניגוד לכל דין, ודרשה את ביטול ההודעות וההתראות שנשלחו אליה.

עד ליום 5.6.05 לא הגיבה העיריה על המכתב הנ"ל, ואז פנתה שוב המערערת אל העיריה; הסתמכה על האמור בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976; טענה כי יש לראות את ההשגה כאילו הוחלט לקבלה ואת החיובים בארנונה כמבוטלים וחזרה וביקשה לקבל אישור בכתב על ביטולם.

בתשובה, במכתב מיום 9.6.05, הודיע המשיב לב"כ המערערת כי הוא דוחה את בקשתו לקבל את ההשגה שהתקבלה אצלו ביום 10.4.05, על הסף. ציין כי שומות הארנונה בגין החלקות נשלחות פעמיים בשנה. הסביר כי בעקבות פניית המערערת הוא שלח נציג מטעמו אל החלקות כדי לבדוק את הפרטים וכן כי "מעיון בתוצאות הבדיקה עולה כי חלק מהחלקות מעובדות והשומה בגינן נותרת בעינה וחלקן אינן מעובדות והשומה בגינן תבוטל." הוא גם פירט לגבי איזה חלקות יבוטל החיוב בארנונה והדגיש כי "שאר החלקות אינן מעובדות והשומה בעינן תיוותר בעינה. שומה מתוקנת תומצא לכם בהקדם." (ראה נספח יא' לערעור).

3. המערערת לא השלימה עם החלטת המשיב מיום 9.6.05, והגישה ביום 1.77.05 ערר שהתברר בפני ועדת הערר לעניני ארנונה שליד המשיבה (ראה נספח יב' לערעור). בערר פירטה המערערת כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשתי שאלות: המועד למתן תשובה בהשגה, ולשימוש בפועל במקרקעין. הנטען בס' 3 של הערר ובסעיפי המשנה שלו נסב על השאלה הראשונה, ולשיטת המערערת משלא ניתנה תשובה להשגה תוך 60 ימים, יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה. האמור בס' 4 של הערר עניינו עיבוד המקרקעין, ולטענת המערערת, אף אם מרבית החלקות מעובדות, היא "אינה מעבדת כלל כל חלק מהמקרקעין ... ואף לא נתנה רשות ו/או זכות לכל גורם ו/או אדם שהוא מטעמה לעשות כן." עוד טענה המערערת כי "באם קיים גורם המעבד את המקרקעין הנ"ל (אף אם ללא הסכמתה של העוררת ובניגוד לכל דין) הרי שהוא בבחינת 'מחזיק' כהגדרתו בפקודת העיריות [נוסח חדש], ולפיכך, אף אם חל חיוב כלשהו בארנונה בגין המקרקעין האלה, הרי שחיוב זה חל על המחזיק למעשה ולא על העוררת."

בהתכתבות נוספת בין הצדדים, אישר המשיב כי "לפנים משורת הדין ומסיבה טכנית בלבד", משום שפנייתה של המערערת הגיעה לידיו באיחור ניכר, בוטל החיוב בארנונה בגין הקרקעות החקלאיות נשוא ההשגה לגבי שנת 2005, וחזר ודחה את ההשגה בגין השנים הקודמות שכן היה על המשיבה "להגיש השגה בכל שנה שלפני 2005."

ביום 14.12.07 החליטה הועדה לדחות את הערר, כך שהחלטת המשיב נותרה בעינה, ולפיה הופטרה המערערת מן החיוב בארנונה בשנת 2005, ונותר בעינו החיוב בגין השנים הקודמות בגין החלקות המעובדות.

על כך הוגש הערעור.

4. ניסיתי להביא לידי פתרון מעשי של הסכסוך, על ידי צירוף צדדים נוספים להליך שבפני, והם אלה שלטענת המערערת מחזיקים בחלקותיה ומעבדים אותן, שלא בהרשאתה. ניסיון זה נכשל, באשר איש מהם אינו מודה כי הוא מעבד דרך קבע איזו מן החלקות; מבחינתם, אין להם אינטרס לעבדן תמורת תשלום הארנונה, ואיש מהם גם לא בא בקשר חוזי או אחר עם המערערת, לשאת בארנונה בגין החלקות.

מדובר, כך נראה, בשטחים שונים ונרחבים, וחקלאים המעבדים שטחים אלה אף אינם יודעים מהו איתורן של החלקות, והם מוכנים להימנע מכל כניסה אליהן, לו רק יבוא בר סמכא של המערערת לסמן או לציין את גבולותיהן. כמו כן לא הוכח כי מדובר בעיבוד דרך קבע שאינו עונתי.

5. בערעורה מפרטת המערערת כי חלק מן החלקות הן בבעלותה וחלקן בבעלות הסוכנות - המגבית היהודית המאוחדת. היא מבקשת כי אקבע שאין לחייבה בארנונה המוטלת על החלקות שאינן רשומות על שמה.

אני דוחה טענה זו. המערערת לא העלתה טענה זאת בערר שהיא הגישה לוועדת הערר, ואין מקום להעלות זאת בערעור על החלטת הוועדה. את המחלוקת הציבה המערערת, בערר שהיא הגישה, במפורש ובאופן חד משמעי רק בגדרן של שתי סוגיות: "המועד למתן תשובה להשגה" וה"שימוש בפועל במקרקעין". (ס' 1 לערר, המוכתר בכותרת: "נקודות המחלוקת בין הצדדים").

לו היה מדובר בשני תאגידים שאין כל קשר ביניהם, היה אולי מקום, בכל זאת, להיזקק לכך למען הצדק, אך לא כך בענייננו.

6. עוד טוענת המערערת בערעורה כי יש לקבל את טענותיה מחמת שלא ניתנה תשובה במועד להשגתה, כאמור בס' 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, האומר: "לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום."

סעיף 3(א) של החוק הנ"ל קובע כי "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה ..." הנוגעת למקום הימצא הנכס באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום, או בגלל טעות בציון סוג הנכס, או כי הוא אינו מחזיק בנכס, וכד'. המונח "הודעת תשלום" שבסעיף האמור מתייחס לשומת הארנונה המוצאת אל הנישום בתחילת כל שנה, תוך פירוט הנכס, גודלו, סיווגו, התעריף, והסכום הנדרש. בענייננו, נשלחו אל המערערת התראות תשלום על יתרת פיגורים בגין שומות קודמות של ארנונה והמערערת הותרתה כי אם חובה לא ייפרע היא צפויה כי העיריה תפעל נגדה בכל אמצעי האכיפה העומדים לרשותה. נגד נקיטת הליכים כאלה, גבייה מינהלית, ניתן לעתור לבית המשפט המינהלי, אך התראה על חובות ארנונה אינה שומת ארנונה הנשלחת אל הנישום בתחילת השנה ודורשת ממנו את תשלומה, ואין היא עניין להשגה על החיוב בארנונה.

משהוברר כי לא מדובר בהשגה, אין מקום לטענה כי יש לראותה כמתקבלת מחמת האיחור בטיפול בה.

בהקשר זה לא שוכנעתי כי בעבר, מדי שנה, לא קיבלה המערערת את שומות הארנונה כסדרן, וחזקת התקינות מצדיקה את המסקנה כי אלה נמסרו לה, אך היא לא השיגה עליהן, ובכך השלימה עם הדרישות שהופנו כלפיה ואיחרה את המועד להשיג עליהן לאחר שנים, בגלל ההתראות שהומצאו לה.

7. טענתה הנוספת והחשובה יותר של המערערת היא כי יש לחייב בארנונה לא אותה, אלא את מי שמעבד את חלקותיה.

הארנונה מוטלת, קודם כל, על המחזיק בנכס (ס' 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-)1992. המחזיק מוגדר בס' 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". המחזיק הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמור תיענה על פי מבחן עובדתי" (בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, מיום 16.3.08). צויין שם, כי "בתי המשפט המחוזיים פירשו את המונח 'מחזיק' לצורך גביית ארנונה ככולל גם פולש או מחזיק שלא כדין או ללא רישיון או היתר". עוד נקבע שם כי "כאשר אדם מחזיק בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותים שמספקת הרשות המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה. זאת ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים."

לפיכך, אין להוציא מכלל אפשרות, ואולי אף סבירה המסקנה, כי מי שפלש לחלקות, מעבדן ומחזיק בהן, יהיה אותו אדם שייחשב בעיני הרשות המקומית כמי שלו הזיקה הקרובה ביותר לנכס, לצורך חיובו בארנונה, חלף המערערת. כך במיוחד שעה שעיבוד הקרקע הוא זה המביא את החלקה לסיווג המצדיק להטיל עליה ארנונה, להבדיל מקרקע שאינה מעובדת. הוא גם זה שמפיק תועלת כלכלית מן החלקה, השייכת למערערת.

אולם, כמוזכר לעיל, המבחן הוא, במידה רבה, עובדתי, ולא השתכנעתי כי המערערת הצליחה להראות כי ניתן כיום לקבוע כי מי שעיבד בעבר את החלקות, בנסיבות בהן מדובר במקרה דנן, ראוי להיחשב, לגבי העבר, כמחזיק בהן. לא כך לגבי העתיד, שעה שהמערערת תביא בפני העיריה המשיבה את הפרטים הנוגעים לעניין, כך שניתן יהיה לבדוק את הנתונים ולדרוש את הארנונה ממעבדי הקרקע.

מכל מקום, משלא ראיתי בהתראות התשלום שומת ארנונה עליה ניתן להשיג, איני סבור כי ראוי להיזקק כיום לטענה זו, לגבי שנים עברו, כשהנטל בנידון זה הוא על המערערת.

8. לאור כל האמור, החלטתי לדחות את הערעור.

אני מחייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאותיה בסך 7,500 ₪ + מע"מ.

המזכירות תמציא העתק הפסק לצדדים, בדואר.

ניתן היום י' בניסן, תשס"ח (15 באפריל 2008) בהעדר בעלי הדין.

___________

מאמר בנושא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן