|
הבנקים והרשויות המקומיות
קווים והתפתחויות
מאת: אלי גרוס, חיים גבאי ומשה סויסה
מבוא
עבודה זו מבקשת לתאר, כמידת יכולתה, את תולדותיה של פרשה אחת שלה נגיעה משמעותית ורבת פנים לנושא הארנונה.
המחלוקת הנטושה בין הרשויות המקומיות לבין הבנקים חורגת אל מעבר להיבט הכספי, היבט שאינו מבוטל כלל ועוד לאורך ימים תעמוד השאלה המרחפת בחללו של בנק, האם הרשויות המקומיות נוהגות בו כמנהג האופנובנק. סוף סוף מדובר בשני גופים/ תאגידים רבי כוח אשר הנטייה ביניהם לא הוכרעה, למעשה, עד למועד כתיבת שורות אלה.
יש הסוברים שפסיקה רבת היקף תכריע, בסופו של דבר, את הכף לטובת אחד הצדדים. אנו, לאחר שבחנו מעט את הדברים סוברים אחרת.
בקשנו אפוא להאיר גם את ריבוי הפנים של נושא זה.
פרק ראשון - הארנונה: סיווגים ותעריפים
מהו מס?
"מס", בהתאם להגדרת ויתקון נאמן, הוא: "תשלום המוטל דרך כפיה על ידי רשות ציבורית, ואין כנגדו שום תמורה ישירה הניתנת מידי הרשות למשלם המס" [1]. לפיכך יהיה תשלום כלשהו בחזקת מס, רק כאשר יהיו מצויים שלושת המאפיינים הבאים:
1. התשלום אינו מוחזר למשלם;
2. התשלום נועד לרשות הציבורית;
3. המשלם אינו מקבל תמורה ישירה בעד כספו.
אין מס אלא זה שהוטל בהתאם לחוק - החבות במס נובעות מכוח החוק, בה תאם לו הוטל. המס נועד לממן את מכלול פעולותיה של הרשות הציבורית, ומכאן שנושא המס זוכה לקבל מהרשות תמורה בעד ה מסים ששילם, אם כי התמורה אינה אמורה לעמוד ביחס ישר לכמות המס המוטל עליו. תשלומי החובה המוטלים על-פי דין כוללים את ה מסים, אשר אינם מזכים את נושא המס בתמורה העומדת ביחס ישר לסכום המס המוטל עליו, ואת האגרות למיניהן המוטלות לצורך ביצוע פעולות מסוימות ומוגדרות.[2]
נושא המס הוא הנישום. עליו מוטל המס, והוא חייב בתשלומו. הנישום חייב להיות אישיות משפטית - אדם או תאגיד. נשוא המס הוא האובייקט בגינו מוטל המס. סכום המס הוא תוצאה חשבונית של מכפלת סכום כספי, או נתון פיזי בשיעור או בשיעורים שונים הקבועים בדין.
מהי ארנונה?
הארנונה הכללית היא המקור העיקרי למימון הרשות המקומית, והסכומים נגבים על- ידי הרשות המקומית. צו ה מסים הוא חקיקת משנה של מועצת הרשות המקומית. ארנונה היא מס המוטל לפי חוק (כפי שנקבע בסעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) צו המועצות המקומיות (א) תשי"א- 1950)[3] על המחזיקים בנכסי דלא ניידי כגון: מבנים, דירות, קרקעות וכיוצא בזה. הטלת הארנונה על הנכסים הנמצאים בתחום שיפוט רשות מקומית הינם בסמכותה של מועצת הרשות המקומית, מסי הארנונה מוטלים אחת לשנת הכספים. וזאת כפי שהוגדר בסעיף קטן 8א לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין: הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק בנכס". חישוב שטחו של נכס לצורך הטלת ארנונה כללית היינו במטרים רבועים. הארנונה הכללית, אשר תוטל על נכס, תהיה בסכום המתקבל ממכפלת המטרים הרבועים של הנכס בסכום הארנונה למטר רבוע.
המדדים לקביעת סכומי הארנונה הם יחידת שטח של הנכס, סוג הנכס, השימוש שנעשה בנכס ומיקומו. מדדים אלו דומים בעיקרם למדדים שנקבעו בסעיף קטן 8ב לחוק ההסדרים "השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה כללית". כמו כן בסעיף קטן 9א לחוק ההסדרים נאמר כך: "השרים יקבעו בתקנות באישור וועדת הכספים של הכנסת, לכל שנת כספים, סכומים מזעריים וסכומים מרביים לארנונה הכללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים, וכללים בדבר עדכון סכומי הארנונה הכללית, וכן רשאים הם לקבוע יחס בין הסכומים אשר יוטלו על כל אחד מסוגי הנכסים". במידת מה הוגבלה אפשרותן של הרשויות בקביעת תעריפי החיוב, עם זאת הותר להן לנוע במרחב בין התעריף המזערי לתעריף המרבי. המחוקק התכוון לסוגי נכסים ולסוגי שימושים ובתקנות נקבעו שיעורים מרביים ומזעריים בעיקר לסוגי שימושים.
[4]
סיווגים ותעריפים
מועצה רשאית להטיל ארנונה כללית לגבי "בנין", "קרקע תפוסה" ו"אדמה חקלאית".
"בנין"- לכל מטר רבוע, בהתחשב עם סוג הבנין, שימושו והמקום שבו הוא נמצא.
"סיווג הנכס"- "קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו" כפי שמוגדר בצווי ארנונה כללית ברשויות מקומיות. [5]
"תת סיווג"- סיווג משנה של סוג נכס, לרבות בשל מקומו.
המועצה רשאית לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו.
בשנת 1993 קבעו התקנות 5 סוגי נכסים, אשר לגביהם נקבעו הסכומים המינימליים והמקסימליים לארנונה:
(1) בנקים
(2) תעשייה
(3) בתי מלון, בתי הארחה ובתי אבות
(4) מבני מגורים
(5) נכסים אחרים
בשנת 1994 נקבעו 11 סוגי נכסים. נוספו 3 סוגים המתייחסים לבניינים: משרדים, שירותים ומסחר; מלאכה וחניונים.[6]
לצורך דיוננו בהמשך בחרנו להתייחס לחלק מהקטגוריות שהוזכרו, כפי שהוגדרו בצו ה מסים.
"בנקים" - הגדרת בנקים לצורך הטלת הארנונה כפי שמופיעה בצווי הארנונה הכללית ברשויות מקומיות ואזוריות.
עיריית חיפה מגדירה בנקים כך: "בנק- לרבות תאגיד בנקאי, סניף, תאגיד החזקה בנקאית, תאגיד עזר כהגדרתם בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א- 1981, לרבות תאגיד שהבנק שולט בו". [7]
עיריית תל אביב מגדירה בנקים כך: "בניינים המוחזקים ע"י בנקים... בכל האזורים ובכל סוגי הבניינים. 'בנקים'- לרבות 'תאגיד בנקאי' בהגדרתו בחוק בנק ישראל תשי"ד- 1954, ו'תאגיד אחזקה בנקאית' כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א- 1981. מרכזי הדרכה ארציים של בנקים... בכל האזורים ובכל סוגי הבניינים." [8]
עיריית ירושלים מגדירה בנקים בסעיף 6 לצו ה מסים כך:
"א. בנינים המוחזקים ע"י בנקים יחויבו לשלם בכל האזורים ובלבד שהמוסד פועל להפקת רווחים כמפורט להלן: "בנקים" לרבות תאגיד בנקאי כהגדרתו בחוק בנק ישראל תשי"ד 1954, ותאגיד "אחזקה בנקאית" כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א- 1981.
ב. בניינים המוחזקים ע"י הבורסה לניירות ערך, יחויבו לשלם, בכל האזורים ולכל סוגי הבניינים ..."[9]
כך למשל, חיוב הארנונה לשנת 2001 בעיריית ירושלים לקטגוריה של "בנקים", הינו 922.52 ש"ח למ"ר בכל העיר (כלומר ללא הבחנה בין אזורים או תתי- סיווג).[10]
חשוב להתייחס גם להגדרת הבנקים, על פי המחוקק. חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א- 1981 מגדיר:
"תאגיד בנקאי" - בנק, בנק חוץ, בנק למשכנתאות, בנק למימון השקעות, בנק לקידום עסקים, מוסד כספי או חברת שירותים משותפת;
" תאגיד החזקה בנקאית" - תאגיד שמתקיימות בו שתי אלה:
(1) הוא שולט בתאגיד בנקאי; שיועלה על סדר יומה על פי הצעת אחד מחבריה.
(2) יותר מחמישה אחוזים מכלל נכסיו הם אמצעי שליטה בתאגידים בנקאים שבשליטתו והלוואות לתאגידים כאלה;
" תאגיד חוץ"- תאגיד שהואגד במדינת חוץ;
" תאגיד עזר"- תאגיד שאינו עצמו תאגיד בנקאי ושעיסוקיו הם רק בתחום הפעולה המותר לתאגיד בנקאי השולט בו, למעט עיסוקים שנתייחדו לתאגידים בנקאיים לפי סעיפים 13 או 21.
" סניף" - כל מקום שבו תאגיד בנקאי מקבל פיקדונות כספיים או מנהל עסקים עם לקוחותיו, לרבות סניף נייד, אך למעט מיתקן שבאמצעותו יכול לקוח לבצע פעולות בחשבונו אצל תאגיד בנקאי;
יש לציין כי כל הרשויות בחרו את ההגדרה המתאימה להם מתוך ההגדרה הכללית על- פי חוק הבנקאות .
" משרדים, שירותים ומסחר" - לרבות מתקני חשמל, תחנות אוטובוס, מסעדות, בתי קולנוע, תחנות דלק, חנויות, רשתות שיווק, דוכנים, מרכולים, בתי מרקחת, למעט בנקים וחברות ביטוח. כך למשל, חיוב הארנונה לשנת 2001 בעיריית ירושלים לקטגוריה של "משרדים, שירותים ומסחר", הינו 243.82 ש"ח למ"ר בכל העיר (כלומר ללא הבחנה בין אזורים או תתי סיווג).[11] יש לציין כי הגדרה זאת מופיעה בתקנות ההסדרים במשק המדינה כהגדרה אחידה, לעומת הגדרות ה"בנקים" שניסוחה משתנה מרשות אחת לחברתה.
" תעשייה"- לרבות מפעלי בניה, מחצבות ובתי תוכנה. (על פי הגדרה המופיעה בתקנות ההסדרים במשק המדינה).
כך למשל, חיוב הארנונה לשנת 2001 בעיריית ירושלים לקטגוריה של "מפעלי תעשייה", הינו: תת סיווג- אזור א 94.44 ש"ח למ"ר, תת סיווג- אזור ב 70.08 ש"ח למ"ר, תת סיווג- אזור ג 56.88 ש"ח למ"ר.
ניתן להבחין בקלות בפערים העצומים בין תעריפי משרדים, שירותים ומסחר ובנקים: כ- 225$ למ"ר לבנקים וכ- 60$ למ"ר למשרדים, שירותים ומסחר. תעריפים למפעלי תעשייה, לעומת זאת, נמוכים עוד יותר. כמו- כן בניגוד לשתי הקטגוריות הקודמות הם מחולקים לתתי סיווג על- פי סוג האזורים.
על מנת להבין את משמעות קביעת תעריפים גבוהים כל כך לבנקים אנו מעונינים להעלות דיון נרחב בנושא הן בהיבטיה המשפטיים והן בהיבטיה המעשיים של קביעה זאת.
פרק שני- הבנקים, העיריות והמחלוקות שביניהם
סקירה של פסקי דין
כל דין, המתיר לרשות להטיל מס, פותח בפני הנישום גם פתח להתנגד להטלת המס עליו או להתנגד לשיעורו. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ז - 1976 מאפשר לנישום תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום, להשיג על שומת המס לפני מנהל הארנונה על יסוד אחת משלושת הטענות. אחת מהטענות, היא שלדעת הנישום נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. מנהל הארנונה (שמונה על ידי המועצה) ישיב למשיג תוך 60 יום, ואם לא, ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה. בשלב שני הרואה עצמו מקופח בתשובת מהל הארנונה, רשאי לערר עליה לפני ועדת ערר. ובשלב שלישי זכאי הנישום לפנות לבית המשפט המחוזי – והחלטתו היינה סופית.[12]
מסוף שנות השבעים הבנקים והעיריות מנהלים מאבק בערכאות השיפוטיות, כאשר הם מממשים את זכותם להשתמש בשלב השלישי, שנקבע בחוק הערר. כדי לחדד את מהות הבעיה בחרנו לסקור שמונה פסקי דין מרכזיים לנושא זה , לדעתנו, הן של בתי המשפט המחוזיים והן של בית המשפט העליון. בשבעה מתוכם העותרים והמשיבים הם הבנקים והעיריות עצמם. ובפסקדין נוסף, אמנם הצד התובע את הרשות המקומית הוא המפעל לדשנים וחומרים כימיים, ואולם טענותיו, הנוגעות לגודל השטחים וסיווגם, רלוונטיות גם לענייננו .
פסק הדין ירדניה חברה לביטוח בע"מ נגד עיריית תל-אביב-יפו בג"צ 345/78 (28.12.78)
העותרים מערערים על שעורי הארנונה הכללית שהוטלה בשנת הכספים 1978/79 על מבנים המוחזקים על ידם. שעורי הארנונה נקבעו על בסיס החלטת מועצת העירייה שאומרת שמבנים המשמשים לביטוח ולבנקאות ישלמו תעריף אחיד בכל האזורים ובכל סוגי הבניינים
טענתם של העותרים היא שבקבען שעור אחיד לפי שטח המבנה הפרו העיריות המשיבות את הוראתו של סעיף 274 ב(א)(2) שיש להטיל את הארנונה "בהתחשב עם סוג הבניין והמקום בו הוא נמצא."
העיריות מצדן מסתמכות על סעיף 275 "שעורי הארנונה יכולים להיות שונים לגבי סוגים שונים של נכסים או חלקים שונים של תחום העירייה, ומדורגים לפי שימושם של הנכסים.
העיריות המשיבות קבעו את הארנונה לבנקים ולמבטחים על פי שני נתונים בלבד: יחידת השטח והשימוש בנכסים. טענתן היא שהמבחן הראשון הנלקח מסעיף 274 ב(א) (2) הוא היחיד שחייבות היו להפעיל, וכי הפעלת יתר המבחנים הנזכרים שם (סוג הבניין, והמיקום של הבניין) היא רשות הנתונה להן ולא חובה. למבחן הרשות הן הוסיפו אחד ממבחני הרשות של סעיף 275 דהיינו, הדירוג לפי שימושם של הנכסים".
העותרים טוענים שלפי המבנה התחבירי של סעיף 275 יש להבינו או כסוג הנכס+ השימוש בו, או כחלק של תחום העירייה בו הוא נמצא + השימוש בו.
טענה נוספת של העותרים מתייחסת לסעיף 274 ב(א)(2) והיא שהמשפט כי הארנונה "תיקבע... בהתחשב עם סוג הבניין והמקום בו הוא נמצא" הינו חובה ולא רשות בלבד.
השופט איננו מקבל את טענות העותרים לגבי הטענה הראשונה לדעתו אין המבנה התחבירי של סעיף 275 מחייב את הפירוש אותו נתנו העותרים. לגבי הטענה השנייה מקבל השופט את הטענה שהעירייה היא שצריכה להחליט האם להפעיל את שני המבחנים הללו או לאו וזאת בהסתמך על דברי יושב ראש ועדת הפנים של הכנסת "יש להשאיר ההחלטה ביד הרשות המקומית בהתאם לרצונה ואין לכפות עליה מראש את הטלת השיעורים השונים. החוק קובע שלגבי רוב הארנונות או כל הארנונות, יהיו השיעורים שונים לפי הסוג ולפי המקום, ולא רק זאת, יש גם אפשרות להתאים מסים אלו לפי מידת השימוש ברכוש."
הטענה החשובה מכל טענות העותרים היא כי יש לפרש את סעיף 275 כך:" שעורי הארנונה יכולים להיות מודרגים לפי שימושם של הנכסים" הטענה שבשימושם של הנכסים מדבר הכתוב ולא בתכונותיו של המשתמש בנכסים. שימושו של נכס, אומרים העותרים, מתייחס לנכס עצמו בלי לשים לב מיהו המחזיק בו. על כן, אם המדובר במשרדו של בנק, אין לחייבו בשיעור גבוה יותר של ארנונה מן השיעור בו היה מתחייב מחזיק באותו משרד העוסק בעסק אחר שאם לא כן הופכת הארנונה למעין מס הכנסה נוסף המנותק לגמרי מאופיו של הנכס, והרי הארנונה הכללית היא ביסודה מס הנגבה מנכסים ולא מעסקים.
מכאן שחישוב המביא בחשבון רק את השטח ואת עסקו של המחזיק מפלה לרעה את העותרים לעומת בעלי עסקים אחרים.
נכון הוא אפוא לומר שהעיריות המשיבות מבקשות לייחד לעותרים שעורי מס מוגדלים בשל שיקולים כלכליים של רווחיות עסקיהם של העותרים, ונכון שמועצות העיריות סבורות שמידת הכנסותיהם של העותרים מצדיקה זאת. אולם אין כאן מס הכנסה נוסף במובן הרגיל של מונח זה, זאת מכיוון שהעיריות אינן מתיימרות למדוד את הארנונה כמידת ההכנסה הממשית של כל בנק בפני עצמו. אילו עשו כן היו חורגות מסמכותן כפי שניתנה להן בפקודת העיריות. פקודת העיריות מאפשרת סווג של שימושים על פי קטגוריות כלליות לגמרי (חנות, משרד, וכו') שעל פיהן קבעו קני מידה ממוצע המיוחד לענף הבנקים והביטוח כענף שלם של המשק, ועל פי פסק דין זה אין לראות בכך הפליה, מכיוון שהעיריות שבתוכן יושבות העותרות יודעות איזה ענפים כלכליים מסוגלים לשאת בנטל כבד יותר, של ארנונה, מאחרים.
דרוג זה מוצדק על פי נתונים שונים, על מנת להשיג את המטרה הסוציאלית של חלוקת הנטל לפי היכולת.
טענה נוספת הרלוונטית לעבודה זו הינה, כי הבנק מחזיק בנוסף לסניפיו הפתוחים לקהל גם מחסנים, שחלקם שוכנים באזורים לא יוקרתיים בבניינים ישנים. האם צודק שגם על מחסנים אלו תוטל ארנונה הגבוהה שהעירייה מבקשת לגבות על משרדיו של הבנק הפתוחים לקהל?
על פי פסק הדין, מאחר שקנה המידה נקבע על פי מהות העסק ורווחיותו, וקנה מידה זה נמצא סביר, הרי שהעסק הוא אחד ויכולתו נמדדת על פי רמתו הכלכלית הכוללת. משום כך מותר להטיל שעור ארנונה שווה על סניפיהם של העותרים, ללא הבדל האזור שבו מצוי סניף זה או אחר, ומותר היה להטיל אותו שעור גבוה גם על שטח המחסן הנלווה אל העסק והלא משרת אותו.
בנק איגוד לישראל בע"מ נגד עיריית תל-אביב-יפו בג"צ ת"א 2676/81 (26.02.85)
זוהי תובענה כספית של הבנק נגד עיריית ת"א להשבת תשלום ששולם בעבור חיוב ארנונה . על הבנק היה לשלם ארנונה כללית לשנת 1980/81, הבנק בחר לשלם את חיוב הארנונה ב- 6 תשלומים שווים. העירייה שלחה לבנק בקשה לתשלום נוסף בעקבות העלאת תעריף הארנונה לבנקים ב- 50%. הבנק פנה במכתב לעיריית ת"א וביקש לבטל את התשלום הנוסף. בתשובה שקיבל טענה העירייה שמכיוון שעל הבנקים הוטלה תוספת ארנונה בשיעור 50% אין באפשרותם של הבנקים לקבל הנחה על תשלום עד לתאריך 31/12/80 וזאת מכיוון שבהחלטה כתוב במפורש שלא תחלנה הנחות על תוספת מס העולה על 30%.
עילתה של התביעה:
החלטת המועצה הנתבעת הינה בטלה בהיותה מפלה ובלתי סבירה כלפי הבנקים, לעומת יחידים, בכך שהבנקים צפויים לתוספת ארנונה בשיעור של 50%, ללא אפשרות לזכות בהנחה.
הנתבעת טוענת כי בסמכותה לקבוע שיעורי ארנונה סבירים וצודקים בהתאם למידת ההנאה שהמחזיקים בנכסים מפיקים מהנכסים, וזאת על סמך סעיפים 274 ו- 275 לפקודת העיריות (נוסח חדש) זאת ועוד מסמכותה של הנתבעת לקבוע גם תוספות לארנונה מכוח ס' 278(א).
לשאלת הפליית הבנקים לרעה על ידי החלטת מועצת העירייה מיום 30/11/80, לכאורה, פעלה הנתבעת במסגרת סמכויותיה אשר אף אושרו ע"י משרד הפנים. רשאית העירייה לקבוע בהחלטתה כי אם מועלים ארנונות ליחידים לגבי נכס המשמש מגורים ב- 30% מותר שתהא העלאה גבוהה יותר, בשיעור של 50% לגבי בנק שמעמדו הכלכלי לכאורה איתן יותר.
מרכז סליקה בנקאי בע"מ נגד מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו ע"ש 413/84
(04.85)
המערערת הינה חברה רשומה בישראל ומורשית לפעול כחברת שירותים משותפת בהתאם לרשיון שניתן לה עפ"י חוק הבנקאות התשמ"א- 1981. בהתאם לתנאי הרשיון עוסקת המערערת במתן שירותי מחשב, המבצע פעולות סליקה ממוכנת לסליקת חיובים וזיכויים מוניטריים ופיננסיים בין תאגידים בנקאיים.
מערערת חויבה לשלם שיעורי ארנונה לפי שיעור מיוחד שנקבע ל"בנקאים" וזאת עפ"י החלטת מנהל הארנונה של עיריית ת"א-יפו כי מסלקה של בנק מהווה חלק בלתי נפרד מפעולות בנקאיות ולכן התעריפים המיוחדים החלים על הבנקים לצורך חיובי ארנונה חלים גם על הנכס האמור.
המערערת ערערה בפני ועדת ערר ארנונה של עיריית ת"א שקבעה כי המערערת הינה "בנק" מכיוון שהיא חברת שירותים משותפת המוגדרת כ"תאגיד בנקאי" בחוק הבנקאות .
טיעוניה של המערערת הם כדלקמן :
אין ההגדרה "בנק" בסעיף 3.2.3 להחלטת המועצה, כוללת את המושג "חברת שירותים משותפת" כפי שהוא נכלל בהגדרת המושג "תאגיד בנקאי" בחוק הבנקאות (רישוי) ועל כן אין המערערת בבחינת בנק.
טעה המשיב בהחלטתו בהשגה, בקובעו כי המערערת הינה בנק בשל הסיבה ש"מסלקה של בנק מהווה חלק בלתי נפרד מפעולות בנקאיות"- דהיינו אין להתייחס לשימוש שעושה המערערת בנכס לצורך הקביעה אם היא בנק או לאו .
לכאורה, כאמור, צודקת המערערת כי היא איננה "בנק" לפי מובנו הרגיל, המקובל והידוע של מונח זה. אולם באומרנו כך מסתמכים אנו על שיח ושיג מיושנים – שאינם עולים בקנה אחד עם ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בשנים האחרונות. עם התפתחותו רבת ההיקף של המחשב על כל זרועותיו והעובדה שהבנקים, כמו ענפים אחרים במשק בן זמננו, נעשו ממוחשבים ומתוחכמים .
יש מקום גם לבחון את השימוש שעושה המערערת בנכס, בהתחשב במהות העיסוק שלה אם היא בנק או לאו .
המערערת הינה חברת שירותים משותפת אשר הוקמה ע"י קבוצת בנקים שהם בלבד בעלי המניות, בה עיסוקה של המערערת הוא ביצוע פעולות סליקה לסליקת חיובים וזיכויים מוניטריים ופיננסיים בין תאגידים בנקאיים, בעזרת מחשב. אין החברה נותנת שירותי מחשב לגופים או אנשים פרטיים מלבד הבנקים עצמם. בעבר מערכת בנקאית זו עשתה זאת באמצעות פקידי בנק שאומנו לעבודה זו והיום בעידן המחשבים מטעמי נוחיות ויעילות ובעקבות ההתקדמות הטכנולוגית היא עושה זאת בצורה ממוחשבת על ידי כך שהקימה "חברת שירותים" המשותפת לכל הבנקים.
אין להעלות על הדעת פעילות כלכלית של בנק ללא מוסד של "מסלקה"-פעילות המהווה את לב ליבה של הפעילות הבנקאית .
עפ"י המבחן הארגוני והפונקציונלי החברה המערערת הינה אורגן של בנק . החברה המערערת פועלת על פי מטרות החברה בצורה ספציפית, ונותנת שירותי סליקה ממוחשבים באופן בלעדי לבנקים – בעלי המניות בחברה. על כן ניתן לראות בפעולותיה ומחשבתה את פעולות ומחשבות הבנקים .
ניתן לאמר כי מבחינה מהותית המערערת- מרכז סליקה בנקאי בע"מ הינה "בנק" לצורך הטלת ארנונה לפי פריט 3.2.3 להחלטת המועצה .
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים 397/84 (02.05.85)
העותרים טוענים כי יש לחייב אותם באותו שיעור שנקבע למשרדים אחרים ולבטל את השיעור שהוטל עליהם. לטענתם, הארנונה הועלתה בשנת 1984/5 פי חמישה וכך הגיעה לממדים בלתי סבירים לחלוטין, בשיעור של פי שמונה מן הארנונה המוטלת על עסקים אחרים. העותרים טוענים, כי המשיבה פעלה שלא בתחום הסבירות (בדיקת סבירות הם מבקשים לעשות בדרך ההשוואה עם שווים או דומים) ולפיכך יש לפסול את החלטתה.
בעניין האזור, קבע בית המשפט כי לרשות המקומית שיקול דעת בעניין וכי לפיה ייקבע דבר. התברר לבית המשפט כי את סיווג הנכסים עורכות העיריות על- פי מהות המשתמש ולא על- פי סוג השימוש כלומר, הן מפרשות את המילים "שמושם של הנכסים" כמכוונות לסוג השימוש.
ביחס לעליית המדד, טוענים העותרים כי בעוד שזה עלה בשיעור של 240% עלתה הארנונה בתקופה המקבילה ב 400%. בהשוואה לסוגי משרדים אחרים, קיים לטענתם פער של 1300 אחוזים.
ההתייחסות השונה לבנקים נידונה, ונאמר כי הבנקים הם בעלי תכונה כללית משותפת ושונים משאר המשרדים מבחינת מיקומם הרגיל, תנועת הקהל שבהם, מספר הלקוחות אותו הם משרתים, גודלו היחסי של שטח התפוסה ועוד. ולפיכך לא ניתן לדבר על אפליה הנובעת מההבחנה בין בנק לבין משרדים אחרים או עסקים. בעניין זה מוסיף בית המשפט כי יחד עם ההפרש בין המשרדים לבנקים, הרי שגם הכנסתם שונה, ולכן צריך לבחון את ההיבטים כולל ולא לערוך השוואה על בסיס צר.
בעניין השוואת שיעורי הארנונה בין הרשויות נאמר כי אין חובה לקיים זהות בארנונה ברשויות השונות, כל רשות קבעה לעצמה בעבר וקובעת כיום שיעורים משלה, כן אין חובה לקיים זהות בארנונה בין בנקים לבין עסקים אחרים. יחד עם זאת, אם החלטתה של הרשות מגיעה לידי אי- סבירות קיצונית, הנושאת אי- צדק בולט ועוול בולט, אזי רואה עצמו בית המשפט כרשאי להתערב. נקבע כי זהו איננו המקרה הנידון. בית המשפט לא שוכנע כי מקרה זה מצדיק את התערבותו.
דשנים וחומרים כימיים בע"מ נגד עיריית קריית אתא בג"ץ 764/88 (17.02.92)
העותרת טוענת כי סכומי הארנונה שנקבעו לסוגי הנכסים השונים גבוה הוא ומופרז. את קביעתה זו מבקשת היא לבסס על השוואה שהיא עורכת בין נטל הארנונה המוטל ברשויות מקומיות אחרות ולנטל המוטל על נכסים דומים, לבין הארנונה המושתת עליה על ידי המשיבה. תוך כדי כך, מפנה העותרת גם ליחס שבין מחזורי ורווחי אותם מפעלים לבין הארנונה המוטלת עליהם .
עוד טוענת העותרת בנוגע לסבירות גובה הארנונה, כי זו צריכה להיקבע בהתחשב ברווחיה, שכן לא יתכן המצב הנוכחי בו (לטענתה) עולה עלות הארנונה על רווחיה .
בהתייחס לטענות אלו נמצא כי: תעריפי הארנונה של מועצת קריית אתא אינם מופרזים יחסית בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות, ואינם מופרזים יחסית לתעריפי המקסימום כפי שהומלצו בשנת 1986 על ידי ועדה ממלכתית. כמו כן, השופט טען כי על עורך השוואה עם רשויות אחרות לדייק בפרטים ולערוך אותה עם רשויות הדומות האחת לשניה במרכיבים הבסיסיים. לא ניתן לערוך השוואה בין מועצה אזורית ששטחה גדול מאוד ואוכלוסייתה דלה, לבין עירייה הנמצאת באזור צפוף.
לדעת השופט אין לקבל את הצעת העותרת, על פיה תיגבה ממנה הארנונה בהתחשב ברווחיה ובמחזורה. אמנם בית המשפט זה אישר בעבר הטלת ארנונה גבוהה המיוחד על עסק לאור רווחיותו, אולם באותם מקרים היה מדובר בענפים עסקיים מאוד מסוימים במשק, כמו חברות ביטוח, בנקים וכו'. ולא הוחלט על אפשרות להטיל ארנונה שונה ומיוחדת כל עסק ועסק עפ"י רווחיו ואף נאמר שאילו נעשה הדבר ע"י העיריות הייתה בכך חריגה מסמכותם.
בין יתר הטענות של העותרת טענות הנוגעות לגודל השטחים וסיווגם:
העותרת טוענת כנגד האופן בו סווגו חלק מבנייניה כמשרדים. העותרת טוענת כי המשרדים מהווים חלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממערך בית החרושת, והם משמשים את הנהלת החברה ואגפים טכניים ומנהליים שלה. כיוון שכך, אין לסווגם כמשרדים העומדים בפני עצמם, אלא סיווגם צריך להיות אותו סיווג שחל על המפעל כולו .
גישת המערערת איננה מתקבלת על דעת השופט. לגופו של עניין, אילו רוכזו כל משרדיה של העותרת בבניין נפרד (להבדיל מהמצב בו פזורים משרדיה בין המפעלים), ברור היה ששומת הארנונה בשל המשרדים תעשה על פי שימושם כ"משרד", אולם ריכוז המשרדים במבנה אחד דווקא אינו תנאי הכרחי, שכן השימוש שנעשה בנכס פלוני, אפילו הוא חלק ממתקן רב תכליתי הוא הקובע .
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו ע"ש 935/91 (01.11.93)
האירועים אשר הביאו בסופו של דבר להגשתו של הערעור הנוכחי- לידתם בחיוב נוסף של ארנונה שהוטל על ידי המשיב על המערער לגבי הנכס. בעקבות מדידה, הוגדל השטח עליו חייב המערער לשלם ארנונה. המערער הגיש השגה על החיוב הנוסף שהוטל עליו בגין השטח הנוסף ובה העלה טענות לגבי גודל השטח הנוסף שבגינו חויב, הן לגבי מועד תחילתו של החיוב בגין שטח נוסף והן לגבי סיווג הנכס בכללותו טרונייתו מופנית כלפי העובדה שהמשיב סיווג את הנכס על פי תעריף בנק בהתאם לפריט 3.4.3 לצו הארנונה הכללית, של עיריית ת"א לשנת 1990.
בעקבות דחיית ההשגה הגיש המערער ערר לועדת הערר לענייני הארנונה של עיריית ת"א אשר דחתה את הערר מן הנימוקים הבאים :
בנושא סיווג הנכס טוען המערער כי הנכס מוחזק ע"י הגופים הבאים: ועד הגמלאים של הבנק, ועד המחוז, הועד הארצי של עובדי הבנק וכן לצורך מכון יופי של עובדי הבנק, וכי הגופים הנ"ל אינם בנקאיים משמשים ואינם מוחזקים כבנק ולכן יש לסווגם כמשרדים או עסקים .
באשר לסיווג הנכס קבעה הועדה "ברור כי המטרות המוצהרות של כל אותם שימושים הנעשים בבניין הבנק אינן מטרות בפני עצמן, אלא מהוות אמצעי עקיף לקידום עסקיו של הבנק..", אשר על כן, אם בוחנים את העסק כולו כמקשה אחת, אין מנוס מהמסקנה שכל השימושים הנ"ל אינם שימושים עצמאיים אלא מהווים חלקים מתוך המערך העסקי הכולל של הבנק .
בית המשפט דן בשאלות אלו אף הוא, ומגיע לגבי הנושא הראשון למסקנה זהה למסקנת הועדה .
בשאלת סיווג הנכס טוען המערער :
הארנונה מוטלת על מחזיק בנכס והוא אמור לשלמה. ואילו בעניינו נעדר אלמנט פיזי של החזקה מהמערער וברור כי ועדי העובדים מחזיקים בנכס .
על פי חוקת ההסתדרות ותקנון ועדי העובדים לא יכול ועד עובדים להיות חלק מהבנק .
בפועל לא משמש הנכס את הבנק .
לעניין הסעיפים השונים, אין מחלוקת על כך שהמערער הוא שמשלם את הארנונה עבור הנכס, במכתב שנשלח מהבנק בקשה לאיחוד חשבונות נכתב "כל הנכסים באותו בניין משמשים את הבנק ונשכרו מאותם בעלים". קיימת כאן הודאה מפורשת, לפיה הנכס משמש את הבנק.
לטענת ב"כ המערער, הרי שההלכה שנפסקה בבג"צ ירדניה 345/78 (בנק ששימש כארכיב מותר היה להטיל עליו שיעור ארנונה המוטל על בנק), תוקנה בבג"צ דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא 764/88 (נקבע כי יש לחייב כל נכס או חלק ממנו על פי השימוש בפועל). טענה זו איננה מתקבלת וזאת מהטעם שבבג"צ דשנים לא נדונה כלל ועיקר שאלת סיווגו של נכס המשמש בנק, אלא של מפעל תעשייתי .
בבג"צ בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' נ' עיריית גבעתיים 397/84 טוען השופט שמגר "המושג "משרד או "עסק" הוא כללי מאד... דא עקא, שברוב המקרים הייחודיות של משרדים או עסקים אחרים אינה נובעת מסוג העסק או המשרד, אלא מהיקפם. אולם הבנקים הם בעלי תכונה משותפת והם שונים מיתר המשרדים, מבחינת מיקומם הרגיל...".
ומכאן שלא ניתן להקיש מפסק הדין בעניין דשנים בכל הקשור לבנקים בנסיבות האמורות .
ולבסוף, השימוש בשטחי הנכס על ידי ועדי העובדים של הבנק נעשה ברשות המערער הרשום אצל המשיב כמחזיק בנכס והמשלם את מיסי הארנונה בגינו, ולכן, יש לראות את הנכס כחלק בלתי נפרד מן המערך הכללי הכלכלי של המערער. גם משרדי הועד פעילותם קשורה ישירות לעבודתו השוטפת של הבנק והם מהווים אמצעי עקיף לקידום עסקיו של הבנק.
לפיכך, צדק המשיב בסווגו את הנכס כבנק .
מנהלת הארנונה של עיריית ראשון לציון נגד בנק מסד בע"מ ע"ש 1559/91 (12.08.93)
זהו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית אשר קבעה, כי יש להעניק פטור של 6 חודשים מתשלום ארנונה בגין שטח גלריה מאחר ויש לראותה כחלק נפרד, ובהיותה ריקה ובלא שימוש. לאחר תום תקופת הפטור יחויב המשיבה בתשלום ארנונה עבור הגלריה עפ"י סיווג כעסק רגיל.
סעיף 274 ב(ב) לפקודה, שמכוחו העניקה הועדה למשיב את הפטור בגין הגלריה קובע :
" מחזיק-למעט מחזיק של בניין ריק שאין משתמשים בו במשך תקופה רצופה שאינה עולה על ששה חודשים והמתחילה ביום שחדלו להשתמש בו..."
השאלה הראשונה הינה האם זכאי המשיב לפטור מתשלום הארנונה הכללית עבור הגלריה בגין סעיף 274 ב(ב) לפקודה. התשובה טמונה בפרשנות שיש ליתן לדיבור "כל מבנה.. או חלק ממנו" בהגדרת המונח בניין.
הפרשנות הנכונה הנה כי הכוונה ליחידה אוטונומית ושלמה בפני עצמה בתוך הבניין. לא ניתן בשום פנים ואופן לראות ב"גלריה" יחידה אוטונומית, בהיותה מצויה בתוך האולם הראשי של המבנה המוחזק ע"י הבנק ומהווה חלק אינטגרלי הימנו. לפיכך, השארתו של חלק מהמבנה ריק אינה מהווה אי שימוש בבניין בשלמותו, ולכן, אינה יכולה לזכות את המחזיק בפטור הניתן למבנה ריק שאין משתמשים בו.
לעניין הסיווג, ניסיונה של ב"כ המשיב לאבחן לצרכיי סיווגה של הגלריה, בינה לבין יתר חלקי המבנה המוחזק ע"י המשיב, הינו ניסיון מלאכותי ודינו להדחות . החיוב בארנונה אשר המערערת חייבה את המשיב בגין גלריה, היה מבוסס על פירוט 4.23 לצו הארנונה, כלהלן: "בנקים בכל האזורים, בכל סוגי הבנייה, כולל מחסנים, ארכיונים וכל מקום המשמש אותם".
בענייננו , לאור מיקומה של הגלריה, והיותה חלק בלתי נפרד מהמבנה, יש לחייבה בתשלום ארנונה ביחד עם יתר חלקי המבנה ועל פי אותו סיווג כפי שמסווג בנק .
מנהלת הארנונה ראשון לציון נגד בנק הפועלים בע"מ ע"ש 000146/98 (13.07.00)
ערעור בגובה חיוב הארנונה שהוטל על המשיב, עקב החלטת ועדת הערר לארנונה כללית לסווג המשרדים שבבעלותו בתעריף מוזל של משרדים ולא בתעריף של בנק .
המשיב הינו תאגיד בנקאי אשר בבעלותו נכס בן שתי קומות כאשר בקומה הראשונה של הנכס נמצא סניף בנק ובקומה השניה מצויים משרדים המשמשים מחלקות שונות בבנק כגון: משאבי אנוש, פיקוח, הדרכה, מחשוב ושיווק. אין חולק כי במשרדים אלה לא מתבצעת פעילות בנקאית, קרי לא מופקדים כספים, אין קבלת קהל וכו'.
אין כל כניסה או מעבר מהסניף אל הקומה העליונה, עסקינן בקשר תפקודי בלבד הנובע מהיותם משרדי המנהלה האחראיים על כל סניפי הדרום של הבנק .
הבנק מתבסס בטענתו על פסק הדין שניתן בבג"צ דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' קריית אתא 764/88 ובע"ש 28/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עיריית דימונה כי החיוב צריך להיעשות על פי השימוש הספציפי בנכס. לעומתו הפנה ב"כ המערערת לע"ש 413/84 מרכז סליקה בנקאי בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א-יפו שבה בחר בית המשפט ליישם את המבחן האורגני והפונקציונלי. יישום המניב תוצאה כי משרדי מנהלת אזור דרום הינה אורגן מובהק של הבנק, המשרדים משמשים את מחלקת קידום המכירות של הבנק, מחלקת הפיקוח ועוד. לא ניתן לנתק מחלקות אלו מהפעילות המשותפת של הבנק, שכן בלעדיהן לא יוכל הבנק לתפקד. עוד הפנה ב"כ המערערת לע"ש 935/91 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א-יפו שהכיר בגלריה המוחזקת על ידי ועד הגמלאים של הבנק, ועד המחוז, והועד הארצי של עובדי הבנק וכן לצורך מכון יופי של עובדי הבנק, כסיווג בנק .
גישתו של ב"כ הבנק היא שמתקבלת, כך שנוצרת אבחנה בין מחלקות שמעורבות במתן שירותי בנק באופן ישיר, לבין אלו שמעורבות במתן שירותי בנק באופן ישיר ללקוחות ועניינן בעבודה משרדית טהורה .
צודק ב"כ הבנק לפיו, סעיף 8 לחוק ההסדרים קובע במפורש, כי הארנונה תחושב לפי השימוש שנעשה בנכס עצמו, ולא על פי השימוש שנעשה בנכסים אחרים בעלי זיקה כלשהי לנכס.
________________________
המשך לחלק שני של המאמר
| 
