|
הבנקים והרשויות המקומיות
קווים והתפתחויות (חלק שני)
מאת: אלי גרוס, חיים גבאי ומשה סויסה
זכות הקניין
זכות הקניין מצטיירת בדרך כלל כזכות במקרקעין והפגיעה בה נחשבת כפגיעה כזאת .
חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" מעלה את זכות הקניין מדרגה והופך אותה לזכות חוקתית המוגנת במפורש בחוק היסוד. בסעיף 3 לחוק היסוד "שמירה על הקניין" נקבע כי: "אין פוגעים בקניינו של אדם". על- פי ד"ר יחיאל בהט צריך להניח שחוק היסוד מבקש לאסור גם על פגיעה בתאגיד .
זכות האדם לקניינו הינה זכות בעלת מעמד עליון במערכת המשפט. יחד עם זאת, הגנה על קניין אינה מוחלטת וניתן לפגוע בזכות זאת בכפוף לקיום תנאי סעיף 8 לחוק יסוד "פגיעה בזכויות תיקון תשנ"ד": "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק- יסוד זה, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". זוהי פיסקת ההגבלה. [13] ניתן להסיק מכך כי עצם הסמכות להטלת הארנונה, אף שהיא פוגעת בזכות הקניין של כל נושא המס, קיימת בידי מועצת העירייה והיא אינה מוטלת בספק, כיוון שחוק ההסדרים והתקנות שהותקנו על- פיו מקיימים את תנאי סעיף 8 לחוק היסוד.
לדוגמה סעיף 6 לצו ה מסים של עיריית ירושלים קובע :"בניינים המוחזקים על- ידי בנקים יחוייבו לשלם בכל האזורים ובלבד שהמוסד פועל להפקת רווחים...". מצד אחד, עשויה הרשות המקומית לפרש סעיף זה באופן רחב ולטעון כי בנק כמוסד כולל יסווג בתעריף אחיד ללא אבחנה במחלקותיו השונות. זהו למעשה הפירוש בו נוקטות העיריות בפועל. מצד שני, יכולים הבנקים להשתמש בכלל משפטי ידוע שעל פיו יש לפרש חוק הפוגע בזכות חוקתית, המוקנית להם מכוח סעיף 8 לחוק היסוד, בצמצום. כלומר, ניתן לטעון כי שיקול דעתה של הרשות המקומית במתן פירוש רחב להגדרה בסעיף 6 לצו ה מסים איננו סביר.
דיון בבעיה
" הבנקים, בעיקר, ומפעלי תעשיה, הפכו לפרה נחלבת שהרשויות המקומיות חולבות אותן ללא הפסק במשך שנים רבות, כדרך לממן את הוצאותיהן החורגות והגרעונות שלהן" אלו דבריו של שר הפנים ב- 1997, אלי סוויסה, כפי שהם מצוטטים ב"גלובס"[14] הוא מתייחס לארנונה, המוטלת באופן לא פרופורציונלי על בנקים ומפעלי תעשיה מול הארנונה המוטלת על דירות מגורים.
עו"ד רוסטוביץ מתייחס למשמעות הנדל"נית של התעריף המופקע לארנונה במאמרו "הבנקים העיריות והארנונה שביניהם", ומראה כי אם נבדוק את סוגיית שווי המקרקעין ודמי השכירות המשולמים לבעלים, הרי שנגיע למסקנה כי אף על פי שבמציאות יש מקרקעין ששווים מגיע לסכום המצוין, הרי שמרבית החנויות עולות ושוות הרבה פחות. כאשר המס המוטל על נדל"ן גוזל את מרבית התועלת הכלכלית המופקת ממנו, הוא בחזקת הפקעה ללא תמורה של מקרקעין. מאחר והבנקים אינם יכולים "לסגור את העסק" רק מחמת הארנונה והם חייבים להחזיק סניפים ברחבי המדינה, ה"פתרון" שמצאו לבעייה היא להעביר את הארכיונים אל מועצות אזוריות ולרכוש את המקרקעין דרך חברות בת או חברות שבשליטתם. הגירת ארכיונים של הבנקים, ומאוחר יותר של משרדי הנהלה, החלה מאחר והמועצות האזוריות החליטו להטיל חיובי ארנונה סבירים. דבר זה משמש היטב גם את האינטרסים של המועצות האזוריות שבשל כך "משיגים" משלמי ארנונה נוספים בעלי אלפי מטרים בנויים, שאינם נזקקים לשירותים מוניציפליים [15]
הבנקים והעיריות מנהלים קרב ממושך מזה שני עשורים. טענתם העיקרית של הבנקים היא כי יש לבחון מהו השימוש שנעשה בפועל בנכס ובהתאם לשימוש זה לסווג את הנכס. כלומר, מהות השימוש בפועל בנכס היא הקובעת בשאלת סיווגו של נכס כלשהו לצורכי חיוב ארנונה ולא מיהות המשתמש בנכס. לעומת זאת טוענות העיריות כי אין זה משנה איזה שימוש נעשה בפועל בנכס אלא יש לסווג את הנכס לפי מיהותו של המחזיק כלומר, כל נכס השייך לבנק יסווג בכל מקרה בתעריף "בנקים ".
מבעייתיות בסיווג הבנקים והגדרתם ניתן לגזור מספר בעיות. קטגוריה של הבנקים כללית מדי מצד אחד, וכוללנית מדי מצד שני. בדיונינו נתייחס הן לבעיה הנובעת מהכללתה של בורסה לניירות ערך בקטגוריה של "בנקים", והן לבעיה הנובעת מסיווג הבנק כמוסד כולל, ללא הבחנה בין מחלקותיו השונות ושימושן, והן לבעיית "הגירתם של הבנקים", כתוצאה מכך .
הבורסה לניירות ערך
בשנת 1999 הבורסה לניירות ערך, שממוקמת ברחוב אחד העם בתל אביב, הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד עיריית תל אביב. בית המשפט התבקש להצהיר כי תעריפי הארנונה בגין בניין הבורסה, החל משנת 1994, תחת הקטגוריה של "בנקים והבורסה לניירות ערך", הינם בלתי חוקיים ובטלים. לפיכך, היא ביקשה לסווג את הנכס תחת ההגדרה של "משרדים, שירותים ומסחר" ולחייב את עיריית תל אביב להשיב לה את כספי הארנונה לשנים 1994-1997 .
הבורסה לניירות ערך טענה כי למרות הוספת סיווגים נוספים בשנת 1994, המשיכה העיריה לסווג את הנכס בסיווג של "בנקים והבורסה לניירות ערך". כנגד טענה העירייה כי סיווגה כך את הנכס מפני שהנכס חוסה בצל הקטגוריה של "נכסים אחרים", שכן הבורסה הינה גוף מיוחד וספציפי שאין כמותו בארץ, ולכן יש לתת לה הגדרה מיוחדת וספציפית.
השופטת הניה שטיין קבעה שיש לסווג את הנכס תחת סיווג "משרדים, שירותים ומסחר", מכיוון שמדובר במוסד הנותן שירותים לסוחרים ולציבור הרחב. הגדרת סוג נכסים על פי שימוש למסחר, לא ייחדה את סוג המסחר ולא הגבילה סיווג זה למספר הסוחרים העוסקים באותו מסחר. השופטת ציינה כי אם מחוקק המשנה סבור היה כי המסחר בבורסה אינו בגדר סוג המסחר, עליו חל סיווג "משרדים, שירותים ומסחר" מפאת ייחודו, היה עליו להוציא את הבורסה מכלל סוג זה, כפי שמצא להוציא את הבנקים. השופטת שטיין פסקה, כי ההבחנה שעושה העירייה בין שימוש שעושה הבורסה בנכס, לבין השימוש הנעשה בנכסים דומים, מהווה אפליה פסולה. לפיכך נפסק כי תעריפי הארנונה בגין הנכס תחת סיווג "בנקים והבורסה לניירות ערך", נקבעו שלא כדין, ולכן הבורסה זכאית להשבת כספי הארנונה ששולמו ביתר[16]
יש לציין, כי החלטה זאת תקפה לגבי רשות מקומית ספציפית בלבד- ת"א, ואילו עיריית ירושלים, למשל, עדיין ממשיכה לכלול את הבורסה לניירות ערך תחת קטגוריה של "בנקים" בסעיף ב. סביר להניח כי אם תוקם בורסה גם בירושלים תצטרך העירייה לשנות את הסיווג גם אם יידרשו לכך אמצעים משפטיים. אך האם יש טעם להגיע לידי כך? מדוע לא לשנות את ההגדרה מלכתחילה? רק משום שאף אחד לא קם ואמר?
משרדי ההנהלה
משרדי הנהלת הבנקים, אשר לטענתם, מתבצעת בהם אך ורק עבודה משרדית, ללא קבלת קהל או מתן שירותים בנקאיים אחרים ללקוחות הבנק, יסווגו על- פי אותו התעריף הגבוה בו יסווג הבנק כולו .
סעיף 8א לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992 קובע כי "...הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמיקומו..." (הדגשה לא במקור). בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס- 2000, תחת סעיף ההגדרות מופיע המונח "סיווג נכס" המוגדר כך: "קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו " (ההדגשה לא במקור).
מכך ניתן להבין, כי אין התייחסות לא של המחוקק, ולא של מחוקק המשנה למיהות המשתמש. למעשה, יש לקבוע סיווגם של נכסים על- פי השימוש שנעשה בהם בפועל. המחוקק אינו קובע כל משקל למיהותו של המחזיק בנכס אלא קובע אך ורק משקל מכריע לשימוש הנעשה בנכס בפועל על-ידי המחזיק בו. ניתן להסיק מכך כי משרדי הנהלת הבנק, אשר השימוש שנעשה בהם הינו שימוש בפועל לצרכים משרדים בלבד, מן הראוי שיסווג תחת סיווג "משרדים, שירותים ומסחר" לצרכי הטלת הארנונה ולא תחת סיווג "בנקים" ככוונת מחוקק המשנה.
" השימוש בפועל" אומץ בפסיקה במספר פסקי דין, הן של בית המשפט העליון והן של בתי המשפט המחוזיים.
פסק דין בעניין דשנים וחומרים כימיים בג"צ 764/88[17] הדן בעניינה של חברה שהחזיקה בשטחים בהם ניהלה מפעלים לייצור דשנים וחומרים כימיים, נוסף לשאלות רבות אחרות מעלה שאלה האם יש לחייב את כל מפעליה של החברה בתעריף של "מפעלים" או האם יש להבחין ולחייב את משרדי החברה, אשר היו ממוקמים בתוך מבני המפעלים לייצור דשנים וחומרים כימיים, בתעריף "משרדים, שירותים ומסחר". פסק הדין קבע כי השימוש שנעשה בנכס, למרות היותו חלק ממתקן רב תכליתי, הוא זה שקובע לצורך קביעת תעריפי ארנונה.
כדוגמה נוספת ניתן להתייחס לפסק דין חשוב ומרכזי שניתן לאחרונה בעניין עיריית ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ בע"ש 146/98[18] סניף בנק הפועלים, הממוקם בבניין בן שתי קומות, התנגד לחייב את הקומה העליונה, אשר שימשה את הבנק כמנהלת אזור הדרום, בתעריף השווה לחיובה של הקומה התחתונה שבה התבצעו בפועל כל הפעולות הבנקאיות, דהיינו בתעריף "בנקים". פסק דין שניתן חוזר על ההלכה הידועה שלפיה יש לתת עדיפות עליונה ומכרעת למבחן ה"שימוש בפועל" על פני כל מבחן אחר. כלומר הוא מיישם את האמור בסעיף 8א לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992.
בסעיף 7 לפסק הדין קובע כבוד הנשיא אורי גורן כי: "אורגן שהוא בנק, מורכב מטבעו ממחלקות שונות, חלקן מיועדות לספק שירות ללקוחות וכפועל יוצא מקיימות מגע ישיר עם לקוחות, וחלקן, תפקידן הוא ניהול ופיקוח על מחלקות אחרות. הנני מוצא לנכון לאבחן בין המחלקות השונות כך שאלה שאינן מעורבות במתן שירותי בנק באופן ישיר ללקוחות, עניינן בעבודה משרדית טהורה".
הן בפסק דין בעניין דשנים וחומרים כימיים בג"צ 764/88, והן בפסק דין בעניין עיריית ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ בע"ש 146/98 ההחלטה הייתה לחייב באופן נבדל חלקים שונים על- פי השימוש ובפועל הרינו עדים לדוגמאות בהן נעשה הדבר. למשל מועצת עיריית רמת גן חוקקה בשנת 1998 את צווי הארנונה והוסיפה תעריף חדש שכונה בשם "משרדי הנהלות של בנקים". תעריף זה הוא נמוך כמובן באופן משמעותי מתעריפי סניפי הבנקים ברמת- גן.
מצד שני - יש לנו את בג"צ ירדניה, והבאים בעקבותיו, המאירים את הסוגיה מנקודת מבטה של העירייה ודומה כי תוקפם, למרות הכל, שמור ועומד להם.
בעקבות יצירת סוג חדש של ארנונה "משרדי הנהלות של הבנקים" הצליחה עירית רמת גן למשוך את הנהלות הבנקים הגדולים מתל אביב לרמת גן. למשל, בשנת 1999, כתוצאה מכך, הנהלות הבנקים שילמו כ- 4.7 דולר למ"ר לחודש, בעוד שסניפי הבנקים ברמת גן שילמו כ- 18 דולר למ"ר בחודש. להפחתה זאת מתייחס ראש עיריית רמת גן צבי בר כ"תחרות חופשית ובריאה, שכולם מרוויחים ממנה."[19]
בעירית תל אביב, מן הסתם, רואים את הדברים באור שונה. חולדאי מבקש מהשרים לבטל את ההיתר החריג, המנוגד, לדבריו, לפסקי דין של בתי המשפט. ערוץ פעולה נוסף הוא משא ומתן מואץ עם הנהלות הבנקים במטרה לשכנען להישאר בתל אביב. עירית תל אביב טוענת כי התעריפים הנמוכים הנפרדים הם בגדר תחרות בלתי הוגנת .
עוד בשנת 1999 תכננו בנק דיסקונט ובנק מזרחי לצאת מתל אביב ולרכוש בניני משרדים מחוץ לעיר, כאשר הנימוק העיקרי היה גובה הארנונה בתל אביב לעומת ערים אחרות, כגון רמת גן, פתח תקוה וראשון לציון, שגבו כשליש או כרבע מהארנונה בהשוואה לתעריפים בתל אביב. הנהלות הבנקים, מזרחי ודיסקונט, לדברי בר, מיהרו לחתום על חוזים ארוכי טווח ורכשו נכסים יקרי ערך ברמת גן. הוא טוען כי אין מצוין בשום מסמך רשמי שיש צורך בתיאום ארנונה בין רשויות שכנות ובודאי ש"אי אפשר לעשות צחוק משני שרים מכובדים ומהנהלות הבנקים. על משרד הפנים להכחיש מיד את הדברים שפורסמו, שאם לא כן נאלץ להציג את האישור החתום שנתנו שני השרים אחרי שבחנו את הבקשה שלנו במשך חודשים ארוכים. הם לא יכולים להפוך אותנו לערים נטולות מענק, ומאידך לא לתת לנו את העצמאות לנהל מדיניות כלכלית נכונה.[20]
בכיר בעיריית תל אביב ציין כי הוא אינו מודאג מעזיבת הבנקים והחברות בכלל ושל בנק המזרחי בפרט. בטענה כי "משרדים יוצאים ומשרדים נכנסים" הוא קבע כי תפוסת המשרדים בעיר לא ירדה בשנים האחרונות, ואף נמצאת בסימן גידול. כדי לחזק את טענות העירייה אמרה עינת קינן, גזברית העירייה, כי יש לזכור שתל אביב היא המרכז העסקי של המדינה ובייחוד מרכז הפעילות הפיננסי, כי דמי השכירות בתל אביב יקרים בהשוואה לדמי השכירות בערים אחרות וגם בעיות התחבורה בה קשות יחסית. לכן, לדעת העירייה, ההבדלים בגובה הארנונה הם רק גורם שולי בהחלטתם של בנק המזרחי ואולי גם של בנקים אחרים לעבור לרמת גן.[21]
למרות הדברים הללו ובעקבות הבריחה המסיבית של הבנקים עיריית תל אביב הקימה ועדה לבחינת צו הארנונה, אשר נועדה להכניס רפורמה בנושא זה. כתוצאה מכך, מועצת עיריית תל אביב אישרה תקציב לשנת 2001, הכולל הפחתה של כ- 25% בתעריפי ארנונה שישלמו בנקים וחברות ביטוח. הנהלות ראשיות של הבנקים, לדוגמה, ישלמו מעתה ארנונה של כ- 550 ש"ח למ"ר בשנה, במקום 950 ש"ח למ"ר. מנכ"ל העירייה אריאל קפון טוען כי בעקבות החלטת העירייה להוריד בשיעור ניכר את הארנונה שמשולמת על ידי הבנקים, רוב הבנקים המסחריים יישארו בתל אביב ויבנו בעיר בנייני משרדים חדשים. כמו כן הבנקים הזרים החליטו לרכז את פעילותם בתל אביב. כך, למשל, סיטיבנק שכר 2650 מ"ר בבית הפלטינום ברחוב הארבעה.[22]
חשוב להזכיר את העובדה כי בשנת 1998 ערערה חברת סיטיבנק על החלטת ועדת הערר לקביעת ארנונה בתל אביב לחייב אותה על פי תעריף בנקים. טענת החברה הייתה כי בנק ישראל נתן הסכמתו להשתמש במילה 'בנק' אך כל פעילותה הייתה במתן מידע והפניית לקוחות אל הבנק בחו"ל ולפיכך טעות היא לקבוע, כפי שטענה העירייה, כי ייתכן מצב בו בנק יהיה תאגיד בנקאי, למרות שאין לו רשיון לעסוק בבנקאות בישראל. [23]
פרק שלישי - ה"אבולוציה" של הפסיקה
בעקבות החוק לייצוב המשק משנת 1985 הוגבלה סמכות הרשות ובפועל קובעו צווי הארנונה, תוך מתן אפשרות להעלות אך ורק את שיעורי הארנונה, ביחס לשיעורים שנקבעו כדין בשנה הקודמת, עד לשיעור מרבי אותו קבע המחוקק/ השר. יש לציין שלפני כן לא הייתה מוגבלת הרשות לכאורה, בשימוש בשיקול דעתה ויכולה הייתה, באופן "חופשי" לקבוע, מידי שנה, צווי ארנונה. הצו לא צריך היה לדמות לצו שלפניו ובאופן תיאורטי יכולה הייתה ליצור בכל שנה "יש מאין". היום מוגבלת הסמכות הן באשר לעצם ההעלאה, הן באשר לשיעורה והן באשר לסיווג חדש, סיווג מחדש ועוד. בית המשפט הוא המוסמך לבדוק האם החלטת הרשות נופלת בתחום הסבירות. [24]
התפתחות הפסיקה ומבחן הסבירות
בפרק זה נדון בהיקף שיקול דעתה של הרשות המקומית בקביעת תעריפי ארנונה לאורך השנים 2000 –1978. ננסה למצוא האם ישנה מגמת שינוי בהיקף זה? והאם לאורך השנים חלו שינויים בפסיקות בית המשפט בעניין זה.
כפי שצוין בפרק השני "לפני שהוחקו דיני ההקפאה השונים (דהיינו לפני 1984) לא הייתה מוגבלת הרשות לכאורה, בשימוש בשיקול דעתה ויכולה הייתה באופן חופשי לקבוע מידי שנה, צו ארנונה. הצו לא היה צריך להיות דומה לצו שחלף ותיאורטית היא יכולה הייתה כל שנה ליצור יש מאין".22
בשנת 1984 עת נחקק לראשונה החוק לייצוב המשק התשמ"ה, הוגבלה סמכות הרשות ובפועל קובעו צווי הארנונה, תוך מתן אפשרות להעלות רק את שיעורי הארנונה ביחס לשנה הקודמת עד לשיעור מרבי אותו קבע המחוקק/השר.
בשנת הכספים 1993 חלה רפורמה בדיני ארנונה. גבולות שיקול הדעת של המועצה צומצמו. על צווי הטלת הארנונה לעמוד במבחנים הכלליים שנקבעו להחלטותיהן של רשויות מנהליות. מבחנים אלו מיושמים לאור מהותה אופייה של הארנונה ומטרתה. לפני חוק ההסדרים נפסקו הלכות בשאלות אלו: גבולות שיקול דעתה של המועצה בהחלטתה לגבי סיווג נכסים והשימוש בהם, קריטריונים לגובה הארנונה, מבחנים לחלוקת נטל הארנונה הלכות אלו יפות גם כיום בשינויים המחויבים. היום מוגבלת הסמכות הן באשר לעצם ההעלאה (השרים בד"כ מתחייבים בתקנות העלאה מינימלית) הן באשר לשיעור ההעלאה והן באשר לסיווג חדש, סיווג מחדש וכו'.
כל החלטה של הרשות, בין אם היא חדשה ובין אם היא קיימת , נתונה לביקורת של בית המשפט אשר מוסמך לבדוק האם ההחלטה נופלת במתחם הסבירות דהיינו נבדוק מהם הקריטריונים שהרשות רשאית/חייבת/מוסמכת לקחת בחשבון בקביעת סיווגים ושיעורי ארנונה, מהם השיקולים שלה והאם התוצאה סבירה עפ"י פסיקות בית המשפט.
מטרתנו לבדוק האם ישנו שינוי בעמדת בית המשפט ביחס למידת הסבירות לאורך זמן דהיינו האם השתנתה הגישה כלפי העיריות ביחס לחיוב הארנונה של הבנקים. על מנת לבדוק סוגיה זו נבדוק מהן תוצאות פסיקות בתי המשפט לגבי סוגיות מרכזיות הקשורות לחיוב הארנונה של הבנקים וזאת בין השנים: 1978-1998.
בפסק הדין ירדניה בשנת 1978/79 בית המשפט קיבל את טענת העירייה שמותר להטיל שיעור מס מוגדל בשל שיקולים כלכליים של רווחיות עסקיהם של העותרים דהיינו הבנקים. בית המשפט מצא שהחיוב עומד במבחן הסבירות ואין לראות בכך הפליה של ענף כלכלי זה. ומכאן שמותר לעיריית עפ"י הסמכות שניתנה להן לחייב ענפים רווחיים יותר בארנונה גבוהה יותר ובלבד שלא יתיימרו למדוד את הארנונה של כל בנק לגופו אלא יתייחסו לענף כלכלי זה בכללותו.
כמו כן, מצא בית המשפט שמותר לעיריות לחייב באותו שיעור ארנונה את כל סניפיהם של העותרים ללא הבדל האזור בו הם מצויים מכיוון שהעסק נמדד עפ"י יכולתו הכלכלית הכוללת.
בפסק דין זה בית המשפט מקבל את עמדת העיריות במלואה ומקנה להן סמכות רחבה המאפשרת לעירייה להפעיל או לא שלושה מבחנים נוספים סוג הבניין ומיקום הבניין והשימוש בנכס בכך נוטה לכיוון השארת ההחלטה בידי הרשות המקומית. יש הסוברים כי ביטולם של סעיפים 275 ו- 274 בפקודת העיריות, והעברת נקודת הכובד לחוק ההסדרים, נוטלים מבג"צ ירדניה את תוקפו.
אין אנו סבורים כזאת.
לדעתנו, בנידון זה לא חל שינוי מהותי בין הסעיפים המבוטלים לבין חוק ההסדרים, המאציל את הסמכות להטיל ארנונה למועצת הרשות המקומית.
גם בפסק הדין של בנק איגוד מול עיריית ת"א מקבל בית המשפט כי ישנה סמכות לעיריות לחייב את הבנקים בחיוב גבוה יותר מאשר סקטורים אחרים ואין בכך משום הפלייה.
בפסק הדין של מרכז הסליקה בע"מ מול מנהל הארנונה של ת"א-יפו מוצא השופט כי חברת הסליקה עונה על הגדרת המושג "בנק" ולפיכך מותר לעירייה לחייבה עפ"י התעריף של הבנקים. בפסיקה זו מוצא השופט כי בעולם המתקדם של זמננו יש להגדיר את המושג "בנק" עפ"י הקריטריונים בני זמננו, ולאחר מכן לבדוק האם ההגדרה תואמת את פעולות המסלקה.
גם כאן בית המשפט מאשר את החלטת הרשות ומוצא אותה עומדת במבחן הסבירות.
במידה מסוימת ניתן לראות בפסיקה של דשנים וחומרים כימיים נגד קיריית אתא נקודת מפנה זאת מכיוון שבית המשפט מצא שעל העותרת לשלם ארנונה עפ"י תעריפי משרדים ולא בסיווג של המפעל כולו וזאת בניגוד לפסיקות הקודמות הנוגעות לבנקים (ראה לעיל). אולם גם בפסיקה זו השופט קיבל את עמדת העיריות כסבירה על אף שבפסיקות קודמות השופטים במקרים דומים לא קיבלו את הטענה שהשימוש בנכס הוא הקובע אלא שיוכו לעסק או ארגון מסוים.
גם בפסיקת בנק דיסקונט נגד מנהל הארנונה של ת"א-יפו ומנהלת הארנונה של עיריית ראשון לציון נגד בנק מסד בע"מ חוזרת המסקנה של פסקי הדין הקודמים. בית המשפט מצא שאין לראות בבג"צ דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא תקדים וזאת מכיוון שבבג"צ לא נדונה כלל ועיקר שאלת סיווגו של הנכס המשמש בנק אלא של מפעל תעשייתי ולפיכך הפסיקה של בג"צ ירדניה והפסיקה במקרים אלו עומדות במבחן הסבירות ומותר לעיריות לחייב נכסים אשר אינם משמשים באופן מובהק לצורכי בנקאות בסיווג בנק. בע"ש 146/98 מנהלת הארנונה עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ נדמה כי לראשונה נשמטה הקרקע מתחת לרגלי הרשות המקומית.
בפסיקה זו אנו מבחינים כנקודת מפנה וזאת מכיוון שבית המשפט מקבל את טענת הבנק לפיה יש ליצור אבחנה בין מחלקות שמעורבות במתן שירותים בנקאיים ישירים לבין אלא שעיסוקן הוא משרדי בלבד. בית המשפט מסתמך על סעיף 8 לחוק ההסדרים חוק זה חוקק בשנת 1992 ובו צומצם שיקול דעתה של הרשות ונקבע כי הארנונה תחושב לפי השימוש שנעשה בנכס ולא עפ"י השימושים שנעשו בנכסים אחרים בעלי זיקה לנכס.
לדעת השופט עם כניסתו של חוק ההסדרים חל מפנה בהגדרת הסמכויות של הרשויות המקומיות החקיקה המאוחרת הגבילה את שיקול הדעת של הרשויות בהטלת ארנונה הוא מציין את פסיקת ירדניה שם פסק השופט לרשויות המקומיות חופש בבחירת הסיווג לנכסים מול פסיקת דשנים אשר מיישם את הגישה לפיה יש לחייב את הנכס על פי השימוש הנעשה בו באופן ספציפי. השופט פוסק כי עפ"י סעיף 8 הארנונה תחושב לפי השימוש בנכס ובכך אנו רואים שינוי מגמה.
ראשית השופט מדגיש שהחקיקה המאוחרת שינתה את הגדרת הסמכויות של הרשויות המקומיות והגבילה אותם בצורה המאפשרת לבית המשפט לפסוק על בסיס שינוי זה בצורה הפוכה מפסיקותיו בעבר. בית המשפט משנה בעקבות החקיקה את תפיסתו כך שסמכויות הרשויות המקומיות יצומצמו וכוחם יוגבל לעומת כוחם של הנישומים.
פסיקה זו מייצגת תפיסה חדשה, לפיה הכללים החדשים מוגדרים כך שהם מונעים מהרשות לנהוג בשרירות לב כלפי הנישומים ומאפשרת לבתי המשפט להתערב ולהפעיל את עקרון חוסר הסבירות על מנת ליצור איזון בין הצדדים. אולם אין מדובר בסוף פסוק שכן לדעת עו"ד רוסטוביץ' סוגיית סבירות תעריפי הארנונה מצויה רק בתחילת דרכה, ויחלפו שנים רבות עד שפסיקה ענפה תקבע ותשרטט את גבולות שיקול הדעת של מחוקק המשנה. אין רשימה סגורה של טענות בעד ונגד סבירות של תעריף. גורלה של הפסיקה תוכרע על- פי דמיונם של הפרקליטים המצדדים בקיומו או בביטולו ובפתיחות בתי המשפט לאמץ רעיונות חדשים ותפישות עולם המטילות ספק ב"מובן מאליו."[25]
סיכום
סוף דבר שהוא תחילתו של דבר
מן הידועות כי בין הבנקים לרשויות מונחת ועומדת ליטרת בשר. נתח נאה ונכבד, כזה העומד בין אנטוניו לשיילוק. הראשון מנסה לשומרה אצלו והשני מנסה לקחתה בהתאם לשטר הערבות, הלא הוא ההסכם החוזי אשר נכרת ביניהם. [26]
לכאורה, כמו בסיפור המומחז, אין קל יותר מאשר להפנות העניין שלפנינו לבתי המשפט ולפוסקי ההלכות שלו. בבחינת ישחקו אלה לפנינו. ואולם בעיננו, לא נכון עשות הדבר הזה.
האפשרות הסבירה שאי פה אי שם יקום פוסק "נועז מדי" המבקש לעשות לעצמו שם על גבו של העניין היא יותר מאשר תיאורטית ולנו נדמה כי ראינוה לא אחת (ראה הלכת קזז) הנה אך לאחרונה נודע דבר הכאה מסוימת על חטא שפיטות הכל.
היתרון לכאורה, הגלוי לעין, הגלום בהפניית הנושא לבתי הדין הוא בהתנתקות מהפורמליזם. שכן במחלוקת הנטושה בין הבנקים לעיריות אין אף צד מהצדדים מציע אמת מבחן כזו שניתן יהיה לקבלה כאמת מבחן סבירה.
במאבק זה מניפים הבנקים שלטי חוצות ועליהם נכתב "סניף בנק" ואותו בלבד יש למסות כבנק. בעוד הרשויות טוענות לאחדות אימננטית, לקוהרנטיות ידועה פחות או יותר בפעילות הבנקים ומכאן האוניטריות שלהם כמוסדות בנקאיים.
ההבדל, כאמור, נעוץ בפורמליזם לשוני.
המונח סניף נזכר אך בחוק הבנקאות (רישוי) ואילו דברי ימי החקיקה לעניין הארנונה, חוקי ההסדרים ותקנותיהם וקודם לזה הצווים המקומיים מאזכרים בנק בלבד.
ומכאן, שבנק הוא בנק הוא בנק ולא סניף בנק.
משעה שאומצה אחת העמדות הופכת שאלת/ סוגיית השימוש לסבוכה פי כמה לכל דכפין, בין שפלוני הוא בן תמותה רגיל ובין שהוא פוסק הלכות כמתואר לעיל.
לאמור, שאלת השימוש שברגיל אמורה לפתור הרבה מן המחלוקות מאומצת באופן מוכני אל שאלת הזהות. היה ונכונה ההנחה שבנק הוא בנק הוא בנק בכל מקום ואתר אזי ממילא, ארכיב, מחסן, מנהלת ודומיהם הם בנק בכל מקום ואתר. ואילו, אם נצדד בפרשנות מרחיבה ונצמצם את המונח בנק לסניף בנק אזי אף לא אחד מאלה הנו בנק, כולל חלקים בתוך סניף הבנק אשר מבחינה פונקציונלית אינם משרתים ו/ או משמשים את המטרה העיקרית. [27]
אין אנו קובעים במסמרות באיזו מן הפרשנויות לאחוז. הדבר הוא אף מן הנמנע. ברגיל החלוקה בין הפרשנים נערכת בהתאם לעמדה הא- פריורית אותה הם תופסים ובהתאם לסיטואציה אותה הם תופסים כחלק מעצמותם או שנתבקשו להגן עליה. נראה לנו כי מן התבונה להותיר מוסכמה זו על כנה גם בענייננו.
באותו האופן בו אין אנו מקבעים במסמרת עמדה ו/ או פרשנות זו ואחרת כך אף אין אנו מבקשים להטיל דופי באותן רשויות העמדות בצידי דרך הארנונה ומציעות לגופים כבנקים, על דרך הפיתוי, להעביר אליהן חלק מנכסיהם ו/ או מפעילותם.
הדבר הוא חלק מתחרות חופשית בשוק חופשי- ראה הערך הנדל"ני- ואפילו הוא חופשי מדי והתחרות פרועה מדי ואפילו גזברי אותן רשויות המנפיקות מיני ארנונות, "רואים נחת בעמלם" כדברי אחד הסופרים בעלי העניין בתחום לא נחקר זה של המס.
נציין כי פעולה מעין זו של רשויות אחדות מהווה שימוש בחרב פיפיות, חרב דו להבית, ובבחינה מסוימת זוהי כריתת הענף עליו הן יושבות. לשם המשל נניח כי ביום מסוים רשות פלונית מאמצת אל חיקה ארכיב של בנק ומעניקה לו דברי מתיקה בצורת ארנונה מופחתת ומחר היא עצמה תאלץ להתמודד עם מעברה של מנהלת בנק לתחומה ו/ או עם קיומה של כזו אשר תדרוש את אותה הפחתה.
אפשר והדבר נובע בראשונה מעצם היות הרשות, קודם לכל, רשות מקומית עניין שנשכח ונזנח עם חקיקת חוקי ההסדרים במחצית שנות השמונים, וחרותה ורשותה בידה להצליח או להיכשל. ואולם אל נשכח גם כי מהלך אחד ברשות אחת מושך אל עין הסערה רשויות אחרות שמלכתחילה לא נתאוו להגיע לשם.
אנו מעריכים כי למרות הכל אין לפגוע בייחודיותו של בנק ואין לאחדו עם שימושים אחרים מסוג של מסחר ושירותים.
יתכן ואחד המבחנים העשויים להיות נכונים הוא מבחן התועלת הכלכלית. ואולם לא דומה התועלת הכלכלית שבין מסלקה ו/ או מנהלת לעניינו של בנק לבין ארגון העובדים או בית הדפוס שלו או מועדון פקידיו.
מנגד לא נמצא שסניף בנק קיים ללא זיקה למסלקה או למנהלת שלו ואכן יש לו קיום משל עצמו, קיום בלתי אמצעי. נראה כי למרות מאמצינו הכאוס נותר בעינו והינו בעל היציבות הגדולה ביותר.
נראה אפוא כי אל בין שבעת יסודות השומה יש להוסיף, באופן מלאכותי, יסוד נוסף, אשר ניתן לקובעו כיסוד הפקת הרווח הכלכלי.
עניין הפקת הרווח והתועלת הכלכלית אינו זר בהכרח ליסודות השומה ראיה לדבר אנו מוצאים בנכסים מסוג קרקעות תפוסות שם נקבע שלא הנכס ימוסה ואף לא הנישום אלא בראש ובראשונה שמחזיקים בקרקע ובשנייה, משתמשים בה שלא ביחד עם הבניין.
כלומר, לפנינו מיסוי המתייחס להיבט כלכלי בולט, המתעלם ו/ או לחילופין הבא בנפרד מיסודות השומה האחרים. במילים אחרות מדובר במבחן התועלת הכלכלית שאפשר להפיק משימוש בנכס.
קרקע תפוסה יכולה לעמוד כאבן שאין לה הופכין ואין ממסים אותה שלא בדומה לנכסים אחרים ששאלת הניצול, השימוש והתועלת שנישום מפיק מנכסים אחרים אינה עולה על הפרק. [28]
ראינו אפוא נכס מסוג מסוים ששאלת השימוש בלבד והיכולת להפיק ממנו תועלת היא בלבד הגורם למיסויו ואין זה משנה מי המשתמש ומה השימוש.
נראה אפוא כי ניתן באופן, ולוא חלקי, להמשיך קו זה בשאלת השימושים השונים של בנק. ואולם יהיו אלה שימושים של בנק ולא שימושים של משתמש אחר. [29]
על דרך ההשאלה ניתן לדמות את פעילותו של בנק לפעילות הקשורה באופן ישיר לפעילות הליבה ולפעילות נוספת אותה ניתן לכנות פעילות יותרת או פעילות עודפת.
על הסוג הראשון ימנו אותם שימושים ופעילויות שהבנק אינו יכול לתפקד כבנק מבלעדיהם. על הסוג השני ימנו אותם שימושים ופעילויות שהבנק באופן מובנה עושה אותם משום יכולתו הכלכלית.
עבודה זו אינה מתיימרת להציע רשימה סגורה לסוג הראשון ורשימה סגורה לסוג שני. עיתים יש ושני מיני הפעילות הליבה והיותרת כרוכים זה בזה ו/ או משיקים זה לזה. אבל אפילו רשימה גמישה במהותה יש בידה לצמצם את המחלוקת וריב הדברים הנטוש בין הבנקים לרשויות המקומיות.
בשאלה המרכזית האם יש למסות בנק בנכס בו יש סניף בנק בלבד. או בנק מהווה מוסד בנקאי עמדתנו לאור המתואר בעבודה זו הינה כי "בנק" בראש ובראשונה הינו מוסד בנקאי על שלוחותיו וענפיו השונים. ואולם ההכרה כי בנק הינו בראש ובראשונה מוסד בנקאי ביחד עם ההכרה כי ניתן לאתר בפעולותיו ושימושיו לפחות שני סוגי פעילות, פעילות הליבה ופעילות היותרת מהווה הן את המיצוע והן את הסובלימציה של תפיסת הבנק כמוסד בנקאי.
המיצוע כשלעצמו אינו בא כדי לרצות צד מהצדדים. [30]
המיצוע בא כדי לחפות ו/ או להקל על הקושי הרב שבאיתור סוגי שימושים שונים אותם עושה הבנק ועד היכן הם כרוכים זה בזה בקשר בל ינתק אם לאו.
או בלשוננו מה מהשימושים שייך לליבה ומה ליותרת.
כדי להצדיק עמדה זו אין בדעתנו, בנקודה זו של הדברים, להתייחס לפסיקות הרבות אשר ניתנו בבתי הדין לדרגותיהם השונות. עניין זה תואר דיו בפרק שנושאו התפתחות הפסיקה.
נציין אך שתמונת הדברים המתקבלת ועולה מפסקי הדין השונים שעסקו בשאלה זו היא בסופו של דבר "תמונה ממוצעת", מפסיקת קצה אחת חיוב ארגן הרווחה של בנק כבנק אל פסיקת קצה אחרת ביטול חיובה של מנהלת בנק כבנק.
האפשרות כי המחוקק או מתקין התקנות יתערבו כדי להסדיר עניינים אלה עומדת על הפרק, אף כי קלושה היא .
הן לבנקים והן לרשויות עומדות שדולות משלהם והאפשרות שהמתקן יתקן לזכות צד אחד ולחובת האחר, כאמור, מוטלת בספק.
עם זאת בין הבנקים לבין הרשויות קיימת סימביוזה שלמה. ודעתנו שיחסים סימביוטיים יכולים להניב הסכם כל שהוא. כשם שהבנק הוא "נישום טוב" של הרשות כך הרשות היא "לקוח טוב" של הבנק. כל שיש לעשות מכאן ולהבא היא למצוא את הפורום החוקי (אשר, אנו מודים, אין בכוחה של עבודה זו למוצאו). על מנת להסדיר/ למצע את יחסי הארנונה שבין הבנקים לרשויות המקומיות. בנושא לא ארנונאי זה אנו מבקשים לחתום.
__________________________
1 נאמן, ויתקון, דיני מסים, שוקן, מהדורה רביעית, 1966, ע' 4.
2 עו"ד הנריק, רוסטוביץ', ספר הקורס דיני תשלומי החובה של הרשויות המקומיות, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, 2001, עמ' 11-12.
3 ראה הרחבה: עו"ד משה, וקנין, חידושים בחקיקה ובפסיקה, מפעם - המרכז לפיתוח המנהל בשלטון המקומי באזור השרון הצפוני, עדכון מס' 7, ינואר 1999, עמ' 28-29.
4 רוסטוביץ', ספר הקורס, 2001, ע' 83.
5 צווי הארנונה הכללית ברשויות המקומיות, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ,
שנת התקציב 2000, כרך א.
6 עו"ד שר- ישראל רמי, "הבורסה היא משרד, לא בנק", גלובס, 05/07/1999.
7 צווי הארנונה הכללית ברשויות המקומיות, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ,
שנת התקציב 2000, כרך א, ע' 224.
8 צווי הארנונה הכללית ברשויות המקומיות, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ,
שנת התקציב 2000, כרך א, ע' 669.
9 צווי הארנונה הכללית ברשויות המקומיות, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ,
שנת התקציב 2000, כרך א, עמ' 313-314.
10 הסכומים הינם נכונים למאי 2001 כולל התוספת של %1.25.
11שם.
12 תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר) התשל"ז – 1977; תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (ערר לפני בית המשפט המחוזי) התשל"ז – 1977.
ראה הרחבה בנושא: עו"ד רוסטוביץ, הנריק, "תחולה למפרע של ארנונה וסופיות השומה", ספר הקורס: דיני תשלומי החובה של הרשויות המקומיות, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, מרץ- יוני 2001.
13 ראה הרחבה בנושא: יחיאל, בהט, "ההגנה החוקתית על הקניין- הלכה למעשה", שערי משפט, א(1), אייר תשנ"ז- מאי 1997.
14 גולן, גדי, "שר הפנים: תיאסר העלאת הארנונה לבנקים ותעשייה ללא העלאה דומה למגורים", גלובס, 06/02/1997.
15 הרחבה ראה : עו"ד רוסטוביץ' הנריק ופנחס גלדקוב, "הבנקים נגד העיריות", גלובס, 17/09/2000;
16 הרחבה ראה עו"ד שר- ישראל רמי, "הבורסה האי משרד, לא בנק", גלובס, 05/07/1999.
17 בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 122-154.
18 ע"ש 000146/98 מנהלת הארנונה עיריית ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ, טרם פורסם.
19 חיון, דוד, "צבי בר: עיריית ר"ג קיבלה אישור משרי האוצר והפנים לגביית ארנונה מופחתת מבנקים", גלובס, 23/01/2000.
20 חיון, דוד, "צבי בר: עיריית ר"ג קיבלה אישור משרי האוצר והפנים לגביית ארנונה מופחתת מבנקים", גלובס, 23/01/2000.
ראה הרחבה: חיון, דוד, "בנקים וארנונה: חיזור גורלי", גלובס, 14/02/2000.
לוין, אלעזר, "חולדאי מבקש ביטול היתר לר"ג לגבות ארנונה נמוכה לבנקים", גלובס, 02/01/2000.
לוין, אלעזר, "דיסקונט והמזרחי בוחנים העברת הנהלותיהם מת"א בשל הארנונה", גלובס, 06/12/1999.
עו"ד רוסטוביץ' הנריק ופנחס גלדקוב, "הבנקים נגד העיריות", גלובס, 17/09/2000.
21 ראה הרחבה: לוין, אלעזר, "עיריית ת"א הפחיתה הארנונה לבנקים וייקרה לתושבים", גלובס, 01/01/2001.
לוין, אלעזר, "עיריית ת"א עשויה להנהיג בשנה הבאה רפורמה בארנונה שהיא גובה מבנקים", גלובס, 15/12/1999.
22 לוין, אלעזר, "מנכ"ל עיריית ת"א: בעקבות הורדת הארנונה לבנקים- רב ההנהלות יישארו בעיר", גלובס, 17/07/2000.
23 דנון, יצחק, "סיטי בנק מערער על החלטת עיריית ת"א לחייבו בארנונה בתעריף בנקים", גלובס, 07/04/1998.
עו"ד רוסטוביץ, הנריק, "הבנקים העיריות והארנונה שביניהם", המכללה הוירטואלית למקרקעין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי.
24 רוסטוביץ', ספר הקורס, 2001, עמ' 71-72.
25 רוסטוביץ', ספר הקורס, 2001, ע' 88.
26 בשל הרגישות ההיסטורית של העניין נציין אך כי אין מדובר באליגוריה.
27 ראיה לדבר, ולוא בעקיפין, כי בנק אינו סניף בנק אלא מוסד בנקאי אנו מוצאים באופן המיסוי של חנויות חלפני הכספים, אשר קמו לפעול בשנים האחרונות, אין אנו ממסים את "השולחניים" הללו באותו תעריף בו ממסים בנק אלא לפי הסיווג הרגיל של מסחר ושירותים למרות שפעילותם, מכל בחינה שהיא, היא פעילות בנקאית טהורה.
28 נכון הוא מעיקרו כי משעה שתמוסה קרקע כזו אין משנה מה יונח עליה, עפרות ברזל או תפזורת יהלומים, מיסויה יהא אחיד.
29 הטענה כי ביתר הנכסים המוחזקים על- ידי בנק אין מתנהלת פעילות בנקאית אלא פעילות "משרדית גרידא" אינה ולא כלום. טענה כזאת שייכת למניין הטענות הפורמאליות ואין לקבלה אלא כהברקה לשונית/ מילולית ותו לא. שכן מניה וביה נתן לשאול ומהי פעילות משרדית והאין הפעילות הבנקאית כוללת אותה ונעשית באמצעותה ועוד כהנא וכהנא.
30 עבודה זו מניחה מראש, כהנחת עבודה, את מוגבלותה לתחום העיון ועל כן אין לה צורך בחנופה כל שהיא.
רשימה ביבליוגרפית
גולן, גדי, "שר הפנים: תיאסר העלאת הארנונה לבנקים ותעשייה ללא העלאה דומה למגורים", גלובס, 06/02/1997.
הקלק
דנון, יצחק, "סיטיבנק מערער על החלטת עיריית ת"א לחייבו בארנונה בתעריף בנקים", גלובס, 07/04/1998
הקלק
דקלו, שמואל, "ביהמ"ש: בנק ישלם ארנונה נמוכה יותר על מחלקות בהן לא ניתן שירות לקהל", גלובס, 20/07/2000.
ויתקון, נאמן, דיני מסים, שוקן, מהדורה רביעית,1966.
עו"ד וקנין, משה, חידושים בחקיקה ובפסיקה, מפעם- המרכז לפיתוח המנהל בשלטון המקומי באזור השרון הצפוני, עדכון מס' 7, ינואר 1999.
חיון, דוד, "בנקים וארנונה: חיזור גורלי", גלובס, 14/02/2000.
חיון, דוד, "צבי בר: עיריית ר"ג קיבלה אישור משרי האוצר והפנים לגביית ארנונה מופחתת מבנקים", גלובס, 23/01/2000.
הקלק
לוין, אלעזר, "חולדאי מבקש ביטול היתר לר"ג לגבות ארנונה נמוכה לבנקים", גלובס, 02/01/2000.
לוין, אלעזר, "עיריית ת"א עשויה להנהיג בשנה הבאה רפורמה בארנונה שהיא גובה מבנקים", גלובס, 15/12/1999
לוין, אלעזר, "דיסקונט והמזרחי בוחנים העברת הנהלותיהם מת"א בשל הארנונה", גלובס, 06/12/1999.
הקלק
לוין, אלעזר, "עיריית ת"א הפחיתה הארנונה לבנקים וייקרה לתושבים", גלובס, 01/01/2001.
הקלק
לוין, אלעזר, "מנכ"ל עיריית ת"א: בעקבות הורדת הארנונה לבנקים- רב ההנהלות יישארו בעיר", גלובס, 17/07/2000.
הקלק
קפון, אריאל, "תנו לנו חופש בארנונה", גלובס, 07/02/2000.
הקלק
עו"ד רוסטוביץ', הנריק, ספר הקורס: דיני תשלומי החובה של הרשויות המקומיות, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, פברואר- מאי 1999.
עו"ד רוסטוביץ', הנריק, ספר הקורס: דיני תשלומי החובה של הרשויות המקומיות, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, מרץ- יוני 2001.
עו"ד רוסטוביץ' הנריק ופנחס גלדקוב, "הבנקים נגד העיריות", גלובס, 17/09/2000.
הקלק
עו"ד רוסטוביץ, הנריק, "הבנקים העיריות והארנונה שביניהם", המכללה הוירטואלית למקרקעין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי. הקלק
עו"ד שר- ישראל רמי, "הבורסה האי משרד, לא בנק", גולבס, 05/07/1999.
הקלק
בג"צ 345/78 ירדניה חב' לביטוח בע"מ נ' עיריית תל אביב, ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 17-26.
ת"א 2676/81 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' עיריית תל אביב, ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 245-250.
ע"ש 294/84 מנהל הארנונה שליד עת"א נ' עטרת חבקוק בע"מ ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 251-254.
בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 122-154.
ע"ש 935/91 בנק דיסקונט בע"מ נ' מנהל הארנונה בעת"א, ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 463-475.
ע"ש 1559/91 מנהלת הארנונה עיריית ראשל"צ נ' בנק מסד בע"מ, ארנונה עירונית, פסקי דין כרך א', המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, תל אביב: הוצאת אוריאן, 1999, עמ' 476-488.
ע"ש 000146/98 מנהלת הארנונה עיריית ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ, טרם פורסם.
______________________
המחברים:
משה סוויסה- משמש מתאם המחשוב במנהל הכספי של עיריית ירושלים
חיים גבאי- משמש כעוזר אישי למנהל אגף השומה והגבייה בעיריית ירושלים
אלי גרוס- משמש מנהל תחום השירות הטלפוני באגף השומה והגבייה בעיריית ירושלים
הערת העורך
מאמר זה הוגש כעבודת סיום בקורס דיני תשלומי החובה של הרשויות המקומיות במאי 2001, של המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, וכותביו זכו לציון מצוין.
___________________________
חזרה לחלק הראשון של המאמר
|
